למי אכפת?! – הנה ההמנון החילוני

מה איכפת לציפור

חנוך לוין

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,

הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,

אם הים הוא עמוק, מה איכפת לו לעץ,

מה איכפת לו לים שהעץ הוא ירוק.

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,

יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,

אם תעוף הציפור, מה איכפת לו לעץ,

מה איכפת לציפור שהעץ הוא ירוק.

הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,

יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,

אם תעוף הציפור, מה איכפת לו לים,

מה איכפת לציפור שהים הוא עמוק.

אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק,

אדם שר שירים כי הים הוא עמוק,

אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים,

מה איכפת לציפור אם ישיר או ישתוק.

מבריחי הגדיים לקרבן פסח הם חוד החנית של היהדות בימינו

מבריחי הגדיים לפסח הם הציונים האמיתיים

החבר’ה שמתפלחים עם הגדי להר הבית הם חוד החנית של הציונות בימינו

י”ד ניסן ה’תשפ”ו, 01/04/2026

אורי אוחיון

אין שום מצווה מהתורה לתקוע בשופר במוצאי כיפור. בטח ובטח שאין שום מצווה לעשות את זה דוקא ליד הכותל המערבי, ולא בכל מקום אחר בירושלים. העובדה הפשוטה הזו לא מנעה את מסירות הנפש של צעירים יהודיים מתנועת בית”ר (האמא של תנועת הליכוד) שלאורך 17 שנה בימי המנדט הסתכנו במעצר בטוח בכלא הבריטי, רק כדי לקיים מנהג יהודי גאה ובוטח.

אני לא חושב שהם העלו בדעתם שגם כשתקום מדינה ליהודים, 77 שנים פנימה – עוד יעצרו יהודים בגלל אחת המצוות הכי חשובות בתורה: קרבן פסח בהר הבית. ולא הבריטים – אלא מדינת ישראל עצמה.

תחשבו על זה רגע. זה ליטרלי הצעד הציוני הכי מזוקק שיכול להיות בציון. הרי זה מה שיהודים חלמו לעשות בירושלים אלפיים שנה. הרבה לפני שיהודים נהנו להסתובב בשוק מחנה יהודה או התרגשו לבקר בהר הרצל, הם ידעו לסמן מטרה בכל ליל סדר מחדש: כֵּן ה’ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים.

כל הסיפור של ליל הסדר, מתחילתו ועד סופו – הוא רק כדי לזכור שהדבר האמיתי שהיה צריך לקרות הערב – זה קרבן פסח, או כמו שיותר מדוייק לקרוא לו: פשוט “פסח”. ליל הסדר הוא תחליף זמני, כשהעיקר חסר.

זו גם מצווה-אחות של ברית המילה, שתי מצוות של דם שמגדירות מי בוחר להיכלל בברית עם הקב”ה. ברית מילה גם היא לא בדיוק מצווה שעוברת מסך, ועליה אנחנו דוקא לא מעלים בדעתנו לוותר.

אז הם הזויים אבל ממש ממש בקטנה.

הם עוד לא הגיעו לקרסוליים של הזויים כמו אליעזר בן יהודה שחשב שיהיה אפשר להחיות שפה מתה (לא קרה מעולם קודם), להרצל שחשב להשיב עם לארצו מארבע כנפות הארץ אחרי אלפיים שנה (לא קרה מעולם קודם), לבן גוריון (שהקים מדינה קטנטונת מתחת לאף של מספיק אויבים שיכולים לזרוק כל אחד אבן ופשוט להעלים אותה). פסח הוא שאיפה הרבה פחות מסובכת: כולה לבנות מזבח קטן בהר ולאכול סטייק בין המצה למרור כפי שהתפללנו אלפיים שנה. אחר כך נתקדם למקדש וכו’, לא חסר חלומות להמשך.

רגע אבל אין היום מקדש, אין קרבן פסח?

בשביל קרבן פסח אין צורך במקדש, והוא קורה גם כשכולנו טמאים, על שתי העובדות האלה אין שום ויכוח. גדולי כל הדורות פעלו לחידוש הההקרבה שלו, וממש לא רק דתיים לאומיים או פעילי הר הבית. מהחתם סופר, הרב קוק, ר’ עקיבא איגר, הרב קלישר – ועד ר’ חיים קנייבסקי והרב מורגנשטרן יבדל”א. (אגב, אין כמעט קשר לשאלה האם מותר לעלות להר הבית בזמננו).

רגע, אבל זה חוקי?

חוקי לגמרי!

להפך – זה לא חוקי למנוע קרבן פסח.

האם למשל משטרת ישראל יכולה למנוע מיהודי למול את בנו? רק הבוקר (שלשום) התבשרנו שפטריארך אנטישמי מקבל כניסת ספיישל לכנסיית הקבר, הוא שווה יותר מיהודים עם פאות? ואגב – זה בכלל לא הולך לקרות בכיפת הסלע עצמה, אלא ברחבה שלידה, שטח פתוח שבו כל תייר יכול להסתובב ולעשות סלפי.

המדיניות הגזענית הזו, להערכתי, על זמן שאול: כל עוד ירצו את קרבן הפסח רק קומץ ‘הזויים’, היה אפשר למנוע מהם פולחן בצורה דיקטטורית. אבל כשמספר היהודים שרוצים לקיים את המצווה הכי יהודית בעולם גדל וגדל – באיזשהו שלב זה יבוטל. והשלב הזה מתקרב, העם הזה ימצא יום אחד מספיק ביטחון עצמי כדי להגשים את מה שחיכה לו כל ההיסטוריה, והיום הזה יגיע הרבה יותר מהר ממה שאתם מעריכים. היהודים יוצאים לחירות בקצב מסחרר.

זה לא מסוכן ויעצבן את הערבים?

טיעון שחיכיתי לו השנה במיוחד כי בדיוק הר הבית היה סגור רמאדן שלם לערבים וזה היה אחד הרמאדנים הכי שקטים כבר לא מעט שנים. מי היה מאמין שמה שהאויבים שלנו צריכים זה פצצה לפנים ולא נגיד כינוסים המוניים של עשרות אלפי אנשים מספידים את מוחמד דף בלב בירת ישראל?

אגב, הרשתות הערביות באטרף מקרבן פסח כבר תקופה ארוכה, פי כמה וכמה מהישראלי הממוצע.

אז מה עושים בינתיים?

מעוררים את השיח. מפסיקים לפחד להיחשב הזויים. כותבים על זה, מדברים על זה. מאחלים לאנשים שניפגש בקרבן פסח. מדברים על זה בליל הסדר. מחנכים את הילדים. אני אוהב מאוד להימנות על קרבן פסח דרך ישיבת הר הבית – ואם זה בסוף לא יוצא לפועל, זה תרומה לחוד החנית של הגאולה בדורנו.

דמיינו את הרגע: היהודי הזה שכל חייו היה עבד, אבל עכשיו הוא מסתכל למצרים בעיניים, ושוחט להם מול הפנים את הכבש שהם סוגדים לו. כמה חופש יש ביהודי הזה. כמה תירוצים טובים היו לו כדי לא להעיז: זה הרי ‘פיקוח נפש’, הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ?! למה חייבים דוקא כבש, דוקא עכשיו? אבל ברגע אחד כל התירוצים נעלמים, ואפשר לבחור אם להיות עבד של אמריקה/ מצרים – או של בורא עולם.

אפשר לשבת בליל הסדר הקרוב ולנסות להתעלם ממשמעות הטקס, להעמיד פנים שהוא לא מה שהוא, חבל. במיוחד השנה, ליל הסדר יכול להיות הזדמנות לנצח את הפחד – ולצאת לחירות.

אולי הרצון והאומץ שהתעוררו בלבבות והקשר שמתחיל להתחדש בינינו לבין האלהים שלנו, יגרמו לו לרצות לפסוח עלינו, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. מה אתם יודעים, אומרים שזה אלהים שכבר קרע לאויבים שלנו ת’צורה ושגם איראן היא אירוע מאוד פתיר מבחינתו. אומרים גם שהמזרח התיכון זו שכונה שמעריכים בה עם שיש לו אלהים, וגם מעריכים בה עם שיודע להתעקש על מה שחשוב לו. צאו לחירות יהודים. לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה.

מאתר חדשות הר הבית, כאן.

ראיון עם יו”ר ארגון ‘קדושת ציון’ בערוץ שבע

החרדים שמדברים בגלוי על גאולה ומדינה

זה התחיל ב-17 חרדים שהתכנסו לחשיבה מחדש על דרכם. היום הם אלפים שמדברים על ארץ ישראל, גאולה, צבא ומדינה. הכירו את ‘קדושת ציון’.

שמעון כהן

פורסם: כ”ט באדר תשפ”ו, 18.03.26, 21:42

אגודת ‘קדושת ציון’ היא אגודה חרדית ששמה לה למטרה לחזק את תודעת חשיבותה של ארץ ישראל ביהדות. על האגודה, מטרותיה, פעולות ההסברה הלימוד והמעשה שאנשיה מבצעים וגם על התגובות ברחוב החרדי שוחחנו עם אחד ממובילי האגודה, עורך ביטאון האגודה, הרב יהודה אפשטיין.

מזה כעשור קיימת האגודה שהחלה בכינוס של 17 אנשים בבית כנסת בשכונת מעלות דפנה שבירושלים. הרב אפשטיין מספר על רבים שחשו שלא בנוח מהמציאות בה אינם יכולים להודות בבתי הכנסת על הניסים המתרחשים לעם ישראל בארץ ישראל, מציאות שבה ביום שחרור ירושלים אומרים תחנון וכיוצא באלה. בתקופת הגירוש מגוש קטיף התחזקה התחושה שנדרש צעד מעשי והמחשבות הובילו להקמתה של האגודה.

הרב אפשטיין מספר על הכינוס ההוא במעלות דפנה שבעקבותיו הוחלט להפיץ עלון רעיוני, אך כסף לא היה וההחלטה הייתה להפיץ עלון דיגיטאלי במייל. ארבעה עמודים שנכתבו הופצו על ידו ל-35 אנשים ונדמה היה שבכך הסתיים האירוע, אלא שכבר למחרת כשהגיע לכולל שלו ראה הרב אפשטיין שמישהו הדפיס את ארבעת העמודים והפיץ בין האברכים שהתרשמו מאוד. באותו ערב הגיע לחתונה שם פגש בחור שסיפר שראה את העלון ונתן לרב אפשטיין מעטפה בה היו 4000 שקלים במזומן, סיוע להדפסת העלון הראשון.

בהמשך הדרך “החלטנו לעשות ועידה שנתית. אמרו שאין סיכוי. ב’פלס’ כתבו שיש זעזוע עמוק מהכוונה לעשות אירוע ליום ירושלים במגזר החרדי, ובזכות זה שהעיתון הזה מגיע לכל בית הצלחנו למלא את האולם…”, הוא מספר. הועידות השנתיות של האגודה תפסו תאוצה הולכת וגוברת ובכינוסים האחרונים משתתפים כבר אלפים מכל הארץ, “לא רק צעירים. יש הרבה עם זקנים לבנים ומכל המגזרים, חסידים, ליטאים, ספרדים, אשכנזים, עולים וותיקים, וגם מהציבור החרד”לי שמחפש מסגרת חרדית”.

הרב אפשטיין מספר על האגודה כתופעה רעיונית שמרכזת סביבה רבים מהציבור החרדי, בחורים ומשפחות, שחשים שהעמדות הללו מייצגות את מה שהם עצמם מאמינים בו זה שנים, אך לא בא לידי ביטוי בשל דוקטרינה חד גונית שהשתלטה על המגזר החרדי לפני כארבעים שנה. בדבריו מציין הרב אפשטיין כי במגזר החרדי ישנם גם רבים הרואים את עצמם תלמידיו של הרב קוק, לבד מתלמידיהם של גדולי המגזר החרדי שדגלו בתפיסה לאומית.

בפרסומי האגודה מופיעים לא מעט דבריו של הרב יששכר טייכטל וניתוחי דבריו ב’אם הבנים שמחה’. נכדיו, מציין הרב אפשטיין, הם חלק מהעדה החרדית והם, כמו צאצאים אחרים של משפחות ירושלמיות ותיקות, חיכו שמישהו יקום וילבה את הגחלת הלוחשת, כהגדרתו.

“עיקר הפעילות הייתה פנימה לתוך בית המדרש, וזכינו שיש לנו תלמידי חכמים מכל הישיבות החשובות. רבים מאברכים החושבים שחיים מפי הש”ס והפוסקים ולא קובעים את עמדתם לפי המאמרים בעיתון המפלגתי, מסכימים איתנו, חלק באופן חלקי וחלק באופן מלא, והדבר מעורר דיון”, אומר הרב אפשטיין ומציין כי בניגוד למה שנדמה מרבית הציבור החרדי אינו עוסק במחלוקת עם סאטמר על ענייני השקפה גאולה וגלות ומעדיף להתמקד בשרידות חייהם הפיזית והרוחנית.

על ההתנגדות לציונות אומר הרב אפשטיין כי הוא מבין אותה לנוכח החילון הגדול ולנוכח המשבר של הימים שאחרי השואה. במציאות הזו היעד היה התכנסות ושימור עולם התורה שנותר. לעומת זאת כיום הציבור החרדי רחוק מסכנת הכחדה. הוא מונה כמיליון בני אדם בארץ ישראל ונדרשת מהם תשובה לגבי הצעדים העכשוויים הנדרשים, מה שלא קורה. הרב אפשטיין מעיר ומציין כי מגדולי המגזר החרדי, הרבנים שגילם מעל תשעים שנה, הוא אינו מצפה לחשיבה מחודשת, שכן הם עסוקים בשימור הישן.

אנחנו שואלים את הרב אפשטיין לעמדת האגודה בשאלות היחס למדינת ישראל ולתקומה הלאומית, וזאת מתוך הנחה ידועה שגדולי ישראל לאורך הדורות עסקו כולם בערכה של ישראל ובאהבתה. עמדת האגודה, אומר הרב אפשטיין, היא עמדת הנביא יחזקאל ועמדת חז”ל, עמדת ‘קמעא קמעא’, העמדה לפיה “לא למענכם אני עושה בית ישראל, כי אם לשם קודשי אשר חיללתם בגויים אשר באתם שם”, כלומר לא בן גוריון הוא שהקים את המדינה אלא הקב”ה שבחר להקים אותה למרות שלעם ישראל לא מגיע, אלא כדי לקדש את שמו בעולם, ומאחר וכך הדברים קורים בעל כורחינו. משום כך, אומר הרב אפשטיין, העובדה שבן גוריון וגדולי הציונות התנהלו בצורה גרועה אינה מרתיעה.

עוד הוא מזכיר בדבריו את הקריאות של גדולי ישראל לעם לחבור אליהם להקמת מדינה על טהרת הקודש, קריאה שלא נענתה ואם הייתה נענית המציאות כיום הייתה שונה בתכלית.

ומה באשר לסוגיית הגיוס? “סוגיית הגיוס מאוד מורכבת”, משיב הרב אפשטיין ומזכיר כי הרב יואל שוורץ זצ”ל “היה הראשון שתמך בנו, הקים את הנחל החרדי ואחר כך חזר בו, אחרי שראה שהצבא לא מקיים את ההבטחות שלו”.

“מובן שהעם צריך צבא ואין בסיס לטענות שאין צורך בצבא ושה’ ילחם לכם. זו הוצאת דברים מהקשרם”, ועם זאת “יש לנו בעיה עם המציאות שבה הפרוגרס השתלט על הצבא, בעיה שנוגעת גם לציבור הציוני דתי. אנחנו רוצים צבא על טהרת הקודש וגם כתבנו קוד אתי רוחני לצבא היהודי”, הוא מספר ומציין כי כעת נבחן הניסיון של חטיבת החשמונאים מתוך רצון להשתלב ולהתגייס לצבא, אך רצון לראות את הצבא מתנהל על פי ערכי תורה.

לשאלתנו אומר הרב אפשטיין כי הוא מבין את הטענה לפיה מי שלא משתלב ב”משחק” לא יוכל לקבוע את כלליו, כלומר שלא ניתן לדרוש מהצבא עמידה בכללים ובתנאים מבלי להיות חלק ממנו, ועם זאת הוא מזכיר כי גם ראשי ישיבות הסדר מסוימים טענו טענות דומות על הקושי לשמור על רמה רוחנית וקיום מצוות בשורות הצבא.

לטעמו נכון יהיה להחליף את חיל החינוך בלומדים שיבואו מתוך הציבור החרדי, כאלה שיעניקו לצבא את מה שחסר לו כיום, את הרוח. עוד הוא מספר על היוזמה הקוראת לצבא להציב ישיבות במקומות אסטרטגיים כמו בגבולות, ביהודה ושומרון ובערים המעורבות, מה שיביא בעקבותיו גם משפחות חרדיות שיחיו סביב הישיבות ויעסקו בחקלאות, ובכך יחזקו את הביטחון וההתישיבות במקומות הללו.

יצוין כי בעקבות פעילות האגודה הוקמו ארגונים שונים שהקימו מסגרות לימוד והתיישבות חרדיות במוקדים אסטרטגיים, כך בסמוך לכוכב השחר, למיצד, לחשמונאים ועוד. עוד מספר הרב אפשטיין על שבת חברון שאותה מקיימת האגודה לבחורים בשבת פרשת ויחי, וגם זאת כחלק מהחיבור לארץ ישראל.

עוד שאלנו את הרב אפשטיין אם הוא רואה את ארגונו כגשר בין הציבור החרדי לזה הציוני דתי, או כאלטרנטיבה לציבור הציוני דתי, אולי בעקבות רפיון מסוים ברוחניות שיש בחלקים ממנו. “את זה ההיסטוריה תגיד”, הוא משיב. “הרבה אנשים שאומרים שההגדרות הישנות כבר לא רלוונטיות. אנשים מגדירים את עצמם כיהודים תורניים וחלק מכך הוא ארץ ישראל וכל מה שנוגע לאומה ולכלל, ולכן אפשר למצוא אצלנו מקבוצות שונות”.

ומה הלאה? איך הוא רואה את האגודה בעוד עשר שנים? מה התקוות לעתיד? “התקווה היא שלא יהיה צורך בקדושת ציון. שזה יהיה הדבר הפשוט שכל עם ישראל אוחז ממנו. יש כאן תהליכים שקורים. אי אפשר לסגור את הציבור החרדי שיקרא רק יתד נאמן, יש את תופעת החרדים העובדים וצריך להכניס את העבודה לתוך הלימוד כדי שיבינו שגם מי שעובד לפרנסתו מחויב בכל דקדוקי ההלכות ובתודעה היהודית. יש מהלכים שקורים, יש התפחות טכנולוגית וישנם כל הניסים שאנחנו רואים במלחמות ובכיבוש הארץ, כל אלה מכריחים את הציבור החרדי להבין שעליו לקחת את המושכות לידיים ולנהל כאן מדינה ולא רק שטייטעל במזרח אירופה. זה קורה בעל כורחנו, אבל ככל שזה יהיה מתודעה ולא מאילוץ זה יהיה טוב יותר, כך גם בנושא הגיוס”.

מאתר ערוץ שבע, כאן.

בענין תועבת-השם הרב צבי טאו, ה’מצדיק רשע ומרשיע צדיק’ באופן קבוע

עכרתם אותנו

מכתב התמיכה והעידוד ששיגרו רבנים מן הציונות הדתית לנשיא שהורשע באונס ועבירות חמורות נוספות, בנוסף לעבירות על תורת ישראל, מטילים צל כבד על שיקול דעתם של הרבנים, ומוציאים שם רע לציבור נאמני הציונות הדתית

מנחם רהט
[02/03/2011]

הדברים הללו נכתבים בדחילו ורחימו, אך מתוך תחושה שהגיע גועל עד נפש, ושבמקום שיש בו חילול ה’, אין חולקין כבוד לרב. כאשר רבנים ידועים, תלמידי חכמים ויראי שמיים, ראשי ישיבות בישראל, מפרסמים מכתב הזוי, המצדיק (תרתי משמע) את פשעיו של הנשיא האנס משה קצב, לאחר שהורשע בשתי עבירות של אונס, בשתי עבירות של מעשה מגונה ובשתי עבירות של הטרדה חמורה, אין מקום לחלוק כבוד לרבנים אלה.

קשה להאמין שקיימים בישראל רבנים, האומרים ליום לילה וללילה יום, הופכים רשע לצדיק, ואת קרבנותיו חבולות הגוף והנפש לקלוֹת דעת המפריחות עלילות שווא. אבל זוהי המציאות המבהילה: רבנים בישראל, הנתפשים על-ידי הציבור כרבני הציונות הדתית, ובראשם הרב שלמה אבינר רב שכונה א’ בבית אל וראש ישיבת עטרת כהנים, והרב צבי טאו ראש ישיבת הר המור, שניהם שייכים למחנה ה’ממלכתי’ (במלעיל), צנחו מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, כשהתייצבו להגנתו של אנס סדרתי, סוטה מושחת, שתוך כדי ניצול ציני של כוח השררה התעלל במקצת מפקידותיו חסרות הישע – שאנחנו, הציבור, מימנּו לו את העסקתן.

לקרוא ולא להאמין“לכבוד נשיאה לשעבר של מדינתנו”, נכתב בפתח האיגרת הבזויה. “אל תירא ואל תחת, כי האמת תורֶה דרכה, וגם אם תתמהמה, בוא תבוא, וייכלמו כל רודפי שקר… כל העם היושב בציון נאנח ונאנק תחת עול המדיה המרעיל את חיינו, מצפה להשבת הטהרה לחיינו הציבוריים, ומייחל ליום שיוסר העוול ויאיר אור האמת והצדק – ואז רבים רבים יגאלו וישמחו איתך… ‘ויקַו למשפט והנה משׂפַּח'”, הם מתחכמים לצטט מדברי ישעיהו הנביא (שאם להשתמש בקלישאה הידועה: בוודאי מתהפך בקברו לנוכח השימוש המופרך שעושים הרבנים בנבואתו), ומדגישים כי יחסם לנשיא האנס לא השתנה למרות הרשעתו הברורה בשני מקרי אונס נוראים ועוד סדרה של מעשים מזעזעים, וחותמים בפסוק: “ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך ה'” ובאמירה: “בכבוד רב ובהערכה רבה – כאז כן עתה”.

וה’יציאה’ הזו, להזכירכם, באה לעולם לאחר שבית המשפט שמע את העדויות המבעיתות, והרשיע פה אחד את העבריין הנקלה, בסדרה של עבירות חמורות מאין כמותן, מצמררות ומסלידות.

הדברים המסויטים הללו, מטילים צל כבד על עצם שיקול דעתם של הרבנים, ובוודאי אמורים לשלול מהם את התואר שהוצמד להם – רבני הציונות הדתית. עם פסיקה כזו ראוי להגדירם, למצער, רבני הציניות הדתית, אם לא למטה מזה. איך לא רעדה היד שחתמה על דברי ההבל הללו, כביכול בשמה של תורת ישראל? איך הפכו עצמם, רבנים מכובדים, בניגוד לדעת תורה, לשותפים לדבר עבירה? לנותני גיבוי לפורק עול מוסר, תורה ומצוות?

אכן, רבנים יקרים. אני מתבייש בכם. כולנו מתביישים בכם. כולנו בושים ונכלמים מכך שמזהים את כלל הציבור הציוני-דתי, עם מכתב הזוי שכזה. אנה, מרנן ורבנן, נוליך את החרפה?

האמת היא, שככל שתגלגל בסיוט הזה, אתה מתקשה להבין מה עבר במוחם של אותם רבנים, המתהדרים באצטלה דרבנן ומדברים בשמה של תורת ישראל, בעת שחתמו על אגרת הפיגולים הזו. כיצד נעלמה מהם הלכה כשהחליטו להצדיק את הרשע ולהגדיר את קרבנותיו “רודפי שקר”. האם נשכחה מהם מידת החומרה שהתורה מייחסת לאנס אלים? האם ההלכה המסורה בידינו מתירה מתן עידוד לפושע שפל שרמס בבוז את כבודן של הכפופות לו? וכיצד נעלמו מהם איסורי ייחוד ועוון לא תחמוד וחובת הנאמנות לבת הזוג לה נישאת כדת משה וישראל ועוד כהנה וכהנה?

ככלות הכל, מדובר במורי הוראה, מחנכים המבקשים להצמיח דור חדש של תלמידי חכמים. מה ילמדו אותם? שהתורה מחפה על פשעים נאלחים? שלראש מועצה/חבר כנסת/שר/נשיא מותרות כל אותן עבירות חמורות? שהתורה מצדיקה גילוי עריות ובוגדנות? שתורתכם בעניין העבריין קצב היא תורת סדום?

המדהים הוא שהרבנים הללו לא ישבו בבית המשפט, לא שמעו את העדויות ואינם בקיאים בחומר הראיות. אם הגיע אליהם חלקו, אין שום סיכוי שיתרשמו ממנו אל נכון, ואין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות. כיצד יוכלו לחזות דרך הפרוטוקולים שקראו או לא קראו, בבכיה המזעזע של הקרבן האומלל, כיצד יוכלו להתרשם מפרץ דמעותיה? ואף על-פי כן הרהיבו עוז בנפשם להתייצב דווקא לצידו של העבריין האלים. הלסדום היינו, מרנן ורבנן, ראשי ישיבות הציונות הדתית? הלעמורה דמינו?

כל יהודי ציוני דתי ראוי שיתבייש בכם, מוריי ורבותיי קלי הדעת, שאילמלא דמסתפינא הייתי אומר עליכם שנכשלתם במה שמקובל להיאמר בפי הבריות: הדרך לגהינום רצופה כוונות טובות. וכאן, במקרה הנדון, אפילו כוונות טובות לא היו, לאחר שהקלון נחשף והעובדות המחרידות הונחו על שולחן בית המשפט, אשר אמר את דברו פה אחד.

נכון אומנם שמותר לגלות אמפתיה כלפי עבריין נקלה לאחר שהורשע בדין. אפשר לגלות חמלה. מותר אפילו להשמיע ביקורת לגיטימית על התנהלות התקשורת או המערכת המשפטית. אך מכאן ועד להתערבות חסרת פשר של רבנים בשיקולי משפט שלא השתתפו בו, רב המרחק.

מה שמדהים לא פחות היא העובדה שהרבנים נאחזים בטעותם, ודבָּרם הרב אבינר ממשיך להצדיק, בראיונות לתקשורת, את פשר מכתבם הנלעג. ל-ynet אמר הרב אבינר: “חשבתי שיזכו אותו, והופתעתי. אני לא מבין את הכרעת הדין. לא מבין כלל את השיקולים שלהם. ראיתי את החומר, כולם יכולים לראות אותו”. אחר-כך ניסה לבצע מקצה שיפורים כשאמר ל’מקור ראשון’, בראיון שהתפרסם אתמול (1.3.11), כי אומנם קצב אינו צח כשלג ושמכתב הרבנים אינו קובע שקצב זכאי לחלוטין, אבל בו בזמן הוסיף להתבוסס בטעותו כשפסק כי “הנשיא לשעבר לא אשם בסעיפי העונש בהם הורשע”.

אין זאת אלא שנעלמה מן הרב ומחבריו הנחיית חז”ל, שכשם שמצווה לומר דבר הנשמע, כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. בנסיבות הנוכחיות, לנוכח גל הביזיון והקצף, ודאי שההתגייסות הסהרורית לצידו של הנשיא המורשע, אינה בגדר ‘דבר הנשמע’. הרבנים אבינר וטאו – עם כל הכבוד, ביישתם את הציונות הדתית. עכרתם אותנו. אנחנו בושים בכם.


פובליציסט, חבר מערכת מעריב עד שנת 2010. שימש בתפקיד ראש הדסק הפוליטי של מעריב. מוסמך אוניברסיטת חיפה, מדעי המדינה. בוגר אונ’ בר אילן היסטוריה כללית ומדע המדינה. מחבר הספר ‘ש”ס הרוח והכוח’ (2000) על עלייתה של ש”ס והתפרצותה לפוליטיקה הישראלית בהנהגת הרב עובדיה ואריה דרעי.
מאתר ניוז1, כאן.

Good News: USG slashes citizen renunciation fee by 80%

The State Department has drastically reduced the fee for Americans seeking to formally renounce their U.S. citizenship, cutting the cost by approximately 80 percent.

After years of legal disputes with several organizations representing Americans who wish to relinquish their citizenship, the department published a final rule in the Federal Register on Friday. This change lowers the fee from $2,350 to $450.

The new fee, which took effect immediately, delivers on a promise made in 2023 that had not yet been implemented. This adjustment returns the cost to the same amount as when the State Department first began charging for formal renunciation in 2010.

Renouncing U.S. citizenship is an intensive and often protracted process. Applicants must repeatedly confirm, through multiple written and verbal attestations to a State Department consular officer, their full understanding of the implications before they are permitted to take a formal oath of renunciation. This oath then undergoes departmental review.

The fee was raised from $450 to $2,350 in 2015 to cover the administrative expenses as the number of people wanting to renounce their citizenship surged in part due to new U.S. tax reporting requirements for American expatriates that angered many.

Continue reading on The Independent here…