יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום ראשון, ל’ תשרי התשפ”ז

לעיתים נדמה, כי אנו חיים בתוך מחזה היתולי, שנועד ללמד אותנו עד כמה מגוחכת היא תפיסת העולם החילונית-מערבית, שהביאה אותנו על תהום, ועד כמה מחובתנו לשוב אל ה’ לא רק בשל החיוב המוטל עלינו מכח התורה הקדושה, אלא גם על-מנת לשמור על בריאות הנפש, על קשר נורמלי עם המציאות, על הישארות במרחב השפיות האנושית בכדי לא להתדרדר למחוזות ההזיה והדמיון המופרע. יותר מכל, אנו למדים כי חיי תורה מלאים, הכוללים לא רק את שמירת המצוות המעשיות אלא גם את אימוץ מערכת הערכית התורנית – הם הערובה הבלעדית להמשך קיומנו כאן בארץ, שכן בלי זה, לא יעזור לא מנת משכל גבוהה, לא כישורים טכנולוגיים, לא יכולות ארגוניות ולא שום דבר שהעולם המערבי מתפאר בו. הצצה חטופה לצרפת תלמד אותנו מה קורה לאומה, שאבדה את הבסיס לצדקת קיומה כאשר היא מתמודדת מול אספסוף נחות מבחינה כלכלית, תרבותית וטכנולוגית, אך מחובר היטב לזהותו וממוקד בתכלית החיים כפי שהוא תופס אותם.

והנה הבשורה החדשה מבית מדרשם של אלו, שלא למדו דבר מהטבח הנורא לפני שלוש שנים. תאמינו או לא, הם מצאו את הפתרון השורשי לטרור העזתי ואת המפתח לשלום במזרח התיכון – ללמד את ילדי עזה על השואה ולנטר התבטאויות אנטישמיות במוסדות הלימוד הפלשתינים…

לא, זו לא בדיחה. ארגון אמריקאי, המפעיל את ‘כפר הילדים’ בעזה ובתוכו מספר בתי ספר, מתכוון להשתמש בבינה מלאכותית כדי לזהות התבטאויות אנטישמיות והסתה בכיתות, אחר הסרת תכניות המעודדים אלימות מתכנית הלימודים. לפי דיווח רשת ABC, התוכנית נועדה לסייע למורים ליישם תוכנית לימודים המקדמת שלום וסובלנות. את היוזמה הציג בחודש שעבר ד”ר דייוויד חסן, מייסד ומנכ”ל ארגון ‘כפר הילדים של עזה’, במהלך מפגש מקוון עם ארגונים הומניטריים. לדבריו, המערכת תשלח אליו התרעה כאשר תזהה שפה בעייתית, ולאחר מכן הוא יפנה למורה כדי לברר את ההקשר ולתת משוב. ההקלטות, כך אמר, יישמרו למשך 72 שעות בלבד.

תוכנית הלימודים מבוססת ברובה על זו של הרשות הפלשתינית. חסן אמר בעבר כי הוסרו ממנה ניסוחים המפארים אלימות או מעודדים אנטישמיות ועמדות נגד ישראל. כך, לדוגמא, בשאלות מתמטיקה, במקום לספור פיגועים ורציחות של יהודים, הם עכשיו מביאים דוגמאות מביצועים של שחקני כדורגל…

חסן מצטדק על ה’פגיעה בפרטיות’ של התלמידים ועל כך שהארגון מקבל תמיכה מגורמים ישראליים, בעוד העזתים המתנגדים לתוכנית טוענים, כי ‘היא פוגעת בעצמאותם לקבוע את חינוך ילדיהם’.

אני מעדיף להניח בצד את העזתים ולהתיחס אלינו, היהודים, כי שורש הבעיה מונח בנו, לא בהם. ג’רלד שטיינברג, מייסד ונשיאNGO Monitor , ארגון יהודי ידוע הנאבק באנטישמיות ובשנאת ישראל, תומך בתכנית ומביע ‘אופטימיות זהירה’ ביחס אליה. במסגרת התכנית, גם מתכוונים ללמד את ילדי עזה על השואה, מה שללא ספק ישכנע אותם שזה לא יפה לבצע בנו עוד אחת…

מה נאמר ומה נדבר? איני יודע כמה מליוני דולרים של יהודים יושקעו במיזם המטופש ללמד את ילדי עזה ששחקני כדורגל חשובים יותר מלוחמי ג’יהאד ושזה לא יפה שהיטלר – תוך שיתוף פעולה אינטנסיבי של העולם הערבי כולו, ובראשו המופתי הירושלמי חאג’ אמין אל-חוסייני, מהאבות המייסדים של ‘האומה הפלשתינית’ – הכניסו אותנו לתאי הגזים. אבל דבר אחד ברור – את הכסף, הזמן, היכולות, הכשרונות ושאר כל המשאבים של העולם היהודי היינו אמורים להשקיע בדבר אחד בלבד – לא בללמד את ילדי עזה על אושוויץ ולקוות ל’דה-רדיקליזציה’ כי אם בללמד את ילדי תל-אביב ורמת השרון, וגם את ילדי דימונה וחצור הגלילית מהי יהדות, מהי תורה מסיני, מהיכן נובע הקשר שלנו לארץ הזאת, מה משמעות הברית שכרתנו עם בורא עולם וכיצד אנו אמורים לעמוד לפניו כאומה על אדמתה, הגאה במורשתה ואינה נבהלת מזעקות ‘לסטים אתם’ של רוצחים שפלים ותומכיהם ברחבי הגלובוס. 

הלקח מטבח שמחת תורה הוא לא ללמד את פראי האדם בעזה כמה זה לא יפה לרצוח אותנו. הלקח הוא ללמד את ילדי ישראל שיש כאן מלחמת-דת בין עם ה’ למשנאיו, ושבמלחמה הזאת אין רחמים על האויב, וגם לא נסיונות פתטיים ללמד אותו על סבלנות ושלום. הנסיון המערבי לאלף את הפרא הערבי נחל כשלון מהדהד במאה השנים האחרונות, ובעוד שמדינות אירופה וארה”ב יכלו להרשות לעצמן לשגות באשליות כל עוד הסכנה היתה רחוקה מהם – לנו אין לוקסוס כזה, כי מדובר בחיינו וחיי ילדינו. (בזכות הפרוגרס והשמאל העולמי, עכשיו גם באירופה וביחוד בצרפת זה מגיע לפתח ביתם של אותם טפשים שאפשרו לאסלאם להשתלט גם על אירופה, אבל איך אומרים – שיאכלו את הקדרה שבישלו…).

יום רביעי, ה’ תשרי התשפ”ז

העולם היהודי מזדעזע ממראות קשים בלב ניו יורק – פעילים ניאו-נאצים קיימו בימים האחרונים הפגנה אנטישמית בעיר, כשהם עונדים סרטי זרוע שעליהם צלבי קרס ומשמיעים קריאות ‘הייל היטלר’ וסיסמאות נגד יהודים. האירוע התרחש במרחק של רחובות ספורים בלבד מהמקום שבו נערך טקס הזיכרון הממלכתי לציון 25 שנה לפיגועי 11 בספטמבר, והמפגינים המשיכו בפעילותם ללא התערבות מצד הרשויות.

מאחורי ההפגנה עומד ארגון ניאו-נאצי המגדיר את עצמו ‘סוציאליסטי-לבן’, ומציג כחלק ממטרותיו את שימור מעמדו של האדם הלבן ואת המאבק במה שהוא מגדיר כהשפעה יהודית. לצד הסמלים הנאציים והקריאות בשבח היטלר, נשמעו במקום גם קריאות ‘שחררו את פלסטין’ וסיסמאות אנטישמיות נגד מה שכינו המפגינים ‘הכוח היהודי’ ו’המניפולציות היהודיות’.

מה אתם אומרים? מזעזע, נכון? מעורר מחשבות נוגות? ממחיש כיצד האדמה רועדת מתחת רגליהם של יהודי ניו-יורק, כאשר העיר בעלת האוכלוסיה היהודית הגדולה בעולם נתונה תחת מתקפה מראש עיר תומך חמאס, ושתי קצוות הקשת הפוליטית בארה”ב עושים יד אחת בקואליציה שבמבט ראשון נראית מופרכת לחלוטין, אבל בפועל רואים, כי ישנו הרבה מן המשותף בין הניאו-נאצים לאסלאם הרדיקלי, ועיקר המשותף הוא השנאה לישראל. סיפור האהבה של הפיהרר הגרמני והמופתי הירושלמי במלחמת העולם השניה, שהיה האדם הלא-גרמני  היחיד שהורשה להכנס לאושוויץ ולצפות במלאכת ההשמדה – בוודאי משמש השראה לברית המשנאים.

וכבר מובא בספר קול התור (חלק ב פרק ב אות ב) – “תפקידו המיוחד של משיח בן יוסף – נגד עֵשָו קליפת השמאל, ותפקידו המיוחד של משיח בן דוד – נגד ישמעאל קליפת הימין, ושניהם יחדיו נגד עֵשָו וישמעאל שהם שור וחמור דטומאה. ההזדווגות של עֵשָו וישמעאל הוא ע”י ארמילוס שר הערב רב, ויכולה להחריב את ישראל ואת כל העולם רח”ל”.

אכן, מזעזע לראות את התגשמות אותה קואליציה של עשו וישמעאל ברחובות ניו יורק. אולם בטרם נביע את שאט נפשנו מהתופעה, כדאי להכניס דברים לפרופורציה הנכונה, ולא כדי להמעיט בסכנה הנשקפת ליהודי ניו-יורק, אלא בכדי לשים את האצבע על הסכנה הדחופה הרבה יותר.

בארה”ב מהוות הקבוצות הניאו-נאציות מיעוט רעשני וקולני שנהנה אמנם מהתיקון הראשון לחוקה האמריקאית בדבר חופש הביטוי, אך עדיין הם עומדים בשולי החברה וזוכים לגינוי חריף מכל קצוות הקשת הפוליטית. בארץ ישראל, לעומת זאת, עומדים בעלי בריתם המוסלמים, אשר שואפים בגלוי להשמיד את ישראל וזוכים ללגיטימציה בינלאומית רחבה, וגם בקרב קורבנותיהם הפוטנציאליים – היהודים בישראל – הם זוכים להבנה וסלחנות. הטבח הנורא בעוטף עזה זכה לגיבוי מסיבי של אוכלוסיה, אשר גם כאשר בתיהם נהרסו והם נאצלו להתפנות בהמוניהם עם עשרות אלפי הרוגים ופצועים – כל זה לא מנע מהם להעניק עורף שאיפשר למרצחים להחזיק במשך שנתיים תמימות בחטופים הישראלים. ערביי יהודה ושומרון תמכו אף הם בהמוניהם בטבח, לפי סקר אחד כ-81% הודו בכך בגלוי, ומבין השאר לא ברור כמה התנגדו מסיבות של כדאיות ואיזה מיעוט זניח באמת ראה בעיה ברצח יהודים. ערביי ישראל – אלו המחזיקים בתעודות זהות כחולות ונהנים מכל הזכויות – אף הם מצביעים בהמוניהם בבחירות לכנסת למפלגות הקוראות בגלוי למחיקת המדינה היהודית, מלבד אותם אלו שלא מוכנים להכיר בישראל אפילו לצרכים פוליטיים ותומכים בפלג הצפוני של התנועה האסלאמית. יוסף חדאד הוא קוריוז בנוף של ערביי ישראל, ואת תמיכתו הוא יונק באופן גורף מהציבור היהודי.

אתם עדיין מודאגים, קוראים יקרים, מאותם חדלי-אישים המצדיעים במועל-יד ברחובות ניו יורק ומפיצים תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות על הכח היהודי בוושינגטון בהשראת הפרוטוקולים של זקני ציון? אכן, אין לזלזל בהם, במיוחד במקרה שמשבר כלכלי חריף ידחוף אמריקאים רבים לחפש פתרונות קלים ועלול לקום מנהיג כריזמטי שיפנה את חצי התסכול לעבר היהודים. אבל אני הרבה יותר מודאג מאחמד טיבי וממנסור עבאס, שבחלקלקות לשונם הופכים לברי-שיח לגיטימיים בשיח הפוליטי הישראלי, כאשר בנאומים בשפה הערבית הם מגלים את שאיפתם האמיתית, שאינה שונה מזו של הנאצים בניו יורק ובכל מקום בעולם.

הגיע הזמן להסיר את המסווה מעל הקואליציה האסלמו-נאצית ולהתיחס לניאו-נאצים המצויים בקרבנו בדיוק כפי שמתיחסים לאלו הצועדים ברחובות ניו יורק. אין כל הבדל בין צלב הקרס לדגלי אש”ף וחמאס, והנכונות של ישראל לשאת ולתת עם אותם מרצחים במקום למחוק אותם מעל פני האדמה אינה אלא כניעה לנרטיב הפרוגרסיבי שהופך תוקפן לקרבן וקרבן לתוקפן, אור לחושך וחושך לאור, טוב לרע ורע לטוב, ובאופן כללי מטשטש במכוון את כל עולם הערכים מתוך מגמה להתיר כל רסן ולכפור בבורא עולם.

יהיו דברי קול התור נר לרגלינו, ונזכה לקיים את יעודו של משיח בן יוסף, לשבור את קואליצית שונאי ישראל, למגר את יורשי היטלר וחאג’ אמין אל חוסייני, ואז יקוים בנו הכתוב – “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו והיתה לה’ המלוכה”!

יום שני, כ”ה אלול התשפ”ו

בימים האחרונים, במועד לא נודע ובמיקום שלא הודלף, התקיימה בטקס צנוע הלווית הקריירה הפוליטית של יולי אדלשטיין.

למרבה הבושה, לא ניתן לאדון יולי אפילו הכבוד המינימלי להופיע בארשת פנים חשובה אל מול העם היושב בציון ולהודיע על החלטתו לפרוש ‘לעת עתה’ מהמרוץ וכי מפלגתו לא תתמודד בבחירות הקרובות.

ההחלטה שזרקה את יולי אל מתחת לגלגלים, התקבלה בכלל ע”י מי שהיה למשך זמן קצר ראש מפלגתו, הקיסר גלעד ה-12 ארדן, טווס מנופח בפני עצמו, שכמעט בא להושיע את ישראל, עד שגילה בדרך הקשה שהעם טיפש מדי מלהבין את גודל הבשורה שהוא נושא עמו, מה שהביאו להחלטה המתבקשת לפרוש ולהותיר את כל מי שחיפש ‘אחדות’ ללא בית ומענה פוליטי…

אוי, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. האיש שהחזיק למשך תקופה לא מבוטלת במשרה השלישית בחשיבותה בהיררכיה הפוליטית הישראלית – יו”ר הכנסת, האיש שכיהן בממשלות ישראל והיה בטוח זמן רב במהלך הקדנציה האחרונה שמצא את הנוסחה לשלוט בסדר היום הציבורי בזכות עמידתו בראשות ועדת החוץ והבטחון, הפך באחת להערת שוליים מצחינה בהיסטוריה הישראלית.

הכי קרא שמו יולי (ע”פ בראשית כז לו), ביולי עוד היה מלך ישראל, באוגוסט התחיל להתחכך עם עולם המציאות, בספטמבר כבר אבד זכרו.

לא צריך להעמיק הרבה כדי להבין את שורש נפילתו של יולי. כמו כל טראבל-מייקר בגוש האמוני, הוא התמכר לאויר הפסגות של ערוצי התקשורת הרעילה שמלטפת ומאדירה כל פוליטיקאי מהימין שבוגד בערכיו וסוטה מהדרך שבשמה ולמענה נבחר. אם אתה מחזיק בידך משרה פוליטית בזכות מצביעי הגוש האמוני, ואתה מבקש להפוך למלך האולפנים, הנתיב שלך סלול – בגוד בערכיך, גלה הבנה וסובלנות לערכי הפרוגרס, דבר על ממלכתיות, הבהר לכל דורש וגם למי שאינו דורש שאתה אינך ‘שפוט’ חלילה של המצביעים שהעניקו לך את משרתך, והפלא ופלא – זה לא יהפוך אותך לחלאת המין האנושי אלא לגיבור לאומי.

ובכן, יש כאלה שנופלים ברשת הזו, והאחרון שבהם הוא מיודענו [לעת עתה, עד שישקע בתהום הנשיה] יולי. מוות וחיים ביד הלשון, ולעיתים נדמה בסערת הקרב הפוליטי כי מוות וחיים ביד התקשורת. אם התקשורת מאוד תרצה, היא תהפוך אותי למושיע הלאומי, אכנס לכנסת עם כח פוליטי עצמאי כשמתחתי ח”כים רבים ‘שלי’, אביס את נתניהו ואקח בכח הזרוע שלל תפקידים נחשקים בקואליציה שאקים אולי עם חברי לשעבר מהגוש האמוני, ואולי דווקא עם ידידי החדשים מגוש הריפוי והשינוי, גוש התקוה הפרוגרסיבית–אסלאמית.

אז זהו, שלא.

הם יכולים ללטף, להאדיר, להעצים ולאתרג, אבל את הדבר המאוד קטן, סמלי ושולי – להעביר את אחוז החסימה, זה כבר לא בדיוק בידים שלהם. עכשיו גם יולי מבין את זה. מאוד עוזר לו, אתרוגים אחרי סוכות, חבילת נופש אחרי יולי-אוגוסט…

מה נוכל, מה אנו מוכרחים ללמוד מהסיפור העצוב הזה?

בחיים שלנו אינספור הזדמנויות שבהן אנו עלולים לעשות מעשים שאיננו שלמים עמהם או לחדול ממעשים שאנו מבינים היטב את חובתנו לעשותם, בגלל רצוננו למצוא חן בעיני הסביבה, כדי לא להיות מוזרים, בבחינת ‘למה תתראו’ (בראשית מב א), מה יגידו עלינו, מה יחשבו עלינו, איך יתייגו אותנו.

זהירות! יולי לפניך!

לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים.

אף אחד מהאולפנים ומהצופים לא יוכל להעביר אותך את יום הדין הגדול והנורא. גם את תעבוד במדויק לפי הספר של התקינות הציבורית, גם אם תהיה עבד נרצע כל ימיך ל’מה יגידו’ ול’מה יחשבו’ ול’איך זה יתקבל’, גם אם תקבל ציונים גבוהים בשאלות הקריטיות האלה ותמצא חן בעיני צופיך, זה לא בדיוק יעזור לך בעומדך בפני שופט כל הארץ. מה שכן יעזור לך, זה ההיצמדות לערכיך.

ה’ א-להים פתח לי אוזן ואנכי לא מריתי אחור לא נסוגותי, גוי נתתי למכים ולחיי למורטים פני לא הסתרתי מכלימות ורוק. וה’ א-להים יעזור לי על כן לא נכלמתי, על כן שמתי פני כחלמיש ואדע כי לא אבוש.

יום ראשון, י’ אלול התשפ”ו

ישבנו בבית הכנסת השבת והקשבנו לקריאת התורה. חומש דברים, פרשת כי תצא, מצוות רבות הנוגעות לעם העומד לרשת את ארצו, ובתוכן דיני מלחמה, הנחתמים בהבטחה – “כִּי ה’ אֱ-לֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ” (דברים כג טו). דברים פשוטים, שאינם מותירים מקום לספק כיצד נראה צבא יהודי, ובמה תלוי הנצחון. כמה שזה נוגע לימינו, כמה שזה קריטי לגורלנו. אולם לדאבוננו, לאסוננו, הפסוק נראה בעיני רוב מוחלט של הלומדים כהלכתא למשיחא, כדבר רחוק, שאינו קשור למציאות היום-יומית.

לפני שבועות ספורים, לעומת זאת, בפרשת מטות, קראנו על דין ודברים שהיה לבני גד ובני ראובן עם משה רבנו, כאשר רצו לשבת בעבר הירדן, ומשה התנה זאת בכך שיחלצו חושים לפני המחנה במלחמה על הארץ. “וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה” (במדבר לב ו). מתנהל משא ומתן, בו משה מעמיד אותם על חובתם להשתתף במאמץ הכלל, כפי שהכלל השתתף בכיבוש הנחלה שלהם, והם מקבלים את טענתו המוצדקת. כל קשר למציאות בת-ימינו – קלושה ביותר. אולם זה לא הפריע לאותם גורמים המבקשים לסכסך ולפלג בין יראי ה’ ולהחניף למשנאיו להוביל קמפיין ממומן ומשומן תחת סיסמת ה’שויון בנטל’ ובחסות הפסוק, שהוצא מהקשרו ונעשה בו שימוש ציני, בדומה לסיסמה של ‘מצות פדיון שבויים’ בשעתו.

לא, אינני מתלונן על אותם גורמים. הם ממלאים את תפקידם נאמנה. הבעיה היא אנחנו. הבעיה היא מדוע לא לקחנו את הפסוק מפרשתנו – ‘והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך’ – מדוע לא העמדנו את הפסוק הזה במוקד קמפיין עוצמתי להפיכתו של צה”ל מצבא של הפקרות מוסרית ורפיסות צבאית לצבא עוצמתי ההולך לאור ה’ מתוך קדושה על-מנת למגר את האויב ולקדש את שמו של מלך מלכי המלכים. מדוע לא העמדנו את הדרישה התורנית של ‘לא יראה בך ערות דבר’ כתנאי הכרחי לגיוס – לא רק של חרדים, כי אם של כל מי שיראת ה’ בלבבו. יותר נכון – לתנאי לקיומו של צבא יהודי בכלל. מדוע לא העמדנו את החזון של צבא יהודי אמיתי כחלופה ממשית לצבא הפרוגרס שהצמיח את יאיר גולן, גדי אייזנקוט ושאר הגנרלים העטורים בדרגות ונטולים כל זיק ושורש יהודי, אשר פעילותם הפוליטית מעוררת מחשבות נוגות על מה שעשו בעודם במדים…

ככל שחולף הזמן, כך גדל הפער הבלתי-נתפס בין שאיפות העם הבריא בנפשו, שזהותו היהודית השורשית הולכת ומתחזקת, הולכת ומתעצבת, הולכת ומתגברת, לבין ההנהגה הרופסת, השבויה בקונספציות הישנות. הציבור החרדי עסוק במגננה מוצדקת לכשעצמה מפני נסיונות הכפיה והחילון, עד שאינו מעז לעבור ממגננה למתקפה ולהציע מתוה חיובי של צבא יהודי, מדינה יהודית, חיים ציבוריים מלאים לאור התורה הקדושה. הציבור הדתי-לאומי עסוק בלוליינות אינסופית בין מחויבותו לתורה לבין ההחלטה האסטרטגית להיות חלק מהישראליות ולא לקרוע את החבל מול הצבא, גם כאשר הצבא מנצל את הנחיתות המובנית הזאת כדי להתעמר בחיילים שומרי מצוות. גם ההתעוררות המבורכת לעצמה להתנגד לשרות המשותף בחיל השריון – לא באה ממקום של דרישה לקדושת המחנה כתנאי הכרחי לנצחון בקרב אלא כתחנונים שיאפשרו ‘תנאים דתיים מינימליים’ לחיילינו.

אלו ואלו אינם מעיזים להרים את הדגל של צבא יהודי אמיתי, ושמא אין ביכולתם להניף אותו כל עוד הם שרויים בתפיסה המגזרית, המחייבת לדאוג קודם כל לציבור ‘שלנו’. מי יודע, אולי דווקא מהציבור המסורתי המתחזק, מבעלי התשובה שגדלו מתוך תפיסה ממלכתית ומתוך הבנה שהמדינה שייכת לנו – אולי מהם תצמח הישועה. אולי הם יבינו, שכשהתורה מדברת על קדושת המחנה, היא לא מתכוונת לדאוג לבני מגזר מסוים, אלא להחיל את הקדושה על האומה כולה. אולי לא לחינם גדל משה רבנו בבית פרעה, וכפי שמבאר האבן עזרא (הפרוש הארוך שמות ב ג) – “אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים”.

יום שלישי, ה’ אלול התשפ”ו

הכניעה המבישה של ישראל בעזה, המתבטאת בשיחות המתנהלות כעת מול ‘מועצת השלום’, שאינה אלא כסות דיפלומטית שנועדה להבטיח את המשך שלטון הרצח והטרור הערבי ברצועה, מעלה תהיות רבות כיצד הגענו למצב זה, אחר שראש הממשלה התבטא במהלך המלחמה במונחים של ‘נצחון מוחלט’ וכיוצא בהם. אולם כאשר מנתחים לעומק את התנהלותה של ישראל מאז היום המר והנמהר לפני כמעט שלוש שנים, היום בו קרסה קונספצית הדו-קיום והאויב הערבו-נאצי התגלה במלוא פרצופו המכוער, מבינים כי הכשלון שיוצא עכשיו לפועל – יסודותיו הונחו כבר ביום הראשון לטבח, וכל המשפטים המפוצצים והרטוריקה המלחמתית אינם יכולים להוות תחליף לחזון מקיף, מסודר, שורשי, המהווה יסוד לפעילות המעשית של ממשלה.

שורש החטא ועונשו היה נעוץ כבר בהגדרת מטרות המלחמה – שחרור החטופים ו’פירוק החמאס מנשקו’. כשהגדרנו בכך את המטרות, הכרזנו קבל עם ועולם, כי הרוצחים צודקים! גם אם הברבריות שלהם אינה מוצדקת, בסופו של דבר מדובר בילידי המקום, הזכאים להשתחרר מעול המשעבדים. עזה אינה באמת שלנו, היא שטח כבוש, היא לא חלק מארץ ישראל, אין לנו מטרה לכבוש אותה ולהתישב בתוכה. גם כשעלו קולות של שפיות מקרב תומכי הממשלה שבקשו לשנות את המציאות העגומה הזאת, דאג ראש הממשלה לומר, שזה ‘לא ריאלי’. מה כן ריאלי? מועצת השלום של טראמפ, שתאפשר למרצחים לתכנן את הטבח הבא, היל”ת….

עכשיו מתנהלים מגעים מול אותה ‘מועצת שלום’, כאשר היהודון מלחך הפינכה ג’ראד קושנר דורש מישראל לאפשר למרצחים להתבסס מחדש, וישראל ממשיכה באותה אולת לדרוש את ‘פירוק החמאס מנשקו’, כאילו הנשק של החמאס הוא הבעיה ולא עצם נוכחותה של אותה אוכלוסיה רצחנית בחבלי ארצנו. בקונספציה האווילית שלא נס לחה, לצערנו, תושבי עזה אינם אלא קרבנות של שלטון החמאס, שכופה את עצמו על אוכלוסיה שלוה ושוחרת שלום. במציאות הממשית, לעומת זאת, תושבי עזה הם החמצן והמנוע, העוגן והיסוד שעליו מושתת הטרור החמאסי, וזה נכון לא רק בעזה, כי אם בארץ ישראל כולה.

את הלהטוטים המילוליים של טראמפ אנחנו מכירים היטב. הוא יכול לצייץ שהשמדנו את היכולות הגרעיניות של איראן, ומבחינתו – אם כך צייץ, אז זו המציאות. הוא יכול להחליט על דעת עצמו שהאיראנים מתחננים להסכם, למחרת להגיד שהם דווקא אנשים נחמדים, לשבח את הרודן מצפון קוריאה, למחרת לאיים עליו, לאהוב ולשנוא את פוטין באותו יום, להתהפך על זלנסקי ואחר-כך לחבק אותו, להכריז על מכסים ולבטל אותם, על מלחמות מול קובה וונצואלה ולמחרת לחזור בו, על כל מיני דברים שמתחשק לו סתם כך כי משעמם לו, והעולם אמור להסתדר מול השגעון הזה. כך יוכל להכריז ביום בהיר, כי החמאס חוסל והרצועה פורזה, וישראל – שלא רוצה להרגיז את הדוד סם – תוכרח להודות כי המטרה הושגה, ומעתה אפשר להמשיך בתכנית השלום.

כמה פתטי, כמה עלוב, כמה מבזה לירוק בפרצופם של הנרצחים ולמשכן את עתידנו על גחמותיו של האיש המוזר בבית הלבן. אך האמת העצובה היא, שכבר באותו יום, בו הגדרנו את ‘פירוק החמאס מנשקו’ כמטרת המלחמה ולא את השמדת הישות הערבית הרצחנית בעזה וסילוק האויב הערבי הרצחני מארצנו – כבר אז הונחו היסודות לתבוסה העלובה שאנחנו חוזים בה כעת, ועינינו כלות…

תשאלו, איפה טעינו? ואני שואל, איפה צדקנו?! מדינה שמושתתת על רעיון של ‘מקלט בטוח’ לעם היהודי ולא על קיום חזון הנביאים של שיבת עם ה’ לארצו והנחלתה מכח ההבטחה הא-להית – מדינה כזו נידונה מראש למרדף נואש ואינסופי אחר הצדקת קיום, שתמיד תחמוק מאתנו. האויב יודע לחוש אותנו היטב, והוא מבין שכאשר איננו באמת רואים צידוק מוסרי בישיבתנו בארץ – לא רק בעזה, כי אם גם בירושלים ובתל-אביב – אזי הוא יודע שיצליח להתיש אותנו ולהניס אותנו לאחור. יחיא סינואר ימ”ש לא היה טיפש. הוא לא חשב שישראל לא תגיב לטבח הנורא. אבל הוא ידע, ולדאבוננו גם צדק, שחסרה לנו אותה אמונה, כי הארץ שייכת לנו מכח ההבטחה הא-להית, אותה אמונה שרק מכוחה ניתן לנצח. האויב מוכן להקריב אבדות, ואילו אנחנו מחפשים רק שקט ושלוה, ‘לפרק את החמאס מנשקו’.

אל תדאגו, טראמפ כבר יכריז כי החמאס פורק. כמו שהוא יודע להכריז על איראן. הנשק ישאר, החמאס יכריז על שינוי השם ל’מועצת הטכנוקרטים’, והספירה לאחור תחל לקראת האסון הבא, חלילה. הבעיה היא לא פירוק החמאס מנשקו, הבעיה היא פירוקה של ישראל מנשקה החשוב ביותר – האמונה בצדקת המאבק שלנו על הארץ מכח הברית שלנו עם בורא עולם. בלי הנשק הזה, אנחנו באמת מפורקים. הגדרות האלקטרוניים והמודיעין המהולל שלנו הוכחו כמשענת קנה רצוץ, כאשר בראש הצבא עומדים סוכני הפרוגרס, הסבורים כי האיום המרכזי על ישראל הוא התחממות כדור הארץ…

נתניהו – הפרזנטור המוצלח ביותר שידעה ישראל והנואם המוכשר ביותר – יצליח בוודאי להציג את ה’התעקשות’ שלו מול קושנר כ’הישג ישראלי’. הבעיה היא, שעם כל כשרונותיו, הוא אפילו לא מתחיל להבין היכן מונח שורש הבעיה.

אבינו מלכנו, חטאנו לפניך! אבינו מלכנו, עשה למענך אם לא למעננו! אבינו מלכנו, נקום לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך! אבינו מלכנו, חמול עלינו ועל עוללנו וטפנו!