ללא מחבר No Author

Should a Jew dance on Tisha Be’Av? Examining a Chasidic story

By Avraham Shusteris

Every Jewish soul has a spark inside that yearns and beckons to return to the Holy Land. Due to a number of different practical considerations, it seems that most Torah observant Jews in America have not seriously considered aliyah as an option for themselves or their families. Among the most common concerns are uncertainty about being able to earn a living, finding appropriate schools for the children, anxiety about leaving family members behind, finding the right community and housing along with the general difficulties of adjusting to a new language and culture.

These are not imaginary barriers. They are real. Every Jew who has ever dreamed, even if only for a fleeting moment, about the possibility of living in Israel has been forced to either confront some of these challenges or walk away from the dream. As a default option, most Torah Jews in America have walked away.

The main reason most have walked away is that good Torah Jews follow their leaders. If Daas Torah are not encouraging aliyah, then what sense would there be in jumping through so many hoops and overcoming so many challenges if it isn’t even a mitzvah or encouraged by one’s rabbis?

This was a question that I asked myself for many years. Eventually I realized aliyah is something that by its very nature cannot be achieved because of someone else’s backing or support. The only way that a Jew can ever make it to Eretz Yisrael is either if it comes out of a deep personal desire from within or from a serious physical threat from without. Jews don’t make aliyah because the Finkelsteins did it or because they were convinced by a rabbi or an entertaining article.

Not everyone has that intense inner desire and not everyone is under intense physical threat. So what can or should a regular Jew in America do under these circumstances?

I asked this question to one of the gedolei hador in America who is not known as a Zionist, to put it lightly. I was surprised when he told me that every Jew should at least put in the effort to try to see if they could make it work in Eretz Yisrael.

How can one try?

Here are five concrete things you can do today to make it happen:

1) Get in touch with someone who has already made aliyah successfully and ask them questions. Take the opportunity to reconnect with an old neighbor, friend or family member and give them a call. Ask them specific questions about the issues that pose the biggest roadblocks for you. If you don’t know anyone who made aliyah, there are organizations out there like Nachliel.org. that can connect you to people

2) Talk about Eretz Yisrael at home. Listen to music from Eretz Yisrael, drink Eretz Yisrael wine, buy Eretz Yisrael products, discuss divrei Torah at the Shabbos table about Eretz Yisrael. Create an atmosphere in the home that is imbued with a love and appreciation for Eretz Yisrael.

3) Do some research within your field of work to see what opportunities you may have to be able to continue doing whatever you’re doing, but remotely. The business world has changed drastically since covid. People are moving further away from the big cities into far-out rural areas and bringing their jobs with them. Keep your eyes and ears open for opportunities that allow you to extend your job to Israel.

4) Plan to have your next vacation in Israel by saving up for it. Cheap flights come up occasionally, making a vacation to Israel more affordable. Look out for other ways to make your next vacation to Israel. Once you get there, don’t spend all of your time banana boating on the Kinneret. Check out communities. I don’t mean Ramat Eshkol. I mean places where real Americans who made aliyah live. Check out Beit Shemesh, Afula, Ramot, Beitar, Maale Amos, Karmiel, Rechovot. Go to these places for Shabbos and make appointments with realtors to see what apartments are like and how much they cost. Perhaps even check out a couple of schools and tell them you are seriously considering moving, even if you have no intention of moving immediately.

Lay the groundwork for the move even if it’s impossible right now. If you do so, you won’t miss opportunities when they appear.

5) Daven. In the same way that Jews pray for their health, for the success of their children, parnasa, etc., pray for the opportunity to be able to live in Eretz Yisrael. Do it daily. It’s already in the words of almost every tefillah so you shouldn’t have to overexert your imagination.

There are no guarantees of success even if you do all of these five things. But if you do them, you might realize along the way that this is actually what you really wanted all along and who knows, maybe opportunities will come up when you least expect them. Just keep your eyes open.

Avraham Shusteris is an accountant in Ramat Beit Shemesh. He made aliyah from Monsey with his family in 2018. He can be reached at nachliel.org

From Jewish Link here.

זהבה ושלושת הדובים//שי גרינברג

עוד יום לימודים ארוך ומייגע הגיע לקיצו, כך בישרו מחוגי השעון. זהבה דחסה את ספריה במהירות לתיקה, זרקה אותו על כתפה ויצאה מהבניין. היא פנתה ימינה והתקדמה על השביל המוביל אל החורשה הקרובה. הרוח הקלילה שנשבה, פיזרה בשובבות את שערה הזהוב, שהתמזג להפליא עם השיבולים הזהובים שניבטו מצידי השביל. היא גמעה את הצעדים הבודדים עד הבקתה העשויה עץ בדילוג מהיר, ונכנסה השישר לסלון הבקתה. היא כבר ידעה לאיזה קערה עליה לפנות, הזאת מימין תכווה את לשונה חשבה לעצמה במרירות והרגישה את הצלקת בלשונה מעקצצת. ואילו הזאת משמאל קרה כמו הקרח שהייתה שמה על הכוייה. כבר יודעת היא שהקערה האמצעית היא הקערה הנכונה. ריח הדייסה מילא את הבקתה וגירה אותה.

לא עברו יותר מכמה רגעים והיא כבר מצאה את עצמה יושבת במקומה הקבוע מסיימת את הקערה ברעבתנות. את שיעורי הבית בהיסטוריה, עשרים וארבעה עמודי קריאה משעממים להפליא קראה על הכורסה הכחולה, זאת שהייתה בדיוק בגודלה. לא גדולה כמו השחורה בפינה, ולא קטנה כמו הסגולה ממולה. מדי פעם הציצה מהחלון מחכה לדב שכבר יחזור, היא ידעה שדב אמור לחזור היום מוקדם, כך שהם יספיקו עוד לדבר אחד עם השני לפני רדת הלילה כשתצטרך לחזור לביתה. התרגשות אחזה בה. לאחר שבעה עמודים על המהפכה הצרפתית או שמא היה זה ניסיון ההפיכה הסובייטי? היא הרגישה את עיניה נעצמות מאליהם. בקושי היא גררה את רגליה לכיוון גרם המדריגות המוביל לחדר השינה. מרוב עייפות בחרה בטעות את המיטה הקרובה לחלון, על אף שכבר ידעה שהיא קשה כאבן. אך המיטה לא הפריעה לשינה לבוא במהירות.. צרפתיים הפוכים באו ומילאו את חלומה, הבנות חדשות בהיסטוריה שרק חלומות יכולים לייצר.. קולות הצרפתיים נעמו לאוזניה.

אך בליל קולות בערבית התערבב עם הצרפתית והפריע את מנוחתה. זהבה התעוררה בבהלה. מולה עמדו דב ואביו, היא הייתה רגילה להתעורר מקולותיהם, תמיד עם הבדיחה הקבועה “נראה לי שמישהו ישן במיטה שלי” אך מדוע שומעת היא כעת ערבית? דב ביקש מאביו לצאת מהחדר כדי שיוכל לדבר עם זהבה בפרטיות. הוא התיישב בקצה מיטתה ושלח את אצבעותיו אל עבר תלתליה הזהובים. ליבה של זהבה ניתר בשמחה מהולה בבילבול, כבר כמה ימים מחכה היא לפגוש שוב את דב אך הרגעים האחרונים בחדר מעט בילבלו אותה. היא הפנתה אל דב מבט שואל. אך הוא רק הביט בה עם עיניו היפות, כמו תמיד עיניו הביעו רוגע וחמלה אין סופיים. הוא התקרב אליה מעט והתחיל להסביר. המילים יצאו לאט ובזהירות. “זהבה! אני אוהב אותך כל כך! יש לי סוד קטן שאני רוצה לשתף אותך..”.

הוא לקח נשימה מדודה והמשיך “בעצם לא קוראים לי דב קוראים לי ג’מיל” לחש לה דב “אני מעדיף שתקראי לי בשמי האמיתי”. זהבה לא ידעה אם הוא צוחק או רציני אך חיבוק דב מצידו לא נתן לה לעצור את שטף דיבורו. “זה בסדר אנחנו מהטובים.. זה לא משנה אם את רואה אותי בתור דב או בתור ג’מיל אני אוהב אותך גם ככה.” מבטה המופתע של זהבה ליווה את המשך דבריו “הבקתה היא לא הבית הרגיל שלי, אני מתגורר בכפר הסמוך, עוד תראי את הבית היפיפה שלנו, בעזרת אללה ובעזרת ה’ ” קרץ לעברה.

זהבה לא ידעה איך לעכל את הדברים, תמונות של כיפה אדומה נטרפת על ידי שיניו החדים של הזאב עלו וצפו בדמיונה, היא יכלה לשמוע את צרחותיהם של עמי ותמי כשהבינו עם מי הם מתעסקים. לא רצתה היא להפוך לעוד אגדת עם. לא רצתה להיכתב בספר ילדים. היא רצתה לקום ולברוח מהחלון. אך מצד שני היא הכירה את דב, או ג’מיל כפי שכינה את עצמו, הוא לא יעשה לה דבר רע. הוא הרי תמיד נותן לה את כל כולו ואף משאיר לה את הדייסה הכי טעימה שטעמה מעודה. מיטתו הנוחה שימשה אותה רבות, והתמונות שהתרוצצו בראשה מכל אותם פעמים שבילו יחד חיזקו את עמדתה. מבטי הקנאה של חברותיה כשראו את היחס שקיבלה, היו הקש ששבר את גב הגמל. לי זה לא יקרה היא ידעה בליבה. אני לא אהפוך לעוד סיפור הבטיחה. זה בסדר דב/ג’מיל הוא מהטובים.

מבע פניה הראו את ההחלטה שגמלה בליבה. “ידעתי שאת יודעת לבחון אנשים באמת בלי דעות קדומות” חייך לעברה ג’מיל עם שיניו הלבנות “אני גאה בך מאוד”. הוא התקרב עוד קצת לכיוונה וכיסה אותה בשמיכתה כך שתוכל לחזור לישון. הצרפתיים לא חזרו במהרה. עוד התלבטה בנוגע להחלטתה. האם היא תהפוך לאגדת עם? לא. ג’מיל הוא מהטובים שיכנעה את עצמה תוך כדי שנרדמה עם חיוך על שפתיה.

כשהתעוררה לבסוף כעבור שעות אחדות נזכרה באמא ואבא המחכים בודאי בבית ודואגים, אך לתדהמתה על החלון גילתה סורגים. היא רצה לכיוון הדלת וניסתה לפותחו ללא הצלחה. הידית זזה מעלה מטה אך דבר לא קרה. ולפתע סטירה חזקה בלחיה. זהבה המופעת הסתכלה אחורה באימה. ג’מיל עמד שם עם מבט מאיים בעיניים, כל הנחמדות של החודשים האחרונים נעלמו בן רגע. “לאיפה את חושבת שאת הולכת??” שאג ” את לא זזה לשום מקום!!” הוסיף תוך כדי שטילטל אותה בידיו החסונות. זהבה רק הביטה בבעתה בדב פרא המפחיד שעמד מולה ושאלה את עצמה בלב “והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה?”

*****

סגרתי את הספר “זהבה ושלושת הדובים – בגירסא עדכנית”, נשקתי לביתי הקטנה ואמרתי לה לילה טוב, כמעט יצאתי מהחדר כששמעתי את קולה הדקיק שואל שאלה שנשארה תלויה בחלל החדר “אבל אמא למה היא לא למדה את הלקח מכל האחרים?”

מאתר להבה, כאן.

Our Holiest Site

Rabbi Chaim Ozer Chait

Founder, HarHabayit.org

The most holy site for the Jewish people is the Har Habayit, an area of five hundred square amot situated on the Temple Mount. With the destruction of the Second Temple the Jewish people were exiled from their most holy site and the long and painful years of the diaspora began. For the past two thousand years  the Temple Mount  has undergone many changes.  It came under the rulership of many foreign nations: The Roman Period, Byzantine Period, Arab period, Crusader Period, Ottoman, British, Jordainan, to name some. With the changing of time its appearance underwent changes as well. From the concluding Gemara in Makot it appears to be a desolate area as Rabbi Akiva and his colleagues walked on the Temple mount.  During the Byzantine period  a Church was constructed on the Temple Mount and in 691 the Muslims erected the Dome of the Rock. Al-Aqsa was built in 705 on the site of the Byzantine church. From that point on it became  a Muslim holy site. The Jewish ability to ascend The Har Habayit depended on the ruler. When relationships between the Jewish people and their ruler were good, their ability to ascend was more permissive. But throughout this long period of Galut, the Jewish people always felt like foreigners in their own land.

On the 28th day of the month of Iyar, June 7, 1967 things miraculously changed. The Temple Mount was returned to Jewish sovereignty. Fifty four years have passed since that miraculous gift from G-d to the Jewish people. One would imagine that the nature and the overall character of the mountain would change in both its outer appearance and religious practices as well. It would be obvious to all that this is a Jewish holy site (similar to a shul), but surprisingly that has not occurred. Except for the raising of the Jewish flag over the Dome of the Rock on June 7, for approximately one hour  (Prime Minister Levi Eshkol as well as Moshe Dayan ordered it to be removed on  the basis that we don’t display victory on the holy sites of other religions) nothing has changed and its Islamic appearance as a Muslim holy site is still ostentatiously visible. On the contrary, the Jewish people are still treated as foreigners, but now, in their own land. Even more shocking, we as a Jewish nation have only displayed disgrace and contempt to our most holy site. We have openly violated the 21 positive commandments according to the counting of the Rambam (and the 254 mitzvas according to the Sefer Ha’Chinuch) where we are commanded to show awe and reverence to this holy site, the Har Habayit.

For the first time in the history of the Jewish people we are enforcing Islamic law and of all places on the Har Habayit. Even more shocking is the fact that for most of the history of the Dome of the Rock the dome was not made out of gold, although originally gold, however the gold did not last long and for the last one thousand years it was made out of  other metals such as  bronze or other metals  painted gold. In 1992 King Hussein of Jordan wanted to renovate the dome. He asked  the Jewish state of Israel to grant him permission to build the biggest gold dome in the world to honor and glorify Islam (even in Mecca there isn’t a gold dome of that magnitude). Permission was astonishingly granted.  This is the gold dome we see today that sits over the Kodesh Kadashim. This is outright shocking and blasphemous. That we should honor Islam over the the Kodesh Kadashim is categorically kefira (heretical). Furthermore, Rambam (Hilchos Beis Habechira 4:1) says that the Ark (contaning the Luchos and the Shivrei Luchos) are all buried there on the Har Habayit. To honor Islam over the Luchos is unequivocally kefira. Rambam states “he who says…that the Torah although of divine origin is now obsolete, as the Nazarenes and Moslems assert is a denier of the Torah.” “They have no portion in the world to come but are cut off and perish for their wickedness and sinfulness are condemned for ever and ever” (Hilchos Teshuva 3) How did we come to such an abominable and contemptible situation?! This and other important topics will be discussed in forthcoming articles.

I am presently serving as  president of Yeshivat Har Habayit under the tutelage of Rabbi Eliyahu Weber Shlita and Kollel Drishat Tzion under the tutelage of Rabbi Elisha Wolfson Shilta. I therefore feel it is my responsibility to educate and inform the public what is happening on the Har Habayit. I asked Rabbi Moshe Ben-Chaim if he would give me a weekly column where I can communicate and inform his readers on one of the most important and pressing topics facing the Jewish people today.  He enthusiastically agreed and offered his assistance whenever needed. The column will be called “Min Hahar.” We will work hard on giving our readers important Halachos as well as current events, upcoming events and politics pertaining to the Har Habayit. I will be asking others to contribute informative articles as well.

Please visit us at www.HarHabayit.org. We are  dedicated and committed to protecting the holiness of this area and rendering it into a place where Jews have the right to visit and pray. Through our  efforts I wish to point out that davening has returned to the Har Habayit on a regular basis, twice a day, Sunday through Thursday, as well as daily shiurim (an event to my knowledge has not taken place since the destruction of the second Temple). All are welcome to join and participate or to walk on the assigned route, thereby fulfilling the Mitzvot of showing Reverence to the Sanctuary and laying the foundation of the Third Beis Hamikdash. These visits are coordinated with the Israeli police to ensure safety and to scrupulously avoid treading on places where it is forbidden to go.

All those who wish to donate to our Yeshiva and Kollel or want additional information on the Har Habayit, please visit www.HarHabayit.org

NOTE: One should not ascend the Temple Mount without proper Rabbinical instruction:

1) You should be informed of the various routes that are available according to the different Rabbinicial opinions.

2) You must immerse in a Kosher Mikvah that meets the standards to be kosher med’oriasa.

3) You must receive instructions for the proper preparations for the Mikvah (Chafifah)

From Mesora.org, here.

From Hityashvut Hacharedit – Updates:

A true and deeply telling story recently took place in an elementary school Yeshiva (cheder) in the United States:

Shortly after the outbreak of the war in Israel, a Rebbi wanted to strengthen his students’ emunah. He told the young boys that world events clearly show we are getting closer to the days of Moshiach, and that very soon, we will all merit to return and live in Eretz Yisrael.

One child slowly raised his hand, and with a genuinely sad and worried voice, asked: “Rebbi, does that mean we will all have to move into apartment buildings and high-rises?”

The story doesn’t end there. At the subsequent parent-teacher conferences, the boy’s father approached the Rebbi and said in all seriousness: “Please, you must be very careful when you speak about the Geulah. We don’t want to scare the children…”

If this wasn’t so tragic, it would be funny. But the reality is stark: many religious Jews in the Diaspora, who are accustomed to spacious homes, private yards, and breathing room for their large, beautiful families, are simply not built for the dense, high-rise lifestyle of Israel’s current urban centers. Because a suitable solution with yards and property isn’t actively being sought out for them, the thought of Aliyah becomes a source of anxiety rather than joy. The Galus becomes a golden cage.

This is a major reason why our mission must succeed. By establishing spacious, community-minded Hityashvut (settlements), we aren’t just solving a local housing crisis—we are paving the practical runway to bring our brothers home from the Golah.