יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום חמישי, י”ט סיון התשפ”ו

כשקוראים בכל שנה מחדש על חטא המרגלים, עולות מספר תמיהות, שכבר הרחיבו בהם מפרשי התורה, ואשר במבט ראשון קשה מאד ליישבן. בין השאר, אנו מתקשים להבין מדוע נמס לבם, עד כדי שהמיסו את לבב העם כשראו את יושבי הארץ. הרי בעודם  במצרים תחת שעבוד פרעה, אמר להם משה באופן ברור, כי יוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ שבעה עמים. כבר במעמד הסנה אמר ה’ למשה – “וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן-הארץ ההוא אל-ארץ טובה ורחבה אל-ארץ זבת חלב ודבש, אל-מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי” (שמות ג ח). וכי איזה ענין היה לה’ לתאר את עמי כנען היושבים בארץ, אם לא לומר שאף שהם נמצאים שם ועל אף גודלם וחוזקם, הוא יביא את ישראל לרשת את ארצם? ובמיוחד עולה התמיהה  – אחר שהוכיח את גבורתו ביציאת מצרים, איזה מקום יש לפקפק ביכולתו להביאם לארץ כנען? ולא רק זאת, אלא שכל תכלית יציאת מצרים היא כדי להביאם לארץ כנען, כפי שמפורש בדברים ו כג – “ואותנו הוציא משם [ממצרים], למען הביא אתנו לתת לנו את-הארץ אשר נשבע לאבתינו”. מקרא מלא דיבר הכתוב – למען זה ועל דעת זה יצאנו ממצרים! ובל נשכח – מדובר בראשי נשיאי ישראל, לא באנשים פחותי-ערך! מה הביא אותם לסרב להאמין להבטחת ה’ יירשו את ארצו?

אני רוצה להציע אפשרות, שניתן לדייק מהפסוקים, והיא מלמדת אותנו רבות גם לימינו באשר לטבע האנושי המונע מאתנו – גם מהטובים שבתוכנו – להתחבר לגודל השעה ולהאמין כי ביכולתנו לקיים את היעוד של גאולת ישראל השלמה. אמנם, אמרו המרגלים, ה’ הבטיח את הארץ לאבות והוא הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה, הוא קיים את הבטחתו במלואה, אבל הבעיה היתה לו בו, כי אם בנו! חטא העגל רבץ על העם במלוא חומרתו, והם סברו, כי לא יתכן שה’ ימשיך להנהיג אותם באותה הנהגה מופלאה שהובטחה להם מפי משה. אף סימוכין לדבריהם יכלו להביא בדברי ה’ עצמו, שנאמרו אחר אותו חטא – “כי לא אעלה בקרבך” (שמות לג ג). ממילא, כאשר ההשגחה הנפלאה סרה מהם, חוזרים לנתונים הטבעיים, ואז באמת עמי כנען נראים כבלתי מנוצחים, וכדברי המרגלים “ונהי בעינינו כחגבים” (במדבר יג לג), וממילא גם ‘ידעו’ איך עמי כנען מתיחסים אליהם – “וכן היינו בעיניהם”. אמנם, ביציאת מצרים מתואר כיצד רעדו וחלו מפנינו עמי כנען (שמות טו טו-טז) – “נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן.תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן”, אבל כל זה היה לפני שחטאנו. הנסים הגדולים היו פעם, עכשיו חוזרים להנהגת הטבע, כאמור – “כי לא אעלה בקרבך”.

ובאמת, מדוע לא צדקו? האם יתכן שה’ יעשה נסים למי שמרד בו בצורה הקשה ביותר, עד שהודיע על הסרת השגחתו הנסית? אלא שאילו היו באמת קשובים לדבר ה’, אילולא הוציאו את המשפט המדכא מהקשרו, היו מוצאים את התשובה לאותה טענה בצדה של ‘הראיה’ שהביאו לדבריה, סמוך ממש לאותו משפט (שמות לג א-ג) – “וַיְדַבֵּ֨ר ה’ אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה. וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי. אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ”! ה’ מצוה לרשת את הארץ אחר חטא העגל, והוא מנהיג אותם על-ידי מלאך שיוריש את אותם עמים חזקים מפניהם. נכון, לא מדובר במלאך ש’שמי בקרבו’, עליו הובטח בפרשת משפטים לפני החטא (ראה שמות כג כא), ובכל זאת – ה’ הבטיח שגם בהנהגה זו יירשו את הארץ, וכדברי המלבי”ם שם בכי תשא אחר חטא העגל (שמות לג ב) –

“יש הבדל בין מלאך זה ובין המלאך שאמר לו בפרשת משפטים, שהראשון היה מלאך שאדוניו אתו, וה’ הולך עמהם עם מלאכיו, שעל זה אמר שם ‘כי שמי בקרבו’, לא כן מלאך זה הוא מלאך שאין אדוניו אתו, ואמר לו שבכל זאת לא תחוש שלא יספיק לכבוש את הארץ, כי ‘וגרשתי את הכנעני’, וכן בל תחוש שעל-ידי כך יהיה גרעון בטוב הארץ”.

אותו משפט שהמרגלים ראו כהסרת ההשגחה – לאמתו של דבר היה רק לטובתם של ישראל, כמפורש שם – “כי לא אעלה בקרבך – פן אכלך בדרך”. העם התעלם מהמציאות של המשך השגחת ה’ על אף חטא העגל, ועל כך נתחייבו כליה, וכדברי משה בנאום הפרדה בחומש דברים – “ובדבר הזה אינכם מאמינים בה’ א-להיכם. ההלך לפניהם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם” (דברים א לב-לג).

על כך אומרת הגמרא בתענית כט. – “אמר רבה אמר רבי יוחנן – אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא – אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני קובע לכם בכיה לדורות”. ואולי יש מקום להבין כאן, כי לא רק העונש נמשך לדורות, אלא גם הנסיון שלא עמדו בו המרגלים הוא נסיון תמידי – לדעת, כי ה’ בקרבנו גם אם חטאנו, כי הוא חפץ בנו למען שמו, כי ניתן לתקן ולשוב בתשובה, ויש לה’ תכנית גדולה שהוא לא יוותר עליה גם אם נחטא לפניו. להבין, כי גם העונשים שהוא נותן לנו על חטאינו – בסופו של דבר הם לטובתנו, כדי שנוכל להתקרב אליו בצורה נכונה, מתוך תשובה אמיתית, ולא כדי להרחיקנו מעליו.

על המשנה באבות (ב יג)– “אל תהי רשע בפני עצמך” כותב הרמב”ם יסוד גדול במלים קצרות כדרכו – “אם ידמה האדם עצמו פחות – לא תהיה חמורה בעיניו פחיתות שיעשה”. הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לעשות הוא להפסיק להאמין בכחו להיות טוב. הוא מאמין שהוא רע, וממילא הוא נהיה כזה. זהו יסוד הרס הנפש האנושית. ואם על יחיד נאמר כך – אזי ביחס לאומה הדברים אמורים ביתר שאת, ובמימדים קטסטרופליים! ענוה היא מדה חשובה ונעלית, אבל בתנאי שהיא מביאה הכנעה כלפי ה’. כאשר היא מביאה את ההפך – יאוש מהקשר עם ה’ – אזי אין זו ענוה, כי אם שפלות מהסוג הגרוע ביותר! ובמונחים של אומה – זה גרוע אפילו יותר מחטא העגל עצמו! לכן על חטא העגל ה’ סלח, ועל חטא המרגלים מאן לסלוח, כי בחטא זה ערערו את כל יסוד הברית!

כמובן, יש כאן לקח לדורות שלנו! רבים טוענים, כי איננו ראויים לנסים, כי ה’ לא עמנו, כי חטאנו לפניו. אך כאשר קוראים את פרשתנו מבינים, כי הברית היא נצחית, וכי כאשר הוא ממשיך להרעיף עלינו אהבה – סימן הדבר, כי חפץ בנו ומחובתנו לבטוח בו ולסמוך עליו, כי יוליכנו לעבר הגאולה השלמה תוך קיום כל היעודים האדירים שהבטיח לנו על-ידי נביאינו, והוא גם יסייע בידינו לשוב לפניו בלבב שלם –

“לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם. וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק נְאֻם֙ אֲדֹ-נָ֣י ה’ (א-להים קרי) בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם. וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם. וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם. וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר. וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם. וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵא-לֹהִֽים” (יחזקאל לו כב-כח).

יום ראשון, ח’ סיון התשפ”ו

ככל שדובר בשנתיים וחצי האחרונות על אסון הקונספציה שהביאה עלינו את טבח שמחת תורה, נראה כי טרם הפנמנו את קצה הקרחון של האסון התודעתי, אשר הקיף את כל המערכות. בתחום הצבאי, עוד ניתן לראות בקרב מקבלי ההחלטות התפקחות מסוימת, אחר שהבינו שאם ישות מדינית או ארגונית כלשהי מצהירה על כוונתה לחסל את ישראל, מארגנת צבא חמוש לצורך כך ומתבצרת על הגבול – מוטב לאמץ את ההוראה התורנית של ‘הקם להרגך – השכם להרגו’, ולא להמתין ולראות האם הם באמת מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים. אולם בתחום המדיני וההסברתי, נראה כי ליקוי המאורות חזק היום מאי-פעם, והאסון בעוטף לא רק שלא הביא לפקיחת עיניים, כי אם הגביר את העיוורון.

הנוחבות הארורים לא הסתפקו ברציחות אכזריות ושאר מעשים ברבריים ששכל אנוש מתורבת אינו מסוגל לקלוט. הם דאגו גם לתעד את מעשיהם ככל שיכלו, כאשר ‘עיתונאים’ מטעמם מנציחים את עומק היצריות של הפרא הישמעאלי. ישראל – כמדינה מערבית האמונה על ערכי נימוס ותרבות אירופיים – לא השכילה ללמוד את שפת המזרח התיכון, ויחסו את התיעוד לטפשות הערבית. אבל הערבים רחוקים מלהיות טפשים. הם אולי לא זכו לחשיבה אנליטית ולהשכלה מדעית כמו שכניהם היהודים, אבל בכל הקשור לחכמת חיים, הכוללת עומק פסיכולוגי ותפיסה חברתית תואמת-מציאות, הם עולים עלינו עשרת מונים. וכשמדובר במלחמת הסברה, מתברר כי אלו הם גורמים משמעותיים בהרבה, ולכן הם מכים אותנו שוק על ירך על-אף נחיתותם האינטלקטואלית והטכנולוגית.

בשפת המזרח התיכון, האכזריות הערבית אל מול חוסר האונים של קרבנותיהם בשמחת תורה צרבה בתודעה של מליוני מוסלמים את האמונה המוחשית, ולפיה ניתן לנצח את ישראל. ישראל חשבה, שתמונות כאלו יזכו אותנו באהדה בינלאומית, אשר תתורגם למתן לגיטימציה לפעולות הכרחיות כדי להגן על עצמנו. אולם בדיוק הנרטיב הזה שיצרנו במו ידינו – הוא שעמד עלינו לרועץ. כשאנו משדרים את תמונות הזוועה במטרה לקבל צידוק מוסרי לפעולותינו – העולם מבין, שאין לנו צידוק מוסרי אמיתי. העולם מבין, שאנחנו כובש זר, ואילו פראי-האדם שטבחו, אנסו, שדדו והתעללו – הם אמנם אנשים שלא כל-כך נחמד לשהות במחיצתם, אבל הם לוחמי חופש, המאמינים בכל לבם, שהארץ שייכת להם, והם כנראה גם צודקים. כאר אנחנו, לעומת זאת, מציגים את עצמנו כמסכנים – אנו רק מחזקים את אותו נרטיב, ולפיו אנחנו כובש זר בארץ לא לו.

מי שמאמין שהארץ שלו ושהאויב הוא הפולש הזר – לא מתבכיין ולא מתמסכן מול העולם. הוא משיב לאויב מנה אחת אפיים, ודואג שהעולם כולו ידע, עד כמה הוא יכול להכאיב לאויב. הוא לא מבזבז מליונים על קמפיין עולמי להחזרת החטופים, שרק מעצים את האויב ומחליש את ישראל. הוא דואג שידעו עד כמה צה”ל הוא צבא חזק, עוצמתי, וכן – גם אכזר. הוא לא מחפש טיעונים לבית הדין בהאג, אדרבה – הוא בז לכל הצבועים, אשר במקרה הטוב עמדו מנגד ובמקרה הפחות טוב השתתפו בהשמדת בני עמנו באירופה וכעת מטיפים לנו מוסר.

האסון התודעתי מושרש בעובדה, ולפיה בעיני רבים – אושוויץ הוא הצידוק המוסרי להקמת מדינת ישראל. אולם העובדה המבישה היא, כי הישוב המאורגן בארץ לא תבע הקמת מדינה יהודית עד ששמי אירופה התקדרו בעשן המשרפות. ומאז ועד היום – ישראל הרשמית סבורה, כי לגיטימציה בינלאומית היא הכרחית כדי שנגן על עצמנו, וכדי להשיג אותה – עלינו להקריב קרבנות אדם. אני עוד זוכר כיצד במלחמת המפרץ הראשונה כולם התמוגגו מהשבחים שקבלנו מכל העולם כולו כאשר טילים נחתו בישראל וממשלת שמיר – הימין המלא-מלא של אז – הבליגה כדי לרצות את הממשל האמריקאי, שכמו היום גם אז היה רפובליקני. את ה’תמורה’ קבלנו מיד עם סיום המלחמה, כשהנשיא בוש תבע ‘צדק’ עבור הפלשתינים כתשלום למדינות ערב שהואילו בטובן להצטרף לקואליציה של ארה”ב, וכך הותנע התהליך, שהוביל בסופו של דבר לאסון אוסלו.

כאמור, מדובר בקונספציה שלמה, שהורתה במבנה הפסיכולוגי הנחיתי של עם, שחי במשך אלפיים שנה כמיעוט בין עמים אחרים, ולכן הוא כַּמֵּה כל העת לזכות לאהבתם ונזקק לאישורם כדי להתקיים. וזה מה שמוביל למבול הגינויים כלפי שר ישראלי, אשר העז להיות פחות נחמד כלפי משנאינו שבאו להזדהות עם האויב המבקש להשמידנו, ותוך כך אף הניף דגל ישראל כדי להביע ריבונות. ראש הממשלה, שר החוץ, שגריר ישראל בארה”ב ומי לא מהרו להתנער, וה’מבינים’ למיניהם דברו על ‘פיגוע הסברתי’. לדידם, יותר טוב היה, אילו היו הפורעים מהמשט משפילים את חיילי צה”ל, ואז היינו זוכים לנקודות בדעת הקהל. אולם המציאות היא, שבדיוק זה מה שמבזה אותנו יותר מכל, ולכן דאגו הטורקים בשעתו – בדומה לבעלי בריתם הנוחבות – לפרסם סרטון המראה כיצד הם משפילים את חיילינו באונית המרמרה, והטפשים במערך ההסברה הישראלי חשבו לתומם, כי עכשיו העולם ‘יבין’ אותנו יותר. סופה של אותה סאגה עצובה היתה התנצלות מחפירה של נתניהו בפני הדיקטטור הטורקי בתיווך הנשיא העוין אובמה.

פיגוע הסברתי, אמרתם? פיגוע הסברתי הוא כאשר נשיא ארה”ב הנוכחי – דונלד טראמפ, הנחשב לאוהד – מצהיר בריש גלי, כי ‘נתניהו יעשה מה שאני אגיד לו’, ונתניהו – שידע לקפוץ ולגנות את השר בן-גביר על המופע שערך מול תומכי הטרור מהמשט – נאלם פיו כעת כאשר הוא באמת צריך לדבר ולהכריז בקול ברור, כי הוא יעשה את מה שנחוץ עבור בטחונה של ישראל, גם אם זה לא ימצא חן בעיני טראמפ. וכאשר החדשות האחרונות מדברות על אפשרות ממשית להסכם בין אמריקה לאיראן, קיים חשש גדול, ולפיו ישראל שוב תשמש כקרבן בתפריט המזרח-תיכוני.

כדי למנוע את האסון הזה, צריך להשתחרר מהקונספציה המדינית וההסברתית, לא רק הבטחונית. וביחד עם הקונספציה, צריך להשליך לפח האשפה גם את המבנה הפסיכולוגי הנחיתי. בשביל זה צריך לחזור ליסודות – לאמונה בבורא עולם, לאמונה בברית שכרת עם האבות, לאמונה במתן תורה ובבחירת ישראל להיות עם ה’ בנחלתו, לקבלת עול מלכות שמים שלמה. כנראה שה’ מלמד אותנו, שזה המתכון היחיד להישרדות, וזה ודאי המתכון היחיד לנצחון!

אנו למדים מהנאום על דאגתו הרבה של הרמטכ”ל ל’ערכי צה”ל’, על כך שהוא לא מוכן שחייליו יענדו פאצ’ים שאינם מתכתבים עם אותם ערכים ושהוא רואה בכך מרד ערכי. מלבד זאת, הוא מקדם תערובת נוראה של חיילים וחיילות – מה שהתורה הבטיחה שיסיר את שכינת ה’ והשגחתו מקרב המחנה, וגולת הכותרת של תוכחתו המוסרית היא הדרישה שלו ממג”דים לחתום על כך שחייליהם אינם עוסקים בביזה בשעת מלחמה. כמה מוסרי, כמה טהור, כמה ערכי…

אומרת הגמרא במסכת שבת כב. על הפסוק “והבור רק אין בו מים” (בראשית לז כד) – “מאי דכתיב ‘והבור רק אין בו מים’. ממשמע שנאמר ‘והבור רק’ איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר אין בו מים – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו”. וכן הובא ברש”י על הפסוק בבראשית.

בימים עברו, המהוגנים שבקציני צה”ל היו מודים בנחיתותם המוסרית ביחס לנושאי התורה. שמעתי פעם – לפני שנים רבות – על קבוצת קצינים שבקרו בישיבת פוניבז’, כמדומני. הם נכנסו לבית המדרש, דברו עם ראשי הישיבה וקבלו התרשמות כללית מההווי הישיבתי. לאחר מכן, נשאל אחד הקצינים ממה הוא התרשם יותר מכל דבר אחר. תשובתו – עט בשווי שקל. הוא הסביר, שהעט היה תלוי בלוח מודעות, והמוצא אותו ביקש להשיב אותו לבעליו. אצלנו – כך הסביר, מונחים עטים על השלחן, וכל אחד שצריך עט, פשוט לוקח. אף אחד לא בודק אם זה שייך למישהו אחר…

עכשיו בא הרמטכ”ל ומטיף לקציניו על זהירות ברכוש הזולת. הזולת במקרה הזה אינו החייל החבר, אלא האויב הערבי הצמא לדמנו. כמה טהור, כמה מוסרי. התורה הקדושה, אגב, אשר הטביעה את המוסר, הצדק והאמת בעולם המעשה, ואשר קבעה כי ‘דין פרוטה כדין מאה’ – פחות התרשמה מהמוסריות המזויפת של קוראי ‘הארץ’. התורה דווקא ראתה לנכון לתגמל את החייל המוסר את נפשו במלחמה, והרמב”ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ו הלכה ד פוסק לגבי מלחמת רשות, כי ‘בוזזין כל ממונם’ – קל וחומר למלחמת מצוה. אבל זה בדיוק הענין – כשהבור ריק ממי התורה המפכים והמרעננים את הלב ואת הנשמה – נכנסים לשם הנחשים והעקרבים, המוסר המזויף והחלל הערכי שמוליד את כל העיוותים של רחמנות על האויב, של פורקן מוסרי הכרוך בשילוב נשים במערך הלוחמה ושל רדיפת כל סממן יהודי, הסותר את אותה מערכת מוסרית עקומה.

אם הרמטכ”ל רוצה ללמוד מהו כבוד לרשות הזולת – הוא מוזמן לבוא מדי שבוע למכירות השכונתיות הנפוצות בכל רחבי היהדות החרדית, וגם בקרב חלק מהישובים ביהודה ושומרון. הוא יופתע לגלות, כי דווקא אלו שלא זכו לאורו של עיתון ‘הארץ’ ושפחות מזדעזעים מביזת האויב – הם המקפידים שלא ליטול שווה פרוטה שאינה שלהם. הוא יראה כיצד סחורה בשווי עשרות אלפי שקלים נפרקת במאות מוקדים, אם לא אלפים, מדי שבוע, ואנשים פשוט מגיעים עם הרשימה שהזמינו, אף אחד לא בודק אותם – והם לוקחים אותה הביתה. מדובר ברבבות יהודים מכל הגילאים, מכל הסוגים, שדבר אחד משותף להם – הם למדו לא לגנוב מהתורה הקדושה, הם ינקו עם חלב אמם את הכבוד לממון הזולת, וגם ילד בן חמש שם יודע, שמה שלא שלו – הוא לא יקח. אין סיכוי בעולם, שתופעה כזו תתרחש והמכירה תשאר רווחית, בלא אותה הטמעת ערכים נפלאה שזכה לה ציבור היראים. לא לחינם אף אחד לא ניסה זאת בשכונה חילונית…

שוב מתגלה, כי הבעיה של הצבא היום אינה בכח אדם ואינה באיכות הנשק או בטיב הטכנולוגיה. היא נעוצה עמוק במערכת הערכית. האסון הגדול הוא שבמקום להבין היכן ניתן לשאוב את הערכים הנצרכים לנצחון – הם מחפשים בבארות הבאושים של עיתון ‘הארץ’ מערכת ערכים מעוותת כתחליף בזוי לערכי התורה וההלכה. הגיע הזמן לרמטכ”ל שמאמין בה’ ובתורתו, הגיע הזמן לצבא יהודי המבוסס על ערכים יהודיים, הגיע הזמן לנצחון ערכי, אשר רק הוא יביא לנצחון המוחלט בשדה הקרב!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל

או

יום ראשון, ט”ז אייר התשפ”ו

המלים שבכותרת אינן בדיחה. הן נכתבות בשיא הרצינות. נפתלי בנט הוא אדם שאסור לזלזל בו, וכאשר מניחים בצד אי אלו זוטות כגון נאמנות לערכים, יושרה, כנות, רמת בושה מינימלית שאמורה להיות לכל בן אנוש וכיוצא באלו (אני אפילו לא מזכיר כאן יראת שמים, דקדוק הלכה ודברים מן הסוג הזה) – כאשר שמים כל זאת בצד, מגלים אדם, שלא רק שיש מה ללמוד ממנו, אלא ניתן בהחלט לומר, כי חסר לנו – קהל יראי ה’ – אחד כזה שינהיג אותנו.

עלינו להבין – להיות ראש ממשלה עם ששה מנדטים, עוד לפני שדנים על איך שלקח את המנדטים האלו והעביר אותם מצד לצד תוך כחש, מרמה, יריקה על פרצוף בוחריו ומה לא – להיות ראש ממשלה שהתמיכה הציבורית שלו שואפת לאפס, וגם את אותה תמיכה מועטה הוא מאבד תוך כדי שהוא מפר את הבטחתו לבוחריו – זה דורש הרבה יותר מסתם מגלומניה. מדובר ביכולת על-אנושית להיות חדור מטרה, לסמן אותה באופן ברור, להתעלם מרעשי הרקע ולהנעל עליה עד שמשיגים אותה. ואחרי הבזיון האדיר של אותה ממשלה שמרוב שקרים ותככים שהיתה בנויה עליהם לא שרדה יותר משנה, לחזור למערכת הפוליטית ולהתמודד שוב על ראשות הממשלה – צריך להיות עשוי מחומר, שאינו מצוי כלל במחוזותינו.

אכן, נפתלי בנט קורץ מחומר אחר, וכאשר הוא מאיים כבר עכשיו עוד בטרם נבחר לכנסת על שוטרים וקצינים כמו אחרון הגנגסטרים, ש’העיניים שלו עליהם’ ושהוא ‘יעיף אותם לכל הרוחות’ ושאר משפטים מפוצצים – הוא עושה זאת מתוך בטחון מוחלט, שאכן זו זכותו וחובתו לאלף את הנתינים, שבדמיונו ישלוט עליהם.

איני יודע מהי האבחנה הקלינית של נפתלי בנט. אני יודע דבר אחד – שלעיתים דווקא אותה עזות, כאשר היא באה מצד הקדושה – היא מה שכל-כך חסרה לנו. מתגנב ללבי החשש, ולפיו גם כאשר הציבור החרדי והאמוני בכללותו יהיה בעל כח מספרי גדול פי כמה מזה של בנט, כח שמאפשר לו לשלוט לפי חוקי הדמוקרטיה, הוא ימשיך לקרטע מאחור, וכפי שאנו רואים כיום, שהיועמ”שית המפוטרת עושה צחוק מממשלה שנבחרה על-ידי רוב מוחץ של העם.

לעיתים צריך מישהו, שיתנער מהכבלים של ההרגל והשגרה, סוג של חושים בן-דן, שיצעק – מה הולך פה? איפה אנחנו חיים? האם לנצח נהיה נשלטים תחת מגפי האליטות הישנות, שכבר מזמן אבדו את הרוב בקרב הציבור? איפה הנפתלי בנט שלנו, שיחליט שששה מנדטים זה מספיק בשביל לקחת את השלטון ולהתחיל לשנות כאן דברים? איפה הנפתלי בנט שלנו, שיבהיר לפקידות המשרתת את האגנ’דות של השלטון הישן, שזמנם עבר, והם יכולים לארוז מזוודות? איפה האיש בציבור האמוני, שיגדיר את הממלכתיות בהתאם לערכים שאנחנו מאמינים בהם, שבמקרה הם גם הערכים שרוב העם היושב בציון חפץ בהם? למה בנט יכול לקבוע, שקצינים ופקידים שמשרתים את השמאל הם ‘ממלכתיים’, וכאלו שמזוהים עם הציבור האמוני הם ‘פוליטיים’? אולי ההפך הוא הנכון?

אבל זה בדיוק הענין! אין לנו מה להלין על נפתלי בנט. האיש מסכן, ובעזר ה’ הוא יתרסק שוב כפי שהתרסק בעבר, ואת התרגיל הנכלולי שעשה כבר לא יוכל לשחזר. אבל אצלנו, בקרב קהל יראי ה’, הגיע הזמן שיקום איש, יותר נכון שתקום רוח חדשה – רוח עזות דקדושה, רוח של מי שמבין, שאפשר לשבור את המוסכמות, אפשר למוטט את החומות שהאליטות הישנות בצרו כנגדנו, אפשר לנפץ את תקרת הזכוכית שהציבו מעלינו ולסלק אותם ממוקדי השלטון אחת ולתמיד.

בתקשורת זה כבר קורה, לאט אבל בטוח. עברו הימים, בהם ערוץ משודר אחד או שנים ביחד עם שלושה וחצי עיתונים הכתיבו לעם מה לחשוב. אבל במערכות האחרות – במשפט, בכחות הבטחון, באקדמיה – הם עדיין שולטים, כי יש להם תודעה של שלטון. הם הממלכתיים, הם בעלי הבית, ואנחנו הנתינים, שצריכים להתחנן ולכרוע ברך בפניהם כדי לקבל פיסת לגיטימציה. צריך שיקום איזה בנט כזה אצלנו, שיסמן מטרה ויכבוש אותה. שיחליט שהוא יהיה ראש ממשלה ו’יעיף אותם לכל הרוחות’, כמו שבנט אומר. שפחות יעניין אותו מה אומרים וחושבים עליו מתנגדיו. עייפנו מהבטחות למשילות, הגיע הזמן למעשים. חושים בן-דן, אַיֶּכָּה?

את המחיר על הגרוש מגוש קטיף כולנו מכירים, וזוועות שמחת תורה כנראה יהיו צרובים בזכרון הלאומי לנצח. אולם בצפון השומרון היה נראה, כאילו נשכח הדבר – ארבעה ישובים נחרבו, ואין דורש ואין מבקש. הרמב”ן כותב בהשגתו הידועה על הרמב”ם בספר המצוות (מצוות עשה השגה ד, שראוי לכל אחד ואחד לחרות על לוח לבו) – “שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה”. ממשלת שרון באותם ימים עברה בשאט נפש על דברי הרמב”ן. את גוש קטיף עזבה ביד זולתנו מן האומות – האומה הערבית הרצחנית, ואילו את צפון השומרון עזבה לשממה – השטח נשאר בשליטתנו הצבאית, אך כאמור – הישוב נהרס לשם הרס – הרס פיזי והרס רוחני כאחד.

לכן היה זה מלבב במיוחד לראות כיצד מעט אנשים אשר רוח בהם סרב להשלים את המציאות, ובתום מאבק עיקש של מעל עשרים שנה, אשר נראה היה כחסר סיכוי – הצליחו לסובב את ההגה בחזרה למסלול ההתישבות, הירושה, היעוד של כינון מלכות ה’ בארצו. אין זה דבר של מה בכך! במשך כמעט חמישים שנה – מאז חתימת הסכמי קמפ דייויד הידועה לשמצה, חל תהליך של כרסום מתמיד באחיזתנו בארץ. פינוי סיני והריסת העיר ימית, הסכמי אוסלו א’ וב’, הסכם חברון, הסכם וואי, ההתנתקות הנוראה, פינוי עמונה, עשרות גבעות שעברו פינוי – כל אלו נבעו מההתכחשות היסודית לזכותנו על הארץ. האויב הערבי הוכר כבעלים החוקיים והאותנטיים של חבלי ארצנו ששוחררו בששת הימים, ואילו אנחנו נסינו להצדיק את אחיזתנו במה שנותר מהם ככורח בטחוני, שהלוואי ויכולנו להפטר גם ממנו.

מכאן נובעת החשיבות האדירה של השיבה לשא-נור ולישוב השכן חומש. מלבד החשיבות הערכית שבעצם הקמתם, מלבד החשיבות הבטחונית האסטרטגית העצומה, אשר ניתן לחוש רק כאשר נמצאים בשטח ומבינים, כי כששית משטחי יהודה ושומרון היו מופקרים בלא ישובים יהודים עד כה, ושא נור שוברת את הרצף המסוכן הזה, מלבד כל זאת – יש כאן שינוי כיוון דרמטי במהלך ההיסטורי של עמנו. לא עוד נסיגות, לא עוד הצטדקות, לא עוד לסטים אנחנו, אלא מעתה – קם לו וגם ניצב הרש”י הראשון בתורה – “ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו!”.

היתה זו זכות עבורנו דווקא כיהודים חרדים לבוא ולחזק את המקום, לשאוב כחות ולהתחבר למהלך האדיר של שיבת ה’ לארצו מתוך מסירות נפש, אשר מזכירה ולו במעט את מסירותם של מייסדי הישוב מלפני מעל מאתיים שנה – תלמידי הבעל שם טוב, תלמידי הגר”א, תלמידי החתם סופר, חכמי ספרד ובתוכם אור החיים הקדוש והבן איש חי וממשיכי דרכם בקודש, אשר חרפו נפשם למען ישוב הארץ מתוך קדושה וטהרה ומתוך הבנה, כי פקד ה’ את עמו, וכי עתיד האומה נעוץ דווקא בארץ בה בחר.

ועוד דבר אחד אחרון – ההתנכרות של חלקים מהציבור החרדי למפעל ההתישבות נוצרו בשל החשש מפני חיבור לחילוניות, לישראליות החדשה שדרסה את כל הקדוש והיקר לנו כיהודים חרדים. כשנמצאים בשא נור ובהתישבות הצעירה באופן כללי, רואים עד כמה החשש הזה הולך ונמוג. החילוניות והאליטות הישנות המייצגות אותה נלחמים מלחמת חורמה בהתישבות כפי שהם נלחמים בעולם התורה, וממילא – עולם התורה ועולם ההתישבות נמצאים באותו צד של המתרס. זוהי הזדמנות לשים מאחורינו את משקעי העבר ולאחד שורות מתוך אמונה, מתוך אהבת ה’ ויראתו, מתוך הבנה, כי הגיע הזמן לבשורה האדירה של הקמת ממלכת התורה על-פי ה’ בכל מרחבי ארצנו הקדושה. ועם התובנה הנפלאה הזאת – ניתן לחזור מתוך שמחה ורוממות רוח מיוחדת לסטנדר עם הגמרא בהיכלי הישיבות הקדושות!