בגמרא מנחות מ”ד אומר הגמרא, שאדם השוכר בית מחברו, מחויב לקבוע מזוזה רק אחרי שלשים יום, אבל בארץ ישראל מחויבים לקבוע ביום הראשון, ‘משום יישוב ארץ ישראל’.
ומפרש שם רש”י, שמצוות מזוזה תגרום שארץ ישראל תהיה מיושבת ע”י ישראל:
דלאחר שקבעה, שוב אינו נוטלה משם אפי’ יוצא ממנו, כדאמר בפ’ השואל בב”מ (דף קב.), הלכך בקושי יצא ממנה, מפני טורח מזוזה אחרת, ואפי יוצא ממנה, ישכרנה אחר מהרה, כשימצאנה מזומנת במזוזה, ונמצאת א”י מיושבת.
אסור לומר לגוי לעשות מלאכה בשבת, אבל בגמרא מסכת גיטין דף ח’ איתא, שמותר לומר לגוי לכתוב שטר מקח, על קניית קרקע בארץ ישראל מגוי, משום ישוב ארץ ישראל.
ומפרש שם רש”י:
ישוב ארץ ישראל – לגרש עובדי כוכבים ולישב ישראל בה.[1]
במסכת ברכות דף נז. אומרת הגמרא:
הָעוֹמֵד עָרוֹם בַּחֲלוֹם, בְּבָבֶל — עוֹמֵד בְּלֹא חֵטְא.
ופירוש שם רש”י:
לפי שחו”ל אין לה זכיות, אלא עון יש בישיבתה, וזה עומד ערום בלא אותם עונות.
כפי הנראה, רש”י מפרש שעצם ישיבת חו”ל, יש בה כמה עבירות, ומשמעות דבריו הוא, שיש חיוב ומצווה לגור בארץ ישראל.[2]
על הפסוק בבראשית (יז ח):
וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת - אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל־אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים.
מפרש רש”י:
לאחזת עולם: וְשָׁם אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים, אֲבָל הַדָּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ, דּוֹמֶה כְמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהּ.
על הפסוק ‘ושמתם את דברי אלה על לבבכם’ כתב רש”י שעיקר תכלית כל המצוות, הוא לעשותם בארץ ישראל,
ושמתם את דברי: אַף לְאַחַר שֶׁתִּגְלוּ, הֱיוּ מְצֻיָּנִים בַּמִּצְווֹת, הַנִּיחוּ תְּפִלִּין, עֲשׂוּ מְזוּזוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָכֶם חֲדָשִׁים כְּשֶׁתַּחְזְרוּ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר: (ירמיה לא) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ספרי).
בפרשת בנות צלחפד, כתב רש”י:
למשפחת מנשה בן יוסף: לָמָּה נֶאֱמַר? וַהֲלֹא כְבָר נֶאֱמַר בֶּן מְנַשֶׁה אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, יוֹסֵף חִבֵּב אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ‘וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי’ וְגוֹ (בראשית נ) וּבְנוֹתָיו חִבְּבוּ אֶת הָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר ‘תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה’, וּלְלַמֶּדְךָ שֶׁהָיוּ כֻלָּם צַדִּיקִים…
על הגמרא בסוף מסכת כתובות דף קיב:
רַבּי חַנִינָא מְתַקֵּן מַתְקָלַיָּה.
כתב רש”י:
מתקן מתקליה – משוה ומתקן מכשולי העיר, מחמת חיבת הארץ, שהיתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים.
ועוד כתוב שם בגמרא:
רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי, קָיְימִי מִשִּׁמְשָׁא לְטוּלָּא, וּמִטּוּלָּא לְשִׁמְשָׁא.
מפרש רש”י:
קיימי משמשא לטולא, כשהשמש הגיע למקום שהן יושבין וגורסין, וחמה מקדרת עליהן, עומדין משם לישב בצל, ובימי הצנה, עומדין מן הצל, ויושבין בחמה, כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל.
מה שרואים מדברי רש”י אלו, חשיבות של ישיבת ארץ ישראל, וכן כשרש”י מפרש בגמרא, משום ישוב ארץ ישראל הוא כולל בזה גירוש הגויים וליישב שם יהודים, התכלית של גירוש הגויים הוא ליישב שם יהודים, ולא כמו שרוצה הרבי מסאטמר להעמיס בדברי רש”י, שאין מצוה רק לגרש את הגויים, אבל לא ליישב שם יהודים.
היעב”ץ בהקדמה לסידורו, מפליג שמצווה לכל אחד מישראל לעלות לארץ, וזה שנשארים בגלות גורם לכל הצרות, אריכות כזו לא ראינו בשום ראשון ואחרון לפניו עד הדורות האחרונים, להאריך באופן מופלג כזו.
אעתיק חלק מדבריו:
ידוע שחובת המתפלל לכוון גופו כנגד ירושלים… וכאן ראינו לזכור… שלא יספיק זה הרושם… אלא היכא דלא אפשר אז תעלה לנו הכוונה והמחשבה… כי האנוס פטור מכל דבר…
ולא תועיל הכוונה במקום שאין טענת אונס גמור… ולזה צריך כל אדם מישראל לעשות הסכמה קבועה ותקועה לעלות לדור לארץ ישראל… והדר בחו”ל עובד ללא אלהי אמת…
על כן שמועני אחי ורעי, המתגוררים בארץ לא לנו בארץ טמאה, זכרו זאת והתאוששו, זכרו את ה’, וירושלים תעלה על לבבכם…
ואל תחשבו להשתקע בחוץ לארץ ח”ו, לקיים ואכלה אתכם וגו’, זאת היתה חטאת אבותינו הראשונים, שגרמו בכיה לדורות שמאסו בארץ חמדה, והוא שעמדה בגלותנו המר שלא אחד בלבד עמד עלינו אלא שבל דור לא שקטנו… אחר ששכחנו דירת א”י לגמרי, אין אחד מאלף מתעורר להחזיק בה להתיישב בה… כמדומה לנו בהיותנו בשלוה בחוץ לארץ, שכבר מצאנו וא”י ירושלים אחרת דוגמתה, על כן בא עלינו כל הצרות בשבת ישראל בארץ שפניא וארצות אחרת…
א”כ מה יש לנו לעשות… השוכנים קרוב לקוטב הצפוני, אשר לא זרח שם אור השכינה מעולם, ורחוקים מאוד מאדמת הקודש ומלשון הקודש, עאכ”ו שיש לנו להתאמץ ולעלות… אל ארץ חמדה ולא יעצרנו הגשם והשלג מלכת אל מקום העבודה… עתה באתי, למען ציון לא אחשה עד יצא כנוגה צדקה, קול קורא פנו דרך העם… לזרז לבוא אליה בלי רישול.
ובאמת תמיהא על ישראל קדושים, בכל מקום הם החמירו על עצמם בכמה דקדוקי מצות… מפזרין ממון רב, וטורחין מאוד לקיימן בשלמות האפשרי, ומדוע מזלזלין ומתעצלין במצוה חביבה הזאת, יתד שכל התורה תלויה בו, ואם אמנם לעזוב אדם מולדתו ולעקור דירתו ליסע לדרך רחוקה דרך רחוקה כשש מאות פרסאות ממקומנו זה, ולעבור בארצות ומדינות אשר לא ידע ולא שמע לשונם… כזאת וכזאת ידעתי כל שכן ששכרנו מרובה, לפום צערא אגרא לפום צערא אגרא…
אך אם זאת נשוב אל לבנו, כמה מרופה ישיבתנו בידינו במקומות פזורינו בגולה, אז יקל עלינו לשום נוכח ה’ דרכנו, לבקש נחלותינו, בפרטיות איש אשר נתן לו אלהים עושר ונכסים… (גם במשא ומתן וסחורה, הארץ רחבת ידים לפניהם לא תחסר כל בו… אך אל יחשוב לרדוף שם אחרי הבלי עולם הזה ח”ו, כאותם שנאמר עליהם, ותבואו ותטמאו את ארצי), ולא ישליטנו אלהים לשאת חלקו ולשמוח בעמלו, לראות עמלו בחייו לקנות לו אחוזת נחלה בארץ הטובה, זה הבל וחלי רעה. וצדיקים ירשו ארץ וישכנו לעד עליה, עינו מצדיק לא יגרע.
אולי יאמר אלי, אומר: קשט עצמך תחלה. לזאת אשיבנו דבר… שכך עלתה במחשבה לפני, בשכבר הסכמתי מאז בלי נדר, בחיים ובריאות, ויסור המונעים… אז לא אחוש לטלטול הדרך הרב ולגופי החלש… ברוך ה’ אשר לא הסיר חסדו מאיתי… בו חסיה נפשי… ויעלני לארצו הנבחרת… לא אתן שנת לעיני… עד אמצא מקום לה’… והוא יתברך יודע… כי על אפי וחמתי היתה לי ישיבתי בחוץ לארץ… אך כל עוד שהמלכיות מתגרות, אי אפשר לעבור דרך ים… ולעמוד במקום סכנה ברורה, גם בעוד הילדים רכים, ברגלי לא אוכל מעברה…
ועדיין לא הכינותי מזון לגוף וצידה לנפש כראוי, שלא לבוא בהיכל מלך ביאה ריקנית, חלילה לרש אין כל, להביא תשורה. לולי זאת, חשתי ולא התמהמתי, לשמור דרך פקודיו ארוץ מהרה. ואני בה’ אצפה ולא ארפה, שיבוא עת רצון לה’ ונעלה הר בית ה’, אוחילה לאלוהי ישעי… תהא גם זאת העכבה לטובה…
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר כָּל הַדָּר בְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל שָׁרוּי בְּלֹא עָוֹן שֶׁנֶּאֱמַר וּבַל יֹאמַר שָׁכֵן חָלִיתִי הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּהּ נְשׂוּא עָוֹן.
כתב כאן, שמי שדר בארץ ישראל הוא מכופר מעוונותיו ונקי.
כתב על זה הפני יהושע:
נראה דהיינו דווקא במי שדר בה לשם מצות ישיבת א”י, שהיא מקום קדושה, וכדי שתגין עליו זכות א”י שלא יבא לידי חטא, ואז אף אם לפעמים חטא בא לידו, או אפילו עון שהוא מזיד ע”י שתקף עליו יצרו, מ”מ מסתמא גורם לו זכות ישיבת א”י, שלא לן ועבירה בידו, דלאחר שחטא ומצא עצמו עומד במקום קדוש, ודאי תוהה על הראשונות ושב ורפא לו, מה שאין כן מי שדר שם דרך מקרה או מפני שהוא מקום מולדתו, או מפני שבח פירותיה, וכיוצא בו, ומכל שכן במי שהוא מבעט בה ומזלזל בקדושת הארץ, לילך אחר יצרו הרע, לא דברה תורה במתים, אדרבה עליו נאמר ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה.
ומפני כך מצינו כשגברו עונות אבותינו גלינו מארצינו, ושמם מקום מקדשינו, ואיה הבטחת העם היושב בה נשוא עון, אלא ע”כ כדפרישית. ובלא”ה נמי מסתברא דהכי הוא, שאף אם נאמר דא”י מכפר לגמרי, אפ”ה לא עדיף מיום הכפורים שמכפר כפרה גמורה, ואפ”ה מי שאומר אחטא ויוה”כ מכפר, אין יוה”כ מכפר, הרי דע”כ הא דאמרי’ דהיושב בא”י שרוי בלא עון, היינו דאף שעשה איזה עון מבלי שם על לב קדושת הארץ, בשעת יצרו בכה”ג זכות א”י גורם, שיתחרט לעשיית עון כנ”ל’.
החתם סופר, (דרשת חתם סופר ח”ב דף שו):
וכתב הרמב”ן, בפרשת מסעי על פסוק ‘והורשתם את הארץ וישבתם בה’, שהיא מצות עשה מפורשת, לישב בארץ הקדושה. והנה כשאין לנו חנינה על פני כל הארץ רק הארץ הזאת, אם כן לא נקיים מצות עשה זו כי אם בהכרח, ולא יוכר בחירתנו אותה ברצון לשם ה’, אך כשיש לנו טוב ארצות הגויים ולא נבחר לשבת כי אם בה, אזי נקיים מצות עשה הנ”ל ברצון נפשנו.
וכן כתב רבנו בחיי (בראשית יז כד), שהארץ היא מתנת עולם לעם ישראל, אפילו בזמן הגלות.
מתנת הארץ, הוא שאמר ‘ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם’, בּאר שתהיה הארץ לישראל אחזת עולם, שלא יירשוה ושלא יושיבוה רק הם. ואם אולי יגלו ממנה ישובו אליה, כי אחזת עולם היא להם, לא לעו”ג. וזה הוא סימן גדול לישראל, שמיום שגלו ממנה, לא נתישבה שם אומה כלל, אבל היא חרבה ושממה עד שישובו אפרוחיה לתוכה.
כותב המאמר פנחס גבריאל וייס. להערת והארות יכולים להתקשר לאימייל geulazman@gmail.com
Contact Pinchus Weiss at geulazman@gmail.com
[1] הרבי מסאטמר מפלפל בדברי גמרא זו במסכת גיטין, באות ט’ ובאות ס”ג, ומסיק שעיקר הטעם, שמותר לומר לגוי לכתוב שטר בשבת, הוא כדי לגרש את הגוים, מארץ ישראל. הוא לא מתייחס לחלק השני של דברי רש”י ‘ולישב ישראל בה’.
[2] קשה אם כוונת רש”י הוא שעצם הישיבה בחו”ל, היא עוון, לא מובן איך אם הוא עומד בבל, הוא יכול להיות ערום מחטא זה? לא זכיתי להבין עומק דברי רש”י אלו. ואפשר לומר שהוא רק חולם שהוא עומד בְּבָּבֶל ערום, אבל בפועל הוא גר בארץ ישראל.