יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

אברהם אבינו זקן בא בימים, והוא רוצה להשיא לבנו אשה כדי שהבשורה האדירה שהביא לעולם האלילי שחי בתוכו  לא תתמסמס ותאבד. על-אף הנפש אשר עשו בחרן – כל אותם אנשים שנספחו לבית אברהם ולמדו ממנו את אמונת היחוד ואת דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, אברהם הבין מתוך ההבטחה, הברית והשבועה שנשבע לו ה’, כי חפץ ה’ בזרע מסוים, בעם שיישא את הבשורה לאורך ההיסטוריה. רק כך תבוא האנושות על תיקונה, רק כך תשמר הברית בכל העיקולים והפיתולים של ההיסטוריה האנושית. ובאמת, כאשר חושבים על כל אותם נפשות אשר עשו בחרן, וכדברי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א, בתארו את מפעלו החינוכי של אברהם אבינו – “היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה” – כאשר חושבים על כך, עולה התמיהה, להיכן נעלמו כל אותם אלפים ורבבות? מדוע איננו פוגשים אותם בשום מקום – לא בירידה למצרים, לא בחזרה לארץ, כאילו ירדו לתהום הנשיה. לא זכורה לי בחז”ל התיחסות לשאלה זו, אולם מאד יתכן, וההסבר לכך טמון בעובדה, ולפיה בשורת היחוד והאמונה בא-להי האמת והצדק, החסד והרחמים, הא-ל שאינו נושא פנים ואינו לוקח שוחד ודורש מהאדם להשתעבד לערכיו ולמושגיו, בניגוד לאלילים שנתפרים על-פי מידת הצורך האנושי והתאוות המתעוררות בקרב בני התמותה – הבשורה הזאת כבדה מדי לשאת עבור מי שאינו מסור אליה בכל לבו ונפשו, ולכן הם נטשו בשלב כלשהו כאשר ראו את המחיר הכרוך בהיצמדות לאמת ושבו לסורם. ה’ הטוב – ביודעו את הנטל הכבד הכרוך בחיים לאור הדרך שהתווה – בחר באברהם שיקים זרע ואומה שתישא את הבשורה. רק כך יוכלו לעמוד בנסיונות החיים לאורך הדורות, ולשם כך שידד את מערכות הטבע ונתן לאברהם זרע שימשיך את דרכו. וכן מפורש בפרשה שעברה (יחי ח-יט) – “וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ. כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה’ לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה’ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו”.

כעת מחפש אברהם אשה ליצחק שתצטרף לבשורה, ליעוד הנעלה. היא לא יכולה לבוא מארץ כנען, שאת תושביה החוטאים מוטל על זרעו לרשת. מאידך, הוא לא יכול לשלוח את יצחק לחוץ לארץ, כי בשורת היחוד חייבת להתקיים בארץ בה בחר להשכין שכינתו. על כן נשלח העבד לחרן להביא משם אשה שתצטרף לבית אברהם. בשלחו את העבד, אומר אברהם (כד ג) – “וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּה’ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽא-לֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ”. אולם כאשר העבד שואל אותו אם ישיב את יצחק לחרן במדה ולא תאבה האשה לבוא אחריו, אברהם שולל את האפשרות הזאת תוך שהוא מגולל את מסעו משם באמרו (פסוק ז) – “ה’ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֘ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם”. ניכר ההבדל בין הלשון לעיל – “א-להי השמים והארץ” ללשון כאן – “א-להי השמים” בלא “א-להי הארץ”, והפרשנים נדרשו להסבירו.

רש”י מסביר בפסוק ז – “אמר לו – עכשיו הוא א-להי השמים וא-להי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה א-להי השמים ולא א-להי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ”. אילולא אמר זאת רש”י הקדוש, לא היינו מעיזים להעלות זאת על דל שפתנו – כל עוד ה’ לא מתגלה כאן בארץ, אין משמעות לא-להותו אלא בשמים. הרמב”ן מבאר ביתר פרוט (בפסוק ג) – “א-להי השמים וא-להי הארץ – הקדוש ברוך הוא יקרא ‘א-להי ארץ ישראל’, כדכתיב (מלכים ב יז כו) – ‘לא ידעו את משפט א-להי הארץ’, וכתוב (דברי הימים ב לב יט) – ‘וידברו אל א-להי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ’. ויש בזה סוד עוד אכתבנו בעזרת השם (עיין ויקרא יח כה). אבל בפסוק (ז) ‘לקחני מבית אבי’ לא נאמר בו ‘א-להי הארץ’, כי היה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו (כתובות קי ב) – הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר (שמואל א כו יט) – ‘כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים'”.

הדברים מבהילים! כל עוד ה’ אינו מתגלה כאן, כביכול אינו א-להים, כביכול אינו שליט ותקיף ובעל הכחות כולם. ובפסוק שהפנה אליו בויקרא כתב הרמב”ן בפרוש – “סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) ‘בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים’ וגו’ ‘כי חלק ה’ עמו’ וגו’. והענין, כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) ‘אשר חלק ה’ א-להיך אותם לכל העמים’, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם… והנה השם הנכבד הוא א-להי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה’ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) ‘והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ’, וכתיב (ירמיה יא ד) ‘והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לא-להים’, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל”.

ירושת הארץ והשכנת שכינתו בה היא שמנכיחה את ה’ במציאות, היא שהופכת אותו מא-להי השמים בלבד, מישות ערטילאית שאינה מעורבת בעולמם של בני אדם  ל’א-להי השמים וא-להי הארץ’, להיות שליט בעולמו. הברית שלנו על ירושת הארץ – היא שמורה על יחוד ה’ ושליטתו בעולם, וכן כתב המלבי”ם על הפסוק לעיל (ג) – “כי ע”י מצות המילה נעשה א-להי הארץ, שזה היה כריתת הברית להיות לך לא-להים”.

כשדנים על מצות ישוב ארץ ישראל ועל כיבוש הארץ לזרעו של אברהם מידי אויביו, הסוגיה אינה סוגיה של בטחון, של ‘פירוז הרצועה’, של ‘פירוק החמאס מנשקו’, של כל מיני ביטויים חסרי כל משמעות פנימית שמנסים להלעיט עלינו כדי להשכיח מאתנו את היעוד הגדול. הסוגיה האחת והיחידה היא האם ה’ הוא א-להי הארץ, או שמא, חלילה, עזב אותנו לאנחות. כשאנחנו נמנעים מלהכריז על המלחמה כעל מלחמתו של א-להי ישראל, האויב מכריז על מבול אל-אקצה וכופה עלינו את המציאות שנסינו לברוח ממנה. גם הנסיון הנוכחי למסמס את מהות המאבק ולהגיע להסדר מפוקפק – לא יצלח. וככל שנתעשת ונבין בעצמנו על מה אנחנו נלחמים כאן, יגבר הסיכוי למנוע את האסון הבא…

יום רביעי, י”ד מרחשון התשפ”ו

החזון איש, אשר התורה הייתה משוש לבו ותמצית חייו, השקיף על ההיסטוריה של גלותנו והבין, כי תמה ונשלמה תקופת הגלות, וארץ ישראל אינה רק המקום המיועד לקיום המצוות, כפי שעולה מפורש מפסוקים אינספור, אלא היא גם מקום לימוד התורה הנכון והראוי. וכך מובא באגרות חזון איש אגרת צ –

“מאות בשנים שהישיבות של בבל נודדים והולכים, סוללים המסילה לשוב אל הארץ שגלו ממנה, חרבו בבבל, ובנו הנהרסות באדמת נכר – בספרד, בצרפת ובאשכנז, חלפו שמותיהם אבל לא חלפה נפשם, זאת התורה שגלתה עשר גלויות ושבנתה ביתה בארץ שנער, ושגלתה מבבל לארצות המערב, זאת התורה החוזרת עכשיו מערבות שממות המערביות אל ארץ הצבי, ארץ הקדושה הניתנה לאבותינו לנחלת עולם, אשר היתה למעון לה בבואה מסיני, להופיע בקרני אורה בקרב ישראל”.

בספר פאר הדור חלק ב עמוד מ”ב מובא בשמו – “איך יתכן בכלל – היה טוען בפליאה – שאיש אשר חונך על ברכי התורה לא ירגיש חיבה והשתוקקות לארצנו? הלא מוטבע דבר זה בחינוכו של הילד הרך עד שאין למחות את הרשמים שהוא מקבל, הנחרתים כצפורן ברזל ושמיר על לוח לבו, הנה לומד הילד חומש, לומד על משה רבנו שלא קם כמותו, אדון הנביאים אשר קרע לנו את ים-סוף והביאנו לפני הר סיני – ועל שנותיו האחרונות, והנה משה העומד לפני פטירתו ושערי גן עדן פתוחין לפניו, והוא שיזכה להתענג מזיו שכינתו, יתברך לעילא מכל דרגין, בקשה אחת יתירה יש לו: ‘אעברה נא ואראה את הארץ הטובה…’ . איזה רושם כביר על ערכה של ארץ זו סופג לתוך נשמתו ילד זה הלומד את התורה, והלומדה לא כאחרים, אלא בקדושה ובטהרה, הנה הוא רואה לפניו את משה רבנו, אשר חין ערכה גבה בעיניו עדי שחק, וגדולתו בל תשווה לשאר בשר ודם, והוא משתוקק אל הארץ וקדושתו – ואיך הוא לא יאהב את ארץ ישראל?!”.

כאבו על המצב הירוד של שמירת התורה והמצוות באותם ימים לא הכהה את תשוקתו ואהבתו לארץ, וגם בפסקיו ניכרת שאיפתו לקיום התורה כתורת חיים של אומה ולא רק כהוראות הלכתיות ליחידים. הכל יודעים לספר על התנגדותו הגורפת להיתר המכירה בשנה השביעית, אך טועים הסבורים, כי נבע הדבר מחוסר הזדהות עם הישוב החקלאי. אדרבה – דווקא משום שהאמין ביכולת לקיים את מצות השמיטה כדינה ולא לחפש ‘פתרונות’ לעקוף אותה, ומשום שהאמין בכח גבורתם של החקלאים מוסרי הנפש – אסר את מכירת הארץ. הצצה נדירה לנפשו הרגישה והעדינה לצד דבקותו הבלתי מתפשרת בהלכה ניתן לקבל ממכתב ששלח לתושבי קיבוץ חפץ חיים (מובא בסוף כרך ד’ של הספר ‘דרך אמונה’ על הרמב”ם לאחיינו הגאון האדיר רבי חיים קנייבסקי זצ”ל במדור ‘מכתבים ממרן זצ”ל סימן ה), וז”ל –

“חברים יקרים יחיו שלום וברכה מרובה בכל משלח ידכם, מתכבד אני להודיעכם כי אני חוזר בי מהיתר לקיטת השקדים, כי אי אפשר להתיר הדבר, ומצבכם הקשה הנוגע אל לבי השחידנו להתיר, אבל אני מתאכזר לומר הדבר כמו שהוא, שצריך להתאמץ ולעמוד גם בנסיון הזה ולפרוש מעבודה זו, והמקום ב”ה יברך אתכם ויעודד אתכם לחיים טובים ולשמור התורה בכל חקותיה ומצוותיה”.

ניתן ללמוד תלים על גבי תלים של אהבת תורה, אהבת ישראל, יראת שמים, חינוך למצוות, ערבות הדדית ועוד אינספור מידות והנהגות טובות וישרות מהמלים הספורות הללו! גם פסק ההלכה המפורסם של החזון איש, האוסר שימוש בחשמל המיוצר על-ידי יהודים העובדים בחברת החשמל בשבת – נובע מדקדוק ההלכה ומתוך הבנה, כי לא רק היחיד, אלא הציבור כולו חייב להנהיג את מערכות חייו לאור התורה הקדושה. השימוש בגנרטורים, הרווח בקרב תלמידיו – אינו אלא פתרון זמני, נקודתי. השאיפה האמיתית היא כינון מערכת כוללת של מדינה שלמה, המתנהלת לאור ההלכה.

יום שלישי, י”ג מרחשון התשפ”ו

במקום בו הבורות נפגשת ביהירות, עמד לו יאיר לפיד – בור ועם הארץ בכל הקשור לתורת ה’, קבע מהי יהדות אותנטית (אני מציע לו להתחיל עם שמירת שבת לפני שיחלק ציונים לאחרים), ולא נחה דעתו עד שפסק את פסקו – “להגן על זכויות האזרח של ‘הגר הגר בשעריך’, 20 אחוז מאזרחי מדינת ישראל שהם לא יהודים, זו מצוות ‘עשה’ וחובה יהודית.”

מצות עשה וחובה יהודית. חבל שהרמב”ם שכח למנות אותה בספר המצוות, ואף הרמב”ן לא הזכיר אותה בשכחת העשין. הבורות זועקת לשמים, כי אילו ידע לפיד מהם התנאים הכרוכים במעמד גר-תושב ולישיבתו של גוי בארץ-ישראל – היה מקטלג את המושג כחשוך ופרימיטיבי, כפי שהוא רואה את היהדות השורשית באופן כללי. ולא פחות חמורה מכך היא המחשבה, ולפיה ערביי ישראל, המצביעים בהמוניהם לנציגים תומכי טרור – זכאים לזכויות אזרח המאפשרות להם למחוק את מדינת ישראל באמצעות הדמוקרטיה, וההתאבדות הקולקטיבית שלנו בכך שאנו מעניקים להם את הזכות הזאת עוד מוגדרת כ’מצות עשה וחובה יהודית’.

דברי לפיד אמנם מעלים חיוך על בדל השפתיים, אבל הרצינות התהומית שבה ציבור בעל עוצמה מתיחס להגדרות המגוחכות שלו כבר עלתה לנו בדם רב מדי. אך אם רצוננו באמת לתפוס את הלך הנפש הרווח במחוזות הללו, כדאי לשים לב לדבריה של ציפי לבני באותה עצרת, ולהתחלחל מהמחשבה שהאשה הרדודה הזאת הייתה כפסע ממשרת ראש ממשלת ישראל. שימו לב היטב ליהירות שבדבריה –

“אנחנו נמצאים בצומת היסטורי שבו הבחירה היא בין אחת מהשתיים: או מדינה דתית מסוגרת בלי שוויון למיעוטים, בלי זכויות לאזרחים, בלי שלטון חוק משפט צדק, או מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי שבה אחדות סביב מגילת העצמאות עם שוויון לכולם בתוכה“.

הגברת בוודאי מרגישה מאד נאורה. היא לוחמת ב’מדינה הדתית’ המסוגרת ולמען שלטון החוק, המשפט, השוויון והדמוקרטיה. שוויון, אמרנו? מעניין כיצד מרגיש ערבי ישראלי ששומע את דבריה – “מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי, שבה אחדות סביב מגילת העצמאות עם שוויון לכולם בתוכה”. אילו הייתי ערבי, הייתי מאמץ אותם בחום, אבל עם שינוי קל – “מדינה ערבית ודמוקרטית עם רוב ערבי, שבה אחדות סביב מגילת העצמאות עם שוויון לכולם בתוכה”. היא מקבעת לערבים מעמד של מיעוט, מכנה את המדינה ‘יהודית’ (מעניין במה זה מתבטא…), ואחר-כך מדמה שהערבי יהיה אסיר תודה כלפיה. איך היית מרגישה, גברת לבני, במדינה ערבית שמעניקה לך ‘שוויון’, ובלבד שתשארי במיעוט? איך תרגישי במדינה נוצרית באירופה או באמריקה שתעניק לך כאלו זכויות?

היהירות והבוז שרוחש השמאל לכבוד הערבי עומדת בלב לבה של קונספציית הדו-קיום שמתפוצצת לנו בפרצוף כל פעם מחדש. הסתירה המובנית שבין היהדות לדמוקרטיה, שבין המושג של מדינה יהודית למדינה מערבית העיוורת למוצאו של האזרח, הסתירה העוד יותר יסודית בין סט הערכים היהודי השורשי והאמיתי (לא זה המצוץ מאצבעו של יאיר לפיד) הרואה את רצון ה’ כערך היסודי, ממנו נובעים כל השאר, לבין סט הערכים המערבי הרואה באדם הגאה את מרכז ההוויה – סתירה זו אינה נותנת מנוח לאלו, המרגישים כגזלנים בארץ לא להם. הם ימשיכו ללהג על מדינה יהודית-דמוקרטית כדי להרגיע את מצפונם, אבל הערבי מבין היטב – הוא מבין שכל עוד ישראל לא תהיה מדינת כל אזרחיה, היא לא תהיה באמת דמוקרטיה במובן המערבי, והוא יפעל להגיע ליעד הזה, ויבוז לכל אלו המצפים ממנו להתפשר על פחות. (אחר-כך יהפוך את הדמוקרטיה הנאורה למדינת שריעה איסלאמית, אבל זה כבר ענין אחר…).

אנחנו נציע להם זכויות אזרח, הטבות שונות ומשונות, אפליה מתקנת ומה לא – והם ישיבו לנו בפיגועים ובמבול אל-אקצה. לא פלא, שלפיד, לבני וחבריהם בשמאל אינם יכולים לסבול את הציבור האמוני שמוכן לומר בגלוי, כי הוא מעדיף לחיות במדינה יהודית מאשר למות במדינת כל אזרחיה, ולשם כך הוא מוכן לוותר על הליטופים מהגויים שמעבר לים. בשביל להתגבר על הקונספציה, צריך לערוך רוויזיה בכל תפיסת החיים, וזה כואב מדי, אמיתי מתי, מחייב מדי. מה נותר לעשות? להסית, לשסות, להרוס את מה שאפשר. ואם חיפשתם הסבר לרקבון שמתגלה מהדיפ סטייט כיום – אזי אובדן הערכים המוחלט והעדר ההלימה שבין המציאות המזרח-תיכונית העגומה לבין תפיסת עולמם הקוסמופוליטית יכול לספק אותו. ברוך הוא א-להינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל

או

דבר זה אומר כבר דרשני, שהרי על חשיבותה של התורה אין צורך להכביר מלים, כי הם חיינו ואורח ימינו. כיצד יתכן, שמצוה כלשהי – שאינה אלא חלק מהתורה – תחשב לגדולה יותר מהתורה עצמה, ולו מבחינה מסוימת? אלא שכאן טמון סוד גדול, והוא שהתורה הנתונה לנו אכן מסדירה את מערכת החיים של האומה ושל היחידים וקובעת לנו את צורת היחס שלנו עם בורא עולם בכל פרט ופרט, אולם המסגרת לקשר הזה שלנו אתו נתונה בברית שכרת ה’ עם האבות.

לכל אורך חומש בראשית, התורה מובילה אותנו לקראת הקמת העם הנבחר לה’, שימשיך את היעוד של אדם הראשון, אחר שהאנושות כולה סטתה מדרך ה’, עד שנתחייבה כליה במבול. מאז, חיפש ה’ איש כלבבו להקים ממנו עם סגולה, אשר יהיה אור לגויים ודרכו תשוב האנושות ליעודה. אברהם אבינו נבחר ליעוד הזה, ומרגע זה שוקד ה’ על הקמת הברית אתו.

מהי הברית? לכל אורך החומש, מדבר אתו ה’ על שני דברים – על הזרע שיצא ממנו ועל הארץ המובטחת לזרעו, בה יקימו את חברת המופת האנושית – “כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה’ לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה’ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו” (בראשית יח יט). נתינת התורה, לעומת זאת, אינה מוזכרת בכל חומש בראשית, ואף לא בתחילת חומש שמות כאשר ה’ מבטיח לגאול את בני ישראל ממצרים, מלבד רמז מסוים למשה, באמרו “תעבדון את הא-להים על ההר הזה”. זה לא משום שהתורה אינה חיינו ואורח ימינו, חלילה, אלא משום שהתורה היא הצורה המעשית של קיום הקשר בינינו לבין בורא עולם. אך הקשר עצמו, התוכן, המהות של הברית – הוא הבטחת הארץ לזרע אברהם, יצחק ויעקב.

הנביאים דימו את הקשר בינינו לבין ה’ כקשר שבין בעל לאשה, אז ארשה לעצמי להשתמש בדימוי כדי לשבר את האוזן. בית אינו יכול להתקיים בלי שורה ארוכה של מטלות וחובות – מי מביא פרנסה, מי מגדל את הילדים, מי דואג לנקיון הבית, מי מבשל, מכבס וכן הלאה. מסכת כתובות דנה בחיובים של כל אחד מהצדדים. אולם נישואין הבנויים רק על חובות וזכויות – אין להם קיום. חייב להיות קשר פנימי, קשר מהותי בין הבעל לאשה, ואחר שקיים הקשר – החובות והזכויות נובעות ממנו, וקיומן הוא קריטי לקיום הבית. אחר שנעשינו לעם, התורה היא חוקת האומה ועלינו לשקוד עליה כדי לעבוד את בוראנו על הצד הטוב ביותר. אולם מהות הקשר הוא עצם הברית, והברית נכרתה עם אברהם אבינו וזרעו.

מהו תוכן הברית? רבים ישיבו, כי מדובר בכריתת הערלה, אולם עיון בפסוקים מלמד שאין הדבר כן. נקרא את הפסוקים (יז ד-ח) –

“אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם. וְלֹא־יִקָּרֵ֥א עוֹ֛ד אֶת־שִׁמְךָ֖ אַבְרָ֑ם וְהָיָ֤ה שִׁמְךָ֙ אַבְרָהָ֔ם כִּ֛י אַב־הֲמ֥וֹן גּוֹיִ֖ם נְתַתִּֽיךָ. וְהִפְרֵתִ֤י אֹֽתְךָ֙ בִּמְאֹ֣ד מְאֹ֔ד וּנְתַתִּ֖יךָ לְגוֹיִ֑ם וּמְלָכִ֖ים מִמְּךָ֥ יֵצֵֽאוּ. וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽא-לֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ. וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵא-לֹהִֽים”.

זהו תוכן הברית – שה’ יהיה לנו לא-להים ונחיה לפניו בארץ כנען, אותה ינחיל לאברהם ולזרעו. כעת עוברת התורה לחלק שלנו בברית (שם י-יא) –

“זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר. וּנְמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת בְּשַׂ֣ר עָרְלַתְכֶ֑ם וְהָיָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵינֵיכֶֽם”.

ראוי לשים לב למונח ‘אות ברית’. מילת הערלה אינה אלא אות, סימן, לתוכן של היותנו עבדי ה’ ושל הברית שכרת עמנו לתת לנו את הארץ שנעמוד בה לפניו. ומבאר המלבי”ם על הפסוק כיצד יהיה זה לאות –

“עתה יפרש איך שהיא אות ברית, שמה שתמול את הבשר שהוא האבר שעליו הערלה ותסירו הערלה ממנו זה יהיה אות הברית, אם במה שהרושם הזה נראה וגלוי לכל ובו יזכרו כל בעלי הברית את הברית אשר כרת ה’ עמהם, אם במה שדרך עבדי המלך להיות להם חותם וכבלא דעבדא לאות שהם עבדים, וכן המילה חותם ההכנעה והשעבוד לאל עולם, ואם במה שבזה יתאחדו כל בעלי הברית להיות לגוי אחד בארץ ניכרים באות ברית כי הם כולם עבדי אל אחד, וכ”ז נכלל במ”ש ביני וביניכם”.

נמצאנו למדים, כי היסוד לכל קיומנו כאומה היא הברית שכרתנו עם בורא עולם על ירושת הארץ, ועל זה אמרה הגמרא, שכרתנו שלוש עשרה בריתות. תורתנו הקדושה, עליה כרתנו שלוש בריתות עם בורא עולם, היא צורת הקיום המעשי של הברית הזאת לדורות עולם, ואילו  מילת הערלה היא האות לקיום הברית.

בימים אלו, בהם מכחישי הברית רודפים את לומדי התורה הקדושה ומנסים לכפות עליהם אורח חיים המנוגד לקיום הברית, ראוי במיוחד לשנן את היסודות הללו. ואנחנו, קהל יראי ה’, חייבים לדעת, שלצד ההתנגדות הנחרצת לנסיונות החילון וכפית הגיוס לצבא המתנהל בניגוד גמור לצורת החיים התורנית אליה אנו מחויבים – אל לנו לשכוח, שמהות הברית היא אכן ירושת הארץ לזרע אברהם הדבקים בדרך ה’. על-כן מחובתנו לא רק להתנגד למתווה הקיים, שנועד לבולל אותנו בחברה החילונית, אלא להעמיד צורה מתוקנת של מדינה על-פי תורה עם צבא על-פי תורה, אשר רק יוקיר ויעריך את התורה ואת לומדיה ויעמיד את נאמני הברית עם ה’ בראשו כדי להנחיל ערכים תורניים אמיתיים בקרב כל החיילים ומכח זה לנחול את הארץ ולמגר את האויבים הקמים עלינו לכלותנו.