האם מותר לאומות העולם להילחם? – הלכות או”ם
בס”ד
הלכות או”ם – האם מותר לאומות העולם להילחם?
הרב רועי זאגא, תורת המדינה
מי לא מכיר את הביטויים הקשים ‘השטחים הכבושים’, ‘הכיבוש משחית’ ודומיהם, בהם מנפנפים נגד חלק הארי והלב של ארץ ישראל, ‘ההר’. הטעות היסודית שבביטויים אלה נעוצה ברש”י הראשון על התורה, “שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גויים, הם אומרים להם כל הארץ של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו”. בשפה הלכתית, זו ‘מלחמת מצוה’ לכבוש את ארץ ישראל, לא רק שמלחמה זו איננה אסורה אלא היא מצוה וחובה עלינו. אך לו יצויר שהיה מדובר באוגנדה, בה אין לנו כל מצוה לכבוש ולשבת, האם היתה אמת בדבריהם של המגנים את הכיבוש? בשאלה זו של הלכות כיבוש ומלחמה בין עם לעם נעסוק במאמר זה.
לאחר מלחמות העולם הראשונה והשניה הוקמו ארגונים בינלאומיים שמטרתם הראשית הייתה מניעת מלחמות. הראשון נקרא ‘חבר הלאומים’ שהוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואותו ירש ארגון ‘האומות המאוחדות’ לאחר מלחמת העולם השניה. מדינת ישראל סובלת רבות מהאו”ם אך האם יסודו של ארגון זה צודק ונכון?
בישראל מצאנו שני סוגי מלחמות, מלחמת מצוה ומלחמת רשות. על מלחמות מצוה נמנות מלחמת כיבוש הארץ, מלחמת עמלק ומלחמות הגנה, ואילו מלחמת רשות היא ‘המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו’. מלחמה זו צריכה גם אישור של בית הדין הגדול. כשאנו באים לדון בהלכות גויים, ברור כי מלחמת הגנה נוהגת גם בהם, אך נשאלת השאלה האם מותרת לאומות העולם מלחמת רשות להרחיב גבולם ולהרבות בגדולתם ושמעם, או שמא רק לישראל הותרה מלחמה זו.
עסקו בשאלה זו הרב ישראלי ב’עמוד הימיני’ וכן הרב שביב בתחומין ט, אך כל אחד מהם נטה לדעה אחת באופן מובהק, ואני בתור מאסף למחנות רוצה להציג את בתי האב של שתי השיטות, שיסודן בראשונים והמשכן באחרונים עד לאחרוני זמננו.
מתנגדי מלחמות הרשות באומות העולם
הגמרא בסנהדרין נט ע”א בתוך הלכות בני נח אומרת כך:
“ליכא מידעם דלישראל שרי ולעובד כוכבים אסור. ולא, והרי יפת תואר, התם משום דלאו בני כיבוש נינהו. והרי פחות משוה פרוטה, התם משום דלאו בני מחילה נינהו”.
ופירש רש”י:
“לאו בני כיבוש נינהו – לא נתנה ארץ לכבוש כי אם לישראל, שאף לישראל לא הותר יפת תואר אלא במלחמה ע”י כיבוש”.
האחרונים הקשו על כך מהגמרא בגיטין לח ע”א האומרת “עמון ומואב טהרו בסיחון” ופירושו שסיחון קנה את ארצם בכיבוש מלחמה ועל כן יכלו ישראל לכבוש זאת ממנו, משמע שהנכרים הם ‘בני כיבוש’.
כמה תירוצים נאמרו לסתירה זו, נביא כאן את התירוצים התומכים באיסור מלחמת הרשות לגויים.
המחנה אפרים (הל’ עבדים סי’ ג) חילק בין פתיחה במלחמה שאסורה לגוים ובין מלחמת הגנה בה מותר גם לכבוש את ארצו של המתקיף. להבנתו עמון ומואב פתחו במלחמה עם סיחון ועל כן היה מותר לו להשיב מלחמה ואף לכבוש את ארצם.
החת”ס (יו”ד יט, בתירוצו השני) וכן ה’דבר אברהם’ (סי’ יא) תירצו כי אף שהמלחמה אסורה, מכל מקום הכיבושים נקנים לעם הכובש.
ה’דבר אברהם’ הביא גם את שיטתו של תוס’ רי”ד בגיטין האומר שסיחון זכה בארצם של עמון ומואב רק לאחר שהתייאשו ממנה, ומשמע ממנו שאין מדובר כאן בכיבוש מיוחד למלחמה אלא בחזקה רגילה שלאחר יאוש. (אע”פ שאין יאוש בקרקע, יאוש גדול כזה שנשתקע שם בעליה ממנה וא”א להוציאה בדיינים, יש בקרקע.)
הרב זווין (לאור ההלכה, עמ’ יז) למד איסור על מלחמת הרשות לבני נח מכך שלישראל היא מותרת רק על פי סנהדרין, וממילא אומות העולם שאין להם סנהדרין אין להם היתר.
ה’דבר אברהם’ הביא סברה נוספת לאסור את מלחמת הרשות לבני נח. מכך שלישראל אסור להילחם בישראל אחיו, גם לגוי יהיה אסור להילחם בגוי אחר. (אולם יש לפקפק בסברה זו שכן בישראל נוהגת אחוה, ואילו בני אומה אחת אינם נקראים אחים לבני אומה אחרת.)
המתירים מלחמת הרשות באומות העולם
בפרק הקודם ראינו כי המקור העיקרי לאסור מלחמות הרשות אצל אומות העולם הוא הגמרא בסנהדרין האומרת כי הגויים הם לאו בני כיבוש. הר”ן בחידושיו לסנהדרין (נז ע”א) מפרש גמרא זו בדרך שאינה נוגעת לכיבוש ארצות.
“שאני התם דלאו בני כיבוש נינהו, רוצה לומר שהכותים אין זוכין אלו באלו לקנות קנין הגוף זה בזה, ומשום הכי אסורין ביפת תואר דאכתי הויא אשת הכותי חבירו. אבל ישראל הם בני כיבוש, שכובשים את הכותים קנין הגוף, והם ממון שלהם ונפקעה מהם תורת אישות ומותרת ללקחה לאשה”.
דברי הר”ן שומטים את היסוד בדברי הגמרא לאיסור מלחמת הרשות באומות העולם.
הרב ישראלי (עמוד הימיני סי’ טז פרק ה) דייק מדברי ראשונים נוספים שמלחמת הרשות מותרת לגויים. הרמב”ם והרמ”ה כותבים כי דברים שנקנו בכיבוש מלחמה קניינם מועיל כיון שדינא דמלכותא דינא.
גם הרדב”ז (ח”ג תקלג) כותב כך:
“דקיימא לן דינא דמלכותא דינא, דחוק המלוכה הוא כשלוכדים המדינה בכח המלחמה כל הבתים והשדות והכרמים הם שלו וכו’ כי כן דרך המלכים לכבוש המדינות זה מזה וכו'”
מדבריהם לומד הרב ישראלי כי המלחמה מותרת, שכן דינא דמלכותא מועיל רק בחוקים טובים ולא בחמסנותא (רמב”ם גזילה ה,יג, ומ”מ שם. וכן הוא בשאר ראשונים), אילו המלחמה היתה אסורה גם הקנין שלה לא היה מועיל מדינא דמלכותא.
גם החת”ס (יו”ד יט בתירוץ הראשון) והרש”ש והגהות יעב”ץ בסנהדרין (נט ע”א) הבינו כי משמעות הגמרא בגיטין לח האומרת כי עמון ומואב טהרו בסיחון היא שהמלחמה מותרת.
לגבי החלוקה של המחנה אפרים בין מלחמת הגנה בה ניתן לכבוש ארצות ובין מלחמת התקפה, טוען הרב ישראלי כי חילוק זה אינו מופיע בשום מקום אחר, והפוסקים הזכירו את קנין הכיבוש של המלחמה מבלי לחלק בכך.
לגבי הטענה כי מלך ישראל מותר לצאת למלחמת הרשות רק באישור הסנהדרין, הסביר הרב ישראלי כי הסנהדרין נצרכת על מנת לחייב את העם לצאת למלחמה כזו ולא כדי להתיר את שפיכות הדמים שבה. כך מדוייק ברמב”ם (מלכים ה,ב) שכתב “אבל מלחמת הרשות אינו מוציא העם בה אלא על פי בית דין של שבעים ואחד”. סברה זו הובאה גם בספר ‘עינים למשפט’ של הרב אריאלי, והרב קוק ב’משפט כהן’ סי’ קמה הסתפק בשאלה זו, האם הסנהדרין נצרכת כדי לחייב את העם או כדי להתיר את שפיכות הדמים שבמלחמה.
גם הנצי”ב סובר כי מלחמת רשות מותרת לגויים וכך הוא כותב על איסור רציחה שנאמר לבני נח (העמק דבר בראשית ט,ה):
“מיד איש אחיו. פירש הקב”ה אימתי האדם נענש בשעה שראוי לנהוג באחוה, מה שאין כן בשעת מלחמה ועת לשנוא אז עת להרוג, ואין עונש על זה כלל, כי כך נוסד העולם, וכדאיתא בשבועות לה מלכותא דקטלא חד משיתא לא מיענש, ואפילו מלך ישראל מותר לעשות מלחמת הרשות אע”ג שכמה מישראל יהרגו על ידי זה”.
הרי שהנצי”ב לומד בקל וחומר, אם לישראל שנצטוו במצוות מרובות הותרה מלחמת הרשות קל וחומר לבני נח. ומנמק את ההיתר בכך שכך נוסד העולם.
גם הרב ישראלי מחפש את ההצדקה המוסרית למלחמת הרשות ומנמק זאת כך, אחד ההסברים לדינא דמלכותא דינא הוא הסכמת בני המדינה שקבלו עליהם את המלך. בדרך דומה אומר הרב ישראלי כי גם בין האומות ישנה הסכמה כי מלחמה היא דרך מקובלת לכבוש ארצות, ועל כן היא מותרת. ואם תשאל איך ההסכמה מתירה שפיכות דמים, עונה הרב ישראלי כי אף על פי שבישראל אין גופו ונפשו בידו להתיר לאדם אחר לפגוע בו או להרגו, בבני נח אין הדבר כך אלא נפשם וגופם ברשותם, ועל כן הסכמתם מועילה גם לענין דיני נפשות.
לפי הסבר זה יש לדון אולי בימינו הסכמת האומות היא שמלחמת כיבוש אינה מקובלת, או שמא הם אומרים זאת רק מהשפה ולחוץ. אולי ניתן לחלק בין המדינות השונות איזו לחרב ואיזו לשלום.
מסקנות
מאחר ועלה בידינו כי ישנה מחלוקת אם מלחמת הרשות מותרת לבני נח, הרי שעלינו להחמיר לכתחילה בעניין זה הנוגע לאיסור דאורייתא של רציחה, אולם לאחר מעשה יש להכריע כי כיבושי המלחמה חלים. שכן גם בקרב אוסרי המלחמה רווחה הדעה כי הכיבושים חלים.
השלכה מעשית למדינת ישראל של היום מסוגיה זו היא בענין מכירת נשק. האם ניתן למכור נשק למדינות החשודות להשתמש בו לצורך מלחמות כיבוש. מכיוון שהדבר נתון במחלוקת הפוסקים יש להחמיר ולמכור רק למדינות שאינן חשודות להשתמש בנשק למלחמת כיבוש אלא רק למלחמת הגנה.
אין צורך לומר כי יהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל שנכבשו במלחמת מצוה של כיבוש הארץ. אך גם אילו היה מדובר באוגנדה הרי שהכיבושים חלים, ועל אחת כמה וכמה כשנכבשו במלחמת הגנה.
הרב רועי זאגא, תורת המדינה