יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום חמישי, כ”א תמוז התשפ”א

פרשתנו פותחת בשכר הגדול לו זכה פנחס על מעשהו הבלתי-סבלני בעליל, אשר היום היה זוכה לגינוי נרחב מכל קצוות הקשת הציבורית, כאשר דקר איש ואשה שכל רצונם היה ליהנות מהחיים כדרך שנהנים אנשים מתורבתים והגונים, בניגוד ליהדות החשוכה המגבילה את האדם ומונעת ממנו לעשות ככל העולה על חשקו. ללא ספק, אילו דבר כזה היה מתרחש בזמננו, היו צמד המיוחסים זמרי וכזבי מובלים לקבורה ממלכתית ברוב פאר והדר, ושועי עולם מכל קצות הארץ היו מגיעים לחלוק כבוד אחרון למנהיג הדגול רודף השלום, זמרי בן-סלוא, ולאהובתו המדינית. מורשת זמרי היתה נלמדת בכל בתי הספר [מה שבעוונותינו קורה בין כה וכה בשטיפת המח של מערכת החינוך הממלכתית ובאינדוקטרינציה שעוברים חיילי צה”ל, אותה רוצים לכפות כעת גם על הציבור החרדי]. ‘הרוצח פינחס בן-אלעזר’ היה מגונה בכל מקום ומושם בבידוד, שמא ישפיע על אחרים במשנתו הפוליטית הקיצונית. מה גורם לריחוק האדיר הזה שבין מושגי התורה האמיתיים כפי שניתנו מסיני לבין עולם המושגים המעוות השולט בכיפה (תרתי משמע) בזמננו?

ללא ספק, מעשה פינחס מעלה בכל תוקפה את הסתירה העצומה הקיימת בין היהדות על שלל מושגיה לבין ערכי התרבות המערבית. אם רוצים לערוך חלוקה אמיתית בין נאמני ה’ ותורתו לבין אויביו, תחת החלוקה השטחית של סממנים חיצוניים הנהוגה בדרך כלל, כל שעלינו לעשות הוא לקחת אישיות ציבורית בת-זמננו ולשאול כיצד היתה מגיבה למעשה פינחס לו הייתה חיה באותו זמן. לא קשה לנחש כיצד היו מגיבים אישי הציבור מימין ומשמאל, ולחרפתנו – גם חובשי כיפה בתוכם, ואף כאלו המוחזקים כבעלי סמכות תורנית. אולם כדי שאנו, נאמני ה’, נפנים באמת את המהות העומדת מאחורי מעשה זה, שומה עלינו לעמוד על משמעותו של אותו ביטוי, הנזכר בראש הפרשה – ‘בקנאו את קנאתי’ (כה יא). מהי אותה קנאה? מדוע נקרא המעשה בשם זה?

תחילה נעיין בדברי רש”י על הפסוק הנ”ל – “בקנאו את קנאתי – בנקמו את נקמתי, בקצפו את הקצף שהיה לי לקצוף. כל לשון ‘קנאה’ הוא המתחרה לנקום נקמת דבר”. רואים מדבריו, כי לשון ‘קנאה’ ענינה אופן של נקמה, וכאן ענינו שפנחס נקם את נקמת ה’ בזמרי אשר עשה מעשה נגד צוויו. ובפרשת יתרו על הביטוי “א-ל קנא” (שמות כ ה) שבעשרת הדברות, כתב רש”י – “נותן לב ליפרע”. גם שם נראה, כי הלשון ‘קנאה’ ענינה עונש ונקמה, להפרע ממשהו.

אמנם יש עדיין לעיין, שכן מצינו בפרשת סוטה שהתורה משתמשת בביטוי ‘קנאה’ למציאות של בעל המקנא לאשתו – “ועבר עליו רוח-קנאה וקנא את אשתו…” (במדבר ה ,יד). שם, אי אפשר לפרש שהוא בא להנקם ולהפרע ממנה, אלא הוא מתרה בה, ושם הביא רש”י את דברי הגמרא בסוטה ג. – “לשון התראה, שמתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני”. זוהי דעת רב נחמן בר יצחק בגמרא. בגמרא קודם לכן (בדף ב:) מובאות שתי דעות נוספות, האחת היא דעת ריש לקיש, לפיה לשון ‘קינוי’ הוא “דבר המטיל קנאה בינה לבין אחרים”, והשניה היא דעת רב יימר בר רב שלמיא משמיה דאביי, ולפיו קינוי הוא ‘דבר המטיל קנאה בינו לבינה’. ושם פרש”י בד”ה קנאה – “כעס, כמו הם קנאוני בלא אל” (דברים לב כא), “כי קנאה חמת גבר” (משלי ו לד)”.

אף בלשון חז”ל מצינו את הביטוי ‘קנאה’, כגון במשנה באבות (ד כא) – “ר’ אלעזר הקפר אומר – הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”. לשון זו מתאימה למשמעות שבפסוק “ורקב עצמות קנאה” (משלי יד ל). שם, המשמעות היא של אדם המקנא בטובת אחרים, והיא המשמעות המקובלת בעברית של ימינו.

עוד מצאנו במסכת גיטין ז. – “כל שיש לו קנאה על חברו…” ופרש”י שם – “קנאה – כעס מחמת צער שציערו. קנאה הוא לשון שאדם מתעבר על ריבו או על ריב אחרים…”.

מכל המקורות שהבאנו ראינו, שהמילה ‘קנאה’ משמשת לכאורה כמה משמעויות, ומוטל עלינו לברר מהי הוראתה היסודית, ממנה נסתעפו המשמעויות השונות בכל מקום ומקום. ולכשנעמיק נראה, כי עיקר ההוראה של קנאה היא נתינת כל הלב באופן מיוחד על מעשה של השני. אמנם, נתינת ושימת הלב המיוחדת מולידה במקרים רבים כעס או התראה או נקמה, כפי שראינו, אולם עיקר ההוראה של המילה הוא ‘שימת הלב’. יוצא, אם כן, שכל האבחנות שהזכרנו לעיל – שורשן באותו מקור.

מעתה מובן, כי מעשהו של פינחס עיקרו הוא הכאב שכאב על מעשה זמרי, ועל כך זכה לשכרו, שכה כאב לו עד שקם ועשה את מעשה הקנאה והנקמה. אף בעל המקנא לאשתו נקרא מעשהו ‘קינוי’ על שום שימת הלב, שאכפת לו ממעשה זה, שהרי ישנו בעל שלא אכפת לו ממעשה אשתו (במיוחד אם הוא ‘ליברלי’ ו’מתקדם’). אף בפסוק ‘ורקב עצמות קנאה’ שהבאנו לעיל, הענין הוא שאכפת לו מטובת חברו, אמנם שם המשמעות היא שלילית, שעינו צרה, והוא עושה שימוש רע בשימת הלב – מכל מקום אף שם הקנאה נובעת מאותו שורש.

וראוי כאן להביא את לשונו הזהב של הרמח”ל במסילת ישרים פרק י”ט בבאור חלקי החסידות, שם מנה את הקנאה כאחד מענפי האהבה לבורא –

“הענף השלישי הוא הקנאה, שיהיה האדם מקנא לשם קדשו, שונא את משנאיו ומשתדל להכניעם במה שיוכל, כדי שתהיה עבודתו יתברך נעשית וכבודו מתרבה”. הרי ראינו, כי זוהי הקנאה המובחרת והראויה – נתינת הלב לכבודו של הקדוש ברוך הוא ושימת הלב למעשי משנאיו באופן שהקנאה המתגברת בלב החסיד מביאה לידי מעשה כפי שראינו אצל פנחס, וכפי שמציין המסילת ישרים שם בהמשך. בכך זוכה האדם לבטא את אהבתו לבוראו ולקדש את שמו ברבים.

זה כבר הפך לרוטינה קבועה. איש שמאל כזה או אחר מאשים את ישראל בפשעי מלחמה, ברצח עם, בכל העוולות שנעשו מאז נברא אדם על-פני האדמה, וכולנו מזדעקים על העוול והנזק שהוא גורם לנו בזירה הבינלאומית. לעיתים מדובר בפוליטיקאי מתריס כמו יאיר גולן, לעיתים ב’לשעברים’ מתוסכלים כמו אהוד אולמרט ובוגי יעלון, ולעיתים באישי תקשורת מופרעים בנפשם כדוגמת ישראל פריי בעל החזות החרדית, שמאפיל בטרוף שלו אפילו על הקיצוניים שבנטורי קרתא. כעת אנו שומעים על ערד ניר, כתב חדשות ותיק מערוץ 12, אשר קובע, כי “ישראל בונה מחנות ריכוז” עבור הפלשתינים המסכנים, וכאשר נשאל האם הוא מודע לקונוטציות שהביטוי מעלה, השיב – “כן, אני בהחלט אומר את זה בגלל זה. צריך להזכיר את זה”.

כברפלקס מותנה, מזדעקים ארגוני הימין למיניהם ודורשים לפטרו, לסלק אותו מעבודתו, להטיל עליו קנסות וכיוצא בסנקציות אלו, משום שדבריו ‘משחירים את פניה של מדינת ישראל’ וגורמים לנו נזק בינלאומי. הם מצביעים על כך, שהקרקס המכונה ‘בית הדין הבינלאומי בהאג’ הוציא צוי מעצר כנגד ראשי מדינת ישראל על-סמך אמירות מהסוג הזה של כל מיני אוטו-אנטישמים החיים בקרבנו ומוציאים את דיבתנו רעה, וקציני צה”ל עלולים להעצר במדינות אירופה בשל כך.

כמובן, איני מתנגד לשום עונש שיוטל על שונאי ישראל אלו, הניזונים מכספי ציבור ומרעילים את האוירה כאן בארץ כנגד מדינת ישראל וצה”ל, ולא פחות מכך – כנגד התורה הקדושה ולומדיה. אולם לגבי ‘הנזק הבינלאומי’ שהם גורמים – ראוי לבחון שוב עד כמה מדובר בנזק, ושמא דווקא מדובר בעל כרחם בתועלת…

לפני כארבעים שנה, חשף מרגל האטום מרדכי ואנונו את סודות הגרעין הישראלי בעיתון הבריטי סאנדיי טיימס, והוקע כבוגד נאלח. האיש ללא ספק ראוי לכל תואר גנאי שקיים ושלא קיים במילון, הן בשל מעשי הריגול והן בשל שנאתו ליהדות, שהרקיעה שחקים עד שהמיר את דתו ל’דת החסד והרחמים’ שבשמה נטבחו מליוני יהודים במשך הדורות. אבל בפועל – אני הייתי מעניק לו פרס ישראל לבטחון ישראל! בזכותו ידע העולם כולו, שלישראל ישנם בין מאה למאתיים ראשי נפץ גרעיניים, מה שמיקם אותה במקום הששי בעולם מבחינת יכולות גרעיניות, ושדרג את מעמדה למעצמה גרעינית. עד כמה שניתן לייחס לממשלת ישראל באותם ימים תעוזה וחשיבה מקורית, הייתי אפילו מעלה השערה, ולפיה היא הפעילה את ואנונו בלא ידיעתו, על-מנת ליצור את אותו אפקט. העולם גינה את ישראל, כמובן, וואנונו מסתובב בעולם עד היום וזוכה לפרסים בינלאומיים שונים על תרומתו ל’שלום’ ולמאבק בנשק גרעיני. אבל כאן במזרח התיכון, השפה המדוברת היא כח, עוצמה והרתעה, ואת זה ואנונו השיג עבורנו אולי יותר מכל אדם אחר!

נחזור לערד ניר ולחבריו, המשמיצים את ישראל חדשות לבקרים. לא אכנס כאן לסוגיה אם מצוות צריכות כוונה או לא, אבל אין ספק, שככל שדבריהם יעשו רושם רציני ואמיתי – הגם שהם מצוצים מהאצבע והורתם בדמיונם של משועממים אלו, הלוקים בנפשם – התוצאה תהיה טובה יותר עבור ישראל. במזרח התיכון, זה מצוין שיחשבו שאנחנו משמידים את הפלסטינים, מקימים עבורם מחנות ריכוז, הורגים ילדים פלשתינים כתחביב ולשים את המצות שלנו בדמם. באירופה היינו צריכים להזהר מעלילות הדם האלו, כי היינו עם גולה ומושפל, חלש, נרדף ומדוכא. אבל כיום, הדבר הטוב ביותר הוא שיחשבו שאנחנו העם האכזר ביותר על-פני הגלובוס. 

אנחנו קוראים בפרשה הקרובה, פרשת בלק, את ברכת בלעם (במדבר כד ח) – “אֵ-֚ל מוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ”. זה הרושם שאנו צריכים לְקַבֵּעַ בלבבות, ולא לחשוש ממה שיגידו עלינו בהאג. וכן ניבא מיכה(ה ז-ח) – “וְהָיָה֩ שְׁאֵרִ֨ית יַעֲקֹ֜ב בַּגּוֹיִ֗ם בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּאַרְיֵה֙ בְּבַהֲמ֣וֹת יַ֔עַר כִּכְפִ֖יר בְּעֶדְרֵי־צֹ֑אן אֲשֶׁ֧ר אִם עָבַ֛ר וְרָמַ֥ס וְטָרַ֖ף וְאֵ֥ין מַצִּֽיל. תָּרֹ֥ם יָדְךָ֖ עַל־צָרֶ֑יךָ וְכָל־אֹיְבֶ֖יךָ יִכָּרֵֽתוּ”. אלו הזועקים ‘אללה הוא אכבר’ – לא יוכנעו על-ידי מי שמספר לעולם כמה הוא הומני ומוסרי, וכמה הוא מסכן את חיי חייליו כדי לא לפגוע ב’חפים מפשע’. [אגב, זה גם לא הומני ולא מוסרי, חוץ מזה שזה לא חכם]. אלו הזועקים ‘אללה הוא אכבר’ יוכנעו רק על-ידי מי שישדר לעולם כולו, כי א-להי ישראל – הוא שבאמת אכבר. הם לא מבינים שפה אחרת.

אז תודה לערד ניר ולכל משמיצי ישראל, אתם מקדמים בדרככם את נצחון ישראל, את נצחונו של מקום, גם אם כוונתכם הפוכה. ונזכה במהרה לקיום דברי הנחמה האמורים בישעיה (נב ז-י) –

“מַה־נָּאו֨וּ עַל־הֶהָרִ֜ים רַגְלֵ֣י מְבַשֵּׂ֗ר מַשְׁמִ֧יעַ שָׁל֛וֹם מְבַשֵּׂ֥ר ט֖וֹב מַשְׁמִ֣יעַ יְשׁוּעָ֑ה אֹמֵ֥ר לְצִיּ֖וֹן מָלַ֥ךְ אֱ-לֹהָֽיִךְ. ק֥וֹל צֹפַ֛יִךְ נָ֥שְׂאוּ ק֖וֹל יַחְדָּ֣ו יְרַנֵּ֑נוּ כִּ֣י עַ֤יִן בְּעַ֙יִן֙ יִרְא֔וּ בְּשׁ֥וּב ה’ צִיּֽוֹן. פִּצְח֤וּ רַנְּנוּ֙ יַחְדָּ֔ו חָרְב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם כִּֽי־נִחַ֤ם ה’ עַמּ֔וֹ גָּאַ֖ל יְרוּשָׁלִָֽם. חָשַׂ֤ף ה’ אֶת־זְר֣וֹעַ קָדְשׁ֔וֹ לְעֵינֵ֖י כָּל־הַגּוֹיִ֑ם וְרָאוּ֙ כָּל־אַפְסֵי־אָ֔רֶץ אֵ֖ת יְשׁוּעַ֥ת אֱ-לֹהֵֽינוּ“.

יום ראשון, י’ תמוז התשפ”ה

סימנים מדאיגים במיוחד מורים על אפשרות ממשית לקיומה של עסקת כניעה בעזה, וההערכה שהועלתה מעל במה זו, ולפיה ההתערבות האמריקאית הגסה במלחמה מול איראן ועצירתה בטרם עת תוביל ללחץ מוגבר על ישראל לכניעה מול המרצחים בארצנו – הערכה זו הולכת ומקבלת אישוש מדאיג. נותר רק לקוות, כי שוב יצילו אותנו אויבינו מעצמנו וידחו את ההצעה, אך עצוב במיוחד לגלות, כי גם אחר שהראה ה’ את כוחו מול האויב האיראני שצויר במשך השנים כענק אימתני – אנו עדיין נאלצים להסתמך על טפשותם של הערבים במקום שממשלת ישראל תלמד לסמוך על בורא עולם, אשר הראה את כחו הגדול. ערב פרשת בלק, בה נקרא על ברכת ‘הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא’, נתפלל שבסופו של דבר הארי לא יהפוך לחתלתול נפחד מול דרישות אמריקאיות, וראש ממשלתנו, אשר הפסוק ‘הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא’ שגור על לשונו לאחרונה, ילמד אותו ואת הפסוק שאחריו עם פרוש רש”י, המבאר בעקבות דרשת רבותינו – “כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין. לא ישכב – בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקדוש ברוך הוא שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים”.

אכן, קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות, בטחון בבורא עולם שנלחם מלחמותינו, הפלת חללי האויב ללא מורך – זה המתכון לקיום ברכת ‘הן עם כלביא יקום’. וכדי להצילנו מהמלכודת האורבת לפתחנו מהממשל האמריקאי הידידותי, שחותר למזרח תיכון חדש בו נשלם מחיר מלא על נורמליזציה עם סעודיה, נתברכנו באותה פרשה אף בברכת ‘הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב’.

לצערנו, כאמור, התקוה המעשית יותר היא שחמאס יטרפד את העסקה מאשר שממשלת ישראל תלמד ברצינות חומש עם רש”י, והביקור המתוקשר של נתניהו בניר עוז והמפגש ה’מרגש’ עם עינב צנגאוקר, ממובילות תעמולת ההפקרות של מטה משפחות (חלק מ)החטופים אמורים להדאיג כל יהודי אמוני שאינו נשאב לפריטה הסלקטיבית על נימי הרגש שהתקשורת העוינת מתמחה בה היטב.

חשוב במיוחד בהזדמנות זו להציץ אל המניעים שמאחורי תומכי העסקה, המתבטאים בתגובות לאותה פגישה של נתניהו עם צנגאוקר. לא הייתה זו הפתעה מרעישה עבורי, כאשר מובילי המחאה כתשו את הגיבורה שלהם כאשר זו העדיפה את האינטרס הפרטי שלה על-פני המחאה, בעוד אחרים טענו, ש’אין לשפוט אותה’, תוך שהם מתבלים את דבריהם בשנאה רעילה לנתניהו ולכל מי שמתנגד לכניעה כוללת. הגדיל לעשות עמי דרוד, אדם שפל במיוחד, אשר התבלט בנסיון לשבש את שמחת נישואיו של אבנר נתניהו (אשר נדחו לבסוף בשל מבצע ‘עם כלביא’). וכה כתב – “אני לא אומר מילה אחת רעה על עינב צנגאוקר. אפילו לא אות. לא עליה ולא על אף משפחה. הייתי עושה את אותו הדבר במקומה. אם היה צורך הייתי מנשק את כפות הרגליים של מנגלה לפני הסלקציה. הכל מותר למשפחות החטופים. הכל“!.

ננסה להניח לרגע לתחושות הגועל והקבס העולות מדברי הביבין של אותו מתסיס ונתמקד במהות. עינב צנגאוקר נכנסה למלכוד! תפיסת העולם הפרוגרסיבית, המקדשת את האגוצנטריות ומעמידה את רווחת הפרט כערך עליון, שבגללו מותר לרמוס את טובת הכלל – היא שעומדת מאחורי אסכולת ‘עסקה בכל מחיר’. לבושתנו ולחרפתנו, שמענו גם מנהיגים בקרב הציבור החרדי, אשר נפלו ברשת הזו עם טיעון המחץ הדמגוגי – “מה היית עושה אם היה זה הבן שלך”. [הערת אגב – שישאלו את הגיבור האמיתי צביקה מור ויקבלו תשובה יהודית אמיתית לשאלתם…]. לפי תפיסתם, אין כלל ישראל, אין כאן מלחמה בין עמים, אין מאבק על הארץ, בוודאי שאין כאן מלחמת דת בין א-להי ישראל לאלהי הרצח של האסלאם. קידוש ה’ הוא מושג ארכאי מבחינתם, וצריך להתיחס לדרישות חמאס כאל דרישות כופר של כנופיות פשע בברזיל. בלשון המקרא – “אני ואפסי עוד”, בעברית ישראלית מודרנית – “אחרי – המבול”.

מה עשתה עינב צנגאוקר? היא פשוט לקחה את התפיסה הזו צעד אחד קדימה. אם בשביל האינטרס הפרטי שלי המדינה יכולה להחרב, אז בשביל האינטרס הפרטי שלי גם המחאה נגד נתניהו יכולה להחרב. עמי דרור בטפשותו, שיכולה להתחרות ברשעותו, מגלה את מערומיו האינטלקטואליים בתגובתו. הוא אומר שבעצם, מותר לה – היא דואגת לבן שלה, אבל אנחנו, שאין לנו מעורבות אישית בענין – מבינים כמה חשוב להלחם בנתניהו, כי אנו שמים את טובת הכלל בראש מעיינינו. אז מה אתה אומר, עמי דרור, על מי שיגיד שכל העסקאות הללו הן הפקרות אחת גדולה בדיוק מאותה סיבה – שאי אפשר להפקיר את הכלל בגלל מצוקתו של פרט כזה או אחר? קשה לצפות ממך שתגיע לדרגה של צביקה מור, שגם בעת כאבו הפרטי רואה את טובת הכלל, אבל תוכל להבין לפחות שראש ממשלה, אשר נבחר להנהיג את הכלל – אמור לשקול שיקולים כלליים ולא להתפתות אחר קמפיינים שנועדו לסמא את העיניים ולהוליך אותנו שבי אחר הרגש הפרטי של אדם זה או אחר?

ככל הנראה, עמי דרור יודע היטב את התשובה, אלא ששנאתו למהות היהודית ולכל המושג של מדינה יהודית – היא שמניעה אותו במאבק למען עסקת הכניעה, שאינו אלא כסות למאבק נגד הרפורמה המשפטית, שהוא לכשעצמו מאבק נגד התוכן היהודי של מדינת ישראל.

אתמול זכינו לשיעור נוסף בפסיכולוגיה של המאבק על הארץ הזאת. לנוכח הטבח הנורא בעוטף מול אויב נחשל עם נשק מיושן לעומת ההצלחה האדירה באיראן מול מדינה עוצמתית הגדולה מישראל הן בשטח, הן באוכלוסיה, הן במאגרי טבע, מדינה החולשת על מערך שלם של מדינות וארגונים ברחבי המזרח התיכון הסרים למרותה – לנוכח הניגוד הזועק לשמים בין הצלחה לכשלון, בין תשועה לאסון, מובן לכל מי שמשתדל מעט להתבונן, כי לא בכח הצבאי ובעוצמה הכלכלית והמדינית טמונים המפתח לנצחון, כי אם בתחום אחר לגמרי – ברוח, בחזון, באמונה בצדקת המאבק. ובדיוק במקום זה, בו נפגשת הפסיכולוגיה בפוליטיקה, במקום בו נושק הרעיון הפנימי בהתרחשות החיצונית – זכינו לשיעור מאלף בתחום, כאשר ועדת הכנסת דנה בבקשה להדיח את ח”כ איימן עודה בשל התבטאותו, בה השווה את החטופים הישראלים למחבלי החמאס.

מכיון שעודה עבר את הגבול גם בעיני רבים באופוזיציה, אשר בימים כתיקונם רואים בו שותף פוטנציאלי ל’קואליציית השינוי’, התמיכה בהרחקתו כללה גם סיעות כמו ‘יש עתיד’, אשר נציגה סימון דוידסון הצביע בעד ההדחה. הצבעה זו זכתה לתגובה חריפה מח”כ אחמד טיבי, יועצו של ערפאת אשר בכל מדינה אחרת היה תלוי בככר העיר ובישראל הוא יושב בפרלמנט וזוכה לכבוד ולהערכה. טיבי הצליף בדוידסון – “כל הקדנציה הוא הרבה לדבר איך הוא עזר לערבים לבנות בריכות שחיה, אבל בכנסת, הוא דווקא בחר ‘להטביע’ ערבים יחד עם ברוך מרזל וסון הר-מלך שמחאו לו (ולפנינה תמנו) כפיים”.

תגובתו ה’שנונה’ של דוידסון המשיכה את משל הבריכה –  “אני עוזר לחברה הערבית ללמוד לשחות, אתה משאיר אותם ברדודים.”

ובתרגום לשפת הנפש – אחמד, אחמד, אתה לא יודע מה טוב בשבילך! תקשיב לעצתי, אני יודע יותר טוב. למה אתה מתעקש להזדהות כפלשתיני? הרבה יותר טוב להיות ישראלי. אנחנו מעניקים לכם תנאים חומריים טובים יותר מכל מדינות ערב, אפשרויות לקידום כלכלי וחברתי, תרבות, השכלה, מה לא? על זה אתה מוותר בשביל לאומיות פלשתינית? תראה מה קורה בעזה! אתה צריך להיות אסיר תודה על כך שהגענו לארץ שלא הצמיחה כלום והפכנו אותה למעצמה כלכלית, פיתחנו את החקלאות, הקמנו תעשיית היי-טק, היה כאן מדבר שממה, והפכנו אותו לגן פורח!

אכן, עונה לו אחמד טיבי, אבל המדבר היה שלנו, והגן הוא שלכם! לא על הלחם לבדו יחיה הערבי, ורק יהודי נטול כל זהות לאומית, נטול כל שייכות למורשת שלו, נטול כל חוט שדרה רעיוני וכל זיקה אמיתית לארץ – יכול לחשוב שגם הערבי יוותר על כבודו ומורשתו תמורת היי-טק ותרבות הצריכה של המערב הנוצץ. ואגב, אחמד טיבי הוא אדם חילוני למהדרין, אך זה לא משנה אצל הערבים – אנשי החמאס הדתיים ביותר ואנשי בל”ד החילוניים וכל מה שביניהם – כולם כאחד מזדהים עם המאבק בישראל, כולם כאחד אינם מוכנים למכור את כבודם הלאומי, כולם כאחד רואים באל-אקצה את סמל המאבק. אצלנו, לעומת זאת, הימין והשמאל מתווכחים על השאלה האם מטרת המלחמה היא הכנעת החמאס וחיסול הטרור או החזרת החטופים. אך מעטים מאד מוכנים לומר, כי המאבק הוא על כיבוש אדמתנו הגזולה בידי זרים, ויחידי סגולה ממש מבינים, כי שורש המאבק הוא על כבודו של א-להי ישראל והכנעת אלהי הרצח של האסלאם.

בריכות שחיה לא יקנו את הלאומיות הערבית, והערבים אינם זקוקים ליהודים מתנשאים ש’ילמדו’ אותם לשחות במי הישראליות. הרדידות, לדאבוננו, אינה נחלתו של אחמד טיבי, אך היא מצויה בשפע בקרב אותם יהודים, השוגים באשליות הדו-קיום וסבורים, כי בריכות שחיה יפתרו את הסכסוך ויאפשרו לערביי ישראל להשתלב בחברה הישראלית ולצמצם את הפערים החברתיים, שמהם, כביכול, נובע המרמור שלהם, ולא מהעובדה, שישראל היא מדינה יהודית שתחתיה אמורה לקום פלשתין. ועד שאותם יהודים תוהים ומבולבלים לא יתחילו לשחות בים התלמוד וישתו מהמים החיים של התורה הקדושה לכל רוחבה ועומקה, ימשיכו מימין ומשמאל לשגות בקונספציות שכבר הובילו אותנו לאסונות ולדמיין שההטבות הכלכליות יהפכו את ערביי ישראל לאסירי תודה כלפינו. למעשה, ככל שהערבי יותר משכיל, יותר אמיד, יותר מתקדם – כך תודעתו הלאומית יותר מפותחת, והוא יותר מבין, כי הוא אינו נזקק לסימון דוידסון או לכל יהודי אחר שילמד אותו לשחות. הוא שוחה מצוין, תודה רבה, והבריכה שלו צבועה בצבעים של דגל פלשתין. במקום לנסות ללמד אותם, הגיע הזמן שאנחנו נקפוץ למי החיים שנטשנו בעוונותינו, נשוב למושגים התורניים האמיתיים והמקוריים, לזהות היהודית המושרשת בסיני, שמכחה – ורק מכחה – יונקת הזכות שלנו לרשת את הארץ ולהוריש ממנה את אחמד טיבי וחבריו. אם לא נעשה כן, חלילה, אויבינו ישמחו להשליך אותנו לים, ואז לא יעזרו לנו כל שיעורי השחיה.

יום שני, ד’ תמוז התשפ”ה

הדברים האמורים במאמר זה הם קשים לעיכול במבט ראשון, אך שמעתי אותם מפי תלמיד חכם מובהק היודע להתבונן, וחשבתי שמן הראוי להעלות אותם על הכתב, ויראה הציבור וישפוט.

תורף דבריו, שעם כל הצער העצום על האסון הגדול בשמיני עצרת לפני מעל שנה וחצי, ועם כל הכאב האדיר על כל הרוג ועל כל יהודי שעדיין נמק בשבי ונתון להתעללות של האויב האכזר, בתוך כל האירועים הללו רואים את נסי ה’ הגדולים והעצומים דווקא מכח אותו צער ואותה מצוקה. אילולא אותו אסון, היו איראן ושלוחותיה הולכים ומתעצמים, ואנחנו היינו שבויים עמוק עמוק בתוך הקונספציה עד שהיא הייתה מתפוצצת עלינו בפנים מכל הכיוונים, וקשה לדמיין מה היה קורה.

לולי האסון הנורא שהיה בשמיני עצרת, לא היינו מתעוררים להכות בחיזבאללה וכמעט למגר אותו לגמרי, להחליש את החמאס (ובעזרת ה’ להשמידו כליל, אם רק לא נתפתה למתווים למיניהם) ולמוטט את סוריה ואת איראן. יתכן מאד וגם קמלה האריס הייתה נבחרת ולא טראמפ, על כל המשמעויות הנלוות לכך, כי רבים באמריקה קצו בתפיסתה הקיצונית שבאה לידי ביטוי בתמיכה הבוטה במרצחינו.

ובתוך אותו נס גדול, יש נס נוסף, שקשה לא פחות לעיכול, אך בשל חובתנו לספר מנפלאות תמים דעים, נזכיר גם אותו. אין צורך להקדים, כי הצער של החטופים הוא אדיר ואנו מייחלים בכל יום לשובם בריאים ושלמים, כמובן מתוך עוצמה ולא מתוך כניעה. ועם זאת צריך לומר, כי אף הצער שלהם משולב באותו חסד של בורא עולם עלינו. הרי לולי סוגיית החטופים, הקורעת את לבנו, הייתה המלחמה נגמרת אחרי חודשיים. בניגוד למה שחושבים רבים, שלולי החטופים היו כותשים ומחסלים את עזה ללא רחמים, האמת העצובה היא שישראל הייתה נכנעת לעולם ולאמריקה של ביידן שהיו תובעים הפסקת אש, וגם לא הייתה אז מוטיבציה לחיילים ולמילואימניקים לעזוב הכל ולהילחם כל כך הרבה זמן, והמלחמה הייתה נעצרת עד לבחירת טראמפ, אם בכלל היה נבחר, כאמור. במקרה זה, חיזבאללה היו מפסיקים את ההתקפות שלהם, וממשיכים להתעצם בשקט בתוך הבונקרים האדירים שבנו, מתכננים את יום הפקודה, ולא היתה לנו אפשרות להילחם בהם. מבצע הביפרים לא היה יוצא לפועל, גם לא חיסול נאסרללה, האחים סינואר היו חיים ובועטים, ולא קשה לדמיין היכן היינו אוחזים. דווקא הדין הקשה והכואב מאוד של ‘שבי קשה מכולם’ שמשגע את כולנו עד עכשיו – הוא זה שמנכיח את המלחמה, את המוטיבציה ואת הנחישות לא להרפות, ובזכות זה זכינו לכל הנצחונות הגדולים.

עם כל הכאב האדיר על הטבח הנורא ועל החטופים שנמקים, הרי שביחס לאומה שלמה ולהיסטוריה של עם ישראל, כל זה בבחינת מכה קטנה שנשפך ממנה קצת דם, מכה קטנה כדי להעיר אותנו לעמוד על נפשנו שלא יבוא עלינו אסון גדול יותר ממה שהיה בשואה ויקיץ הקץ על ישראל בארצם ובנחלתם.