מקורות על מעלת וחיבת ארץ ישראל – חלק שני

בגמרא מנחות מ”ד אומר הגמרא, שאדם השוכר בית מחברו, מחויב לקבוע מזוזה רק אחרי שלשים יום, אבל בארץ ישראל מחויבים לקבוע ביום הראשון, ‘משום יישוב ארץ ישראל’.

ומפרש שם רש”י, שמצוות מזוזה תגרום שארץ ישראל תהיה מיושבת ע”י ישראל:

דלאחר שקבעה, שוב אינו נוטלה משם אפי’ יוצא ממנו, כדאמר בפ’ השואל בב”מ (דף קב.), הלכך בקושי יצא ממנה, מפני טורח מזוזה אחרת, ואפי יוצא ממנה, ישכרנה אחר מהרה, כשימצאנה מזומנת במזוזה, ונמצאת א”י מיושבת.

אסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת, אבל בגמרא מסכת גיטין דף ח’ איתא, שמותר לומר לגוי לכתוב שטר מקח, על קניית קרקע בארץ ישראל מגוי, משום ישוב ארץ ישראל.

ומפרש שם רש”י:

ישוב ארץ ישראל – לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה.[1]

במסכת ברכות דף נז. אומרת הגמרא:

הָעוֹמֵד עָרוֹם בַּחֲלוֹם, בְּבָבֶל — עוֹמֵד בְּלֹא חֵטְא.

ופירוש שם רש”י:

לפי שחו”ל אין לה זכיות, אלא עון יש בישיבתה, וזה עומד ערום בלא אותם עונות.

כפי הנראה, רש”י מפרש שעצם ישיבת חו”ל, יש בה כמה עבירות, ומשמעות דבריו הוא, שיש חיוב ומצווה לגור בארץ ישראל.[2]

על הפסוק בבראשית (יז ח):

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת - אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.

מפרש רש”י:

לאחזת עולם: וְשָׁם אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲבָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, דּוֹמֶה כְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהּ.

 על הפסוק ‘ושמתם את דברי אלה על לבבכם’ כתב רש”י שעיקר תכלית כל המצוות, הוא לעשותם בארץ ישראל,

ושמתם את דברי: אַף לְאַחַר שֶׁתִּגְלוּ, הֱיוּ מְצֻיָּנִים בַּמִּצְווֹת, הַנִּיחוּ תְּפִלִּין, עֲשׂוּ מְזוּזוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָכֶם חֲדָשִׁים כְּשֶׁתַּחְזְרוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (ירמיה לא) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ספרי).

בפרשת בנות צלחפד, כתב רש”י:

למשפחת מנשה בן יוסף: לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר בֶּן מְנַשֶׁה אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, יוֹסֵף חִבֵּב אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ‘וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי’ וְגוֹ (בראשית נ) וּבְנוֹתָיו חִבְּבוּ אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ‘תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה’, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיוּ כֻלָּם צַדִּיקִים…

על הגמרא בסוף מסכת כתובות דף קיב:

רַבּי חַנִינָא מְתַקֵּן מַתְקָלַיָּה.

כתב רש”י:

מתקן מתקליה – משוה ומתקן מכשולי העיר, מחמת חיבת הארץ, שהיתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים.

 ועוד כתוב שם בגמרא:

רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, קָיְימִי מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָּא, וּמִטּוּלָּא לְשִׁמְשָׁא.

 מפרש רש”י:

קיימי משמשא לטולא, כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין, וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל, ובימי הצנה, עומדין מן הצל, ויושבין בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל.

מה שרואים מדברי רש”י אלו, חשיבות של ישיבת ארץ ישראל, וכן כשרש”י מפרש בגמרא, משום ישוב ארץ ישראל הוא כולל בזה גירוש הגויים וליישב שם יהודים, התכלית של גירוש הגויים הוא ליישב שם יהודים, ולא כמו שרוצה הרבי מסאטמר להעמיס בדברי רש”י, שאין מצוה רק לגרש את הגויים, אבל לא ליישב שם יהודים.

היעב”ץ בהקדמה לסידורו, מפליג שמצווה לכל אחד מישראל לעלות לארץ, וזה שנשארים בגלות גורם לכל הצרות, אריכות כזו לא ראינו בשום ראשון ואחרון לפניו עד הדורות האחרונים, להאריך באופן מופלג כזו.

אעתיק חלק מדבריו:

ידוע שחובת המתפלל לכוון גופו כנגד ירושלים… וכאן ראינו לזכור… שלא יספיק זה הרושם… אלא היכא דלא אפשר אז תעלה לנו הכוונה והמחשבה… כי האנוס פטור מכל דבר…

ולא תועיל הכוונה במקום שאין טענת אונס גמור… ולזה צריך כל אדם מישראל לעשות הסכמה קבועה ותקועה לעלות לדור לארץ ישראל… והדר בחו”ל עובד ללא אלהי אמת…

על כן שמועני אחי ורעי, המתגוררים בארץ לא לנו בארץ טמאה, זכרו זאת והתאוששו, זכרו את ה’, וירושלים תעלה על לבבכם…

ואל תחשבו להשתקע בחוץ לארץ ח”ו, לקיים ואכלה אתכם וגו’, זאת היתה חטאת אבותינו הראשונים, שגרמו בכיה לדורות שמאסו בארץ חמדה, והוא שעמדה בגלותנו המר שלא אחד בלבד עמד עלינו אלא שבל דור לא שקטנו… אחר ששכחנו דירת א”י לגמרי, אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה להתיישב בה… כמדומה לנו בהיותנו בשלוה בחוץ לארץ, שכבר מצאנו וא”י ירושלים אחרת דוגמתה, על כן בא עלינו כל הצרות בשבת ישראל בארץ שפניא וארצות אחרת…

א”כ מה יש לנו לעשות… השוכנים קרוב לקוטב הצפוני, אשר לא זרח שם אור השכינה מעולם, ורחוקים מאוד מאדמת הקודש ומלשון הקודש, עאכ”ו שיש לנו להתאמץ ולעלות… אל ארץ חמדה ולא יעצרנו הגשם והשלג מלכת אל מקום העבודה… עתה באתי, למען ציון לא אחשה עד יצא כנוגה צדקה, קול קורא פנו דרך העם… לזרז לבוא אליה בלי רישול.

ובאמת תמיהא על ישראל קדושים, בכל מקום הם החמירו על עצמם בכמה דקדוקי מצות… מפזרין ממון רב, וטורחין מאוד לקיימן בשלמות האפשרי, ומדוע מזלזלין ומתעצלין במצוה חביבה הזאת, יתד שכל התורה תלויה בו, ואם אמנם לעזוב אדם מולדתו ולעקור דירתו ליסע לדרך רחוקה דרך רחוקה כשש מאות פרסאות ממקומנו זה, ולעבור בארצות ומדינות אשר לא ידע ולא שמע לשונם… כזאת וכזאת ידעתי כל שכן ששכרנו מרובה, לפום צערא אגרא לפום צערא אגרא…

אך אם זאת נשוב אל לבנו, כמה מרופה ישיבתנו בידינו במקומות פזורינו בגולה, אז יקל עלינו לשום נוכח ה’ דרכנו, לבקש נחלותינו, בפרטיות איש אשר נתן לו אלהים עושר ונכסים… (גם במשא ומתן וסחורה, הארץ רחבת ידים לפניהם לא תחסר כל בו… אך אל יחשוב לרדוף שם אחרי הבלי עולם הזה ח”ו, כאותם שנאמר עליהם, ותבואו ותטמאו את ארצי), ולא ישליטנו אלהים לשאת חלקו ולשמוח בעמלו, לראות עמלו בחייו לקנות לו אחוזת נחלה בארץ הטובה, זה הבל וחלי רעה. וצדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה, עינו מצדיק לא יגרע.

אולי יאמר אלי, אומר: קשט עצמך תחלה. לזאת אשיבנו דבר… שכך עלתה במחשבה לפני, בשכבר הסכמתי מאז בלי נדר, בחיים ובריאות, ויסור המונעים… אז לא אחוש לטלטול הדרך הרב ולגופי החלש… ברוך ה’ אשר לא הסיר חסדו מאיתי… בו חסיה נפשי… ויעלני לארצו הנבחרת… לא אתן שנת לעיני… עד אמצא מקום לה’… והוא יתברך יודע… כי על אפי וחמתי היתה לי ישיבתי בחוץ לארץ… אך כל עוד שהמלכיות מתגרות, אי אפשר לעבור דרך ים… ולעמוד במקום סכנה ברורה, גם בעוד הילדים רכים, ברגלי לא אוכל מעברה…

ועדיין לא הכינותי מזון לגוף וצידה לנפש כראוי, שלא לבוא בהיכל מלך ביאה ריקנית, חלילה לרש אין כל, להביא תשורה. לולי זאת, חשתי ולא התמהמתי, לשמור דרך פקודיו ארוץ מהרה. ואני בה’ אצפה ולא ארפה, שיבוא עת רצון לה’ ונעלה הר בית ה’, אוחילה לאלוהי ישעי… תהא גם זאת העכבה לטובה…

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּל הַדָּר בְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָוֹן שֶׁנֶּאֱמַר וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן.

 כתב כאן, שמי שדר בארץ ישראל הוא מכופר מעוונותיו ונקי.

כתב על זה הפני יהושע:

נראה דהיינו דווקא במי שדר בה לשם מצות ישיבת א”י, שהיא מקום קדושה, וכדי שתגין עליו זכות א”י שלא יבא לידי חטא, ואז אף אם לפעמים חטא בא לידו, או אפילו עון שהוא מזיד ע”י שתקף עליו יצרו, מ”מ מסתמא גורם לו זכות ישיבת א”י, שלא לן ועבירה בידו, דלאחר שחטא ומצא עצמו עומד במקום קדוש, ודאי תוהה על הראשונות ושב ורפא לו, מה שאין כן מי שדר שם דרך מקרה או מפני שהוא מקום מולדתו, או מפני שבח פירותיה, וכיוצא בו, ומכל שכן במי שהוא מבעט בה ומזלזל בקדושת הארץ, לילך אחר יצרו הרע, לא דברה תורה במתים, אדרבה עליו נאמר ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה.

ומפני כך מצינו כשגברו עונות אבותינו גלינו מארצינו, ושמם מקום מקדשינו, ואיה הבטחת העם היושב בה נשוא עון, אלא ע”כ כדפרישית. ובלא”ה נמי מסתברא דהכי הוא, שאף אם נאמר דא”י מכפר לגמרי, אפ”ה לא עדיף מיום הכפורים שמכפר כפרה גמורה, ואפ”ה מי שאומר אחטא ויוה”כ מכפר, אין יוה”כ מכפר, הרי דע”כ הא דאמרי’ דהיושב בא”י שרוי בלא עון, היינו דאף שעשה איזה עון מבלי שם על לב קדושת הארץ, בשעת יצרו בכה”ג זכות א”י גורם, שיתחרט לעשיית עון כנ”ל’.

החתם סופר, (דרשת חתם סופר ח”ב דף שו):

וכתב הרמב”ן, בפרשת מסעי על פסוק ‘והורשתם את הארץ וישבתם בה’, שהיא מצות עשה מפורשת, לישב בארץ הקדושה. והנה כשאין לנו חנינה על פני כל הארץ רק הארץ הזאת, אם כן לא נקיים מצות עשה זו כי אם בהכרח, ולא יוכר בחירתנו אותה ברצון לשם ה’, אך כשיש לנו טוב ארצות הגויים ולא נבחר לשבת כי אם בה, אזי נקיים מצות עשה הנ”ל ברצון נפשנו.

וכן כתב רבנו בחיי (בראשית יז כד), שהארץ היא מתנת עולם לעם ישראל, אפילו בזמן הגלות.

מתנת הארץ, הוא שאמר ‘ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם’, בּאר שתהיה הארץ לישראל אחזת עולם, שלא יירשוה ושלא יושיבוה רק הם. ואם אולי יגלו ממנה ישובו אליה, כי אחזת עולם היא להם, לא לעו”ג. וזה הוא סימן גדול לישראל, שמיום שגלו ממנה, לא נתישבה שם אומה כלל, אבל היא חרבה ושממה עד שישובו אפרוחיה לתוכה.

כותב המאמר פנחס גבריאל וייס. להערת והארות יכולים להתקשר לאימייל geulazman@gmail.com

Contact Pinchus Weiss at geulazman@gmail.com


[1]  הרבי מסאטמר מפלפל בדברי גמרא זו במסכת גיטין, באות ט’ ובאות ס”ג, ומסיק שעיקר הטעם, שמותר לומר לגוי לכתוב שטר בשבת, הוא כדי לגרש את הגוים, מארץ ישראל. הוא לא מתייחס לחלק השני של דברי רש”י ‘ולישב ישראל בה’.

[2] קשה אם כוונת רש”י הוא שעצם הישיבה בחו”ל, היא עוון, לא מובן איך אם הוא עומד בבל, הוא יכול להיות ערום מחטא זה? לא זכיתי להבין עומק דברי רש”י אלו. ואפשר לומר שהוא רק חולם שהוא עומד בְּבָּבֶל ערום, אבל בפועל הוא גר בארץ ישראל.

מקורות על מעלת וחיבת ארץ ישראל – חלק ראשון

בירושלמי שקלים סוף פרק ג’ כתוב:

תנא, בשם ר’ מאיר: כל מי שקבוע בארץ ישראל, ומדבר לשון הקודש, ואוכל פירותיו בטהרה, וקורא קריאת שמע בבוקר ובערב, יהא מבושר שבן עולם הבא הוא.

ומעשה ברבי אלעזר בן שמוע ור’ יוחנן הסנדלר, שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה. והגיעו לציידן, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו המקרא הזה: ‘וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים’. אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה חזרו ובאו להם לארץ ישראל (ספרי מהדורת פינקלשטיין ע’ 641)[1].

תָּנוּ רַבָּנַן לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם. וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ. וְכָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים.

וְכֹל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ, אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר: כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם, מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה’, לֵאמֹר: לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד לֵךְ עֲבוֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כָּל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה…

ובתוספתא מסכת עבודה זרה פרק ד’ כתוב:

ישרה אדם בארץ ישראל, ואפילו בעיר שרובה גוים. ולא בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד שישיבת ארץ ישראל, שקולה כנגד כל מצות שבתורה, וכל הקבור בארץ ישראל, כאילו קבור תחת המזבח.

כתוב כאן, שאדם מישראל, צריך לגור בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גוים, כיוון שהקב”ה הוא לנו לאלוהים בארץ ישראל ולא בחו”ל, ושקולה היא ישיבת ארץ ישראל, כנגד כל המצוות.

האמורא רבי ירמיה שעלה מבבל לארץ ישראל, אמר בשם רבו רבי יוחנן:

 אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְהַלֵּךְ אַרְבַּע אַמּוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מוּבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא.

המשנה בסוף מסכת כתובת אומר:

הַכֹּל מַעֲלִין לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין. הַכֹּל מַעֲלִין לִירוּשָׁלַיִם, וְאֵין הַכֹּל מוֹצִיאִין, אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים

רמב”ם מעתיק להלכה, הלכות אלו, בפרק ה’ מהלכות מלכים:

אָסוּר לָצֵאת מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ לְעוֹלָם, אֶלָּא לִלְמֹד תּוֹרָה, אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה, אוֹ לְהַצִּיל מִן הָעַכּוּ”ם, וְיַחְזֹר לָאָרֶץ. וְכֵן יוֹצֵא הוּא לִסְחוֹרָה, אֲבָל לִשְׁכֹּן בְּחוּצָה לָאָרֶץ אָסוּר, אֶלָּא אִם כֵּן חָזַק שָׁם הָרָעָב, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה שְׁוֵה דִּינָר חִטִּין, בִּשְׁנֵי דִּינָרִין… וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לָצֵאת, אֵינָהּ מִדַּת חֲסִידוּת, שֶׁהֲרֵי מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ, וּמִפְּנֵי צָרָה גְּדוֹלָה יָצְאוּ, וְנִתְחַיְּבוּ כְּלָיָה לַמָּקוֹם.

ומעלה הגדולה לדור בארץ ישראל, וגדול היה החביבות של גדולי החכמים לארץ ישראל:

גְדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מְנַשְּׁקִין עַל תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמְנַשְּׁקִין אֲבָנֶיהָ, וּמִתְגַּלְגְּלִין עַל עֲפָרָהּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (תהילים קב) כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.

אָמְרוּ חֲכָמִים: כָּל הַשּׁוֹכֵן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, עֲוֹנוֹתָיו מְחוּלִין. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לג כד) ‘וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּשֵׁב בָּהּ נְשֻׂא עָוֹן’. אֲפִלּוּ הָלַךְ בָּהּ אַרְבַּע אַמּוֹת, זוֹכֶה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. וְכֵן הַקָּבוּר בָּהּ, נִתְכַּפֵּר לוֹ. וּכְאִלּוּ הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ מִזְבַּח כַּפָּרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב מג) ‘וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ’. וּבַפֻּרְעָנוּת הוּא אוֹמֵר: (עמוס ז יז) ‘עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת’. וְאֵינוֹ דּוֹמֶה קוֹלַטְתּוֹ מֵחַיִּים, לְקוֹלַטְתּוֹ אַחַר מוֹתוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן גְּדוֹלֵי הַחֲכָמִים הָיוּ מוֹלִיכִים מֵתֵיהֶם לְשָׁם. צֵא וּלְמַד מִיַּעֲקֹב אָבִינוּ וְיוֹסֵף הַצַּדִּיק.

לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ”ם, וְאַל יָדוּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵא לְחוּצָה לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כו יט) ‘כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה’ לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים’. וּבַפֻּרְעָנֻיּוֹת הוּא אוֹמֵר: (יחזקאל יג ט) ‘וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבֹאוּ’. כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לָצֵאת מֵהָאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, כָּךְ אָסוּר לָצֵאת מִבָּבֶל לִשְׁאָר הָאֲרָצוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה כז כב) ‘בָּבֶלָה יוּבָאוּ וְשָׁמָּה יִהְיוּ’.

בהלכות עבדים (פרק ח’ הלכה ט’) כתב:

 עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ, אוֹ יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיַּעֲלוּהוּ לְשָׁם. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ, אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת עַבְדּוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה. וְדִין זֶה בְּכָל זְמַן, אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד עַכּוּ”ם

רבמ”ן השגות

שנצטוינו לרשת הארץ, אשר נתן האל יתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות, או לשממה.

א”כ היא מצות עשה לדורות מתחייב כל אחד ממנו ואפילו בזמן גלות כידוע בתלמוד במקומות הרבה

רמבן פרשת מסעי

וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, וִישַׁבְתֶּם-בָּהּ. כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ, לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. על דעתי זו מצות עשה היא, יצוה אותם, שישבו בארץ ויירשו אותה, כי הוא נתנה להם, ולא ימאסו בנחלת ה’. ואלו יעלה על דעתם, ללכת ולכבוש ארץ שנער, או ארץ אשור וזולתן ולהתישב שם, יעברו על מצות ה’. ומה שהפליגו רבותינו (כתובות קי), במצות הישיבה בארץ ישראל, ושאסור לצאת ממנה, וידונו כמורדת האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל, וכן האיש, בכאן נצטווינו במצוה הזו, כי הכתוב הזה היא מצות עשה ויחזיר המצוה הזו במקומות רבים: באו ורשו את הארץ (דברים א ח). אבל רש”י פירש (על פסוק זה), ‘והורשתם את הארץ: והורשתם אותה מיושביה, אז וישבתם בה תוכלו להתקיים בה, ואם לאו לא תוכלו להתקיים בה’. ומה שפירשנו הוא העיקר.

האור החיים:

לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר, אומרו לאמר, נתכוין למה שאמרו ז”ל (כתובות י), שיש מצוה לשבת בארץ כנען, והוא אומרו לשבת שם לאמר, כאלו אמר: לאמר, לשבת שם.

 על הפסוק בסוף פרשת נצבים (ל’ כ’), לְאַהֲבָה אֶת-ה’ אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ. כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, לָתֵת לָהֶם.

מפרש האור החיים, שלשבת על האדמה, הוא גם אחד מן הדברים שהקב”ה מצוה אותנו, כמו שאר הדברים המנויים בפסוק זה, וכאילו כתוב, ולשבת על האדמה אם ו’ המוסיף.

ואומרו: לשבת על וגו’, כאילו אמר: ולשבת וגו’. ודבר זה גם כן הוא מהשגת השלימות, כי ישיבת הארץ היא מצוה כוללת כל התורה, צא ולמד ממאמרם ז”ל (כתובות קיא.), שכל ההולך בה ארבע אמות, יש לו חלק לעולם הבא שכולו חיים.

וכן בפרשת קדושים על הפסוק ‘ונטעתם כל עץ מאכל’ עיי”ש.

וכן בתחילת פרשת כי תבא כתב:

אמר: והיה לשון שמחה (בראשית רבה מב ג), להעיר שאין ראוי לשמוח אלא בישיבת ארץ ישראל, על דרך אומרו, אז ימלא שחוק פינו[2].

בהקדמה לאור החיים, כתב שם המחבר, איך שהיה לו רדיפות שונות, עד שהאיר לו השי”ת שכל הרדיפות אלו, אינם אלא להעלותו לארץ ישראל, ואז עלה. הוא כתב שם: והעיר ה’ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה עיר הרמה, עיר החביבה… ואזרתי כגיבור חלצי וסיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר באתי בו, עד כי הביאני ה’ פה עיר ליוארני יע”א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי..

וכן מצינו שרש”י בשם הספרי כתב על הפסוק בפרשת והיה אם שמוע (דברים יא יח):

 ושמתם את דברי, אַף לְאַחַר שֶׁתִּגְלוּ הֱיוּ מְצֻיָּנִים בַּמִּצְווֹת, הַנִּיחוּ תְּפִלִּין, עֲשׂוּ מְזוּזוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָכֶם חֲדָשִׁים כְּשֶׁתַּחְזְרוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵרׁׁ (ירמיה לא) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ספרי).

 וכן מפרש הרמב”ן בפרשת אחרי (יח כה):

כי עיקר כל המצות ליושבים בארץ ה’, ולפיכך אמרו בספרי (ראה פ): וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות (דברים יא, לא-לב) ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה, וכך הוא בתוספתא דע”ז (פ”ה ה”ב).

אתחיל בדברי רשב”ץ, רבנו שמעון בן צמח, אביו של הרשב”ש רבנו שלמה בן שמעון. הרשב”ץ כתב בספרו זוהר הרקיע:

מצות עשה לרשת ארץ ישראל, ולא לעזבה ביד גוים, ולא להניחה שממה, שנאמר והורשתם את הארץ וישבתם בה, (במדבר לג נג). ואפילו בזמן הגלות, מחויב כל אחד מישראל, לשבת בארץ ישראל לקיים וישבתם בם.

הרשב”ש בנו, כתב בסימן ב’ בספרו שו”ת הרשב”ש,

אין ספק שהדירה בארץ ישראל, היא מצוה גדולה בכל זמן, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. ואבי זקיני הרמב”ן ז”ל, מנה אותה מכלל מצות עשה, וכן דעת א”א הרשב”ץ ז”ל בספר זוהר הרקיע שחיבר.

ומוסיף הרשב”ש:

ואף לדברי הר”מ ז”ל [הרמב”ם], שלא מנאה מכלל המצות עשה, מ”מ אם אינה מצוה נמנית, היא מצוה מדרבנן, וזה מזולת תועלות אחרות, נמשכות ליושב בה.

גם הריב”ש מזכיר השלש שבועות בנוגע לעליה לארץ ישראל:

אין ספק, שהעליה לארץ ישראל מצוה היא. ורז”ל אמרו בפ’ שני דייני גזירות (כתובות קי), שהדר בחוצה לארץ כו’, וכן אמרו שם: כל המהלך ד’ אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן העה”ב. ומה שהיה אומר הנביא לבני הגלות, בנו בתים וכו’, זה היה מפני הגלות שנגזר עליהם, ומי שהגלם לא היה מניחם לשוב, עד שעלו ברשות כורש. וגם עתה, אחת משלש שבועות שהשביע הקב”ה לישראל, שלא יעלו כחומה, וכן אין לומר שאין העליה מצוה, כי אם הישיבה שהרי העולה על דעת להתישב, נקרא עוסק במצוה כמ”ש.

המשך חכמה במכתב בשנת תר”פ כתב:

אמנם כעת הסבה ההשגחה, אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו: אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל. וכיון שסר פחד השבועות, וברשיון המלכים, קמה מצות ישוב ארץ ישראל ששקולה כנגד כל המצות (ספרי ראה) למקומה. ומצוה על כל איש, לסייע בכל יכלתו לקיים מצוה זו. ואולי על זה נאמר: ‘עד מתי תתחמקין’ (ירמיה לא)…’[3]

כותב המאמר פנחס גבריאל וייס. להערת והארות יכולים להתקשר לאימייל geulazman@gmail.com

Contact Pinchus Weiss at geulazman@gmail.com


[1]  לגבי בירור גרסת הספרי כאן, עיין בספר  עת לחננה, מאת ר’ ראובן פרידמן, הערה 281.

[2] בהקדמה לאור החיים, כתב שם המחבר, איך שהיה לו רדיפות שונות, עד שהאיר לו השי”ת שכל הרדיפות אלו, אינם אלא להעלותו לארץ ישראל, ואז עלה. הוא כתב שם: והעיר ה’ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה עיר הרמה, עיר החביבה… ואזרתי כגיבור חלצי וסיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר באתי בו, עד כי הביאני ה’ פה עיר ליוארני יע”א לעלות דרך כאן לארץ חפצתי…

[3]  ור’ אליעזר ולדנברג בספרו שו”ת ציץ אליעזר חלק ז’ ס’ מח פרק יב, כתב גם כמו הרבי מסאטמר, שאפילו לפי הרמב”ן בזמן הגלות אין מצוה לרבים לעלות ביחד, משום השבועה שלא יעלו בחומה. אבל הוא מסיק שבימינו אדרבה, יש חיוב גדול לעלות, כיוון שבא מועד ועת פקידה ונתנו האומות רשות, ‘לפקוח עיניים ולשקוד, לא לחזור עוד הפעם על השגיאה הגדולה של קשיחות לב, ואי הקשבה לקול האדיר הקורא בחזקה בעת פקידתנו זו לכל נדחי ישראל בארצות פזוריו: התאגדו ועלו… בואו ורשו את הארץ והתאחזו בה, כי ה’ דיבר טוב על ישראל, להביא עליו הטובה והברכה, אשר דיבר ביד עבדיו הנביאים, אלא להשיב לו ברצון ובשמחה נפשית: ‘הננו ועלינו’… דשלא בשעת פקידה אין הקיטרוג גדול כל כך… אבל בבא שעת פקידה… ואין שום שאלה של עלייה בחומה, הרי נסתלקו כל התירוצים והאמתלאות לסירוב לעלות…

ספר עד שתחפץ: דיון מעמיק בנושאי ארץ ישראל וגאולה ומשמעות תקופתנו

ניתן לרכישה באמזון בלינק הבא…

Download (PDF, 3.47MB)

האם אתה אוהב ציון יודע ומרגיש שהקב”ה עשה לנו ניסים בימינו וקיבץ אלפים מישראל בחזרה לארצנו אחרי אלפיים שנה, והארץ חזרה לתת פירות אחרי שהייתה שממה מאות בשנים.
אבל לא ברור לך האם אין איסור לעלות בחומה, והרי יש שלוש שבועות?
הרי המדינה נבנתה בעיקר ע”י חילונים, ואיך זה יכול להיות ידיו של הקב”ה?
הספר ויואל משה מה כתוב שם? מה הם התשובות על כל הטענות של הרבי מסאטמער זצ”ל?
האם הגאולה האחרונה לא באה באופן חוץ לדרך הטבע?
האם כתב הרבי מסאטמער שהשלוש שבועות אינם עניין של הלכה?
האם יש מצווה בימינו לעלות לארץ ישראל להתיישב שם?
ועוד שאלות הרבה שמקבלות תשובה בספר החדש שנקרא ‘עד שתחפץ’ שנכתב ע”י אחד שנתגדל במוסדות סאטמער ובחר לחקור כל הדברים אלו בעומק.
ספר זה הוא ספר חובה לכל מי ששאלות אלו קשות לו? וגם למי שיש לו תשובות בטח יקבל יותר בהירות והבנה בנוגע לתקופתנו.
תשתפו את הספר הזה עם החברים שלכם!

מדוע התנגדו חז”ל לדרך הבריונים? אך ורק כי ‘לא מסתייעא מילתא’ – פרש”י: לנצח

מענה לתגובה שקבלתי על מאמרי “שלש שבועות איסור או הזהרה?“:

Download (PDF, 1.14MB)

כותב המאמר פנחס גבריאל וייס. להערת והארות יכולים להתקשר לאימייל geulazman@gmail.com

Contact Pinchus Weiss at geulazman@gmail.com

שלוש שבועות: איסור או אזהרה

שאלה, האם יש איסור לצאת מן הגלות בכוח ולמרוד באומות? התשובה היא, באו ונסתכל על ההיסטוריה שלנו, מה קרה אחרי חורבן בית המקדש, האם הלך עמנו כצאן לגלות, או מרדו פעם אחר פעם במלכות רומי הרשעה? והאם המרידות היו נגד רצון החכמים משום איסור של מרידה באומות, או אפשר שגם החכמים הצטרפו למרידות האלו?

אחר חורבן בית שני שהיה שואה גדולה על עם ישראל, לא נפסקו השאיפות של עם ישראל למרוד ברומאים, ולהבריח אותם מארצם, ולהשיב את עם ישראל ואת כבוד ישראל לארץ ישראל, ולבנות את בית המקדש.

בספרי ההיסטוריה, ידוע על כמה מרידות שפרצו אחרי חורבן בית המקדש, אבל מה שיותר ידוע הוא המרד הגדול האחרון של בר כוכבא.[1] שמעון בר כוכבה אסף אלפים מישראל ולמדם דרכי מלחמה, ועשו מלחמות גדולות עם הרומאים.[2] חכמי ישראל ורבי עקיבה ותלמידיו עמדו עמו וחזקו את המרד. והיה להם הצלחה לתקופה קצרה. יש שרידים ארכיאולוגיים מזמן ההוא, מכתבים שכתב בר כוכבא לחייליו, גם יש מטבעות של כסף עם כתובת “שמעון נשיא ישראל” על שמו של שמעון בר כוכבא מנהיג המרד, והמילים “לחרות ירושלים” “לחרות ישראל” חרות עליהם, לאור הצלחתם למרוד ברומאים. אחרי מלחמות גדולות ונוראות, נפלו לפני הרומאים ומתו. והיה אז שואה גדולה על עם ישראל,[3] הרומאים רצחו באכזריות שפוכה מאות אלפים מישראל, מכרו אלפים מישראל לעבדים, גזרו גזרות שמד נגד קיום המצוות, והחליפו את ירושלים בשם חדש ‘איליה קאפיטולינה’,[4] ואסרו ליהודים אפילו להתקרב לירושלים. ואת שמה של ארץ ישראל החליפו מארץ ‘יהודה’ ל’סוריה פלשתינה’,[5] בשם של אויביהם הפלישתים, כדי למחות כל זהות וקשר יהודי לארץ, ובכך לעקור את עם ישראל מארצו, ולמחוק את הרלוונטיות שלו. ובאמת מאז הצליחו הרומאים להשתיק את המרידות.

עם ישראל היה עם חזק מאוד, מלומדי מלחמה ובשעת החורבן לחמו בגבורות נוראות נגד הרומאים. וכן אחר החורבן לא התייאשו מללחום ולמרוד נגד הרומאים, עד כלות כוחם בעת מרד הגדול בראשות בר כוכבא כשישים שנה אחרי החורבן. זאת הייתה השקפתם ללחום על כבוד ישראל המחולל בגוים ולנקום דם אחיהם, להשיב את עצמאותם, ואת דתם על תילם. ואפילו אלו שלא הסכימו לדרך זו המסוכנת ללחום באימפריה הרומית, לא אסרו אותה מטעם איזה איסור תורה, אלא שהם ראו בזה דרך מסוכנת ולא ריאליסטית. אם היו מרידות במלכות רומי בהסכמת החכמים אז זה ראיה שהם לא ידעו על איסור של דחיקת הקץ ומרידה  באומות. איסור הלכי או אגדי למרוד באומות, לא נולד אז עדיין.

בבראשית רבה (בראשית רבה פרשה סד אות י) מסופר “שקיסר רומי, נתן רשות ליהודים לבנות את בית המקדש, היהודים התחילו  לעשות הכנות, ולאסוף כספים לבניית המקדש, ואז יצא כרוז מאת המלך שהמלך מבטל את רשותו לבנות את המקדש. היהודים רצו למרוד ברומי. עמד ר’ יהושע בן חנניה ודרש לפניהם: משל לאריה שטרף טרף, ועמד עצם בגרונו, ואמר: כל שיכנס ויוציא לי את העצם אני נותן לו שכרו. בא קורא מצרי (מין עוף) עם מקור ארוך והכניס את מקורו והוציא את העצם, אמר לאריה: תן לי שכרי! אמר האריה: לך והתפאר בעצמך שנכנסת לפיו של אריה בשלום ויצאת בשלום! כך, דיינו שנכנסנו לאומה זו בשלום, ויצאנו בשלום”.[6] רבי יהושע בן חנניה ידע שיש סכנה גדולה לעשות דברים בלי אחריות ולסכן את עם ישראל והסביר להם בדרכי נועם שאין זה דרך טובה. מה שלא אמר להם הוא, שיש איסור למרוד ברומי. איסור כזה לא היה ידוע להם.                   

יש דברים יסודיים על עניין זה, בדברי הרמב”ם מהדורת פרנקל.[7] במהדורה זו החזירו את השמטות הצנזור הנוצרי שהשמיטו דברים יסודיים מאוד.

הרמב”ם הלכות מלכים פרק י”א הלכה ג’ כותב: אל יעלה על דעתך שמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים, ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו שהטיפשים אומרים, אין הדבר כן, שהרי רבי עקיבה חכם גדול מחכמי המשנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזבא המלך והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח ודמה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעוונות, וכיוון שנהרג נודע שאינו משיח. ולא שאלו ממנו חכמים אות ומופת.

הרמב”ם אומר: שעל יחשוב אדם כמו שהטיפשים חושבים שהמלך המשיח יבוא ויתחיל לעשות ניסים, ויחיה מתים, וכל מלכי העולם יפלו על פניהם נגדו. לא! המלך המשיח יהיה  מנהיג, שילחם ביחד עם כלל ישראל למען עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל, ולמען קידוש שמו של אלהי ישראל. והדוגמה שמביא הרמב”ם למשיח הוא ‘בן כוזבא’, הוא לא עשה ניסים אלא היה מנהיג ולוחם, וקראו הרמב”ם ‘המלך’, וביחד עם חלק של עם ישראל הוא מרד במלכות רומי ורצה לגאול את ארץ ישראל מידם אבל לבסוף לא הצליח. הרמב”ם אינו כותב על בר כוכבא כמו על איזה עבריין שעבר איסור חמור של דחיקת הקץ, אלא להיפך הוא קורא אותו “בן כוזבא המלך”, ורבי עקיבא וכל חכמי דורו החשיבו אותו למלך המשיח, עד שנהרג בעוונות. וכיוון שנהרג נודע שאינו משיח ולא שאלו ממנו אות ומופת. ר’ עקיבא וחכמי דורו חשבו לדרך רצויה למרוד ברומא, ולגאול את ארץ ישראל. הם לא ביררו עליו אם הוא המשיח, אלא ראו שהוא מנהיג חזק העושה למען גאולת עמו מיד שונאיו ומרצחיו, הלכו אחריו ועזרו לו. כמו שכתוב בירושלמי: תני רשב”י, עקיבא רבי היה דורש:  דרך כוכב מיעקב- דרך כוזבא ביעקב. שמו היה כוסבה או כוזבא וקראו אותו כוכבה על הפסוק דרך כוכב מיעקב. ר’ עקיבא כד הווי חמי בר כוזבא היה אומר: דין הוא מלכא משיחא! חכמים אלו לא ידעו מאיסור כזה הנקרא שלש שבועות! עד שבר כוכבא נהרג בעוונות איזה עוון? מבואר בירושלמי, זה היה עוון של חוסר ביטחון בה’ ודעתו גסה עליו, “וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תחסוף- הלה אתה אלהים זנחתנו ולא תצא אלהים בצבאותנו” (תהלים ס’ י”ב).[8] דבר אחד ברור לדעת הרמב”ם, לא חטא של דחיקת הקץ היה שם.[9]

הבה נמשיך בדברי הרמב”ם הלכה ד’: ואם יעמוד מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמת ה’, הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל, הרי זה משיח וודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג, בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו התורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד הכשרים שמתו ולא העמידו הקב”ה אלא לנסות בו רבים שנאמר ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי עוד למועד. כתוב כאן, שאם התחיל ללחום באויבי ישראל ולחזק את התורה, הוא בחזקת שהוא משיח. ואם השלים תפקידו ובנה את בית המקדש וקבץ נדחי ישראל והביס את כל אויבי ישראל שסביבות ארץ ישראל הרי הוא משיח וודאי. אבל אם לא הצליח ונפסק באמצע מטרתו או נהרג הרי הוא ככל מלכי ישראל הכשרים. פירוש הדברים בלשון שאינו משתמע לשני צדדים שאדם זה לחם נגד האומות ומרד נגדם ועשה הדבר הנכון ללחום למען עם ישראל וארץ ישראל ותורת ישראל, אבל הוא אינו משיח!! בדברים ברורים אלו נסתר כל הבניין של חסידי סאטמר שאסור לעשות מעשים לגאול עצמנו לפני ביאת המשיח, ע”פ דברים מפורשים ברמב”ם שאע”פ שלא הצליח הוא מלך כשר כיוון שהשתדל לעשות למען עם ישראל. ואם ישאל השואל איך אפשר שעל דברים ברורים כאלו לא יכתוב האדמו”ר מסאטמר כלום מזה בספרו?! התירוץ הוא פשוט דברים אלו ממילות “ואם לא הצליח” עד כמעט סוף הפרק, נשמט בכל המדורות הישנות, מאז הצנזורה הנוצרית, עד שבא מהדורת פרנקל והחזיר אותו לכלל ישראל, על פי כל כתבי יד, ועל פי “דפוס רומא” משנת ר”מ. א”כ עכשיו שזכינו לזה, נפל כל הבניין של השלש שבועות שבנה האדמו”ר מסאטמר בספרו ויואל משה, על פי דברים מפורשים במשנה תורה.

ומה שכתב הרמב”ם “שלא העמידו הקב”ה אלא לנסות בו רבים שנ’ ומן המשכילים יכשלו לצרוף בהן ולברר וללבן עד עת קץ כי בא מועד“. כוונתו שאחר ניסיון כזה, שאדם שהחשיבו אותו למשיח נפל בקרב, יכול כלל ישראל להתייאש ולעזוב ביטחונם מה’, או יכולים להתחזק ולצפות לישועת ה’ ולגדולתן של ישראל, והקב”ה מנסה אותם אם יפלו מאמונתם. וכך מספר הרמב”ם בנספח לאיגרת תימן מהדורת קפאח[10] על משיח שקר שבא עם כמה אלפים מישראל לקרבת העיר בגדד והרגו כל מי שעמד נגדם ויצאו חכמים מהעיר “ואמרו להם: “אחינו, אתם קרובים לארצכם ואפשר לכם לחזור, אבל אם תיפלו במלחמה, תבטלו דברי משה רבינו, כי יחשבו בני אדם שהמשיח כבר הופיע וניגף”. כלומר: חכמים אלו חששו שאם משיח השקר הזה ימות, יחשבו בני אדם שהמשיח כבר מת, ולא נתקיימו דברי משה, שהקב”ה יקבצם לארץ ישראל, ויתקלקל אמונתם בתורה ובגאולה. כפי הנראה, זו היא גם כוונתו כאן שהקב”ה העמידו לניסיון אם יפלו מאמונתם בתורה ובגאולה ע”י המחשבה שהמשיח כבר לא יופיע והמצב נואש הוא.

ואם ישאל השואל, הרי הרמב”ם עצמו מביא דברי השבועות על דחיקת הקץ ב”איגרת תימן” רואים אנו שיש איסור כזה? אם מעיינים היטב ב”איגרת תימן” מתבהרים הדברים  שהרמב”ם לא מדבר מאיסורים שם, אלא שהשבועות הם דרך משל.[11] היהודים בתימן שלחו לרמב”ם שאלה להורות להם הדרך אם יאמינו לאיש בארץ תימן שקרא עצמו משיח, ואמר שרוצה לגאול את היהודים. הרמב”ם מחזק אותם לסבול עול הגלות, ומסביר להם שאדם זה הוא נוכל ואין לו שום דרך לגאול אותם. ומזהיר אותם: “הישמעאלים משפילים אותנו, מתנפלים עלינו בכל זמן, וכל שכן אם נעורר ונטעון לפניהם החזרת המלכות לישראל, -ע”פ דמיונות והבלים של אנשים חסרי אחריות- בכך ימסרו עצמכם להשמדה בידיהם“. הרמב”ם מספר להם מאנשים, חסרי אחריות וחסרי שכל, בדורות שעברו שטענו שהם משיח, והלכו יהודים אחריהם, ואח”כ באו עליהם צרות והריגות מהגויים. הרמב”ם מספר להם מאחד שעמד בראשית ימי האסלם מעבר הנהר –בפרס- וטען שהוא המשיח ויצא עם עשרת אלפים יהודים ונשארו היהודים בגלות והרבו הצרות בגלל אותו האיש. ומספר להם: שכמו עשר שנים לפני כתיבת האיגרת עמד אחד בארץ ספרד בעיר קרטבה וטען על עצמו שהוא משיח ועשה אותות כביכול, והרגוהו הצרפתים, והרגו עמו קהל גדול מישראל. הרמב”ם ממשיך: “ולפי שידע שלמה ע”ה ברוח הקודש, שהאומה הזו בהשקעה בגלות תשתדל להתעורר שלא בזמן הראוי, ויאבדו בכך וישיגום הצרות, הזהיר מכך והשביע עליו על דרך המשל: השבעתי אתכם בנות ירושלם וכ”ו ואתם אחינו יקרינו קבלו עליכם שבועתו ולא תעירו את האהבה עד שתחפץ”. מה שהרמב”ם מעתיק כאן את השבועות כוונתו ברורה מכל האיגרת שלו שעם אריכות הגלות וריבוי הייסורים בגלות ידע שלמה ברוח הקודש שיעמדו אנשים חסרי שכל וישתדלו לצאת מן הגלות, ‘בזמן שאין להם סיכוי להצליח’, ויפקירו את דמם של ישראל ע”י שטות שלהם. ושלמה השביע להם ‘דרך משל’ אל תעירו את האהבה של עם ישראל שרוצים להיות בני חורין בארצם וקרובים אל הקב”ה, עד שתחפץ עד עת הראוי, כדי שלא ימותו, ואינה עונש על חטא של דחיקת הקץ, אלא, אם אתם לא תפנו אל אזהרתי ותסכנו את עצמכם בזמן שאינו ראוי לצאת מן הגלות, יבאו עליכם צרות גדולות ודמכם בראשכם אתם תהיו אשמים.[12]

הרמב”ם ידע שבימיו, עם ישראל מפוזרים בארצות הנצרות והאסלם. ובארץ ישראל מתחולל מלחמות בין הנוצרים למוסלמים על השליטה. בזמן כזה אין סיכוי לשינוי גדול מבחינת עם ישראל. אבל בוודאי אם יש עת, שעם ישראל יכול לצאת מן הגלות ע”י מנהיגיהם באופן ריאליסטי, אז היא עת הראויה וזו היא הסיבה שרבי עקיבה וחבריו חשבו שבר כוכבא הוא המלך המשיח, כיוון שחשבו את דרכו לדרך המוביל לניצחון, וכיוון שכן הוא, לא די שהרמב”ם אינו מגנה את בר כוכבא, אלא הרי הוא ככל מלכי ישראל הכשרים אלא שאין הוא המשיח שניבאו עליו הנביאים כיוון שלא הצליח. זו היא שיטתו של הרמב”ם.[13]

מחורבן בית המקדש עד מלחמת העולם הראשונה לפני כמאה שנה, כמעט לא היה דרך ריאליסטי, לחזור לארץ ולהקם מלכות ישראל, מצד האימפריות ששלטו על ארץ ישראל בכל הדורות האלו והתנגדו ליהודים שיחזרו ויקימו שם מלכות. ובין מצד היהודים שהיו שקועים בגלות תחת עול הגויים, וחיו כמיעוט, וכשה אחד בין שבעים זאבים, מפוזרים בכל העולם, וצריכים היו לדאוג שיעבור להם היום בשלום בלי פגעים, עד שמרוב כובד הגלות והצרות התחילו לחכות רק על דרך ניסית לצאת מן הגלות, ולדמות שהמשיח יוציא אותם מרגע אחד לשני מהגלות, וברוח פיו יהרוג כל שונאי ישראל, ויביאם לארץ על כנפי נשרים.[14] והצורה של העם היהודי בגלות הוא, של עם חלש שאי אפשר לו להתגונן מאויביו ויכולים לעשות בו כל מה שעולה על דעת שונאיו. וכך עשו הגויים לנו במשך אלפיים שנות גלות. אבל כל זה הוא לא נכון והוא חילול ה’, ולעולם לא התנהג עמנו ככה מאז היותם לגוי כשיצאו ממצרים, עד אחרי מרד בר כוכבא.

המסקנה על שאלותינו, האם יש איסור למרוד באומות ולצאת מן הגלות? הוא שלא ידעו חכמים הראשונים מאיסור, למרוד באומות ולגאול עצמנו מגלות! וצריכים להפסיק הגלות שהוא חילול ה’ וסכנה לגוף ולנפש היהודי, אם הדבר בידנו.

ומאז ימי הצהרת בלפור[15] לפני כמאה שנה בשנת תרע”ו עד ימינו הקב”ה דופק על הדלת ק֣וֹל דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י (שיר השירים פרק ה פסוק ב) . מצווה גדולה לנו לעסוק בסיום הגלות שהוא הצלת ישראל, קידוש ה’, וחזרת עם ישראל למצבו הראשון, כמו שכתוב הֲשִׁיבֵ֨נוּ ה’ אֵלֶ֙יךָ֙ וְֽנָשׁ֔וּבָה חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם: ואנחנו צריכים לשאוף לתקן עולם במלכות שדי, ולעשות כל מה שבידנו וכל מה שהתורה מצווה אותנו לעשות. אלפיים שנה מחכים לעת חפץ ובידנו הוא. מאז מלפני כמאה שנה עד לימינו קרה לעמנו מה שלא קרה לנו אלפיים שנה. ובאמת קצרה היריעה למנות כל מה שעבר על עמנו לטובה ולרעה במשך מאה שנה אלו. נגמרו ונעקרו בעל כורחנו מרכזי הגלות של יהדות אירופה, ויהדות ארצות המזרח, הגויים רצחו וגרשו אותנו משם. וחלק גדול של עם ישראל חזר לארצו הקדושה, בנו ערים נטעו כרמים והתגשמו נבואות רבים שחזו הנביאים כֹּ֤ה אָמַר֙ ה’ צְבָא֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים: וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ: כֹּ֤ה אָמַר֙ ה’ צְבָא֔וֹת כִּ֣י יִפָּלֵ֗א בְּעֵינֵי֙ שְׁאֵרִית֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם גַּם־בְּעֵינַי֙ יִפָּלֵ֔א נְאֻ֖ם ה’ צְבָאֽוֹת: (זכריה ח’ ד-ו)   כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה’ עוֹד זֹאת אִדָּרֵשׁ לְבֵית יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת לָהֶם אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם: כְּצֹאן קָדָשִׁים כְּצֹאן יְרוּשָׁלִַם בְּמוֹעֲדֶיהָ כֵּן תִּהְיֶינָה הֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת מְלֵאוֹת צֹאן אָדָם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה’: וְהָאָ֥רֶץ הַנְּשַׁמָּ֖ה תֵּֽעָבֵ֑ד תַּ֚חַת אֲשֶׁ֣ר הָיְתָ֣ה שְׁמָמָ֔ה לְעֵינֵ֖י כָּל־עוֹבֵֽר: ואָמְר֗וּ הָאָ֤רֶץ הַלֵּ֙זוּ֙ הַנְּשַׁמָּ֔ה הָיְתָ֖ה כְּגַן־עֵ֑דֶן וְהֶעָרִ֧ים הֶחֳרֵב֛וֹת וְהַֽנְשַׁמּ֥וֹת וְהַנֶּהֱרָס֖וֹת בְּצוּר֥וֹת יָשָֽׁבוּ: וְיָדְע֣וּ הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֣ר יִֽשָּׁאֲרוּ֘ סְבִיבוֹתֵיכֶם֒ כִּ֣י אֲנִ֣י ה’ בָּנִ֙יתִי֙ הַנֶּ֣הֱרָס֔וֹת נָטַ֖עְתִּי הַנְּשַׁמָּ֑ה אֲנִ֥י ה’ דִּבַּ֥רְתִּי וְעָשִֽׂיתִי: (יחזקאל ל”ו לד- לו)  יש לנו עוד דרך  ארוכה להביא הגאולה השלמה, אבל הקב”ה מחכה לנו, ק֣וֹל דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י (שיר השירים ה’ ב) .

ומחויבים אנחנו לעשות מה שבידנו, וכך כתב רבי יהודה הלוי בספרו “הכוזרי” שהחטא של התרשלות של עם ישראל בימי בית שני גרם שלא נתקיימו דברי הנביאים. וז”ל “כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקיים הייעוד אשר יעד אלוה ל’בית שני’ “רָנִּ֥י וְשִׂמְחִ֖י בַּת־צִיּ֑וֹן! כִּ֧י הִנְנִי־בָ֛א וְשָׁכַנְתִּ֥י בְתוֹכֵ֖ךְ נְאֻם ה”. כי העניין אלוה עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה, ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו – ורובם, והחשובים שבהם, נשארו בבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא ייפרדו ממשכנותם ומעסקיהם. ויתכן כי על זה רמז שלמה באמרו: “אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר” – כינה את ה’גלות’ בשם ‘שינה’ ואת התמדת הנבואה בקרבם בשם ‘לב ער’. ובאמרו : “קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק” כיוון לקריאה אשר יקראם האלוה לשוב לארץ. המילים “שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל” הן כינויי ל’שכינה’ היוצאת מצל קורת ה’מקדש’. “פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי” מורה על התעצלתם להישמע לקריאה ולשוב לארץ ישראל. “דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר” רמז לעזרא הפוצר בהם, ולנחמיה ולנביאים האחרונים. סוף דבר, רק חלק קטן מן העם נענה, ולא בלב שלם, ולכן גמלם האלוה כמחשבת לבם, ונתקיימו בהם הבטחות האלוהיות רק במידה מצומצמת, כפי מיעוט התעוררותם. כי העניין האלוהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם- אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. אם אנו אילו היינו מוכנים להתקרב אל אלוהי אבותינו בלבב שלם, כי אז היה הוא ית’ מושיענו כאשר הושיע את אבותינו במצרים- עכשיו שאין הדבר כן, אין הדברים שאנו אומרים בתפילותינו “הִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ” ו”וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו” ו”הַמַּחֲזִיר שְׁכִינָתוֹ לְצִיּוֹן” וכדומה, כי אם כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, כי בלא כוונת הלב אנו אומרים דברים אלה או דומיהם (ספר הכוזרי מאמר ב אות כד מהדורת יהודה אבן שמואל)

וכך מספר הגמרא על האמורא רבי שמעון בן לקיש שאמר לרבה בר בר חנה שבא מבבל שהוא שונא אותו ואת בני בבל על שהתעצלו מלבוא כולם ביחד בתחילת בית שני וגרמו שהשכינה לא חזר למקומה כראוי, והמצב הרוחני והפוליטי לא היה כמו שהנביאים ניבאו.  וכך כתוב במסכת יומא דף ט: “ריש לקיש הוי סחי בירדנא, אתא רבה בר בר חנה יהב ידא. אמר ליה: אלהא! סנינא לכו, דכתיב אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא – נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו. עיין רש”י שם.

באגדות חז”ל יכולים לבנות בניין אמונה, של אי עשייה, וכאילו צריכים לחכות שיום אחד יתהפך הכול מקצה אל הקצה, והשכל לא משיג איך בדיוק יבוא משיח ויגאל ביום אחד את כולם והבית מקדש ייפול משמים ואנחנו רק צריכים לחכות. אבל יכולים לבנות בניין של אמונה מדברי חז”ל, ומהיסטוריה של עם ישראל להיפך, שאנחנו שותפים בעולם עם הקב”ה. והקב”ה שולט על ההיסטוריה שאנחנו שותפים לה. בהיסטוריה שלנו מצינו, דוד המלך, עזרא, נחמיה והחשמונאים כולם היו אישי המעשה ועשו כל מה שדרך הטבע חייבם לעשות והקב”ה עזר להם. מחויבים אנחנו לבחור איזה יהדות אנחנו רוצים לבחור יהדות גלותיות, של אי עשייה או יהדות של גאולה, שגם השכל נגאל מהטראומה של הגלות. כמו שהמרידות נגד השונאים שלנו, נשתתק ע”י כוח וטראומה של ימי מרד בר כוכבא ומרד הגדול בזמן החורבן, כך נחקק השקפה זו שכאילו דעת התורה הוא שאנחנו צריכים להישאר בגלות. וכאילו המקדש ייפול משמים כיוון  שהתייאשו מבניית המקדש אחרי כל טראומות הגלות.  וכמו שהמשכן ומקדש ראשון ושני נבנו על עם ישראל כך מקדש שלישי צריך להיבנות ע”י עם ישראל. וכל התקוות המתוקות… שכאילו הכול ייפול משמים ביום אחד לא הייתה כזאת מאז בחר בנו ה’ לעם ולא הבטיח לנו הקב”ה שעכשיו יקרה כך. וכמו שכתוב הכוזרי שלא נתקיימו הנבואות בימי בית שני משום שעם ישראל לא התעורר לעשות מה שנכון היה לעשות שכולם יחזרו לארץ וייקחו אחריות לגורלם.


[1]  מרד בר כוכבא נמשך משנת 132 לספה”נ עד 135 לספה”נ – ג’ אלפים תתצ”ב עד תתצ”ה. אין הרבה מקורות לזמן ההוא, כמו שיש לנו מתקופת חורבן בית המקדש שיוספוס  מתאר בפירוט רב כל ההשתלשלות העניינים, אבל מזמן מרד בר כוכבא אין לנו ספר כזה, וצריכים ללקט קטעי היסטוריה מהרבה מקומות. ארבע מקורות עומדים לרשות ההיסטוריונים מזמן ההוא: סופרים רומאים, סופרים נוצרים, ספרות חז”ל ושרידים ארכיאולוגיים.

[2]  היסטוריון רומי ממאה ה-3 לספה”נ בשם ‘קאסיוס דיו’ כותב “רק כאשר כל יהודה הייתה בתנועה, וכאשר היהודים גרמו לאי שקט בכל קצווי הארץ והפגינו מעשים גרועים רבים גם בסתר וגם בגלוי… ואפשר לומר שכל העולם סער בגלל זה, אז שלח אליהם הדריאנוס את המעולים שבמצביאיו ובראשם יוליוס סוורוס שנשלח מבריטניה, שם שימש כמושל נגד היהודים.” (קאסיוס דיו, תולדות רומא סט, 13) “הוא לא העיז בשום מקום להתמודד אתם פנים אל פנים מפני שראה את מספרם הגדול ואת נואשתם. הודות למספר הגדול של חייליו ושל מפקדי המשנה שלו הוא לכד אותם יחידות יחידות… ע”י כך הוא היה מסוגל לאט לאט ובהסתכנות מועטת, לעייפם, להחלישם ולהשמידם, למעשה, רק מתי מעט מהם ניצלו.” (שם, סט 14)

[3]  “חמישים ממצודותיהם העיקריות ותשע מאות שמונים וחמשה מכפריהם החשובים ביותר נחרבו. חמש מאות ושמונים אלף איש נהרגו בהתקפות ובקרבות, ואילו את מספר המתים מרעב, ממגפה ומאש- לא ניתן היה לברר. כתוצאה מכך התרוקנה מתושביה כמעט יהודה כולה… ברם גם רומאים רבים נפלו במלחמה הזאת, לכן לא השתמש הדריאנוס בכותבו לסנאט בפתיחה המקובלת אצל קיסרים- אם אתם ובניכם ברואים מוטב, אני והצבא בריאים… זה היה סוף מלחמת היהודים.” (קאסיוס דיו תולדות רומא, סט 15-14)

[4]   יש שני מקורות סותרים באיזה זמן יסדו הרומאים את העיר ‘איליה קאפיטולינה’ סופר נוצרי בשם ‘אווסביוס’ כותב שבגלל המרד שממה העיר לחלוטין, מיהודים ונאסר על היהודים להתיישב בירושלים, ונושבו בה גוים, ונקרא ‘אילה’ על שם איליוס הדריאנוס הקיסר. אבל סופר רומי הנ”ל קאסיוס דיו כותב להיפך שבניית העיר הנוכרית הזאת היה סיבה למרד. “מלחמה לא קטנה ולא קצרה נגרמה כאשר ייסד הדריאנוס בירושלים עיר במקום זו שהוחרבה, ואשר הוא קרה לה איליה קפיטולוניה וכאשר הוא הקים, במקום מקדש האלוהים, מקדש אחר לזאוס, כי היהודים נזדעזעו מכך שזרים מתיישבים בעירם ושמקדשי נכר נבנים  בה” (קאסיוס דיו, תולדות רומא, סט 11-12)

[5] מה שנקראים היום ערביי ארץ ישראל פלסטינאיים, הוא משום שלפני קום מדינת ישראל, ארץ ישראל נקרא בשם פלסטין, שם שקבעו אותה הרומאים שונאנו. ואין עם פלסטיני, ומעולם לא היה.

[6] מעשה זה היה בזמן רבי יהושע בן חנניה שהיה לוי ושימש בבית המקדש (ערכין י”א ע”ב,) וגם היה מתלמידיו המובהקים  של רבי יוחנן בן זכאי (גיטין נ”ו ע”א).

[7]  וכך הוא במהדורות של “מפעל משנה תורה”, של מקבילי, ורמב”ם הוצאת מש”ה של הרב יוסף קפאח ז”ל.

[8]  ירושלמי תענית פרק ד’ הלכה ד’.

[9]יש מקורות בחז”ל שמתארים את בר כוכבה באופן שלילי, כמו זו שמביא הראב”ד מבבלי מסכת סנהדרין צג ב’, שחכמים הרגו את בר כוכבא, כיוון שלא היה מורח ודאין. ועוד מימרות כאלו, הרמב”ם אינה סומך עצמו על אגדות אלו וסומך עצמו על אגדות ארצי ישראלית כירושלמי ואיכה רבה שקרובים היו קרבה גיאוגרפית וקרבת דורות לבר כוכבה. (הרב יצחק שילת הקדמות הרמב”ם למשנה דף קע”ז  הערה 23יכולים לשמוע שיעור באנגלית ע”י הרב דוד בר חיים  שליט”א ראש מכון שילה, על בר כוכבא וההבדל בין הבבלי והירושלמי. ואיך להסתכל על בר כוכבא ואיך שהוא רלוונטי לימינו. באתר machonshilo.org http://machonshilo.org/en/eng/list-audio-shiurim/35-hagim/304-sephirath-haomer-how-did-the-talmidhim-of-rabbi-aqiva-diet

[10] הרב קפאח ז”ל איגרות הרמב”ם מהדורתו דף נ”ו הערה 84 טוען שנספח זו הוא מזויף, ולא מוצאים אותה אלא בכתב יד אחת מתוך ארבעה כתבי יד של איגרת תימן. אבל כבר הוכיח הרב יצחק שילת ב”איגרות הרמב”ם” מהדורתו דף ס”ד בהערות, שנספח זו היא אמתית והטענות של הרב קפאח אינה חזקות.

[11]  וכך הבין אותו האדמו”ר מסאטמר עצמו את דברי הרמב”ם באיגרת תימן עיין בהערה למטה.

[12]  לאמיתו של דבר האדמו”ר מסאטמר עצמו מודה שלפי הרמב”ם השבועות אינן הלכות. וז”ל בספר ויואל משה אות פ’ “ומעתה אין אפילו התחלת הקושיא מה שלא הביא הרמב”ם בספר היד אלו השבועות כי כבר נתבאר שאין באלו השבועות ענין של הלכה, כי באמת אינם חלים על הדורות אלא שהוא להגדיל העונש, וכמ”ש הרמב”ם ז”ל גם באיגרת תימן שהוא דרך משל”.

[13]  עיין- הרב יצחק שילת הקדמת הרמב”ם למשנה דף קע”ז ואילך.

[14]  אפילו ביציאת מצרים שכתוב בתורה אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי: אין פירושו כפשוטו וכ”ש בגאולה האחרונה שלא כתוב ככה בשום מקום בתנ”ך.

[15]  ב-2 בנובמבר 1917 שיגר שר החוץ הבריטי ארטור ג’יימס בלפור האיגרת הזאת ללורד רוטשילד: לורד רוטשילד היקר, יש לי עונג רב להעביר אליך מטעם ממשלת הוד-מלכותו את הצהרת האהדה הבאה לשאיפות היהודיות הציוניות, שהוגשה לקבינט ואושרה על ידיו: ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל ותעשה כמיטב יכולתה לאפשר השגת מטרה זו… הצהרה זו דומה להצהרת כורש.


כותב המאמר פנחס גבריאל וייס. להערת והארות יכולים להתקשר לאימייל geulazman@gmail.com

Contact Pinchus Weiss at geulazman@gmail.com