יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום רביעי, כ”ג תמוז התשפ”ו

בשעה שדונלד טראמפ, אשר במסגרת הערצתו לדיקטטורים במזרח התיכון, מתחכך בחמימות עם הרודן ארדואן, ומעניק לו כרטיס כניסה למועדון אקסקלוסיבי  של טיפוסים מפוקפקים הזוכים להערצתו – אמיר קטאר, יורש העצר הסעודי, הנשיא הטרוריסט הסורי ועוד – יצא שר החוץ הטורקי הקאן פידאן בהכרזה, ולפיה ישראל מהווה ‘נטל שהאנושות אינה יכולה לשאת’. שר החוץ הישראלי הגיב בתקיפות והצביע על הטרמינולוגיה הנאצית שבדברים, אבל זה כנראה לא עושה רושם חזק מדי על טראמפ, אשר משרטט את המזרח התיכון החדש על-פי דרכו מתוך שאיפה ליצור רצועת סחר פרו-אמריקאית שתחסום את ההתפשטות הסינית. אם ישראל תצטרך לשלם את המחיר – יהיה זה מחיר קל עבור טראמפ, ולקח חשוב לכל מי שחשב שיש לנו בעל ברית אמיתי מלבד אבינו מלכנו.

אבל האמת היא, שדברי שר החוץ הטורקי שווים התיחסות מקיפה. הוא מכנה אותנו ‘נטל שהאנושות אינה יכולה לשאת’. והאמת – שהוא צודק לחלוטין! האנושות היום מורכבת משני גושים עיקריים – מזרח ומערב, ואין זה מקרה, שטורקיה משמשת כמעין גשר בין שני העולמות בהיותה מדינה מוסלמית השואפת להיות חלק מאירופה.

מה מכילה אותה אנושות, שישראל מהווה עבורה קוץ בגרון? ובכן, המזרח נשלט בידי האיסלם, הרואה בקיומה של מדינה יהודית על אדמת הקדש מוסלמי כדבר בלתי נסבל, הסותר את האמונה המוסלמית. המערב, לעומת זאת, נולד על ברכי הנצרות, אשר רואה בהשפלת היהודים אבן יסוד באמונתה, ובחזרתם לארצם כסתירת לחי מצלצלת. והגם שהעולם המערבי כיום הוא בעיקרו חילוני, אותה תפיסה בסך-הכל עברה גלגול והותאמה לעידן המודרני, אך מעולם לא שנתה את הדי.אנ.איי שלה. מלבד זאת, המערב מכיל יסודות פרוגרסיביים, המתנגדים לקיומו של עם ישראל בשל היותו נושא בשורת האמונה בא-ל אחד, אמונה הסותרת את האתאיזם המופקר, החותר תחת כל אושיות המוסר, והמשמש בסך-הכל כגלגול מתוחכם של האלילות הקדומה.

ויכוח על שטח כמו שיש בין רוסיה לאוקראינה – האנושות יכולה לשאת. במוקדם או במאוחר הצדדים יגיעו שם להבנה, שהמלחמה לא תוכרע ומוטב להם להגיע להסכם כזה או אחר. מאבק כלכלי – גם את זה האנושות יכולה לשאת. כל צד מנסה לשפר עמדות, ובסוף מגיעים להסכם שישרת את כולם. אבל נוכחותו של א-להי ישראל בבריאה באמצעות עמו בחירו השב לארצו בתהליך שאין לו אח ורע בהיסטוריה האנושית ותוך כך הוא מנפץ לרסיסים את כל האמונות והתפיסות של משנאיו ממזרח וממערב – את זה האנושות באמת לא יכולה לשאת…

האם גורלה של האנושות כולה נחרץ? לא בהכרח. ישנה תופעה מבורכת בעולם, של בני נח המבינים את תכלית הבריאה ומוכנים לעמוד בצד הנכון של ההיסטוריה. בארה”ב ישנם עשרות מליונים שמאמינים ברמה כזו או אחרת בשיבת ישראל לארצו, וחלק מהם אף זנחו לחלוטין את הנצרות. גם באירופה ניתן למצוא אנשים שראו את הצדק והיושר המגולמים במורשת האבות והחליטו לדבוק בישראל מתוך הבנה, כי בהם טמון המפתח להצלחת האנושות כולה. אף במדינות האסלאם ניתן למצוא יחידים כאלו, אף שהם כטיפה מן הים.

אמנם, האנושות ברובה צועדת במדרון לעברי פי פחת, ושר החוץ הטורקי מבטא את רחשי לבם היטב. אך ההיסטוריה בסופו של דבר מנוהלת בידי בורא עולם, ולא ירחק היום, בו תוכח צדקתם של אלו, אשר דבקו בהבטחה הא-להית של ‘ואברכה מברכיך ומקללך אאר’ שנאמרה לאברהם (בראשית יב ג).

וכן מובא בתנא דבי אליהו רבה פרשה כ – “פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום ומצאתי זקן אחד, אמר לי – רבי, וכי יש אומות העולם לימות המשיח? אמרתי לו – בני, כל גוים וכל ממלכות שעינו את ישראל ולחצו את ישראל, באין ורואים בשמחתן של ישראל, והולכין לעפרן, ושוב אין חוזרין לעולם, שנאמר ‘רשע יראה וכעס שניו יחרק ונמס תאות רשעים תאבד’ (תהלים קיב י), ואומר ‘והנחתם שמכם לשבועה לבחירי’ (ישעיה סה טו), וכל ממלכות וכל גוים שלא עינו את ישראל ולא לחצו אותן – באין והווין אכרים וכורמים לישראל, שנאמר ‘ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו’, ואומר ‘ואתם כהני ה’ תקראו משרתי א-להינו יאמר לכם חיל גוים יאכלו ובכובדם יתימרו’ (ישעיה סא ה ו), ואומר ‘כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ה’ לעבדו שכם אחד’ (צפניה ג ט), ואומר ‘ולעבדיו יקרא שם אחר’ (ישעיה סה טו).

על הפסוק בישעיה שהובא כאן – “וְהִנַּחְתֶּם שִׁמְכֶם לִשְׁבוּעָה לִבְחִירַי וֶהֱמִיתְךָ אֲדֹ-נָי ה’ [א-להים קרי] וְלַעֲבָדָיו יִקְרָא שֵׁם אַחֵר”  באר הרד”ק – “כשתמותו מיתת הגוף בחרב, תניחו אחריכם שמכם לשבועה ולקללה, הפך הצדיק שכתוב בו ‘זכר צדיק לברכה’, אבל אתה – יזכר שמך לקללה, כי בחירי יקללו בכם מי שיקללו, ויאמרו – יהיה כך וכך והמיתך ה’ כמו שהמית פלוני ופלוני”. הנבואה הזאת התקיימה כבר בכמה ברנשים בשנים האחרונות – דף וסינואר, הניה, נסראללה וחמינאי ועוד כמה. שר החוץ הטורקי הקאן פידאן – אתה מוזמן להצטרף למועדון…

יום חמישי, י”ז תמוז התשפ”ו

שנינו במסכת תענית (ד ו) – “חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר חמשה דברים ארעו את אבותינו”. החלוקה מזדקרת לעיניים – החורבן הגשמי ארע בתשעה באב כתוצאה מחטא המרגלים, אבל החורבן הרוחני, בו מושרש החורבן הגשמי – ארע קודם לכן, בשבעה עשר בתמוז, עת ירד משה מן ההר ושבר את הלוחות בשל חטא העגל.

אחת מאותן גזרות נוראיות שארעו ביום זה היה שרפת התורה בידי אפוסטמוס, משרי היוונים, וצריך להבין מדוע אירוע זה דווקא נמנה כאן במיוחד. היוונים הרי היו ידועים ביחסם המבזה כלפי המקדש וכלפי מנהגי היהדות בכלל. אולם שרפת התורה היתה מאורע טראומטי מכונן. עד אז, ידעו גם אומות העולם להעריך את הספר הקדוש. חז”ל מלמדים אותנו, כי כאשר בן-הדד מלך ארם ביקש ממלך ישראל את ‘מחמד עיניך’ (מלכים א כ ו), הכוונה היתה לספר התורה. ואפילו אחאב המלך הרשע, שאין לו חלק לעולם הבא, נחרד מעצם המחשבה, ופנה אל זקני העם שיורו לו כיצד לנהוג. הפסוקים מדברים בעד עצמם (שם ז-ט) – “ויקרא מלך ישראל לכל זקני הארץ ויאמר דעו נא וראו כי רעה זה מבקש כי שלח אלי לנשי ולבני ולכספי ולזהבי ולא מנעתי ממנו (כלומר, את הכל היה מוכן לתת, אבל לא את ספר התורה!). ויאמרו אליו כל הזקנים וכל העם אל תשמע ולוא תאבה. ויאמר למלאכי בן הדד אמרו לאדני המלך כל אשר שלחת אל עבדך בראשנה אעשה והדבר הזה לא אוכל לעשות וילכו המלאכים וישבהו דבר”. סופו של דבר, שאחאב יצא למלחמה כנגד כל הסיכויים, כי לא היה מסוגל לתת את ספר התורה!

אולם משהגיעו היוונים לארצנו, בקשו להנחיל את חכמתם הארצית כתחליף לחכמת התורה, המחברת שמים וארץ. זה עומק דברי חז”ל באינספור מקומות, בהם הם מתארים את יוון כמי ש’החשיכה את עיניהם של ישראל’ (בדרך-כלל כדרשה על הפסוק ‘וחושך על פני תהום’ בפרשת הבריאה ועל הפסוק ‘והנה אימה חשכה נופלת עליו’ שנאמר על אברהם בברית בין הבתרים). ה’אור’ היווני, הנאורות הרואה בקדמה המדעית את חזות הכל – אינו אלא חושך עמוק, כי הוא מנתק את החומר מהרוח, ובכך מחשיך את עיניהם של ישראל. תרבות נאורה זו – היא שרדפה את חסידינו וכמעט והקיצה קץ על כל היהדות כולה, אילולא החשמונאים הגיבורים שעמדו על נפשם והצילו את רוח האומה. 

שריפת התורה היתה הרבה יותר משריפת הגויל. היא היתה שרפה של נשמת האומה. לא לחינם נקבע ט’ בתמוז – היום בו נבקעה החומה בבית ראשון – כמועד שריפת התלמוד בפריז, שהיתה אחת הגזרות הקשות שעמנו ידע בגלות הדוויה. היה זה המשך ישיר לשרפת התורה בידי היוונים. הנוצרים האכזרים הבינו, כי כל עוד עמנו דבק בתורתו – לא יצליחו להכניע אותו, הגם שהכח הפיזי נמצא בידיהם והם רוצחים בנו כאוות נפשם. המהר”ם מרוטנבורג קונן את הקינה הידועה ‘שאלי שרופה באש’ על אותו מאורע, ולא נחה דעתו עד שזעק – “עוֹד תִּגְזוֹר לִשְׂרוֹף דָּת אֵשׁ וְחֻקִּים וְלָכֵן אַשְׁרֵי שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ גְּמוּלָיִךְ”!

בחסדי ה’ העצומים ובמסירות נפשם של אבותינו, שרדנו הן את רדיפות הגוף והן את שריפת הספרים. העולם הנוצרי לא שקט על שמריו, וספרינו עברו צנזורה קשה בידי השליטים במשך מאות שנים, ועד היום רבים מהספרים שלנו לוקים בשיבושי הצנזור, שבדרך-כלל היה משומד יהודי. אולם אחר כל זאת, זכינו לשוב לארצנו ולהקים את עולם התורה בעוצמה שלא זכורה מימי חזקיהו בבית ראשון! ספרי התורה המהודרים הן התשובה הניצחת לאפסטמוס שר יוון, ורבבות עותקי הש”ס המהודרים המצויים כמעט בכל בית של יהודי שומר מצוות, ביחד עם היבול התורני העצום לו אנו זוכים חדשות לבקרים – הם מבטאים את הנצחון על הכמרים האכזריים באירופה, אשר חשבו שיכניעו את רוח העם, שכל מהותו יונקת מכתבי הקודש ופרושיהם.

נו, תשאלו, אז אין עוד טעם לקונן על שרפת התורה? לא בדיוק… .  כשהוציאו את רבי חנינא בן תרדיון להורג, כרכו אותו עם ספר התורה שלימד ברבים ושרפו אותם יחדיו. שאלו אותו תלמידיו – מה אתה רואה? השיב להם – “גוילין נשרפין ואותיות פורחות!” (עבודה זרה יח.). אפשר לשרוף את הגויל, את העור, את החומר. אי אפשר לשרוף את הרוח, את הפנימיות.

אולם כיום, לדאבוננו, הגענו למצב הפוך – הגוילין קיימים, בהידור רב. ספרי תורה מהודרים מצויים בכל פינה, בבתי כנסת רבים אף יש נביאים על קלף, וארונות הספרים מלאים עד אפס מקום. אולם התרבות המערבית, שהיא הגלגול המודרני של תרבות יוון – מכרסמת בנו מבפנים, ומנסה לכבות את הפנימיות, את האותיות, את המושגים והערכים התורניים! ניתן למנות רשימה ארוכה של נושאים הנוגעים לחיינו הציבוריים, בהם עומדת התרבות המערבית בניגוד קוטבי לדעת תורתנו הקדושה, ואין מי שיזעק את האמת הפשוטה, ולפיה התורה ניתנה בדיוק בשביל הדברים האלו – לנהל את האומה לאור אותם ערכים תורניים, שמיוסדים על האמונה בבורא עולם המשגיח על ברואיו ותובע מהם לחיות את חייהם לאור האמת, הצדק והיושר הנתונים בסיני! אם זה בנושא של מדינה יהודית לעומת דמוקרטיה מערבית, אם זה בנושא של חובת הציות להלכה לעומת זכויות הפרט, אם זה בנושא של מעמד הלא-יהודי בארץ-ישראל, אם זה בנקודה היסודית ביותר של טוב ורע אבסולוטיים המחייבים את האדם, אם זה בכל נושא עקרוני אחר – התורה תובעת את עלבונה, ותיקון המעשה הנורא של שרפת התורה, עליו אנו מתאבלים, לא יהיה שלם עד שנזכה להעמיד את הערכים הפנימיים שלה כיסוד חוקת האומה!

יום ראשון, ו’ תמוז התשפ”ו

כניעתה המבישה של ארה”ב לאיראן והסכמתה פחות או יותר לכל תנאי משטר הרשע ממחישים בפעם המי יודע כמה, שגם הנצחון הצבאי המזהיר ביותר – אין בכחו ליצור מציאות חדשה בלא תנופה מדינית שתתכתב עם אותו נצחון. ובעוד שארה”ב וישראל מביסות את איראן שוב ושוב בשדה הקרב, על שולחן המשא ומתן יוצאת ארה”ב חבולה ומדממת, וישראל כבעלת בריתה הנגררת אחריה נושאת גם היא בהשלכות הקשות.

ונשאלת השאלה, מדוע תמיד זה קורה, שהאיראנים מצליחים להשיג במישור המדיני את מה שלא הצליחו במישור הצבאי, ויותר מכך – כיצד זה שארגוני הטרור ומדינות ערב אף הן זוכות להישגים מדיניים משמעותיים כנגד ישראל, אף שזו מנצחת אותם שוב ושוב בשדה הקרב?

אם נתבונן על המציאות בצורה קרה ושכלית נגלה, כי כנגד כל היתרונות הצבאיים, הכלכליים, הטכנולוגיים והאחרים של ארה”ב וישראל על-פני אויביהם, ישנו תחום אחד, בו האויב זוכה לעליונות מוחלטת – האמונה בצדקת הדרך וההגדרה המדויקת של מהות המאבק. ממשל טראמפ-ואנס הניח על השולחן את הקלפים בצורה הברורה ביותר – ארה”ב נכנסה למלחמה בגלל נפט ודולרים, והפלת שלטון הרשע המאיים להשמיד את ישראל מעולם לא היה מטרה שראוי להקריב עבורה חיילים אמריקאים והפסדים כלכליים. בעוד האיראנים רואים בכסף ובשליטה על מאגרי הנפט אמצעי לקידום אידיאולוגית השתלטות האיסלאם על העולם – האמריקאים רואים את כל המציאות דרך הדולר, וכל שאר השיקולים אינם אלא אמצעי עבור המטרה הנכספת של שליטה בסחר העולמי. וכאשר אלו הם יחסי הכחות, מובן מאד כיצד הגענו לאן שהגענו, ומדוע כל ההצלחות הצבאיות אינן יכולות לעמוד למול החזון האיראני, שמבין כי לא על הדולר לבדו יחיה האדם.

ישראל עומדת כעת בפרשת דרכים, ועליה לבחור בין שתי אפשרויות. היא יכולה להמשיך להיות גרורה אמריקאית, לראות כמו אמריקה את תכלית קיומה כשגשוג ורווחה כלכלית, וממילא התוצאות תהיינה בהתאם. לא רק מול איראן, אלא מול שלל אויבים המקיפים אותנו וצמאים לדמנו. כל עוד אנחנו מציבים חזון של ‘ככל העמים בית ישראל’, כל עוד הציונות שלנו היא ציונות של מקלט בטוח לעם היהודי ותו לא, כל עוד שאיפותינו סובבות סביב דרוג האשראי של מודי’ס והתברגות במדינות המובילות ב-OECD, כל עוד אנחנו מהווים כוכב נוסף בדגל האמריקאי לא רק בשל השעבוד הפוליטי אלא יותר מכך – בגלל השעבוד הערכי לחומרנות האמריקאית – אנחנו תמיד נעמוד בעמדת נחיתות מול אויב, אשר יכול להכות בנו באמצעות טרקטורים פרימיטיביים, גרזנים וסכיני מטבח, כי הוא מאמין בצדקת דרכו וחזונו סלול לפניו.

אך ישנה אפשרות אחרת. לא חייבים להיות חלק מהרקבון המוסרי שהחברה המערבית יצרה. אפשר להתנהל עם חזון, אפשר להתנהל עם תורה, אפשר להתנהל עם הבנה נכונה ושורשית, כי המלחמה שלנו באויב היא מלחמת הטוב ברע, והיא נועדה לתקן את העולם מבחינה ערכית. תקראו לזה משיחיות אם תרצו, לא אכפת לי. אדרבה – זו מחמאה עבורנו. ואם רק נעשה את השינוי הקריטי הזה – יגלה האויב, כי נשמט הקרקע מתחת לרגליו, כי היתרון שהיה לו – הלך ונמוג. האיראנים יכולים לבוא לשולחן המשא ומתן עם ארה”ב אחרי שחוסלה ההנהגה הבכירה שלהם ומערכות ההגנה שלהם נוטרלו, מתקני הגרעין הופצצו וישראל וארה”ב עשו בארצם כבשלהם – ואחר כל זאת לכופף את ארה”ב ולהכניע אותה, משום שאת האמריקאים מעניין כסף ורק כסף. אבל הם לא יוכלו לעשות זאת לישראל, משום שכנגד החזון האיסלמי הרצחני ישראל תעמיד את חזון התורה, שיקר ללבנו לא פחות ממה שחזונם יקר ללבם. בעצם, הרבה יותר…

אתם מאיימים ליצור משבר אנרגיה? בכבוד, זה יפגע בכם יותר מאשר בנו. אתם מאיימים ליצור כאוס כלכלי? אין בעיה, נמצא פתרונות, אולי נכבוש לכם קצת שטחים לצורך כך. מה שבטוח – אנחנו לא מוותרים על החזון שלנו, ואנחנו לא מאפשרים לשונאינו להתחמש על-מנת להשמידנו. לא נחכה עוד לרגע שלפני האחרון, אלא נכה אותם שוק על ירך בכל מקום שהם. אנחנו לא משחקים אתכם מונופול כמו דולנד טראמפ, אנחנו עוסקים בהישרדות המדינה היהודית שקמה מעפר הכבשנים, ואיננו מתכוונים לאבד אותו בגלל שג’יי די ואנס אוהב לעשות עסקים עם קטאר או בגלל שג’ראד קושנר צריך להראות שהוא נאמן לאמריקה למרות שהוא יהודי.

המפתח לנצחון בזירה המדינית עובר דרך החזון, דרך התודעה, דרך האמונה בצדקת הדרך. ההצלחה הצבאית אינה אלא הכשר מצוה, היא סוללת את הדרך למציאות מדינית אחרת, אבל אין בכחה ליצור אותה בלא שתלווה בשינוי יסודי של הערכים עליה מושתתת מדינת ישראל. אולי אחרי שרואים כולם כיצד ארה”ב הגדולה אינה מצליחה לתרגם את ההצלחה הצבאית למישור המדיני בשל החדלון הערכי המובנה של התרבות המערבית – אולי סוף סוף יבינו בישראל, כי עזיבתה של אותה תרבות וחזרה אמיתית אל ה’ ואל תורתו בכל הרבדים של מציאות האומה – זהו המתכון היחיד שיביא את הנצחון המוחלט שכולנו מייחלים אליו!

יום שלישי, א’ תמוז התשפ”ו

ההסכם האומלל של ארה”ב עם איראן והכפיפות של ישראל לאותו הסכם – עד כמה שינסו להסביר לנו שאנחנו שומרים על חופש פעולה וכיוצא בכך, תוך תגובות מדודות ומתונות נגד לבנון, תגובות שנועדו לספק את דעת הקהל הישראלית מחד ולא ‘לקרוע את החבל’ מול טראמפ מאידך – כל מצב הביש הזה מחייב חישוב מסלול מחדש ביחס לתפיסה הבטחונית הישראלית. המתכונת חוזרת על עצמה מדי הרבה פעמים מאז הטבח הנורא בשמחת תורה – בנית כח צבאי הנועד להשמיד את ישראל, אם על גבולותיה ואם באיראן הרחוקה, נסיון להוציא לפועל את התכנית השטנית, התעוררות מאוחרת של ישראל, נצחונות צבאיים תוך גבורה עילאית של חיילינו, וכאשר המטוטלת מתהפכת וישראל עומדת בפני נצחון – עצירת המלחמה בידי ארה”ב ושותפותיה העוינות את ישראל, כדי שהאויב יתחמש ויתעצם מחדש, וחוזר חלילה.

כיצד שוברים את המעגל ומונעים את המציאות הקשה, בה חיילינו נופלים לשווא בגלל החדלון המדיני, שהורס כל הישג צבאי? כמו תמיד, הפתרון טמון בהכרעה ערכית, רוחנית, תורנית, שהמציאות הצבאית והמדינית אינה אלא נגזרת ממנה.

מדינת ישראל ידעה שתי תפיסות עד כה ביחס לסכסוך מול האויב הערבי והאיסלמי. תפיסת השמאל גרסה, כי ישראל לא תוכל להתקיים לאורך זמן במצב של מלחמה, וכי ויתורים טריטוריאליים יביאו את השלום המיוחל. תפיסת הימין, לעומת זאת, גרסה כי ויתורים כאלו הם מסוכנים, אולם בהעדר אופק מדיני ריאלי, יש ‘לנהל את הסכסוך’ תוך בנית עוצמתה הכלכלית והמדינית של ישראל. כשלונו המוחלט של הסכם אוסלו, שרק העצים את הטרור הערבי, קריסת השיחות של ברק עם ערפאת בקמפ-דייויד והתוצאות ההרסניות של גרוש יהודי גוש קטיף, כשהטבח הנורא בדרום מהווה את שיאו של התהליך – כל אלו הוכיחו את כשלון מדיניות השמאל והניעו בקרב העם תהליך, אשר הוריד את מפלגות השמאל האידיאולוגי מחמשים וששה מנדטים ערב הסכם אוסלו לדשדוש סביב אחוז החסימה בבחירות האחרונות.

הימין, לעומת זאת, הציע את ‘ניהול הסכסוך’, כאמור, ובנימין נתניהו – אשר לאחרונה מלאו שלושים שנה לעלייתו לשלטון בפעם הראשונה – גילם במדיניותו את אותה גישה בצורה המובהקת ביותר. הוא בנה את הכלכלה הישראלית, שבר את המבנה הסוציאליסטי שחנק את האזרחים כאן, יצר קשרים מדיניים ענפים, ויזם פעילות צבאית הגנתית שנועדה לקדם את פני הרעה, בעיקר מול איראן. הצמיחה הכלכלית והשקט היחסי שהיה מנת חלקנו במהלך רוב שנות שלטונו יצרו בקרב רבים את התחושה, שאכן ניהול הסכסוך היא המדיניות הנכונה בהעדר כל אפשרות לשלום עם האויב הצמא לדמנו ובהעדר כל אפשרות להכריע אותו אחת ולתמיד.

הטבח הנורא בשמחת תורה וטבעת החנק שהתעוררנו לנגדה שמו קץ לאשליה הזאת. האמת, שכבר במבצע שומרי החומות היינו אמורים להתעורר, כאשר האויב הערבי שבתוכנו – השכים שבעינינו והצנינים שבצדנו – הראה מקצת מפרצופו האמיתי, ומי שלא טמן את ראשו בחול הבין כבר אז, כי ‘ניהול הסכסוך’ אינו אלא אשליה מתוקה על-גביו של הר געש העלול להתפרץ בכל רגע על כולנו. מילות התורה הקדושה מזדקרות לעינינו לנוכח המציאות הקשה, וכיום ברור יותר מתמיד, כי אשלית הדו-קיום עם האויב הערבי היא מתכון בטוח לאסונות נוספים, ומדיניות ההכלה של בנית כח צבאי עוין על גבולות ישראל היא מתכון בטוח לטבח נוסף, העלול להיות קשה בהרבה מזה של שמחת תורה. אומרת התורה [במדבר לג נב-נו (פרשת מסעי)] –

“והורשתם את כל ישבי הארץ מפניכם… והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אתה. והתנחלתם את הארץ בגורל למשפחתיכם… ואם לא תורישו את ישבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינם בצדיכם וצררו אתכם על הארץ אשר אתם ישבים בה. והיה כאשר דמיתי לעשות להם אעשה לכם”. ואומרת הגמרא בסוטה לד. – “עודם בירדן, אמר להם יהושע: דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם, שנאמר: ‘והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם’ וגו’, אם אתם עושין כן – מוטב, ואם לאו – באין מים ושוטפין אותיכם. מאי אותיכם? אותי ואתכם”.

אותי ואתכם! הדברים מבהילים, ולנוכח המציאות ההולכת ומתבהרת, הם מחייבים לא רק שינוי מדיניות נקודתי, לא רק עמידה איתנה מול ממשל טראמפ, אלא שינוי פאזה מוחלט. כפי שמדיניות השמאל הוכחה כאסון והציבור הישראלי כבר מזמן מאס בה, כך גם מדיניות ‘הכלת הסכסוך’ של נתניהו הביאה אותנו לשוקת שבורה. ההתעלמות מציווי התורה להוריש את יושבי הארץ ומהצו התורני והמוסרי הפשוט של ‘הקם להרגך – השכם להרגו’ – התעלמות זו הביאו אותנו לחוסר האונים הנוכחי. בורא עולם הועיד עבורנו את ירושת הארץ, אך לשם כך אנחנו צריכים להבין מה מונח כן על כף המאזניים.

‘ניהול הסכסוך’ לא יביא אותנו לשום מקום. הימין החילוני נדחק לפינה הזאת, משום שהשמאל האשים אותו בהעדר חזון מדיני, ואת החזון התורני של הורשת יושבי הארץ והשמדת אויבי ישראל הוא לא היה מוכן להעלות על דעתו, משום שחזון זה כרוך בהבנה היסודית, ולפיה ה’ מנהל את כל אורחות חיינו, ואנו נושאים את שמו בכל מהלכינו המדיניים, מה שמחייב קבלת עול מלכות שמים מלא, והעול הזה כבד מדי עבור כתפיו של מי שבסך-הכל רוצה עוד מדינה נורמלית ככל העמים.

אולם כפי שה’ ניפץ במציאות שיצר את חזון השמאל – כך הוא מנפץ לעינינו את אשליות הימין. באים מים ושוטפים אותי ואתכם! מבול אל-אקצה אמור היה לעורר אותנו ליעוד שלנו כעם ה’, הוא אמר היה להביא אותנו להבנה, ולפיה המאבק על הארץ הוא מאבק של א-להי ישראל באויביו, הוא אמור היה לעורר אותנו מאשלית ניהול הסכסוך ולהביא אותנו למסקנות התורניות שנסינו לברוח מהן. עליתו של טראמפ לשלטון בארה”ב – עם כל השמחה על מפלת שונאי ישראל – פעלה נגדנו מהבחינה הזאת, שהיא הנשימה מחדש את האשליות של נתניהו והימין, ולפיהם ניתן לברוח מההכרעה וניתן להמשיך להתנהל כפי שהתנהלנו עד כה.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל

או

יום חמישי, י”ט סיון התשפ”ו

כשקוראים בכל שנה מחדש על חטא המרגלים, עולות מספר תמיהות, שכבר הרחיבו בהם מפרשי התורה, ואשר במבט ראשון קשה מאד ליישבן. בין השאר, אנו מתקשים להבין מדוע נמס לבם, עד כדי שהמיסו את לבב העם כשראו את יושבי הארץ. הרי בעודם  במצרים תחת שעבוד פרעה, אמר להם משה באופן ברור, כי יוציאם ממצרים ויביאם אל ארץ שבעה עמים. כבר במעמד הסנה אמר ה’ למשה – “וארד להצילו מיד מצרים ולהעלתו מן-הארץ ההוא אל-ארץ טובה ורחבה אל-ארץ זבת חלב ודבש, אל-מקום הכנעני והחתי והאמרי והפרזי והחוי והיבוסי” (שמות ג ח). וכי איזה ענין היה לה’ לתאר את עמי כנען היושבים בארץ, אם לא לומר שאף שהם נמצאים שם ועל אף גודלם וחוזקם, הוא יביא את ישראל לרשת את ארצם? ובמיוחד עולה התמיהה  – אחר שהוכיח את גבורתו ביציאת מצרים, איזה מקום יש לפקפק ביכולתו להביאם לארץ כנען? ולא רק זאת, אלא שכל תכלית יציאת מצרים היא כדי להביאם לארץ כנען, כפי שמפורש בדברים ו כג – “ואותנו הוציא משם [ממצרים], למען הביא אתנו לתת לנו את-הארץ אשר נשבע לאבתינו”. מקרא מלא דיבר הכתוב – למען זה ועל דעת זה יצאנו ממצרים! ובל נשכח – מדובר בראשי נשיאי ישראל, לא באנשים פחותי-ערך! מה הביא אותם לסרב להאמין להבטחת ה’ יירשו את ארצו?

אני רוצה להציע אפשרות, שניתן לדייק מהפסוקים, והיא מלמדת אותנו רבות גם לימינו באשר לטבע האנושי המונע מאתנו – גם מהטובים שבתוכנו – להתחבר לגודל השעה ולהאמין כי ביכולתנו לקיים את היעוד של גאולת ישראל השלמה. אמנם, אמרו המרגלים, ה’ הבטיח את הארץ לאבות והוא הוציא אותנו ממצרים ביד חזקה, הוא קיים את הבטחתו במלואה, אבל הבעיה היתה לו בו, כי אם בנו! חטא העגל רבץ על העם במלוא חומרתו, והם סברו, כי לא יתכן שה’ ימשיך להנהיג אותם באותה הנהגה מופלאה שהובטחה להם מפי משה. אף סימוכין לדבריהם יכלו להביא בדברי ה’ עצמו, שנאמרו אחר אותו חטא – “כי לא אעלה בקרבך” (שמות לג ג). ממילא, כאשר ההשגחה הנפלאה סרה מהם, חוזרים לנתונים הטבעיים, ואז באמת עמי כנען נראים כבלתי מנוצחים, וכדברי המרגלים “ונהי בעינינו כחגבים” (במדבר יג לג), וממילא גם ‘ידעו’ איך עמי כנען מתיחסים אליהם – “וכן היינו בעיניהם”. אמנם, ביציאת מצרים מתואר כיצד רעדו וחלו מפנינו עמי כנען (שמות טו טו-טז) – “נָמֹ֕גוּ כֹּ֖ל יֹשְׁבֵ֥י כְנָֽעַן.תִּפֹּ֨ל עֲלֵיהֶ֤ם אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד בִּגְדֹ֥ל זְרוֹעֲךָ֖ יִדְּמ֣וּ כָּאָ֑בֶן”, אבל כל זה היה לפני שחטאנו. הנסים הגדולים היו פעם, עכשיו חוזרים להנהגת הטבע, כאמור – “כי לא אעלה בקרבך”.

ובאמת, מדוע לא צדקו? האם יתכן שה’ יעשה נסים למי שמרד בו בצורה הקשה ביותר, עד שהודיע על הסרת השגחתו הנסית? אלא שאילו היו באמת קשובים לדבר ה’, אילולא הוציאו את המשפט המדכא מהקשרו, היו מוצאים את התשובה לאותה טענה בצדה של ‘הראיה’ שהביאו לדבריה, סמוך ממש לאותו משפט (שמות לג א-ג) – “וַיְדַבֵּ֨ר ה’ אֶל־מֹשֶׁה֙ לֵ֣ךְ עֲלֵ֣ה מִזֶּ֔ה אַתָּ֣ה וְהָעָ֔ם אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱלִ֖יתָ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִ֠שְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לֵאמֹ֔ר לְזַרְעֲךָ֖ אֶתְּנֶֽנָּה. וְשָׁלַחְתִּ֥י לְפָנֶ֖יךָ מַלְאָ֑ךְ וְגֵֽרַשְׁתִּ֗י אֶת־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הָֽאֱמֹרִ֔י וְהַֽחִתִּי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י הַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי. אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ”! ה’ מצוה לרשת את הארץ אחר חטא העגל, והוא מנהיג אותם על-ידי מלאך שיוריש את אותם עמים חזקים מפניהם. נכון, לא מדובר במלאך ש’שמי בקרבו’, עליו הובטח בפרשת משפטים לפני החטא (ראה שמות כג כא), ובכל זאת – ה’ הבטיח שגם בהנהגה זו יירשו את הארץ, וכדברי המלבי”ם שם בכי תשא אחר חטא העגל (שמות לג ב) –

“יש הבדל בין מלאך זה ובין המלאך שאמר לו בפרשת משפטים, שהראשון היה מלאך שאדוניו אתו, וה’ הולך עמהם עם מלאכיו, שעל זה אמר שם ‘כי שמי בקרבו’, לא כן מלאך זה הוא מלאך שאין אדוניו אתו, ואמר לו שבכל זאת לא תחוש שלא יספיק לכבוש את הארץ, כי ‘וגרשתי את הכנעני’, וכן בל תחוש שעל-ידי כך יהיה גרעון בטוב הארץ”.

אותו משפט שהמרגלים ראו כהסרת ההשגחה – לאמתו של דבר היה רק לטובתם של ישראל, כמפורש שם – “כי לא אעלה בקרבך – פן אכלך בדרך”. העם התעלם מהמציאות של המשך השגחת ה’ על אף חטא העגל, ועל כך נתחייבו כליה, וכדברי משה בנאום הפרדה בחומש דברים – “ובדבר הזה אינכם מאמינים בה’ א-להיכם. ההלך לפניהם בדרך לתור לכם מקום לחנתכם באש לילה לראתכם בדרך אשר תלכו בה ובענן יומם” (דברים א לב-לג).

על כך אומרת הגמרא בתענית כט. – “אמר רבה אמר רבי יוחנן – אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא – אתם בכיתם בכיה של חנם – ואני קובע לכם בכיה לדורות”. ואולי יש מקום להבין כאן, כי לא רק העונש נמשך לדורות, אלא גם הנסיון שלא עמדו בו המרגלים הוא נסיון תמידי – לדעת, כי ה’ בקרבנו גם אם חטאנו, כי הוא חפץ בנו למען שמו, כי ניתן לתקן ולשוב בתשובה, ויש לה’ תכנית גדולה שהוא לא יוותר עליה גם אם נחטא לפניו. להבין, כי גם העונשים שהוא נותן לנו על חטאינו – בסופו של דבר הם לטובתנו, כדי שנוכל להתקרב אליו בצורה נכונה, מתוך תשובה אמיתית, ולא כדי להרחיקנו מעליו.

על המשנה באבות (ב יג)– “אל תהי רשע בפני עצמך” כותב הרמב”ם יסוד גדול במלים קצרות כדרכו – “אם ידמה האדם עצמו פחות – לא תהיה חמורה בעיניו פחיתות שיעשה”. הדבר הגרוע ביותר שאדם יכול לעשות הוא להפסיק להאמין בכחו להיות טוב. הוא מאמין שהוא רע, וממילא הוא נהיה כזה. זהו יסוד הרס הנפש האנושית. ואם על יחיד נאמר כך – אזי ביחס לאומה הדברים אמורים ביתר שאת, ובמימדים קטסטרופליים! ענוה היא מדה חשובה ונעלית, אבל בתנאי שהיא מביאה הכנעה כלפי ה’. כאשר היא מביאה את ההפך – יאוש מהקשר עם ה’ – אזי אין זו ענוה, כי אם שפלות מהסוג הגרוע ביותר! ובמונחים של אומה – זה גרוע אפילו יותר מחטא העגל עצמו! לכן על חטא העגל ה’ סלח, ועל חטא המרגלים מאן לסלוח, כי בחטא זה ערערו את כל יסוד הברית!

כמובן, יש כאן לקח לדורות שלנו! רבים טוענים, כי איננו ראויים לנסים, כי ה’ לא עמנו, כי חטאנו לפניו. אך כאשר קוראים את פרשתנו מבינים, כי הברית היא נצחית, וכי כאשר הוא ממשיך להרעיף עלינו אהבה – סימן הדבר, כי חפץ בנו ומחובתנו לבטוח בו ולסמוך עליו, כי יוליכנו לעבר הגאולה השלמה תוך קיום כל היעודים האדירים שהבטיח לנו על-ידי נביאינו, והוא גם יסייע בידינו לשוב לפניו בלבב שלם –

“לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם. וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י יְקֹוָ֗ק נְאֻם֙ אֲדֹ-נָ֣י ה’ (א-להים קרי) בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם. וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם. וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם. וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר. וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם. וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵא-לֹהִֽים” (יחזקאל לו כב-כח).