דוד וסרמן David Wasserman

דע כי צריך לדון את ארץ ישראל לכף זכות… – דוד וסרמן

ערכה של ארץ ישראל

דע, כי צריך האדם לחפש ולבקש למצוא תמיד יום ביומו איזה דבר טוב בארץ ישראל, כדי להחיות את עצמו, ולבוא לידי שמחה, ועל ידי זה שמחפש ימצא טובות רבות. ואמרו על חסיד אחד שבשעה שהיה מסב עם בני ביתו להתענג מפירות הארץ ופירות תבל, היה מראה לבניו כיצד אגסין ותפוחין הגדלין בארץ ישראל מתוקים מדבש ונופת צופים, אע”פ שכהה מראיתם, ואילו אגסין ותפוחין שבאו מעקבי הארץ ממדינת עמא-ריקא יפים וגדולים מאד מבחוץ, ובאותה מידה טפל טעמם מאד לעומת הגדלים בארץ ישראל, והיה נוהג לומר שאם יזכה יבחין בין עסיסיות טעמן דעגבניות הקטנות דארץ ישראל, לטפלות טעמן דאלו הבאים ממדינה טרק-יה. והיו העם המקשיבים לקולו מבינים דעיקר שבחא דא”י הוא בטעם הפירות, ובטעם של כל דבר, לעומת מה שנראה מבחוץ למי שאינו טורח לטעום, כי אין טוב הארץ מושג אלא למי שמאמץ ללעוס לטעום מפריה ולשבוע מטובה.

וכמו כן צריך לחפש עוד, למצוא בארץ ישראל עוד איזה דבר טוב, ואף שגם אותו הדבר הטוב הוא ג”כ מעורב בפסולת הרבה, עכ”ז יוציא משם ג”כ איזה נקודה טובה, וכן יחפש וילקט עוד הנקודות טובות, ועי”ז נעשין נגונים, כדכתיב מכנף הארץ זמירות שמענו, מכל כנף נעשה בחינת זמרת הארץ, ונאמר שירו לה’ שיר חדש תהלתו מקצה הארץ, ובבחינת הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע, ואזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה’.

כי זה ידוע שכשהאדם נופל בדעתו מחמת גשמיותו ומעשיו הרעים לחשוב שארץ אוכלת יושביה היא, וטוב הארץ הוא פירות ענקיים כאשכול ענבים מנחל אשכול, הוא רחוק מאד מאד מן הקדושה באמת, ואזי חושב שעזב ה’ את הארץ וע”פ רוב אינו יכול להתפלל כלל מחמת זה, ואינו יכול לפתוח פיו כלל, מחמת גודל העצבות והמרה שחורה והכבידות שנופל עליו, ע”י שרואה גודל עוצם ריחוקו מהש”י. אבל כשהוא מחי’ א”ע ע”פ העצה הנ”ל, ומחיה ומשמח א”ע בזה בכל ניצן וניצן של טובה מקדושת ארץ ישראל שמוצא, אזי כשמחיה ומשמח א”ע אזי הוא יכול להתפלל ולזמר ולהודות לה’. וזה בחי’ (תהלים קמו) אזמרה לאלקי בעודי, בעודי דייקא, היינו על ידי בחי’ העוד שמוצא בחי’ עוד מעט ואין רשע כנ”ל, על ידי אותה הנקודה, עי”ז אוכל לזמר ולהודות לה’ כנ”ל. וזהו אזמרה אזמרה דייקא היינו זמירות ונגונים שנעשין על ידי שמלקט הנקודות טובות כנ”ל.

והוא יסוד גדול לכל מי שרוצה להתקרב להש”י, ולבל יאבד עולמו לגמרי ח”ו, כי רוב בני אדם שרחוקים מהש”י, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם, מחמת שרואים בארץ ישראל גודל קילקולים שקלקלו שם, ומחמת זה הם נופלים בדעתם, ורובן מייאשים עצמן לגמרי, ועל ידי זה אינם מתפללים בכוונה כלל, ואינם עושים הכל הוא רק מעשי בעל דבר, שמחליש דעתו כדי להפילו לגמרי ח”ו. ע”כ צריכין להתחזק מאד, לילך עם התורה הזאת לחפש ולבקש בארץ ישראל בכל פעם איזה מעט טוב ונקודות טובות וכו’ כנ”ל. ועי”ז יחיה וישמח א”ע, ויצפה לישועה עדיין, ויוכל להתפלל ולזמר ולהודות לה’, בבחי’ אזמרה לאלקי בעודי כנ”ל, ועי”ז יזכה לשוב באמת אל ה’ כנ”ל.

מעשה אבות סימן לבנים – דברים כדרבנות בענין קדושת א”י והמקדש בזה”ז

הרב דוד וסרמן בפורום אוהבי ציון:

נומיתי פעם, כי הבאים בטענה שכביכול בטלה קדושת הארץ, ואולי אף של הר הבית, ומשום כך הן אינן יקרות כ”כ וחביבות ח”ו ואין כ”כ ענין בהם [ח”ו], נסתרים ממעשי אבות שהם סימן לבנים.
הרי את ארץ ישראל הם ייקרו, וייקרה הקב”ה בעיניהם עוד בטרם חלה עליו שום קדושה, גם לא “קדושה ראשונה”.
גם הר הבית לא הוכשר למקדש אלא במעשה אבות בעקידה ובשיחת יצחק ובתפילת יעקב, וכל זה עוד בטרם חל עליו שום “חלויית” קדושת מקדש…
וכיון שהארץ נשארה מובטחת לנו בגלל ההבטחה לאבות, והר הבית נשאר מוכן למקדש, בודאי לא משו ההרים ולא מטו הגבעות ויקרתן העצומה — לפחות בבחינתן אצל האבות — בעינה עומדת במלוא תוקפה, ואף יותר מכך…