יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום רביעי, ה’ מנחם אב התשפ”ה

אנו עומדים בפני ציון עשרים שנה לאסון הגירוש מגוש קטיף, אסון בקנה-מידה היסטורי, בו ממשלת ישראל החריבה בזדון ישובים יהודים פורחים וגרשו את תושביהם בשל גחמותיו של ראש ממשלה, אשר הזכות היחידה שניתן ללמד עליו היא שבאותה תקופה רמתו הקוגניטיבית הייתה כשל ג’ו ביידן בשלהי כהונתו, אך כנראה לעולם לא נדע את העובדות לאשורן. כך או אחרת, מחובתנו לערוך את חשבון הנפש שלנו – הציבור החרדי – לנוכח העוול הנורא, ויותר מכך – לנוכח האדישות, ההתכחשות, שיתוף הפעולה המחפיר ב’שב ואל תעשה’ וב’קום עשה’, השמחה לאיד שקנתה שביתה בקרב חלקים – אמנם קטנים – מהציבור ושלל תכונות, שהשתיקה יפה להן. אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי… אבינו מלכנו, סלח לנו כי חטאנו!

מה שקרה באותם ימים – לא קרה בחלל ריק. הוא נולד מתוך תפיסה מוטעית, אשר אם לא נשרש אותה מקרבנו – אנו עלולים לשוב על אותם חטאים ככלב השב על קיאו, כסיל שונה באולתו. שורש אותה תפיסה נעוץ בהסתכלות על התורה כעל קובץ חוקים, כעל הרבה עצים בלא יער, כעל אוסף של דינים, שצריך לקיים אותן עד הקצה, אך בלא כל מסגרת אמונית העומדת בשורש אותם דינים. אילו למדנו את התנ”ך והבנו, כי יש כאן מהלך שה’ מוליך אותנו בו, שאנחנו אומה העומדת לפניו, שהתורה נתונה במסגרת ברית שכרתנו עמו כאומה, לא כיחידים או כקהילות מפורדות – אילו הפנמנו את האמת הזאת, הכל היה נראה אחרת. תחת זאת, אפשרנו למרשיעי ברית לערוך ‘הפרד ומשול’, להשתמש בנו כנגד המתישבים שמסרו נפשם על ישוב הארץ, ובהזדמנות הראשונה עברו להשתמש בציבור הדתי-לאומי כנגד בני הישיבות הקדושות תוך ניצול חולשותיהם וניצול העובדה, שאף אחד לא השכיל להבין, כי המאבק על הארץ והמאבק על דמותה של המדינה ושל האומה – אחד הוא.

האסון שקרה אמור היה לזעזע אותנו ולגרום לנו לערוך חשיבה מחודשת, אך נראה, לדאבוני, כי אנחנו עדיין רחוקים מהפקת הלקחים הנדרשים. כאשר נציגי ציבור חרדים מתיחסים לעסקת חטופים כאילו מדובר ביהודי פרטי שנחטף על-ידי שודדים שדורשים עבורו כופר, ואינם רואים את התמונה האמיתית, ולפיה מדובר כאן במאבק לאומי קיומי, ויותר מכך – במאבק רוחני של א-להי ישראל מול אויביו – סימן הוא, שלא למדנו כלום. כאשר נציגי ציבור חרדים יושבים בקבינט המלחמה ודנים בשאלות העולות מתוך תפיסה חילונית המוכתבת להם על-ידי כל מיני ‘מומחים בטחוניים’ תוך התעלמות הן מהמהלך הא-להי בשיבת ישראל לארצו והן מראיית הנצחונות הצבאיים כמעשה ה’ הגדול – סימן הוא, שהקונספציה חיה ובועטת בתוכנו. כאשר קול היהדות החרדית אינו נשמע כאשר דנים על סיפוח רצועת עזה ושיבה לגוש קטיף, כאשר היה מקום לצפות מיראי ה’ שיכריזו, כי זוהי חובתנו כלפי שמיא, ולא רק סוג של תמריץ כדי שהחמאס יסכים לעסקת חטופים הרסנית עבורנו – סימן הוא, שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד.

גם ברמה הפרקטית, הפוליטית, הנוגעת למה שהורגלנו להתיחס אליו כ’יבנה וחכמיה’ – נראה שלא למדנו דבר. הציבור החרדי אמור היה להפיק את הלקח הפשוט, ולפיו האליטות הישנות יעשו הכל כדי לדכא הן את הזהות היהודית של המדינה והן את אחיזתנו בארץ, ולכן היה מצופה ממנו שיעמוד בראש המאבק כנגד הדיקטטורה השיפוטית. תחת זאת, סברו שיצליחו לקבל חוק גיוס בתמורה לויתור על הרפורמה המשפטית, ובסוף לקינו, שלמנו ואכלנו את הדגים הסרוחים.

יום שני, ג’ מנחם אב התשפ”ה

כשנשב בעוד כמה שנים וננתח מה קרה כאן, כיצד מוסמס הנצחון וכיצד החמצנו את ההזדמנות למחוק את הסכנה העזתית מעל פני האדמה, כיצד נבנה השביעי באוקטובר הבא, היל”ת, אחד הממצאים החשובים יהיה האמירה הבאה, שנכתבה על-ידי איש ימין מובהק מתושבי יצהר –

“ברור לכל אחד, שבמלחמה אי אפשר לעשות מה שרוצים בלי להתחשב במציאות, למרות שהיינו רוצים אחרת. גם אם היו 67 מנדטים שרוצים להרעיב למוות את כל אוכלוסיית עזה… הם היו צריכים להתחשב בשיקולים נוספים שכנראה ימנעו מהם לעשות את זה. אם המחיר של הלחימה העצימה בעזה הוא להכניס כמה משאיות של סיוע, יש היגיון לשלם אותו”.

להתחשב במציאות! תמצית הריאליזם הבלתי-משיחי. להיות ריאלי, פרקטי, מעשי. לא לחלום חלומות, לא לשאוף לתקן עולם, ‘להבין מורכבויות’. משום מה, לשמאל ולשונאי ישראל בעולם אין צורך להתחשב במציאות. משום מה להם ברור, כי היעד אליו הם שואפים הוא בר-השגה, וכל האנרגיות שלהם מכוונות לעבר אותו יעד. אצלנו, לעומת זאת, ‘צריך להתחשב במציאות’, ‘להכיר בכך שאי אפשר להשיג כל מה שרוצים’…

אברהם אבינו עמד כנגד עולם ומלואו והחליט, שהוא לא ‘מציאותי’, לא ‘ריאלי’. הקב”ה רצה שהאמהות הקדושות תהיינה עקרות כדי ללמדנו את הלקח היסודי, ולפיו עם ישראל מתנהל אחרת ממה שנראה ריאלי בעיני בשר. בדורות האחרונים חזינו בתופעה הפלאית והיחודית של שיבת ישראל לארצו אחר אלפיים שנות גלות ולנצחונות שאין ביניהם לבין ‘ריאליזם’ דבר וחצי דבר. וכעת, כאשר עזה כתושה ומבותרת, צמרת החמאס נמצאת בעולם שכולו רע ואפילו נשיא ארה”ב מציע לנו לקיים את מצות ‘והורשתם’ – מדברים אתנו עדיין על ‘מורכבות’, ‘מציאותיות’, ‘פרגמטיות’, רוצים שנהיה ‘מעשיים’. והרי אי אפשר להטיל מצור על עזה, כי מדינות אירופה, אשר צפו להנאתן בשואת היהודים שם לפני כמה עשרות שנים, דורשות מאתו להאכיל את רוצחינו…

אם חפצי חיים אנחנו, הגיע הזמן להפטר מה’ריאליזם’ שקובר אותנו. אם חפצי נצחון אנחנו, כדאי שנפנה אל המקורות ונלמד כיצד התורה מתיחסת לאויבי ישראל, וכיצד היא דורשת מאתנו לבטוח בבורא עולם ולא ברהבים ושטי כזב. הלקח העיקרי העולה מהתנ”ך ומכל תולדות העם היהודי במשך כל הדורות, הוא שה’ריאליזם’ התקף ביחס לכל העולם כולו – אינו תקף כלל ביחס לעם ישראל. לעם ישראל יש כללים אחרים, והוא מנווט על-ידי בורא עולם מתוך מגמת גילוי יחודו, וכפי שנתבאר בארוכה בספרי רבנו הרמח”ל. לכן שרדנו בגלות הדוויה בתנאים, בהם כל עם אחר היה מושמד. לכן שבנו לארצנו בתהליך שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית. לכן ננצח בעזה, על אפם וחמתם של הפרשנים ה’ריאליים’. ואם יוחמץ הנצחון, כפי שעולה חשש גדול בשל אותם קטני-אמונה הדורשים להתחשב ב’מציאות’, כביכול, ה’ יביא אותו בהמשך על אפנו ועל חמתנו, כפי שהביא את ישראל לרשת את הארץ בדור שאחר דור המרגלים ה’ריאליים’, שראו ‘מציאות’ של ענקים והיו חגבים בעיניהם, המיסו את לב העם וגרמו לבכיה לדורות. בגללם נבכה בעוד מספר ימים בתשעה באב.

כנגד ממשיכי המרגלים, נאמץ את דברי כלב בן-יפונה, אשר רוח אחרת הייתה עמו – “עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה” (במדבר יג ל). אחר שנים כה רבות וסבל כה רב שנגרם בשל אותו לילה, בו הלינו המרגלים את העם ובכו בכיה של חינם, מצופה מאתנו להתנער, לעזוב את ה’ריאליזם’ ולהאמין ביעוד שהבטיח לנו בורא עולם. למחוק את עזה, להוריש את יושביה, להקים שם עיר יהודית וישובים יהודיים סביב ולאמץ את הדגם הזה ברחבי הארץ כולה! לשוב אל ה’ באמת – כאומה וכיחידים, לכונן את בית חיינו ולהביא את הגאולה השלמה בעוז, בתפארת ובהדר – זה המסלול הריאלי, המציאותי, המסלול היחיד שבאמת מתכתב עם המציאות של עם ה’. הגיע הזמן להפסיק להיות חגבים ולהתחיל להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. “הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא” – זה לא שם של מבצע, זו ברכה אמיתית שנאמרה מפי הגבורה! והפסוק ממשיך – “לא ישכב עד יאכל טרף ודם חללים ישתה”. לתשומת לבם של כל שוחרי הריאליזם…

יום חמישי, כ”ח תמוז התשפ”ה

והנה דווקא כעת, אנו קוראים בפרשת השבוע הקרובה, כיצד מתיחסת תורתנו הקדושה לעמים הבאים להשמיד את ישראל, ולרבים נכונה הפתעה מצערת – תורת ה’ לא בדיוק מכירה באמנת ז’נבה ובכל הקשקושים של האו”ם וארגוניו השונים, אשר שומרים על שלות נפשם מול כל טבח אכזרי על-פני הגלובוס, אבל יודעים תמיד לגנות את אותה אומה יחידה ואותה מדינה יחידה בעולם, אשר נתונה לנסיונות חיסול והשמדה מיום הקמתה בידי כל אויביה מסביב, בגיבוי רבים רבים מבני יבשת אירופה הרוויה בדם מליוני בניה, אליהם מצטרפים בני-בריתם בארה”ב. רק אתמול שמענו את בנו של הנשיא האמריקאי הקודם מאשים אותנו ברצח עם, וגם הממשל הנוכחי לא טומן ידו בצלחת ומביע ‘דאגה’ לנוכח הרעב בעזה.

תזכורת מהפרשה שעברה – ה’ מצוה לצרור את המדינים ולהכות בהם. מדוע? “כי צוררים הם לכם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחותם המוכה ביום המגפה”. השבוע מגיע תור הביצוע (במדבר לא א-ג) – “וַיְדַבֵּ֥ר ה’ אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר. נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ. וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־ה’ בְּמִדְיָֽן”.

שמתם לב לשינוי הלשון? ה’ אומר – “נקם נקמת בני ישראל”, אבל משה אומר – “לתת נקמת ה’ במדין”. רש”י לא מפספס כאלו שינויים, ומטעים – “נקמת ה’ – שהעומד כנגד ישראל, כאלו עומד כנגד הקדוש ברוך הוא”. זהו היסוד השזור בכל התורה כולה, בכל התנ”ך כולו. כן מצינו בגלית הפלשתי, שהתרברב (שמואל א יז י) – “אֲנִ֗י חֵרַ֛פְתִּי אֶת־מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה”. בני ישראל עדיין לא מבינים את משמעות הדברים, וכשדוד מגיע, הם מסבירים לו את הסיטואציה על-פי מבטם השטחי (שם כה) – “וַיֹּ֣אמֶר׀ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל הַרְּאִיתֶם֙ הָאִ֤ישׁ הָֽעֹלֶה֙ הַזֶּ֔ה כִּ֛י לְחָרֵ֥ף אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל עֹלֶ֑ה”. אבל דוד הנועד לגדולות, ממנו יצא המלך המשיח במהרה בימינו, מעמיד אותם על טעותם (שם כו) – “מַה־יֵּעָשֶׂ֗ה לָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר יַכֶּה֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַלָּ֔ז וְהֵסִ֥יר חֶרְפָּ֖ה מֵעַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֣י מִ֗י הַפְּלִשְׁתִּ֤י הֶֽעָרֵל֙ הַזֶּ֔ה כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכ֖וֹת אֱ-לֹהִ֥ים חַיִּֽים“.

נחזור למלחמת מדין מהפרשה. ה’ מצוה לצרור את המדינים, ומודיע למשה כי לאחר מכן הוא יאסף אל עמיו. היה מקום לחשוב, שמשה ירצה להשאר יותר זמן בעולם, יש לו עוד הרבה דברים טובים לעשות. אבל מה לעשות, משה מתאוה. מתאוה מאד. למה יכול להתאוות משה רבנו? אומר המדרש (תנחומא מטות ו) – “‘נקום נקמת בני ישראל’. זה שאמר הכתוב ‘לא יגרע מצדיק עיניו’ (איוב לו ז), מהו ‘לא יגרע מצדיק עיניו’ – אין הקדוש ברוך הוא מונע מצדיק מה שרוצה לראות בעיניו, מלמד שהיה משה מתאוה לראות נקמת המדינים קודם שימות, ועליו נאמר ‘ישמח צדיק כי חזה נקם’ (תהלים נח יא), ‘ישמח צדיק’ זה משה, ‘כי חזה נקם’ – נקמת מדין, ‘פעמיו ירחץ בדם הרשע’ (שם) – זה בלעם”. סיוע הומניטרי? משאיות מזון למרצחים? רצון להגיע להסדר? היום שאחרי? עבור משה רבנו, היום שאחרי הוא היום שבו ידעו כולם, כי לא כל-כך משתלם להתעסק עם ישראל.

אנו ממשיכים לקרוא (במדבר לא ז-יא) – “וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה’ אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר… וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כָּל־חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ. וְאֵ֤ת כָּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ. וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה”.

מזעזע, נכון? רצח עם, ג’נוסייד, איך קוראים לזה היום? משה רבנו גם מזועזע. הוא לא סתם מזועזע, הוא קוצף! אפליה מגדרית! (שם יד-טו) – “וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה. וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה”! זה מה שמפריע למשה! השאירו את הנקבות בחיים, והרי הם היו בחוד החנית של המאבק הַמִּדְיָנִי. “הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּה’ עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת ה’. וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ.  וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם”.

כפי שנמסר לנו מרבותינו, בנות עד גיל שלוש הושארו בחיים, וכל היתר – נטבחו למוות. בהמשך (פסוק לה), אנו למדים כי נשארו 32,000 בנות מתחת לגיל 3. חשבון פשוט מעלה, כי היה פחות או יותר אותו מספר של בנים באותו גיל, ואם לא היה שינוי דרמטי במספר הילדים בגילאים היותר גדולים, אז עד גיל 6 היו 128,000 ילדים מדינים, ועד גיל 12 – מעל חצי מליון. מתוכם, הושארו בחיים 32,000 ילדות עד גיל 3 שנלקחו בשבי.

במקום לענות לאנטישמים של העולם ולהסביר להם שאנחנו לא מבצעים רצח עם, הגיע הזמן להתנהג באמת לפי התורה הקדושה ולהסביר את האמת הפשוטה, ולפיה העזתים הביאו את אסונם על עצמם, כמו המדינים בזמן משה, וכמו הגרמנים והיפנים בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר גויים שפויים הבינו, שלא מרחמים על ‘חפים מפשע’ כאשר נלחמים בעם שקם להשמיד אותך.

אבל דבר אחד חסר לי בדו”ח הזה, ואני משער שיבוא יום וגם הוא יתגלה – מה מידת המעורבות של אותם ארגונים במימון ‘מחאת החטופים’ שנועדה לעצור את המלחמה בהסכם כניעה ישראלי ולהעניק לחמאס את הנצחון? כמה כסף הושקע ביצירת אקלים תקשורתי, המקטלג כל אדם שפוי המתנגד לעסקה כקיצוני והזוי? כיצד זה, שבמוסף לבית של עיתון ‘יתד נאמן’, בו לא יראה ולא ימצא מאמר של אדם חרד”לי שאינו אמון בדיוק בדיוק על ה’השקפה הטהורה’, ניתנת לפתע במה קבועה לאמו של חטוף, שככל הנראה אינה מצביעה לדגל התורה (בחיידר של הבנים שלי אין ילדים שקוראים להם ‘בר’), לפרוט על נימי הרגש של הקוראות כדי ליצור אוירה של ‘עסקה בכל מחיר’? כמה כסף הושקע בכך, שכל כלי תקשורת מכל מגזר שהוא יכתוב שמביעים ‘אופטימיות’ בקשר לעסקה, כאשר הכל מבינים מה משמעותה של התגשמות התחזית האופטימית…

ולנוכח העובדה, כי אותם ארגונים גם עומדים מאחורי תמיכה בארגוני טרור רשמיים כמו גם בתנועת החרם על ישראל – האם מישהו צריך להשתלם בלימודי ליבה כדי לעשות אחד ועוד אחד ולהבין, שמי שתומך בנוחבות ביד אחת וב’עסקה’ עם החמאס ביד השניה – אינו מעוניין במיוחד בטובת ישראל. דומני, כי גם מי שבשל מגבלות חשיבה כאלו ואחרות לא השכיל להבין, כי הטבח שהורתו בעסקת שליט אמור היה ללמד אותנו לא לעשות עסקאות כאלו – כעת אמור להגיע אל המסקנה המתבקשת…

אבל כאן אנו נתקלים שוב בקיר אטום, בסרוב מוחלט לדון בצורה לוגית ועניינית, בפרץ רגשות חסר כל רסן דווקא מפי אלו המתפארים ביכולתם האנליטית לדון בקור רוח בכל סוגיה. אלו שבזים לרגשות של יהודים השבים לאדמתם וגואלים בית יהודי בעיר העתיקה, אלו שלא מבינים מה מלהיב בהכנסת ספר תורה, אלו שרואים יהודי מנענע בלולב ואין להם בדל של השגה כיצד זה מביא אותו לידי שמחה, אלו שרואים יהודי בוכה בתשעה באב ומרחמים עליו כעל אדם נבער שאינו יודע להשליט את השכל על הרגש – אותם אלו הופכים את עורם ומשליכים את כל כללי ההגיון אל פח האשפה על-מנת לקדם את עסקת הכניעה, אליה הם כה משתוקקים. לא, הם לא הפכו פתאום למלאי-רגש. אותם אנשים שמקדמים את הרס התא המשפחתי והמבנה החברתי לא הפכו פתאום לבעלי סולידריות. כשנרצח יהודי מיצהר, קשה למצוא את הסולידריות שלהם. אין זאת אלא, שאותו תמנון משומן ורב-זרועות מפעיל אותם בדיוק על-פי התכנית לחיסול העם היהודי ומדינתו.

קשה לצפות הרבה מאלו הרחוקים מתורה ומצוות ושקועים כל כולם בהוויה הגויית, אלו שד”ר גדי טאוב היטיב להגדיר בספרו ‘ניידים ונייחים’ כ’ניידים’ – אנשים תלושים מאדמתם, אנשי העולם הגדול, שאבדו כל זיקה לעמם, שלא לדבר על מורשתם. אבל מרובו המוחלט של העם, אשר מרגיש שייכות לאומה, למורשתה, לארצה – ניתן לצפות להפקת לקחים משמעותית. ומאלו שמבינים לעומק את מהותה של האומה, את היותנו עם ה’ המשועבד לתורתו ולמצוותיו – ניתן לצפות בהחלט לחשבון נפש נוקב כיצד אפשרנו למשנאי ה’ הגדולים ביותר להשתמש בנו לצרכיהם באמצעות שימוש זול בסיסמאות פסוודו-הלכתיות של ‘פדיון שבויים’ ו’פיקוח נפש’, שאינן אלא אחיזת עיניים.

אומרת התורה הקדושה בפרשת ואתחנן (דברים ד ה-ו) – “רְאֵ֣ה׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי ה’ אֱ-לֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ. וּשְׁמַרְתֶּם֘ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה”. הגיע הזמן ליישם את הברכה הזאת הלכה למעשה!

יום חמישי, כ”א תמוז התשפ”א

פרשתנו פותחת בשכר הגדול לו זכה פנחס על מעשהו הבלתי-סבלני בעליל, אשר היום היה זוכה לגינוי נרחב מכל קצוות הקשת הציבורית, כאשר דקר איש ואשה שכל רצונם היה ליהנות מהחיים כדרך שנהנים אנשים מתורבתים והגונים, בניגוד ליהדות החשוכה המגבילה את האדם ומונעת ממנו לעשות ככל העולה על חשקו. ללא ספק, אילו דבר כזה היה מתרחש בזמננו, היו צמד המיוחסים זמרי וכזבי מובלים לקבורה ממלכתית ברוב פאר והדר, ושועי עולם מכל קצות הארץ היו מגיעים לחלוק כבוד אחרון למנהיג הדגול רודף השלום, זמרי בן-סלוא, ולאהובתו המדינית. מורשת זמרי היתה נלמדת בכל בתי הספר [מה שבעוונותינו קורה בין כה וכה בשטיפת המח של מערכת החינוך הממלכתית ובאינדוקטרינציה שעוברים חיילי צה”ל, אותה רוצים לכפות כעת גם על הציבור החרדי]. ‘הרוצח פינחס בן-אלעזר’ היה מגונה בכל מקום ומושם בבידוד, שמא ישפיע על אחרים במשנתו הפוליטית הקיצונית. מה גורם לריחוק האדיר הזה שבין מושגי התורה האמיתיים כפי שניתנו מסיני לבין עולם המושגים המעוות השולט בכיפה (תרתי משמע) בזמננו?

ללא ספק, מעשה פינחס מעלה בכל תוקפה את הסתירה העצומה הקיימת בין היהדות על שלל מושגיה לבין ערכי התרבות המערבית. אם רוצים לערוך חלוקה אמיתית בין נאמני ה’ ותורתו לבין אויביו, תחת החלוקה השטחית של סממנים חיצוניים הנהוגה בדרך כלל, כל שעלינו לעשות הוא לקחת אישיות ציבורית בת-זמננו ולשאול כיצד היתה מגיבה למעשה פינחס לו הייתה חיה באותו זמן. לא קשה לנחש כיצד היו מגיבים אישי הציבור מימין ומשמאל, ולחרפתנו – גם חובשי כיפה בתוכם, ואף כאלו המוחזקים כבעלי סמכות תורנית. אולם כדי שאנו, נאמני ה’, נפנים באמת את המהות העומדת מאחורי מעשה זה, שומה עלינו לעמוד על משמעותו של אותו ביטוי, הנזכר בראש הפרשה – ‘בקנאו את קנאתי’ (כה יא). מהי אותה קנאה? מדוע נקרא המעשה בשם זה?

תחילה נעיין בדברי רש”י על הפסוק הנ”ל – “בקנאו את קנאתי – בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון ‘קנאה’ הוא המתחרה לנקום נקמת דבר”. רואים מדבריו, כי לשון ‘קנאה’ ענינה אופן של נקמה, וכאן ענינו שפנחס נקם את נקמת ה’ בזמרי אשר עשה מעשה נגד צוויו. ובפרשת יתרו על הביטוי “א-ל קנא” (שמות כ ה) שבעשרת הדברות, כתב רש”י – “נותן לב ליפרע”. גם שם נראה, כי הלשון ‘קנאה’ ענינה עונש ונקמה, להפרע ממשהו.

אמנם יש עדיין לעיין, שכן מצינו בפרשת סוטה שהתורה משתמשת בביטוי ‘קנאה’ למציאות של בעל המקנא לאשתו – “ועבר עליו רוח-קנאה וקנא את אשתו…” (במדבר ה ,יד). שם, אי אפשר לפרש שהוא בא להנקם ולהפרע ממנה, אלא הוא מתרה בה, ושם הביא רש”י את דברי הגמרא בסוטה ג. – “לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני”. זוהי דעת רב נחמן בר יצחק בגמרא. בגמרא קודם לכן (בדף ב:) מובאות שתי דעות נוספות, האחת היא דעת ריש לקיש, לפיה לשון ‘קינוי’ הוא “דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים”, והשניה היא דעת רב יימר בר רב שלמיא משמיה דאביי, ולפיו קינוי הוא ‘דבר המטיל קנאה בינו לבינה’. ושם פרש”י בד”ה קנאה – “כעס, כמו הם קנאוני בלא אל” (דברים לב כא), “כי קנאה חמת גבר” (משלי ו לד)”.

אף בלשון חז”ל מצינו את הביטוי ‘קנאה’, כגון במשנה באבות (ד כא) – “ר’ אלעזר הקפר אומר – הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”. לשון זו מתאימה למשמעות שבפסוק “ורקב עצמות קנאה” (משלי יד ל). שם, המשמעות היא של אדם המקנא בטובת אחרים, והיא המשמעות המקובלת בעברית של ימינו.

עוד מצאנו במסכת גיטין ז. – “כל שיש לו קנאה על חברו…” ופרש”י שם – “קנאה – כעס מחמת צער שציערו. קנאה הוא לשון שאדם מתעבר על ריבו או על ריב אחרים…”.

מכל המקורות שהבאנו ראינו, שהמילה ‘קנאה’ משמשת לכאורה כמה משמעויות, ומוטל עלינו לברר מהי הוראתה היסודית, ממנה נסתעפו המשמעויות השונות בכל מקום ומקום. ולכשנעמיק נראה, כי עיקר ההוראה של קנאה היא נתינת כל הלב באופן מיוחד על מעשה של השני. אמנם, נתינת ושימת הלב המיוחדת מולידה במקרים רבים כעס או התראה או נקמה, כפי שראינו, אולם עיקר ההוראה של המילה הוא ‘שימת הלב’. יוצא, אם כן, שכל האבחנות שהזכרנו לעיל – שורשן באותו מקור.

מעתה מובן, כי מעשהו של פינחס עיקרו הוא הכאב שכאב על מעשה זמרי, ועל כך זכה לשכרו, שכה כאב לו עד שקם ועשה את מעשה הקנאה והנקמה. אף בעל המקנא לאשתו נקרא מעשהו ‘קינוי’ על שום שימת הלב, שאכפת לו ממעשה זה, שהרי ישנו בעל שלא אכפת לו ממעשה אשתו (במיוחד אם הוא ‘ליברלי’ ו’מתקדם’). אף בפסוק ‘ורקב עצמות קנאה’ שהבאנו לעיל, הענין הוא שאכפת לו מטובת חברו, אמנם שם המשמעות היא שלילית, שעינו צרה, והוא עושה שימוש רע בשימת הלב – מכל מקום אף שם הקנאה נובעת מאותו שורש.

וראוי כאן להביא את לשונו הזהב של הרמח”ל במסילת ישרים פרק י”ט בבאור חלקי החסידות, שם מנה את הקנאה כאחד מענפי האהבה לבורא –

“הענף השלישי הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה”. הרי ראינו, כי זוהי הקנאה המובחרת והראויה – נתינת הלב לכבודו של הקדוש ברוך הוא ושימת הלב למעשי משנאיו באופן שהקנאה המתגברת בלב החסיד מביאה לידי מעשה כפי שראינו אצל פנחס, וכפי שמציין המסילת ישרים שם בהמשך. בכך זוכה האדם לבטא את אהבתו לבוראו ולקדש את שמו ברבים.