שבעה עשר בתמוז: שריפת התורה – אז והיום

שבעה עשר בתמוז: שריפת התורה – אז והיום

יום חמישי, י”ז תמוז התשפ”ו
שנינו במסכת תענית (ד ו) – “חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר חמשה דברים ארעו את אבותינו”. החלוקה מזדקרת לעיניים – החורבן הגשמי ארע בתשעה באב כתוצאה מחטא המרגלים, אבל החורבן הרוחני, בו מושרש החורבן הגשמי – ארע קודם לכן, בשבעה עשר בתמוז, עת ירד משה מן ההר ושבר את הלוחות בשל חטא העגל.
אחת מאותן גזרות נוראיות שארעו ביום זה היה שרפת התורה בידי אפוסטמוס, משרי היוונים, וצריך להבין מדוע אירוע זה דווקא נמנה כאן במיוחד. היוונים הרי היו ידועים ביחסם המבזה כלפי המקדש וכלפי מנהגי היהדות בכלל. אולם שרפת התורה היתה מאורע טראומטי מכונן. עד אז, ידעו גם אומות העולם להעריך את הספר הקדוש. חז”ל מלמדים אותנו, כי כאשר בן-הדד מלך ארם ביקש ממלך ישראל את ‘מחמד עיניך’ (מלכים א כ ו), הכוונה היתה לספר התורה. ואפילו אחאב המלך הרשע, שאין לו חלק לעולם הבא, נחרד מעצם המחשבה, ופנה אל זקני העם שיורו לו כיצד לנהוג. הפסוקים מדברים בעד עצמם (שם ז-ט) – “ויקרא מלך ישראל לכל זקני הארץ ויאמר דעו נא וראו כי רעה זה מבקש כי שלח אלי לנשי ולבני ולכספי ולזהבי ולא מנעתי ממנו (כלומר, את הכל היה מוכן לתת, אבל לא את ספר התורה!). ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם אל תשמע ולוא תאבה. ויאמר למלאכי בן הדד אמרו לאדני המלך כל אשר שלחת אל עבדך בראשנה אעשה והדבר הזה לא אוכל לעשות וילכו המלאכים וישבהו דבר”. סופו של דבר, שאחאב יצא למלחמה כנגד כל הסיכויים, כי לא היה מסוגל לתת את ספר התורה!
אולם משהגיעו היוונים לארצנו, בקשו להנחיל את חכמתם הארצית כתחליף לחכמת התורה, המחברת שמים וארץ. זה עומק דברי חז”ל באינספור מקומות, בהם הם מתארים את יוון כמי ש’החשיכה את עיניהם של ישראל’ (בדרך-כלל כדרשה על הפסוק ‘וחושך על פני תהום’ בפרשת הבריאה ועל הפסוק ‘והנה אימה חשכה נופלת עליו’ שנאמר על אברהם בברית בין הבתרים). ה’אור’ היווני, הנאורות הרואה בקדמה המדעית את חזות הכל – אינו אלא חושך עמוק, כי הוא מנתק את החומר מהרוח, ובכך מחשיך את עיניהם של ישראל. תרבות נאורה זו – היא שרדפה את חסידינו וכמעט והקיצה קץ על כל היהדות כולה, אילולא החשמונאים הגיבורים שעמדו על נפשם והצילו את רוח האומה. 
שריפת התורה היתה הרבה יותר משריפת הגויל. היא היתה שרפה של נשמת האומה. לא לחינם נקבע ט’ בתמוז – היום בו נבקעה החומה בבית ראשון – כמועד שריפת התלמוד בפריז, שהיתה אחת הגזרות הקשות שעמנו ידע בגלות הדוויה. היה זה המשך ישיר לשרפת התורה בידי היוונים. הנוצרים האכזרים הבינו, כי כל עוד עמנו דבק בתורתו – לא יצליחו להכניע אותו, הגם שהכח הפיזי נמצא בידיהם והם רוצחים בנו כאוות נפשם. המהר”ם מרוטנבורג קונן את הקינה הידועה ‘שאלי שרופה באש’ על אותו מאורע, ולא נחה דעתו עד שזעק – “עוֹד תִּגְזוֹר לִשְׂרוֹף דָּת אֵשׁ וְחֻקִּים וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ גְּמוּלָיִךְ”!
בחסדי ה’ העצומים ובמסירות נפשם של אבותינו, שרדנו הן את רדיפות הגוף והן את שריפת הספרים. העולם הנוצרי לא שקט על שמריו, וספרינו עברו צנזורה קשה בידי השליטים במשך מאות שנים, ועד היום רבים מהספרים שלנו לוקים בשיבושי הצנזור, שבדרך-כלל היה משומד יהודי. אולם אחר כל זאת, זכינו לשוב לארצנו ולהקים את עולם התורה בעוצמה שלא זכורה מימי חזקיהו בבית ראשון! ספרי התורה המהודרים הן התשובה הניצחת לאפסטמוס שר יוון, ורבבות עותקי הש”ס המהודרים המצויים כמעט בכל בית של יהודי שומר מצוות, ביחד עם היבול התורני העצום לו אנו זוכים חדשות לבקרים – הם מבטאים את הנצחון על הכמרים האכזריים באירופה, אשר חשבו שיכניעו את רוח העם, שכל מהותו יונקת מכתבי הקודש ופרושיהם.
נו, תשאלו, אז אין עוד טעם לקונן על שרפת התורה? לא בדיוק… .  כשהוציאו את רבי חנינא בן תרדיון להורג, כרכו אותו עם ספר התורה שלימד ברבים ושרפו אותם יחדיו. שאלו אותו תלמידיו – מה אתה רואה? השיב להם – “גוילין נשרפין ואותיות פורחות!” (עבודה זרה יח.). אפשר לשרוף את הגויל, את העור, את החומר. אי אפשר לשרוף את הרוח, את הפנימיות.
אולם כיום, לדאבוננו, הגענו למצב הפוך – הגוילין קיימים, בהידור רב. ספרי תורה מהודרים מצויים בכל פינה, בבתי כנסת רבים אף יש נביאים על קלף, וארונות הספרים מלאים עד אפס מקום. אולם התרבות המערבית, שהיא הגלגול המודרני של תרבות יוון – מכרסמת בנו מבפנים, ומנסה לכבות את הפנימיות, את האותיות, את המושגים והערכים התורניים! ניתן למנות רשימה ארוכה של נושאים הנוגעים לחיינו הציבוריים, בהם עומדת התרבות המערבית בניגוד קוטבי לדעת תורתנו הקדושה, ואין מי שיזעק את האמת הפשוטה, ולפיה התורה ניתנה בדיוק בשביל הדברים האלו – לנהל את האומה לאור אותם ערכים תורניים, שמיוסדים על האמונה בבורא עולם המשגיח על ברואיו ותובע מהם לחיות את חייהם לאור האמת, הצדק והיושר הנתונים בסיני! אם זה בנושא של מדינה יהודית לעומת דמוקרטיה מערבית, אם זה בנושא של חובת הציות להלכה לעומת זכויות הפרט, אם זה בנושא של מעמד הלא-יהודי בארץ-ישראל, אם זה בנקודה היסודית ביותר של טוב ורע אבסולוטיים המחייבים את האדם, אם זה בכל נושא עקרוני אחר – התורה תובעת את עלבונה, ותיקון המעשה הנורא של שרפת התורה, עליו אנו מתאבלים, לא יהיה שלם עד שנזכה להעמיד את הערכים הפנימיים שלה כיסוד חוקת האומה!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש.

לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה בדוא"ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל
או
1@SHEMA-YISRAEL.ORG

The Satmar Fallacy: Are Various Mitzvos INHERENTLY Conditional Upon Mashiach’s Arrival?

The Satmar Fallacy: Opposition to Jewish Renewal

This entry was posted on July 2, 2026

The list keeps growing.

Rishonim followed the sages in determining when certain commandments were in force or effect, and that is why Maimonides and the SefereHahinnuch, for example, always note if certain commandments apply bifnei habayith, while the Temple is standing, or not, or if biath kull’chem, the presence of the entire Jewish people, is a factor in applicability. Even Maimonides promised that all of the commandments will once again be observed in Messianic times. To him and his colleagues, it was a promise and an ideal, that despite the Torah being incomplete for so long, it was always eternal, and even if we could not fathom how the commandments would return, they still would.

However, as the centuries turned to millennia, and the Jewish losses kept piling up while the wins were non-existent, the idea that a commandment would return with the advent of the Messiah became less of a prayer and more of a critical criterion, that because practically speaking the commandment in question could not return without the Messiah, it could only return with the advent of the Messiah, and therefore would not return without the advent of the Messiah, and therefore should not return without the advent of the Messiah. The optimistic qualification thus became a veto, and those seeking to reintroduce certain commandments should be opposed and perhaps even thwarted if no Messiah has yet been revealed.

This fallacious line of reasoning has been applied to anything that would move us in the direction of the Redemption, for example: against the renewal of rabbinic ordination since the times of the Beith Yosef until today, against mass immigration to the Land of Israel, and now against renewing various aspects of the Temple service. This will be called the Satmar Fallacy, after the Orthodox Jewish sect known for vehement opposition to Aliyah and the founding of a Jewish state because of this perceived halachic principle, despite the overwhelming Torah evidence demanding that Jews live in Israel and the requirement of them to run their own state. (This does not mean that they did it right eighty years ago.)

From Rabbi Avi Grossman, here.