יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

התגובה לגונבי נפשות ה’גיוס’: וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר

מה היה חסר השבת?

יום ראשון, י’ אלול התשפ”ו
ישבנו בבית הכנסת השבת והקשבנו לקריאת התורה. חומש דברים, פרשת כי תצא, מצוות רבות הנוגעות לעם העומד לרשת את ארצו, ובתוכן דיני מלחמה, הנחתמים בהבטחה – “כִּי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ” (דברים כג טו). דברים פשוטים, שאינם מותירים מקום לספק כיצד נראה צבא יהודי, ובמה תלוי הנצחון. כמה שזה נוגע לימינו, כמה שזה קריטי לגורלנו. אולם לדאבוננו, לאסוננו, הפסוק נראה בעיני רוב מוחלט של הלומדים כהלכתא למשיחא, כדבר רחוק, שאינו קשור למציאות היום-יומית.
לפני שבועות ספורים, לעומת זאת, בפרשת מטות, קראנו על דין ודברים שהיה לבני גד ובני ראובן עם משה רבנו, כאשר רצו לשבת בעבר הירדן, ומשה התנה זאת בכך שיחלצו חושים לפני המחנה במלחמה על הארץ. “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה” (במדבר לב ו). מתנהל משא ומתן, בו משה מעמיד אותם על חובתם להשתתף במאמץ הכלל, כפי שהכלל השתתף בכיבוש הנחלה שלהם, והם מקבלים את טענתו המוצדקת. כל קשר למציאות בת-ימינו – קלושה ביותר. אולם זה לא הפריע לאותם גורמים המבקשים לסכסך ולפלג בין יראי ה’ ולהחניף למשנאיו להוביל קמפיין ממומן ומשומן תחת סיסמת ה’שויון בנטל’ ובחסות הפסוק, שהוצא מהקשרו ונעשה בו שימוש ציני, בדומה לסיסמה של ‘מצות פדיון שבויים’ בשעתו.
לא, אינני מתלונן על אותם גורמים. הם ממלאים את תפקידם נאמנה. הבעיה היא אנחנו. הבעיה היא מדוע לא לקחנו את הפסוק מפרשתנו – ‘והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך’ – מדוע לא העמדנו את הפסוק הזה במוקד קמפיין עוצמתי להפיכתו של צה”ל מצבא של הפקרות מוסרית ורפיסות צבאית לצבא עוצמתי ההולך לאור ה’ מתוך קדושה על-מנת למגר את האויב ולקדש את שמו של מלך מלכי המלכים. מדוע לא העמדנו את הדרישה התורנית של ‘לא יראה בך ערות דבר’ כתנאי הכרחי לגיוס – לא רק של חרדים, כי אם של כל מי שיראת ה’ בלבבו. יותר נכון – לתנאי לקיומו של צבא יהודי בכלל. מדוע לא העמדנו את החזון של צבא יהודי אמיתי כחלופה ממשית לצבא הפרוגרס שהצמיח את יאיר גולן, גדי אייזנקוט ושאר הגנרלים העטורים בדרגות ונטולים כל זיק ושורש יהודי, אשר פעילותם הפוליטית מעוררת מחשבות נוגות על מה שעשו בעודם במדים…
ככל שחולף הזמן, כך גדל הפער הבלתי-נתפס בין שאיפות העם הבריא בנפשו, שזהותו היהודית השורשית הולכת ומתחזקת, הולכת ומתעצבת, הולכת ומתגברת, לבין ההנהגה הרופסת, השבויה בקונספציות הישנות. הציבור החרדי עסוק במגננה מוצדקת לכשעצמה מפני נסיונות הכפיה והחילון, עד שאינו מעז לעבור ממגננה למתקפה ולהציע מתוה חיובי של צבא יהודי, מדינה יהודית, חיים ציבוריים מלאים לאור התורה הקדושה. הציבור הדתי-לאומי עסוק בלוליינות אינסופית בין מחויבותו לתורה לבין ההחלטה האסטרטגית להיות חלק מהישראליות ולא לקרוע את החבל מול הצבא, גם כאשר הצבא מנצל את הנחיתות המובנית הזאת כדי להתעמר בחיילים שומרי מצוות. גם ההתעוררות המבורכת לעצמה להתנגד לשרות המשותף בחיל השריון – לא באה ממקום של דרישה לקדושת המחנה כתנאי הכרחי לנצחון בקרב אלא כתחנונים שיאפשרו ‘תנאים דתיים מינימליים’ לחיילינו.
אלו ואלו אינם מעיזים להרים את הדגל של צבא יהודי אמיתי, ושמא אין ביכולתם להניף אותו כל עוד הם שרויים בתפיסה המגזרית, המחייבת לדאוג קודם כל לציבור ‘שלנו’. מי יודע, אולי דווקא מהציבור המסורתי המתחזק, מבעלי התשובה שגדלו מתוך תפיסה ממלכתית ומתוך הבנה שהמדינה שייכת לנו – אולי מהם תצמח הישועה. אולי הם יבינו, שכשהתורה מדברת על קדושת המחנה, היא לא מתכוונת לדאוג לבני מגזר מסוים, אלא להחיל את הקדושה על האומה כולה. אולי לא לחינם גדל משה רבנו בבית פרעה, וכפי שמבאר האבן עזרא (הפרוש הארוך שמות ב ג) – “אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים”.
אולי מי שגדל כאן כבר שמונים שנה תחת עריצות השלטון החילוני – נפשו כבר שפלה מדי בשביל לדרוש את המובן מאליו – שעם ה’ יתנהל לאור תורת ה’. אולי ה’ מלמד אותנו בדרך הקשה, שכל עוד נמשיך לנהל קרב מאסף וננסה למזער נזקים – הם רק ירדפו אחרינו ביתר שאת. אולי צריך רוח גבורה שתטלטל את המערכת, אולי צריך איזה חושים בן דן שלא יבין את השפה שהדיפ-סטייט מנסה לכפות עלינו, שיתחיל לדבר תורנית. אולי גם עבור השינוי התודעתי הזה קבלנו את חודש אלול, לחשב חשבונו של עולם… 

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש.

לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה בדוא"ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל
או
1@SHEMA-YISRAEL.ORG

באין חזון… – יהודה אפשטיין

יום שלישי, ה’ אלול התשפ”ו

באין חזון…

הכניעה המבישה של ישראל בעזה, המתבטאת בשיחות המתנהלות כעת מול ‘מועצת השלום’, שאינה אלא כסות דיפלומטית שנועדה להבטיח את המשך שלטון הרצח והטרור הערבי ברצועה, מעלה תהיות רבות כיצד הגענו למצב זה, אחר שראש הממשלה התבטא במהלך המלחמה במונחים של ‘נצחון מוחלט’ וכיוצא בהם. אולם כאשר מנתחים לעומק את התנהלותה של ישראל מאז היום המר והנמהר לפני כמעט שלוש שנים, היום בו קרסה קונספצית הדו-קיום והאויב הערבו-נאצי התגלה במלוא פרצופו המכוער, מבינים כי הכשלון שיוצא עכשיו לפועל – יסודותיו הונחו כבר ביום הראשון לטבח, וכל המשפטים המפוצצים והרטוריקה המלחמתית אינם יכולים להוות תחליף לחזון מקיף, מסודר, שורשי, המהווה יסוד לפעילות המעשית של ממשלה.
שורש החטא ועונשו היה נעוץ כבר בהגדרת מטרות המלחמה – שחרור החטופים ו’פירוק החמאס מנשקו’. כשהגדרנו בכך את המטרות, הכרזנו קבל עם ועולם, כי הרוצחים צודקים! גם אם הברבריות שלהם אינה מוצדקת, בסופו של דבר מדובר בילידי המקום, הזכאים להשתחרר מעול המשעבדים. עזה אינה באמת שלנו, היא שטח כבוש, היא לא חלק מארץ ישראל, אין לנו מטרה לכבוש אותה ולהתישב בתוכה. גם כשעלו קולות של שפיות מקרב תומכי הממשלה שבקשו לשנות את המציאות העגומה הזאת, דאג ראש הממשלה לומר, שזה ‘לא ריאלי’. מה כן ריאלי? מועצת השלום של טראמפ, שתאפשר למרצחים לתכנן את הטבח הבא, היל”ת….
עכשיו מתנהלים מגעים מול אותה ‘מועצת שלום’, כאשר היהודון מלחך הפינכה ג’ראד קושנר דורש מישראל לאפשר למרצחים להתבסס מחדש, וישראל ממשיכה באותה אולת לדרוש את ‘פירוק החמאס מנשקו’, כאילו הנשק של החמאס הוא הבעיה ולא עצם נוכחותה של אותה אוכלוסיה רצחנית בחבלי ארצנו. בקונספציה האווילית שלא נס לחה, לצערנו, תושבי עזה אינם אלא קרבנות של שלטון החמאס, שכופה את עצמו על אוכלוסיה שלוה ושוחרת שלום. במציאות הממשית, לעומת זאת, תושבי עזה הם החמצן והמנוע, העוגן והיסוד שעליו מושתת הטרור החמאסי, וזה נכון לא רק בעזה, כי אם בארץ ישראל כולה.
את הלהטוטים המילוליים של טראמפ אנחנו מכירים היטב. הוא יכול לצייץ שהשמדנו את היכולות הגרעיניות של איראן, ומבחינתו – אם כך צייץ, אז זו המציאות. הוא יכול להחליט על דעת עצמו שהאיראנים מתחננים להסכם, למחרת להגיד שהם דווקא אנשים נחמדים, לשבח את הרודן מצפון קוריאה, למחרת לאיים עליו, לאהוב ולשנוא את פוטין באותו יום, להתהפך על זלנסקי ואחר-כך לחבק אותו, להכריז על מכסים ולבטל אותם, על מלחמות מול קובה וונצואלה ולמחרת לחזור בו, על כל מיני דברים שמתחשק לו סתם כך כי משעמם לו, והעולם אמור להסתדר מול השגעון הזה. כך יוכל להכריז ביום בהיר, כי החמאס חוסל והרצועה פורזה, וישראל – שלא רוצה להרגיז את הדוד סם – תוכרח להודות כי המטרה הושגה, ומעתה אפשר להמשיך בתכנית השלום.
כמה פתטי, כמה עלוב, כמה מבזה לירוק בפרצופם של הנרצחים ולמשכן את עתידנו על גחמותיו של האיש המוזר בבית הלבן. אך האמת העצובה היא, שכבר באותו יום, בו הגדרנו את ‘פירוק החמאס מנשקו’ כמטרת המלחמה ולא את השמדת הישות הערבית הרצחנית בעזה וסילוק האויב הערבי הרצחני מארצנו – כבר אז הונחו היסודות לתבוסה העלובה שאנחנו חוזים בה כעת, ועינינו כלות…
תשאלו, איפה טעינו? ואני שואל, איפה צדקנו?! מדינה שמושתתת על רעיון של ‘מקלט בטוח’ לעם היהודי ולא על קיום חזון הנביאים של שיבת עם ה’ לארצו והנחלתה מכח ההבטחה הא-להית – מדינה כזו נידונה מראש למרדף נואש ואינסופי אחר הצדקת קיום, שתמיד תחמוק מאתנו. האויב יודע לחוש אותנו היטב, והוא מבין שכאשר איננו באמת רואים צידוק מוסרי בישיבתנו בארץ – לא רק בעזה, כי אם גם בירושלים ובתל-אביב – אזי הוא יודע שיצליח להתיש אותנו ולהניס אותנו לאחור. יחיא סינואר ימ”ש לא היה טיפש. הוא לא חשב שישראל לא תגיב לטבח הנורא. אבל הוא ידע, ולדאבוננו גם צדק, שחסרה לנו אותה אמונה, כי הארץ שייכת לנו מכח ההבטחה הא-להית, אותה אמונה שרק מכוחה ניתן לנצח. האויב מוכן להקריב אבדות, ואילו אנחנו מחפשים רק שקט ושלוה, ‘לפרק את החמאס מנשקו’.
אל תדאגו, טראמפ כבר יכריז כי החמאס פורק. כמו שהוא יודע להכריז על איראן. הנשק ישאר, החמאס יכריז על שינוי השם ל’מועצת הטכנוקרטים’, והספירה לאחור תחל לקראת האסון הבא, חלילה. הבעיה היא לא פירוק החמאס מנשקו, הבעיה היא פירוקה של ישראל מנשקה החשוב ביותר – האמונה בצדקת המאבק שלנו על הארץ מכח הברית שלנו עם בורא עולם. בלי הנשק הזה, אנחנו באמת מפורקים. הגדרות האלקטרוניים והמודיעין המהולל שלנו הוכחו כמשענת קנה רצוץ, כאשר בראש הצבא עומדים סוכני הפרוגרס, הסבורים כי האיום המרכזי על ישראל הוא התחממות כדור הארץ…
נתניהו – הפרזנטור המוצלח ביותר שידעה ישראל והנואם המוכשר ביותר – יצליח בוודאי להציג את ה’התעקשות’ שלו מול קושנר כ’הישג ישראלי’. הבעיה היא, שעם כל כשרונותיו, הוא אפילו לא מתחיל להבין היכן מונח שורש הבעיה.
אבינו מלכנו, חטאנו לפניך! אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו! אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך! אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללנו וטפנו!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש.

לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה בדוא"ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל
או
1@SHEMA-YISRAEL.ORG

שאלת השאלות לחכמים בעיניהם: ולכן מה?!

ולכן מה?

יום שני, ו’ מנחם אב התשפ”ו
לעיתים נדמה, כי כאשר נדחקים אל הקיר, נוקטים עמדות שיש בהן יותר מחאה מאשר תכנית פעולה, יותר הבעת עמדה עקרונית מאשר גיבוש אסטרטגיה יעילה, יותר חידוד של בעיות מאשר נסיון לפתור אותן. דברי ראש הישיבה הגאון הגדול רבי דב לנדו שליט”א אודות חוסר האחריות של אלו התובעים את גיוס החרדים ביחס לחיי אדם, עד שכינה אותם ‘רוצחים’ – הם דוגמא מובהקת לכך, שנדחקנו כציבור לפינה, שאינה מותירה בידינו מרחב מחשבה לטכס עצה כיצד לתקן את המצב, כיצד ליזום פתרון מתקבל על הדעת, כיצד להעמיד דעת תורה שאינה רק מחאה על המצב הבלתי נסבל, אלא כזו שגם משרטטת את המתוה לצאת אל מחוץ לסבך.
רוחות קשות מנשבות בציבוריות החרדית בחודשים האחרונים, רוחות של ניתוק והתנכרות למצב של כלל ישראל, וזאת בשל הנסיון הדורסני לכפות על הציבור החרדי, ובראש ובראשונה על בני הישיבות – שעליהם בנוי עתיד האומה – ערכים הסותרים במהותם את כל דרכו בחיים של יהודי ירא שמים. בשם ערך ה’שוויון’ כביכול, באה המערכת המשפטית וכל האליטות הישנות שהיא עובדת בשרותם ותובעת מיהודי חרדי להשיל את ערכיו ולהיטמע במערכת, אשר קדשה את הערכים האנטי-יהודיים ביותר מבית היוצר של השמאל הרדיקלי – פריצות נוראה והזדהות, הבנה והכלה כלפי האויב הרצחני תוך התכחשות מוחלטת לברית של עם ישראל עם בורא עולם על ירושת הארץ והחיוב לקיים את חלקנו בברית – שמירת התורה והמצוות.
מלבד הנזק העצום שנעשה כאן בראש ובראשונה כלפי הציבור הכללי, אשר במקום לינוק מלומדי התורה אורחות חיים – הוא מבזה אותם, רודף אותם והופך אותם בעל כרחם לעבריינים – מלבד כל זאת, יש כאן נזק עצום נוסף – דחיפת הציבור החרדי למחוזות של ‘קנאות’ מזויפת, כאשר קבוצות שונות שהיו בשוליים של החברה החרדית וחרטו על דגלן את ההתכחשות למעשה ה’ בקיבוץ עם ישראל לארצו וראו בכל כשלון של המדינה ‘הוכחה’ לצדקת דרכם – אותן קבוצות קבלו רוח גבית מהשלטון, אשר במעשיו כביכול ‘מצדיק’ את מכלול טענותיהם כנגד המדינה הציונית. הדברים הגיעו עד כדי דיבורים ואף מעשים בקרב השוליים של הציבור על עזיבת הארץ, ויותר מכל – עוינות גלויה כלפי כל המפעל האדיר של שיבת ישראל לארצו, מפעל שמי שמעט מתבונן מבין, כי הוא מעשה ה’ הגדול שהובטח לנו על-ידי הנביאים, על-אף כל הבעיות הרוחניות שאנו מתמודדים אתן, ושהתמודדנו אתן ביתר חריפות עוד לפני שקמה התנועה הציונית.
כעת באים דברי הגאון הגדול הרב לנדו ולכאורה מגבים את הטענות של אותם חוגים קיצוניים בדבר הסכנות האיומות המרחפות על ראשנו מאת השלטון הציוני. אולם שאלה אחת פשוטה אני שואל את אותם חוגים – נניח שאכן כן הוא, השלטון הציוני לא רק פוגע בנו רוחנית, אלא הוא אף מסכן במעשיו את קיומנו הפיזי, הוא גורם ליהודים למות בשל גחמות כאלו ואחרות של השלטון, הוא חשוד על שפיכות דמים ועל כל העבירות שבעולם – לכן מה? כיצד עלינו להתמודד עם הבעיה? מה אתם מציעים?
לאלו אשר בכל בוקר פותחים את יומם באמירת ‘מוחה אני’ – מעולם לא היה פתרון. נח להם להשאר בעמדת המחאה, ומבחינתם – ככל שהמצב גרוע יותר – כך טוב יותר! אפשר למחות, לזעוק, להתריע, ולומר בסיפוק ‘אמרנו לכם’ כאשר המצב נעשה קשה יותר. אולם כיום, היהדות החרדית אינה עוד קבוצה קטנה שיכולה להיבלע בתוך סמטאות כאלו ואחרות ולהסתפק במחאה ובהגבהת חומות ההבדלה. מדובר בציבור הולך וגדל, הולך ומתעצם, הולך ונעשה בעל משמעות והשפעה על הציבוריות הכללית של עם ישראל, ובמצב הזה – מחובתנו לחשוב לא רק איך מוחים על המציאות הקשה, אלא מה עושים כדי להשתחרר ממנה.
ככל שהמצב קשה, והוא אכן קשה – מחובתנו ליזום מהלך, שיהפוך את הקערה על פיה. לתורה יש מה לומר בנושאים ציבוריים, ואין סיבה שנברח מהדיון הזה, אלא אדרבה – הגענו למצב, בו צו השעה הוא להביא את דבר ה’ אל תוך הדיון הציבורי! איך נראה צבא יהודי אמיתי, איך נראית מדינה יהודית אמיתית, איך נראית חברת המופת של התורה – כל אלו הן סוגיות שחייבות להתלבן בבית המדרש ולצאת ממנו החוצה אל המרחב הציבורי! תחת המגננה והבריחה האינסופית, עלינו לעבור לעמדה תורנית הנאמרת מתוך בטחון מוחלט, שאכן אנו רוצים לנהל את החיים הציבוריים לאור התורה הקדושה – צבא קדוש בלי חיילות, שלא יראה בו ערות דבר, צבא מנצח בלי מוסר מערבי תבוסתני ורחמנות מטופשת על האויב, צבא ערכי בו מקבלים החיילים ויטמינים רוחניים תחת התת-תזונה הערכית והרוחנית שסובלים ממנה כיום, צבא הסר למרותם של גדולי התורה, מוקיר ומכבד את לומדיה ויוצא למלחמה תחת הדרכותיו של כהן משוח מלחמה, הקורא את פקודת הקרב להסתער על האויב ולהכות בו בלא שמץ של רחמים.
אין יותר לאן לברוח, וככל שחשבנו לחיות את חיינו בארבע אמותינו ולהתעלם ממה שקורה מסביב – המציאות טופחת על פנינו ומכריחה אותנו להוציא לפועל את דבר ה’ המתגלם בתורתו הקדושה. כפי שלא יכולנו להשאר בגלות הדוויה, והמהלכים ההיסטוריים גררו אותנו בכח אל עבר היעוד של שיבה אל הארץ, כך המהלכים הנוכחיים יוליכו אותנו בעל כרחנו להקמת שלטון התורה, כי לא תהיה לנו כל אפשרות אחרת להתקיים כאן. מוטב שנכיר בכך בהקדם האפשרי, כדי שהמהלך יהיה כרוך בכמה שפחות צער וכאב, ושנחסוך קרבנות מיותרים ברוחניות ובגשמיות!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש.

לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה בדוא"ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל
או
1@SHEMA-YISRAEL.ORG

ישראל ‘נטל שהאנושות אינה יכולה לשאת’? – האנושות לאן

אכן, ישראל היא נטל שהאנושות אינה יכולה לשאת…

יום רביעי, כ”ג תמוז התשפ”ו
בשעה שדונלד טראמפ, אשר במסגרת הערצתו לדיקטטורים במזרח התיכון, מתחכך בחמימות עם הרודן ארדואן, ומעניק לו כרטיס כניסה למועדון אקסקלוסיבי  של טיפוסים מפוקפקים הזוכים להערצתו – אמיר קטאר, יורש העצר הסעודי, הנשיא הטרוריסט הסורי ועוד – יצא שר החוץ הטורקי הקאן פידאן בהכרזה, ולפיה ישראל מהווה ‘נטל שהאנושות אינה יכולה לשאת’. שר החוץ הישראלי הגיב בתקיפות והצביע על הטרמינולוגיה הנאצית שבדברים, אבל זה כנראה לא עושה רושם חזק מדי על טראמפ, אשר משרטט את המזרח התיכון החדש על-פי דרכו מתוך שאיפה ליצור רצועת סחר פרו-אמריקאית שתחסום את ההתפשטות הסינית. אם ישראל תצטרך לשלם את המחיר – יהיה זה מחיר קל עבור טראמפ, ולקח חשוב לכל מי שחשב שיש לנו בעל ברית אמיתי מלבד אבינו מלכנו.
אבל האמת היא, שדברי שר החוץ הטורקי שווים התיחסות מקיפה. הוא מכנה אותנו ‘נטל שהאנושות אינה יכולה לשאת’. והאמת – שהוא צודק לחלוטין! האנושות היום מורכבת משני גושים עיקריים – מזרח ומערב, ואין זה מקרה, שטורקיה משמשת כמעין גשר בין שני העולמות בהיותה מדינה מוסלמית השואפת להיות חלק מאירופה.
מה מכילה אותה אנושות, שישראל מהווה עבורה קוץ בגרון? ובכן, המזרח נשלט בידי האיסלם, הרואה בקיומה של מדינה יהודית על אדמת הקדש מוסלמי כדבר בלתי נסבל, הסותר את האמונה המוסלמית. המערב, לעומת זאת, נולד על ברכי הנצרות, אשר רואה בהשפלת היהודים אבן יסוד באמונתה, ובחזרתם לארצם כסתירת לחי מצלצלת. והגם שהעולם המערבי כיום הוא בעיקרו חילוני, אותה תפיסה בסך-הכל עברה גלגול והותאמה לעידן המודרני, אך מעולם לא שנתה את הדי.אנ.איי שלה. מלבד זאת, המערב מכיל יסודות פרוגרסיביים, המתנגדים לקיומו של עם ישראל בשל היותו נושא בשורת האמונה בא-ל אחד, אמונה הסותרת את האתאיזם המופקר, החותר תחת כל אושיות המוסר, והמשמש בסך-הכל כגלגול מתוחכם של האלילות הקדומה.
אכן, אנחנו נטל על האנושות השואפת לדחוק את בורא עולם מקרבה, ועל כן נקראנו על שמו – ישראל. וכן אמר המשורר אסף (תהלים פג ד-ו) –  “כִּי הִנֵּה אוֹיְבֶיךָ יֶהֱמָיוּן וּמְשַׂנְאֶיךָ נָשְׂאוּ רֹאשׁ. עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד וְיִתְיָעֲצוּ עַל צְפוּנֶיךָ. אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד. כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ”. ובאר שם רש”י עבור כל מי שאינו מבין את המשמעות של מלחמת האומות כנגד ישראל וחושב שמדובר על סכסוך נדל”ן או על מחלוקת פוליטית – “ברית זו אינה אלא עליך, להשכיח את שמך. שאתה קרוי ‘א-להי ישראל’, ומאחר שלא יזכר ישראל, אף שמך הגדול אינו נזכר”.
ויכוח על שטח כמו שיש בין רוסיה לאוקראינה – האנושות יכולה לשאת. במוקדם או במאוחר הצדדים יגיעו שם להבנה, שהמלחמה לא תוכרע ומוטב להם להגיע להסכם כזה או אחר. מאבק כלכלי – גם את זה האנושות יכולה לשאת. כל צד מנסה לשפר עמדות, ובסוף מגיעים להסכם שישרת את כולם. אבל נוכחותו של א-להי ישראל בבריאה באמצעות עמו בחירו השב לארצו בתהליך שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית ותוך כך הוא מנפץ לרסיסים את כל האמונות והתפיסות של משנאיו ממזרח וממערב – את זה האנושות באמת לא יכולה לשאת…
האסלאם והפרוגרס אינם אלא שתי זרועות של אותה עצה שנועצו על ה’ ועל משיחו. המוסלמים שואפים להחיל גורל אכזרי על העולם ולשעבד אותו לעריצות מדכאת. הפרוגרסיבים שואפים לרוקן את העולם מכל תוכן ערכי ולשעבד אותו להפקרות מוסרית. אלו ואלו נועצו יחדיו על ישראל עם ה’, אלו ואלו אינם מסוגלים לראות בתהליך האדיר של שיבת ישראל לארצו. אכן, הנטל כבד, כבד מנשוא עבור האנושות שאבדה צלם אנוש…
האם גורלה של האנושות כולה נחרץ? לא בהכרח. ישנה תופעה מבורכת בעולם, של בני נח המבינים את תכלית הבריאה ומוכנים לעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה. בארה”ב ישנם עשרות מליונים שמאמינים ברמה כזו או אחרת בשיבת ישראל לארצו, וחלק מהם אף זנחו לחלוטין את הנצרות. גם באירופה ניתן למצוא אנשים שראו את הצדק והיושר המגולמים במורשת האבות והחליטו לדבוק בישראל מתוך הבנה, כי בהם טמון המפתח להצלחת האנושות כולה. אף במדינות האסלאם ניתן למצוא יחידים כאלו, אף שהם כטיפה מן הים.
אמנם, האנושות ברובה צועדת במדרון לעברי פי פחת, ושר החוץ הטורקי מבטא את רחשי לבם היטב. אך ההיסטוריה בסופו של דבר מנוהלת בידי בורא עולם, ולא ירחק היום, בו תוכח צדקתם של אלו, אשר דבקו בהבטחה הא-להית של ‘ואברכה מברכיך ומקללך אאר’ שנאמרה לאברהם (בראשית יב ג).
וכן מובא בתנא דבי אליהו רבה פרשה כ – “פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאתי זקן אחד, אמר לי – רבי, וכי יש אומות העולם לימות המשיח? אמרתי לו – בני, כל גוים וכל ממלכות שעינו את ישראל ולחצו את ישראל, באין ורואים בשמחתן של ישראל, והולכין לעפרן, ושוב אין חוזרין לעולם, שנאמר ‘רשע יראה וכעס שניו יחרק ונמס תאות רשעים תאבד’ (תהלים קיב י), ואומר ‘והנחתם שמכם לשבועה לבחירי’ (ישעיה סה טו), וכל ממלכות וכל גוים שלא עינו את ישראל ולא לחצו אותן – באין והווין אכרים וכורמים לישראל, שנאמר ‘ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו’, ואומר ‘ואתם כהני ה’ תקראו משרתי א-להינו יאמר לכם חיל גוים יאכלו ובכובדם יתימרו’ (ישעיה סא ה ו), ואומר ‘כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה’ לעבדו שכם אחד’ (צפניה ג ט), ואומר ‘ולעבדיו יקרא שם אחר’ (ישעיה סה טו).
על הפסוק בישעיה שהובא כאן – “וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי וֶהֱמִיתְךָ אֲדֹ-נָי ה’ [א-להים קרי] וְלַעֲבָדָיו יִקְרָא שֵׁם אַחֵר”  באר הרד”ק – “כשתמותו מיתת הגוף בחרב, תניחו אחריכם שמכם לשבועה ולקללה, הפך הצדיק שכתוב בו ‘זכר צדיק לברכה’, אבל אתה – יזכר שמך לקללה, כי בחירי יקללו בכם מי שיקללו, ויאמרו – יהיה כך וכך והמיתך ה’ כמו שהמית פלוני ופלוני”. הנבואה הזאת התקיימה כבר בכמה ברנשים בשנים האחרונות – דף וסינואר, הניה, נסראללה וחמינאי ועוד כמה. שר החוץ הטורקי הקאן פידאן – אתה מוזמן להצטרף למועדון…

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש.

לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה בדוא"ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל
או
1@SHEMA-YISRAEL.ORG

שבעה עשר בתמוז: שריפת התורה – אז והיום

שבעה עשר בתמוז: שריפת התורה – אז והיום

יום חמישי, י”ז תמוז התשפ”ו
שנינו במסכת תענית (ד ו) – “חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר חמשה דברים ארעו את אבותינו”. החלוקה מזדקרת לעיניים – החורבן הגשמי ארע בתשעה באב כתוצאה מחטא המרגלים, אבל החורבן הרוחני, בו מושרש החורבן הגשמי – ארע קודם לכן, בשבעה עשר בתמוז, עת ירד משה מן ההר ושבר את הלוחות בשל חטא העגל.
אחת מאותן גזרות נוראיות שארעו ביום זה היה שרפת התורה בידי אפוסטמוס, משרי היוונים, וצריך להבין מדוע אירוע זה דווקא נמנה כאן במיוחד. היוונים הרי היו ידועים ביחסם המבזה כלפי המקדש וכלפי מנהגי היהדות בכלל. אולם שרפת התורה היתה מאורע טראומטי מכונן. עד אז, ידעו גם אומות העולם להעריך את הספר הקדוש. חז”ל מלמדים אותנו, כי כאשר בן-הדד מלך ארם ביקש ממלך ישראל את ‘מחמד עיניך’ (מלכים א כ ו), הכוונה היתה לספר התורה. ואפילו אחאב המלך הרשע, שאין לו חלק לעולם הבא, נחרד מעצם המחשבה, ופנה אל זקני העם שיורו לו כיצד לנהוג. הפסוקים מדברים בעד עצמם (שם ז-ט) – “ויקרא מלך ישראל לכל זקני הארץ ויאמר דעו נא וראו כי רעה זה מבקש כי שלח אלי לנשי ולבני ולכספי ולזהבי ולא מנעתי ממנו (כלומר, את הכל היה מוכן לתת, אבל לא את ספר התורה!). ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם אל תשמע ולוא תאבה. ויאמר למלאכי בן הדד אמרו לאדני המלך כל אשר שלחת אל עבדך בראשנה אעשה והדבר הזה לא אוכל לעשות וילכו המלאכים וישבהו דבר”. סופו של דבר, שאחאב יצא למלחמה כנגד כל הסיכויים, כי לא היה מסוגל לתת את ספר התורה!
אולם משהגיעו היוונים לארצנו, בקשו להנחיל את חכמתם הארצית כתחליף לחכמת התורה, המחברת שמים וארץ. זה עומק דברי חז”ל באינספור מקומות, בהם הם מתארים את יוון כמי ש’החשיכה את עיניהם של ישראל’ (בדרך-כלל כדרשה על הפסוק ‘וחושך על פני תהום’ בפרשת הבריאה ועל הפסוק ‘והנה אימה חשכה נופלת עליו’ שנאמר על אברהם בברית בין הבתרים). ה’אור’ היווני, הנאורות הרואה בקדמה המדעית את חזות הכל – אינו אלא חושך עמוק, כי הוא מנתק את החומר מהרוח, ובכך מחשיך את עיניהם של ישראל. תרבות נאורה זו – היא שרדפה את חסידינו וכמעט והקיצה קץ על כל היהדות כולה, אילולא החשמונאים הגיבורים שעמדו על נפשם והצילו את רוח האומה. 
שריפת התורה היתה הרבה יותר משריפת הגויל. היא היתה שרפה של נשמת האומה. לא לחינם נקבע ט’ בתמוז – היום בו נבקעה החומה בבית ראשון – כמועד שריפת התלמוד בפריז, שהיתה אחת הגזרות הקשות שעמנו ידע בגלות הדוויה. היה זה המשך ישיר לשרפת התורה בידי היוונים. הנוצרים האכזרים הבינו, כי כל עוד עמנו דבק בתורתו – לא יצליחו להכניע אותו, הגם שהכח הפיזי נמצא בידיהם והם רוצחים בנו כאוות נפשם. המהר”ם מרוטנבורג קונן את הקינה הידועה ‘שאלי שרופה באש’ על אותו מאורע, ולא נחה דעתו עד שזעק – “עוֹד תִּגְזוֹר לִשְׂרוֹף דָּת אֵשׁ וְחֻקִּים וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ גְּמוּלָיִךְ”!
בחסדי ה’ העצומים ובמסירות נפשם של אבותינו, שרדנו הן את רדיפות הגוף והן את שריפת הספרים. העולם הנוצרי לא שקט על שמריו, וספרינו עברו צנזורה קשה בידי השליטים במשך מאות שנים, ועד היום רבים מהספרים שלנו לוקים בשיבושי הצנזור, שבדרך-כלל היה משומד יהודי. אולם אחר כל זאת, זכינו לשוב לארצנו ולהקים את עולם התורה בעוצמה שלא זכורה מימי חזקיהו בבית ראשון! ספרי התורה המהודרים הן התשובה הניצחת לאפסטמוס שר יוון, ורבבות עותקי הש”ס המהודרים המצויים כמעט בכל בית של יהודי שומר מצוות, ביחד עם היבול התורני העצום לו אנו זוכים חדשות לבקרים – הם מבטאים את הנצחון על הכמרים האכזריים באירופה, אשר חשבו שיכניעו את רוח העם, שכל מהותו יונקת מכתבי הקודש ופרושיהם.
נו, תשאלו, אז אין עוד טעם לקונן על שרפת התורה? לא בדיוק… .  כשהוציאו את רבי חנינא בן תרדיון להורג, כרכו אותו עם ספר התורה שלימד ברבים ושרפו אותם יחדיו. שאלו אותו תלמידיו – מה אתה רואה? השיב להם – “גוילין נשרפין ואותיות פורחות!” (עבודה זרה יח.). אפשר לשרוף את הגויל, את העור, את החומר. אי אפשר לשרוף את הרוח, את הפנימיות.
אולם כיום, לדאבוננו, הגענו למצב הפוך – הגוילין קיימים, בהידור רב. ספרי תורה מהודרים מצויים בכל פינה, בבתי כנסת רבים אף יש נביאים על קלף, וארונות הספרים מלאים עד אפס מקום. אולם התרבות המערבית, שהיא הגלגול המודרני של תרבות יוון – מכרסמת בנו מבפנים, ומנסה לכבות את הפנימיות, את האותיות, את המושגים והערכים התורניים! ניתן למנות רשימה ארוכה של נושאים הנוגעים לחיינו הציבוריים, בהם עומדת התרבות המערבית בניגוד קוטבי לדעת תורתנו הקדושה, ואין מי שיזעק את האמת הפשוטה, ולפיה התורה ניתנה בדיוק בשביל הדברים האלו – לנהל את האומה לאור אותם ערכים תורניים, שמיוסדים על האמונה בבורא עולם המשגיח על ברואיו ותובע מהם לחיות את חייהם לאור האמת, הצדק והיושר הנתונים בסיני! אם זה בנושא של מדינה יהודית לעומת דמוקרטיה מערבית, אם זה בנושא של חובת הציות להלכה לעומת זכויות הפרט, אם זה בנושא של מעמד הלא-יהודי בארץ-ישראל, אם זה בנקודה היסודית ביותר של טוב ורע אבסולוטיים המחייבים את האדם, אם זה בכל נושא עקרוני אחר – התורה תובעת את עלבונה, ותיקון המעשה הנורא של שרפת התורה, עליו אנו מתאבלים, לא יהיה שלם עד שנזכה להעמיד את הערכים הפנימיים שלה כיסוד חוקת האומה!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש.

לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה בדוא"ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל
או
1@SHEMA-YISRAEL.ORG