באין חזון… – יהודה אפשטיין

יום שלישי, ה’ אלול התשפ”ו

באין חזון…

הכניעה המבישה של ישראל בעזה, המתבטאת בשיחות המתנהלות כעת מול ‘מועצת השלום’, שאינה אלא כסות דיפלומטית שנועדה להבטיח את המשך שלטון הרצח והטרור הערבי ברצועה, מעלה תהיות רבות כיצד הגענו למצב זה, אחר שראש הממשלה התבטא במהלך המלחמה במונחים של ‘נצחון מוחלט’ וכיוצא בהם. אולם כאשר מנתחים לעומק את התנהלותה של ישראל מאז היום המר והנמהר לפני כמעט שלוש שנים, היום בו קרסה קונספצית הדו-קיום והאויב הערבו-נאצי התגלה במלוא פרצופו המכוער, מבינים כי הכשלון שיוצא עכשיו לפועל – יסודותיו הונחו כבר ביום הראשון לטבח, וכל המשפטים המפוצצים והרטוריקה המלחמתית אינם יכולים להוות תחליף לחזון מקיף, מסודר, שורשי, המהווה יסוד לפעילות המעשית של ממשלה.
שורש החטא ועונשו היה נעוץ כבר בהגדרת מטרות המלחמה – שחרור החטופים ו’פירוק החמאס מנשקו’. כשהגדרנו בכך את המטרות, הכרזנו קבל עם ועולם, כי הרוצחים צודקים! גם אם הברבריות שלהם אינה מוצדקת, בסופו של דבר מדובר בילידי המקום, הזכאים להשתחרר מעול המשעבדים. עזה אינה באמת שלנו, היא שטח כבוש, היא לא חלק מארץ ישראל, אין לנו מטרה לכבוש אותה ולהתישב בתוכה. גם כשעלו קולות של שפיות מקרב תומכי הממשלה שבקשו לשנות את המציאות העגומה הזאת, דאג ראש הממשלה לומר, שזה ‘לא ריאלי’. מה כן ריאלי? מועצת השלום של טראמפ, שתאפשר למרצחים לתכנן את הטבח הבא, היל”ת….
עכשיו מתנהלים מגעים מול אותה ‘מועצת שלום’, כאשר היהודון מלחך הפינכה ג’ראד קושנר דורש מישראל לאפשר למרצחים להתבסס מחדש, וישראל ממשיכה באותה אולת לדרוש את ‘פירוק החמאס מנשקו’, כאילו הנשק של החמאס הוא הבעיה ולא עצם נוכחותה של אותה אוכלוסיה רצחנית בחבלי ארצנו. בקונספציה האווילית שלא נס לחה, לצערנו, תושבי עזה אינם אלא קרבנות של שלטון החמאס, שכופה את עצמו על אוכלוסיה שלוה ושוחרת שלום. במציאות הממשית, לעומת זאת, תושבי עזה הם החמצן והמנוע, העוגן והיסוד שעליו מושתת הטרור החמאסי, וזה נכון לא רק בעזה, כי אם בארץ ישראל כולה.
את הלהטוטים המילוליים של טראמפ אנחנו מכירים היטב. הוא יכול לצייץ שהשמדנו את היכולות הגרעיניות של איראן, ומבחינתו – אם כך צייץ, אז זו המציאות. הוא יכול להחליט על דעת עצמו שהאיראנים מתחננים להסכם, למחרת להגיד שהם דווקא אנשים נחמדים, לשבח את הרודן מצפון קוריאה, למחרת לאיים עליו, לאהוב ולשנוא את פוטין באותו יום, להתהפך על זלנסקי ואחר-כך לחבק אותו, להכריז על מכסים ולבטל אותם, על מלחמות מול קובה וונצואלה ולמחרת לחזור בו, על כל מיני דברים שמתחשק לו סתם כך כי משעמם לו, והעולם אמור להסתדר מול השגעון הזה. כך יוכל להכריז ביום בהיר, כי החמאס חוסל והרצועה פורזה, וישראל – שלא רוצה להרגיז את הדוד סם – תוכרח להודות כי המטרה הושגה, ומעתה אפשר להמשיך בתכנית השלום.
כמה פתטי, כמה עלוב, כמה מבזה לירוק בפרצופם של הנרצחים ולמשכן את עתידנו על גחמותיו של האיש המוזר בבית הלבן. אך האמת העצובה היא, שכבר באותו יום, בו הגדרנו את ‘פירוק החמאס מנשקו’ כמטרת המלחמה ולא את השמדת הישות הערבית הרצחנית בעזה וסילוק האויב הערבי הרצחני מארצנו – כבר אז הונחו היסודות לתבוסה העלובה שאנחנו חוזים בה כעת, ועינינו כלות…
תשאלו, איפה טעינו? ואני שואל, איפה צדקנו?! מדינה שמושתתת על רעיון של ‘מקלט בטוח’ לעם היהודי ולא על קיום חזון הנביאים של שיבת עם ה’ לארצו והנחלתה מכח ההבטחה הא-להית – מדינה כזו נידונה מראש למרדף נואש ואינסופי אחר הצדקת קיום, שתמיד תחמוק מאתנו. האויב יודע לחוש אותנו היטב, והוא מבין שכאשר איננו באמת רואים צידוק מוסרי בישיבתנו בארץ – לא רק בעזה, כי אם גם בירושלים ובתל-אביב – אזי הוא יודע שיצליח להתיש אותנו ולהניס אותנו לאחור. יחיא סינואר ימ”ש לא היה טיפש. הוא לא חשב שישראל לא תגיב לטבח הנורא. אבל הוא ידע, ולדאבוננו גם צדק, שחסרה לנו אותה אמונה, כי הארץ שייכת לנו מכח ההבטחה הא-להית, אותה אמונה שרק מכוחה ניתן לנצח. האויב מוכן להקריב אבדות, ואילו אנחנו מחפשים רק שקט ושלוה, ‘לפרק את החמאס מנשקו’.
אל תדאגו, טראמפ כבר יכריז כי החמאס פורק. כמו שהוא יודע להכריז על איראן. הנשק ישאר, החמאס יכריז על שינוי השם ל’מועצת הטכנוקרטים’, והספירה לאחור תחל לקראת האסון הבא, חלילה. הבעיה היא לא פירוק החמאס מנשקו, הבעיה היא פירוקה של ישראל מנשקה החשוב ביותר – האמונה בצדקת המאבק שלנו על הארץ מכח הברית שלנו עם בורא עולם. בלי הנשק הזה, אנחנו באמת מפורקים. הגדרות האלקטרוניים והמודיעין המהולל שלנו הוכחו כמשענת קנה רצוץ, כאשר בראש הצבא עומדים סוכני הפרוגרס, הסבורים כי האיום המרכזי על ישראל הוא התחממות כדור הארץ…
נתניהו – הפרזנטור המוצלח ביותר שידעה ישראל והנואם המוכשר ביותר – יצליח בוודאי להציג את ה’התעקשות’ שלו מול קושנר כ’הישג ישראלי’. הבעיה היא, שעם כל כשרונותיו, הוא אפילו לא מתחיל להבין היכן מונח שורש הבעיה.
אבינו מלכנו, חטאנו לפניך! אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו! אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך! אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללנו וטפנו!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש.

לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה בדוא"ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל
או
1@SHEMA-YISRAEL.ORG

Rabbi Elyashiv’s 2 Reasons For Not Going to the IDF

Authored by: העורך Editor

Quoting “The Partial View”:

An acquaintance recounts how, during his tenure of study in Israel, he sat by Rav Elyashiv zt’l, as a ‘chayal’ from a hesder yeshiva, walked in and inquired as to the Kashrus of a Mezuzah at his military base.

Here’s the conversation: ‘L’mah ata mitkavain’ – what do you mean to infer, queried the Rav. ‘She’zeh dira ba’al korcho’ – that a domain in which an individual is coerced to abide in, is not a normative dwelling place, and is therefore absolved of Mitzvas Mezuzah? [See Tractate Yoma 10b]

“Zeh lo ba’al corchi, ani merutza la’asot tzavah!” – it’s not against my will, countered the soldier, I’m agreeable to army service!

“Zeh tzorich li’yot ba’al corchacha” – it should be against your will, said Rav Elyashiv.

Then he asked the zkan Haposkim the $64,000 question: “Lamah lo osim bnei yeshiva tzavah?” – and quoted the Rambam that it’s a mitzvah to defend the Yishuv in Eretz Yisrael against an enemy.

Rav Elyashiv answered: Yeshivaleit are not obligated to train, they’re only ‘mechuyav’ to fight – and then Tzavah won’t take them. Then he continued: And even if they are enjoined to train, you’re not mechuyav to put your life in the hands of Arik Sharon [Sar Bitachon at the time]. The Posek Hador provides clarity and perspective for this crucial issue.

End quote.

Well, I don’t understand the first answer at all. And the second answer applies to all Jews, not just those studying Torah!

Sheikh Abu Zant, the Mohamedan Hoppe: A Death Sentence Fatwa… All Based on a Hostile Press Release

Authored by: העורך Editor

A true story by Khalid Durán, “How CAIR Put My Life in Peril”:

On April 4, 2001, a self-described advocacy group based in Washington, D.C. by the name of the Council on American-Islamic Relations (CAIR), issued a press release1 attacking my forthcoming book, Children of Abraham: An Introduction to Islam for Jews.2 CAIR’s attack snowballed into a campaign of personal vilification, which eventuated in a Jordanian political leader calling me an apostate (murtadd).3 Neither CAIR nor Sheikh ‘Abd al-Mun’im Abu Zant of Jordan’s Islamic Action Front had ever read or even seen my book, but the CAIR attack prompted the latter to issue an appeal to Muslims, asking them to unite to kill me. According to most interpretations of the Shari’a (Islamic law), an apostate from Islam must be executed.

At the time, it was not clear whether Abu Zant’s outburst constituted a formal fatwa–a religious edict. But the sheikh was unequivocal in calling for my “blood to be shed.” For its part, CAIR denied that Abu Zant called for my death and claimed that my American publisher concocted the death threat in order to increase sales,4 even though the threat first had been reported in a Jordanian newspaper, Ash-Shahid. Abu Zant lay low for a time, but on July 22, he again called me an apostate, and declared it lawful (halal) to shed my blood. This time Ash-Shahid expressly called his statement a fatwa and bragged about the worldwide media coverage given to Abu Zant and Ash-Shahid.5

The inflammatory language used by Nihad Awad, CAIR’s executive director, to vilify my book, was bound to incite reactions like that of Abu Zant. Put differently, the accusations and the language used by CAIR in its statements, especially those in Arabic, could not but result in calls for violence against me. And so I find myself, the author of a book written to promote a wider understanding of Islam, under a death threat and in need of protection. CAIR has put my life in peril. Its actions are the culmination of a campaign meant to intimidate and silence not only me, but any Muslim in America who would speak out in favor of freedom, tolerance, and dialogue.

…

Here is the original Hoppe piece being referenced.