משל למה הדבר דומה – קרבן פסח בזמן הזה
בס”ד
את המעשה הזה ספר לי ידיד. שפצתי קצת את הסיפור.
שמירת מצוות במסירות נפש במשך מאות שנות ניתוק. והכל בזכות המסורת!
מעשה נורא מקהילה יהודית מנותקת שבניה שמרו מצוות במסירות נפש אף לאחר כמה מאות שנות ניתוק מכל יהדות העולם.
בחיפוש אחר קהלות יהודיות אבודות, התוודעו חוקרים שונים לקהילה יהודית קטנה בת כמה מאות חברים. זקני הקהילה מספרים שאבותיהם באו לשם בימי הביניים מאחת מקהלות אשכנז הוותיקות שנעקרה על ידי השלטונות. כיצד בדיוק הגיעו למקום נדח כל כך ביבשת אמריקה עוד לפני שהתגלתה היבשת הזו על ידי קולומבוס, זו אחת החידות הקשות ביותר.
סידורים ושאר ספרי תפילה היו בידם בכתבי יד עתיקים, וכן בכתבי יד אליהם העתיקו בשנים מאוחרות יותר. הספר היחיד בו חלו שינויים משמעותיים במיוחד היה הגדה של פסח. כל המעיין בהגדותיהם מגלה מחיקות ושינויי נוסחאות תמוהים ביותר. החוקרים הראשונים שחקרו את תולדות השינויים שבהגדה, לא יכלו להתעלם מהעובדה כי בהגדות של קהילה זו, מצוות אכילת מצה ומצוות אכילת קרבן פסח מקבלות את אותו יחס בדיוק. יש שהסיקו מכאן כי בני הקהילה הקריבו קרבן פסח אף בזמן הזה בבמות שנאסרו בזמן בניין בית המקדש. אך חוקרים אחרים הגיעו למסקנה אחרת, מדהימה במיוחד, ועליה קבלו אישור מזקני הקהילה:
בני הקהילה הזו לא קיימו מצוות אכילת מצה!
לאחר חקירה ודרישה נמצא ההסבר לכך: כשגלו אבותיהם לשם, לא היתה מצוייה שם לא חיטה ולא שעורה (ואף לא תולדותיהן שלשה מיני הדגן האחרים). בצר להם נאלצו בני הקהילה לאכול לחם העשוי מקמח של צמחים מסויימים הגדלים שם (אולי היה זה קמח טפיוקה, אולי היה זה קמח תירס, ואולי קמח אחר). על הלחם הזה ברכו ‘שהכל’ כמובן. אתא חג הפסח הראשון במקומם החדש. טרחו וחפשו האם בכל זאת ניתן יהיה למצצא אחד מחמשת מי ני דגן. אך התאכזבו מאד כשגילו שאין כל סיכוי למצאם בקרבת מקום. כך נאלצו הם לאפות מצות ‘זכר’ למצות אותן אכלו בהיותם באשכנז.
על איסור חמץ למדונו היטב במשך השנים, אף שלמעשה לאחר כמה עשרות שנים כבבר לא ידעו מהו, רק שהוא נוצר מקמח של צמח מסויים שאינם יודעים מה הוא.
כמאתיים שנה לאחר הגיעם לשם, החלו להגיע ראשוני מגלי יבשת אמריקה. אלה הביאו אתם בין השאר … חיטה ושעורה. לאחר מחקרים שונים, הגיעו זקני הקהילה למסקנה: אלו הם אותם גידולים מהם ניתן להפיק קמח מובחר, עליו מברכים את אותה ברכה הנזכרת במשנה ובתלמוד, הלא היא ברכת המוציא. מני אז, החלו בני הקהילה לאפות לחמים מקמח חיטה, עליהן ברכו המוציא. כמובן שמפאת יוקר הקמח הזה באזורם, לא יכלו להרשות לעצמם לאפות לחם כזה, אך לכבוד שבתות וימים טובים הוזילו מכספם וקנו חיטה ממנה הפיקו קמח לאפיית לחמים.
לאחר מספר חדשים… הגיע חדש ניסן!! כמה צעירים שחו זה לזה בהתרגשות “השנה נוכל לקיים סוף סוף את אותה מצווה עליה מדברים בכל שנה לפני פסח. מצוות אכילת מצה!!“
אז קמו כמה מזקני הקהילה (ואתם-עמם צעירים רבים), וזעקו במר לבם “אין לנו מסורת על אפיית המצות בלי שיחמיצו. חשש כרת!!!“
ליל הסדר באותה שנה נחוג מתוך פיצול ופילוג של הקהילה המיוחדת הזו: אלה דבקים במסורת, ואינם מעזים לאכול מלחם הכרת, ממנו פטורים בהעדר מסורת. ואלה שמחים בכל לבם על שזוכים סוף סוף לקיים את אותה מצוה אותה לאז זכו לקיים הם ואבותיהם במשך כמאתיים שנה.ּ
בסופו של דבר גברה ידם של ממשיכי המסורת שהתנגדו נחרצות לחידושים נועזים כאלה דוגמת לחם הכרת. כך נהגו הם לאכול במשך כל ימות השנה לחם מקמח חיטה, עליו ברכו המוציא, ודווקא בחג המצות אכלו לחם אחר עליו ברכו ברכת שהכל. רק מתי מעט ממש מבני הקהילה נהגו לאכול בסתר את אותה פת הנקראת מצה (ומעטים ממש עשו זאת בגלוי פעם אחת, כי לאחריה נכוו מגחלי נידוי של זקני העדה).
אף לאחר שהחלו להגיע יהודים מגירוש ספרד, שידעו לאפות את המצות בדקדוק ההלכה כראוי, לא אבו בני הקהילה המקומית לשמוע כי יש מצווה לאכול את לחם הכרת המדובר.
מי יגלה עפר מעיניהם של זקני הקהילה ההיא, כי בעוד כחמש מאות שנה יפרצו בני בניהם את המסורת ויקיימו לא רק אכילת מצה, עליה אין להם מסורת כלל, אלא גם הקרבת קרבן פסח?