דעת גדולי ישראל החרדים על יום ירושלים – לא מה שחשבתם
טורו של יהודה אפשטיין:
יום שני, כ”ח אייר התשפ”ה – יום ירושליםבעשרות השנים האחרונות, הצליחו בעלי גישה מסוימת להשריש בציבור החרדי את ההבנה, ולפיה גדולי התורה החרדים התעלמו מהמשמעות הגאולית של נסי מלחמת ששת הימים, ולכל היותר ראו במלחמה הצלה ממוות לחיים, ולעיתים אף את זה הבליעו ולא העניקו לכך חשיבות יתרה. הגדילו לעשות אלו, אשר ספרו כיצד גדולי תורה מסוימים חזו בעיני הבדולח שלהם כל מיני אסונות ותקלות שנוצרו מאותה מלחמה, ועד מהרה הגיעו לידי התעלמות מוחלטת מהטובה אדירה, ולעיתים אף לעג על אלו שמציינים אותה. אנחנו באגודת ‘קדושת ציון’, אשר במשך העשור האחרון החלטנו להשיב עטרה ליושנה ולציין את נסי תשכ”ז, ועל כן קבענו את הועידה השנתית של האגודה באותם ימים מרוממים – היינו מטרה לחציהם של אותם קנאים מטעם עצמם, אשר לא בחלו בכל אמצעי כדי לנסות לחבל בכנסים, אשר משכו אליהם ציבור איכותי מהשורות הראשונות של כל בתי המדרש המובילים בציבור החרדי, ציבור שהלך וגדל עם השנים. והנה זכינו כעת, וזימן ה’ לידינו מכתב מיוחד, אשר כתב גאון ישראל פוסק הדור רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ”ל באותם ימים מלאי הוד, ובו ביטא את רחשי לבו אודות הנסים הגדולים. כדאי לשים לב למלים, בהם הוא מדבר לא רק על נס ההצלה, אלא אף את הביטוי ‘אתחלתא דגאולה’ הוא מזכיר בהתיחסו לתהליך האדיר בו אנו מצויים, כאשר עם ישראל שב למכורתו ונוחל את ארצו. אביא את המכתב כלשונו פחות או יותר, תוך דילוג על האזכורים האישיים (המכתב המלא מובא בגליון ‘קדושת ציון’ שמופץ כעת בריכוזי היהדות החרדית) –“אין מילים בפי ועל אחת כמה וכמה שעטי דל מאד מלהביע אחת מני אלף שבח ותודה לה’ על כל הטוב אשר גמלנו, הצילנו ממוות לחיים והנחילנו כבוד ותהלה וכל שונאינו יראו ויבושו לנצח, כי אתה ה’ עזרתנו,אך הננו תפלה, כי כולם ידעו ויכירו כי נפלאות היא בעינינו, ורק זה היום עשה ה’, ויאר ה’ פניו אל עמו וישמיענו ברוב רחמיו שנית לעיני כל חי להיות לנו לאלקים,ותחזינה עינינו באור פני מלכנו משיח צדקנו ובבנין בית קדשנו ונזכה לעבוד את ה’ בשמחה ובטוב לב באמת ובלב שלם, וידעו כל הימים כי רוצה ה’ בעמו והוא אבינו, הוא מלכנו והוא מושיענו,כותב אני שורות אלה בפזיזות רבה, בערב שבת קודש ממש, ותאמינו לי כי אין אני יודע במה להתחיל, ולכן כתבתי הכל באופן מופשט…ביום ד’ בבוקר, כבר אמרנו בישיבה לפי הצעתי ‘מזמור לתודה’ פסוק בפסוק וכן כל ‘נשמת’, לאחר התפלה, בהתלהבות עצומה…כמובן, שעינינו עודינו תלויות וצופות לה’ אשר החל להראות לנו מעט מחסדיו הגדולים, וכולנו תפלה לה’ שהאתחלתא דגאולה תסתיים בכי טוב, עדיין לא השלימו, הסורים עומדים עדיין במרדם וברשעתם,ואור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו.והנני חותם בכל חותמי טובה וברכה,מאביכם אוהבכם,שלמה זלמן”.אם עד כה היו בקרב הציבור החרדי כאלו אשר סברו, כי יום ירושלים ‘לא שייך לציבור שלנו’, וכי ציון האירוע מנוגד ל’מסורת’ ול’השקפה החרדית’ – בא המכתב המרגש הזה וטופח על פניהם. למען האמת, כל מי שקצת חקר את הנושא יודע, כי הגרש”ז לא היה יוצא דופן, אלא הוא ביטא את רחשי לבם של רוב ככל גדולי התורה. מרן המשגיח מפוניבז’ הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל השוה את הנסים האדירים של ששת הימים ליציאת מצרים. הגאון רבי חיים שמואלביץ’ ראש ישיבת מיר היה עושה סעודה ביום ירושלים בכל שנה (ואנשי נטורי קרתא היו מפגינים מול ביתו…). עוד גדולי תורה רבים הודו לה’ כמתבקש מהתורה ומהשכל הישר, והגאון רבי שריה דבליצקי זצ”ל התרעם על כך, שהיה מי שניסה להראות כאילו אי-הודיה לה’ היא ביטוי של פרומקייט…חשוב לומר את הדברים הללו, משום שיש מי שמנסה לשכתב את ההיסטוריה, להתעלם בשיטתיות מדעתם של ענקי תורה רבים ולגרום לכולם ליישר קו עם גישה של בית מדרש מסוים, שממאן לראות בנסי ה’ הגדולים ובתהליך האדיר שמתרחש כאן. אולם דברי הנביאים ההולכים ומתגשמים מול עינינו – הם אשר גורמים לאלפים רבים להזדהות עם התהליך האדיר ולהבין, כי לא רק שההכרה בנסי ה’ אינה סותרת את החרדיות, אלא היא היא החרדיות האמיתית, והיא הקנאות האמיתית, כמובא בנביא זכריה – ” כֹּ֥ה אָמַ֖ר ה’ צְבָ-א֑וֹת קִנֵּ֧אתִי לִירוּשָׁלִַ֛ם וּלְצִיּ֖וֹן קִנְאָ֥ה גְדוֹלָֽה”. הוא הנביא זכריה אשר ניבא בהמשך אותו חזון – “ע֛וֹד תְּפוּצֶ֥ינָה עָרַ֖י מִטּ֑וֹב וְנִחַ֨ם ה’ עוֹד֙ אֶת־צִיּ֔וֹן וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם”. הוא הנביא זכריה, אשר דבריו מהדהדים באזנינו ומתגשמים לנגד עינינו – “כֹּ֤ה אָמַר֙ ה’ צְבָ-א֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים. וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ. כֹּ֤ה אָמַר֙ ה’ צְבָ-א֔וֹת כִּ֣י יִפָּלֵ֗א בְּעֵינֵי֙ שְׁאֵרִית֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם גַּם־בְּעֵינַי֙ יִפָּלֵ֔א נְאֻ֖ם ה’ צְבָ-אֽוֹת. כֹּ֤ה אָמַר֙ ה’ צְבָ-א֔וֹת הִנְנִ֥י מוֹשִׁ֛יעַ אֶת־עַמִּ֖י מֵאֶ֣רֶץ מִזְרָ֑ח וּמֵאֶ֖רֶץ מְב֥וֹא הַשָּֽׁמֶשׁ. וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם וְשָׁכְנ֖וּ בְּת֣וֹךְ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֗ם וַֽאֲנִי֙ אֶהְיֶ֤ה לָהֶם֙ לֵֽא-לֹהִ֔ים בֶּאֱמֶ֖ת וּבִצְדָקָֽה”. אשרינו, שראו עינינו!