A Talmudic Get-Rich-Quick Scheme…

Shulchan Aruch rules (Choshen Mishpat 263:3) that one who goes beyond the letter of the law returns a lost object everywhere, even when beneath his dignity. Rema: “Some disagree and prohibit returning it; rather, לפנים משורת הדין, he should pay from his own pocket” (also copied in Rema C.M. 272:3 regarding unloading and loading).

OK, enough gemara. Nafka Mina / Action time:

  • Leave a big, loud beach ball in the city, on the path frequented by a series of extra-pious Ashkenazi scholars.
  • Best time it when they’re primed; use a yeshiva then busy learning Elu Metzi’os.
  • Make sure it has a blatant ID tag with an address.
  • Keep your eye on the ball from a distance like Miriam.
  • Presumably, each scholar will pause, recall the Rema, estimate the value, and send you a check. I hope.
  • Rinse and repeat. [Or you can save the checks for the autograph value].
  • And don’t forget to retrieve the ball!
  • Pro tip: Glue the ball to the ground.

It’s a bit like R’ Zeira’s cow arbitrage halacha: אמר רבי זירא פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר. היכי דמי אגרה מיניה מאה יומי והדר שיילה מיניה תשעין יומי הדר אגרה מיניה תמנן יומי והדר שיילה מיניה שבעין יומי ומתה בתוך ימי שאלתה דאכל שאלה ושאלה מיחייב חדא פרה.

A שוקא דרבנן market failure?? 

Some Achron wondered if David’s piety of compensating the poor man in a court case (Sanhedrin 6b: וכן בדוד הוא אומר ויהי דוד עושה משפט וצדקה והלא כל מקום שיש משפט אין צדקה וצדקה אין משפט אלא איזהו משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע אתאן לתנא קמא דן את הדין זיכה את הזכאי וחייב את החייב וראה שנתחייב עני ממון ושלם לו מתוך ביתו זה משפט וצדקה משפט לזה וצדקה לזה משפט לזה שהחזיר לו ממון וצדקה לזה ששילם לו מתוך ביתו) was game-able in the same way, as Yoav did in Shmuel II 14 (and there’s even a vort connecting the two halves of the prayer in Tehillim 119:121, עָשִׂיתִי מִשְׁפָּט וָצֶדֶק – בַּל תַּנִּיחֵנִי לְעֹשְׁקָי. I don’t think the word “oshek” means swindling and “Tzedek” is probably not the same as Tzedaka, but neat).

Disclaimer: I’m kidding, sheesh. Get-Rich-Quick schemes are garbage, just ask your mother.

א. זמיר נגד מצות ביזה בתורה

כשהבור ריק – ממלאים אותו במים באושים…

יום שני, כ”ד אייר התשפ”ו
עת הזמיר הגיע, קול התור נשמע בארצנו. הרמטכ”ל אייל זמיר החליט לפרוס את משנתו בפני קציני צה”ל, ובנאום שנשא בפניהם הוכיח, כי רמטכ”ל בימינו אינו רק מצביא, הוא גם בעל אג’נדה חינוכית סדורה, הוא הוגה דעות בעל דעה מוצקה והוא מתכוון להנחיל את הערכים שלו לחייליו. לתשומת לבם של כל המעוניינים בגיוס חרדים…

אנו למדים מהנאום על דאגתו הרבה של הרמטכ”ל ל’ערכי צה”ל’, על כך שהוא לא מוכן שחייליו יענדו פאצ’ים שאינם מתכתבים עם אותם ערכים ושהוא רואה בכך מרד ערכי. מלבד זאת, הוא מקדם תערובת נוראה של חיילים וחיילות – מה שהתורה הבטיחה שיסיר את שכינת ה’ והשגחתו מקרב המחנה, וגולת הכותרת של תוכחתו המוסרית היא הדרישה שלו ממג”דים לחתום על כך שחייליהם אינם עוסקים בביזה בשעת מלחמה. כמה מוסרי, כמה טהור, כמה ערכי…
אומרת הגמרא במסכת שבת כב. על הפסוק “והבור רק אין בו מים” (בראשית לז כד) – “מאי דכתיב ‘והבור רק אין בו מים’. ממשמע שנאמר ‘והבור רק’ איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר אין בו מים – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו”. וכן הובא ברש”י על הפסוק בבראשית.
כשהבור ריק מערכים יהודיים אמיתיים – ממלאים אותו בנחשים ועקרבים פרוגרסיביים. ובמקרה שלנו, החוצפה ועזות הפנים של הרמטכ”ל מעידים כאלף עדים כמה ירדו חז”ל לעומק נבכי הנפש! אם יש נושא בתחום המוסר שמוטב היה לרמטכ”ל לשתוק לגביו – זה הנושא של היחס לרכוש הזולת. בצה”ל הומצא לקסיקון שלם על-מנת לעמעם את איסור לקיחת ממון הזולת. בצבא לא גונבים, חלילה. ‘לוקחים’, ‘סוחבים’, ‘משלימים ציוד’, ‘מזדכים’ – יש כל מיני מונחים שהמציאו תוך זלזול מחפיר באיסורי התורה ובכבוד האנושי הבסיסי העומד ביסודה של כל חברה מתוקנת. את ההקפדה של שומרי המצוות על איסור גזל ראו כקטנוניות גלותית, שאין לה מקום אצל הצבר הישראלי הגאה. 
בימים עברו, המהוגנים שבקציני צה”ל היו מודים בנחיתותם המוסרית ביחס לנושאי התורה. שמעתי פעם – לפני שנים רבות – על קבוצת קצינים שבקרו בישיבת פוניבז’, כמדומני. הם נכנסו לבית המדרש, דברו עם ראשי הישיבה וקבלו התרשמות כללית מההווי הישיבתי. לאחר מכן, נשאל אחד הקצינים ממה הוא התרשם יותר מכל דבר אחר. תשובתו – עט בשווי שקל. הוא הסביר, שהעט היה תלוי בלוח מודעות, והמוצא אותו ביקש להשיב אותו לבעליו. אצלנו – כך הסביר, מונחים עטים על השלחן, וכל אחד שצריך עט, פשוט לוקח. אף אחד לא בודק אם זה שייך למישהו אחר…
עכשיו בא הרמטכ”ל ומטיף לקציניו על זהירות ברכוש הזולת. הזולת במקרה הזה אינו החייל החבר, אלא האויב הערבי הצמא לדמנו. כמה טהור, כמה מוסרי. התורה הקדושה, אגב, אשר הטביעה את המוסר, הצדק והאמת בעולם המעשה, ואשר קבעה כי ‘דין פרוטה כדין מאה’ – פחות התרשמה מהמוסריות המזויפת של קוראי ‘הארץ’. התורה דווקא ראתה לנכון לתגמל את החייל המוסר את נפשו במלחמה, והרמב”ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ו הלכה ד פוסק לגבי מלחמת רשות, כי ‘בוזזין כל ממונם’ – קל וחומר למלחמת מצוה. אבל זה בדיוק הענין – כשהבור ריק ממי התורה המפכים והמרעננים את הלב ואת הנשמה – נכנסים לשם הנחשים והעקרבים, המוסר המזויף והחלל הערכי שמוליד את כל העיוותים של רחמנות על האויב, של פורקן מוסרי הכרוך בשילוב נשים במערך הלוחמה ושל רדיפת כל סממן יהודי, הסותר את אותה מערכת מוסרית עקומה.
אם הרמטכ”ל רוצה ללמוד מהו כבוד לרשות הזולת – הוא מוזמן לבוא מדי שבוע למכירות השכונתיות הנפוצות בכל רחבי היהדות החרדית, וגם בקרב חלק מהישובים ביהודה ושומרון. הוא יופתע לגלות, כי דווקא אלו שלא זכו לאורו של עיתון ‘הארץ’ ושפחות מזדעזעים מביזת האויב – הם המקפידים שלא ליטול שווה פרוטה שאינה שלהם. הוא יראה כיצד סחורה בשווי עשרות אלפי שקלים נפרקת במאות מוקדים, אם לא אלפים, מדי שבוע, ואנשים פשוט מגיעים עם הרשימה שהזמינו, אף אחד לא בודק אותם – והם לוקחים אותה הביתה. מדובר ברבבות יהודים מכל הגילאים, מכל הסוגים, שדבר אחד משותף להם – הם למדו לא לגנוב מהתורה הקדושה, הם ינקו עם חלב אמם את הכבוד לממון הזולת, וגם ילד בן חמש שם יודע, שמה שלא שלו – הוא לא יקח. אין סיכוי בעולם, שתופעה כזו תתרחש והמכירה תשאר רווחית, בלא אותה הטמעת ערכים נפלאה שזכה לה ציבור היראים. לא לחינם אף אחד לא ניסה זאת בשכונה חילונית…
שוב מתגלה, כי הבעיה של הצבא היום אינה בכח אדם ואינה באיכות הנשק או בטיב הטכנולוגיה. היא נעוצה עמוק במערכת הערכית. האסון הגדול הוא שבמקום להבין היכן ניתן לשאוב את הערכים הנצרכים לנצחון – הם מחפשים בבארות הבאושים של עיתון ‘הארץ’ מערכת ערכים מעוותת כתחליף בזוי לערכי התורה וההלכה. הגיע הזמן לרמטכ”ל שמאמין בה’ ובתורתו, הגיע הזמן לצבא יהודי המבוסס על ערכים יהודיים, הגיע הזמן לנצחון ערכי, אשר רק הוא יביא לנצחון המוחלט בשדה הקרב!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או

האם טוב שימותו ראשי הערב רב אפילו בידי בני עולה

כמובן, כל תפילתנו לאיבוד ראשי הערב רב העומדים עלינו לכלותינו בגוף ונפש בעוה”ר כהיום הזה.

והנה מעולם הייתי סבור שהיינו בתנאי שלא יבא ע”י האויב ומשום חלול השם. וכעין מ”ש שאול המלך אל נשא כליו “ודקרני בה פן יבאו הערלים האלה והתעללו בי”. אך שוב התבוננתי סנהדרין ריש ל”ט ב’ שדרשו “ויעבר הרנה במחנה” במות אחאב ביד צר, משום באבוד רשעים רנה אף כי היתה ביד איש צר.

ומאידך ז”ל הפסוקים:

ויאמר ראיתי את־כל־ישראל נפצים אל־ההרים כצאן אשר אין־להם רעה ויאמר יהוה לא־אדנים לאלה ישובו איש־לביתו בשלום… ואמרת כה אמר המלך שימו את־זה בית הכלא והאכלהו לחם לחץ ומים לחץ עד באי בשלום. ויאמר מיכיהו אם־שוב תשוב בשלום לא־דבר יהוה בי ויאמר שמעו עמים כלם.

היינו שזה נקרא “בשלום” לעם ישראל כולו, ולא “לשלום”, לטובה, כידוע. וצ”ע.

הערת חכ”א: אולי משום ש”איש משך בקשת לתמו ויכה את מלך ישראל בין הדבקים ובין השרין”, והיה ניכר שזהו יד השם?

ושמעתי לעין ברדב”ז הלכות אבל (א’ י’): “… והמוסרין כל אלו אין מתאבלין עליהן… ואוכלים ושותים ושמחים שהרי אבדו שונאיו של הקב”ה ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך השם אשנא”.