יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום ראשון, ח’ סיון התשפ”ו

ככל שדובר בשנתיים וחצי האחרונות על אסון הקונספציה שהביאה עלינו את טבח שמחת תורה, נראה כי טרם הפנמנו את קצה הקרחון של האסון התודעתי, אשר הקיף את כל המערכות. בתחום הצבאי, עוד ניתן לראות בקרב מקבלי ההחלטות התפקחות מסוימת, אחר שהבינו שאם ישות מדינית או ארגונית כלשהי מצהירה על כוונתה לחסל את ישראל, מארגנת צבא חמוש לצורך כך ומתבצרת על הגבול – מוטב לאמץ את ההוראה התורנית של ‘הקם להרגך – השכם להרגו’, ולא להמתין ולראות האם הם באמת מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים. אולם בתחום המדיני וההסברתי, נראה כי ליקוי המאורות חזק היום מאי-פעם, והאסון בעוטף לא רק שלא הביא לפקיחת עיניים, כי אם הגביר את העיוורון.

הנוחבות הארורים לא הסתפקו ברציחות אכזריות ושאר מעשים ברבריים ששכל אנוש מתורבת אינו מסוגל לקלוט. הם דאגו גם לתעד את מעשיהם ככל שיכלו, כאשר ‘עיתונאים’ מטעמם מנציחים את עומק היצריות של הפרא הישמעאלי. ישראל – כמדינה מערבית האמונה על ערכי נימוס ותרבות אירופיים – לא השכילה ללמוד את שפת המזרח התיכון, ויחסו את התיעוד לטפשות הערבית. אבל הערבים רחוקים מלהיות טפשים. הם אולי לא זכו לחשיבה אנליטית ולהשכלה מדעית כמו שכניהם היהודים, אבל בכל הקשור לחכמת חיים, הכוללת עומק פסיכולוגי ותפיסה חברתית תואמת-מציאות, הם עולים עלינו עשרת מונים. וכשמדובר במלחמת הסברה, מתברר כי אלו הם גורמים משמעותיים בהרבה, ולכן הם מכים אותנו שוק על ירך על-אף נחיתותם האינטלקטואלית והטכנולוגית.

בשפת המזרח התיכון, האכזריות הערבית אל מול חוסר האונים של קרבנותיהם בשמחת תורה צרבה בתודעה של מליוני מוסלמים את האמונה המוחשית, ולפיה ניתן לנצח את ישראל. ישראל חשבה, שתמונות כאלו יזכו אותנו באהדה בינלאומית, אשר תתורגם למתן לגיטימציה לפעולות הכרחיות כדי להגן על עצמנו. אולם בדיוק הנרטיב הזה שיצרנו במו ידינו – הוא שעמד עלינו לרועץ. כשאנו משדרים את תמונות הזוועה במטרה לקבל צידוק מוסרי לפעולותינו – העולם מבין, שאין לנו צידוק מוסרי אמיתי. העולם מבין, שאנחנו כובש זר, ואילו פראי-האדם שטבחו, אנסו, שדדו והתעללו – הם אמנם אנשים שלא כל-כך נחמד לשהות במחיצתם, אבל הם לוחמי חופש, המאמינים בכל לבם, שהארץ שייכת להם, והם כנראה גם צודקים. כאר אנחנו, לעומת זאת, מציגים את עצמנו כמסכנים – אנו רק מחזקים את אותו נרטיב, ולפיו אנחנו כובש זר בארץ לא לו.

מי שמאמין שהארץ שלו ושהאויב הוא הפולש הזר – לא מתבכיין ולא מתמסכן מול העולם. הוא משיב לאויב מנה אחת אפיים, ודואג שהעולם כולו ידע, עד כמה הוא יכול להכאיב לאויב. הוא לא מבזבז מליונים על קמפיין עולמי להחזרת החטופים, שרק מעצים את האויב ומחליש את ישראל. הוא דואג שידעו עד כמה צה”ל הוא צבא חזק, עוצמתי, וכן – גם אכזר. הוא לא מחפש טיעונים לבית הדין בהאג, אדרבה – הוא בז לכל הצבועים, אשר במקרה הטוב עמדו מנגד ובמקרה הפחות טוב השתתפו בהשמדת בני עמנו באירופה וכעת מטיפים לנו מוסר.

האסון התודעתי מושרש בעובדה, ולפיה בעיני רבים – אושוויץ הוא הצידוק המוסרי להקמת מדינת ישראל. אולם העובדה המבישה היא, כי הישוב המאורגן בארץ לא תבע הקמת מדינה יהודית עד ששמי אירופה התקדרו בעשן המשרפות. ומאז ועד היום – ישראל הרשמית סבורה, כי לגיטימציה בינלאומית היא הכרחית כדי שנגן על עצמנו, וכדי להשיג אותה – עלינו להקריב קרבנות אדם. אני עוד זוכר כיצד במלחמת המפרץ הראשונה כולם התמוגגו מהשבחים שקבלנו מכל העולם כולו כאשר טילים נחתו בישראל וממשלת שמיר – הימין המלא-מלא של אז – הבליגה כדי לרצות את הממשל האמריקאי, שכמו היום גם אז היה רפובליקני. את ה’תמורה’ קבלנו מיד עם סיום המלחמה, כשהנשיא בוש תבע ‘צדק’ עבור הפלשתינים כתשלום למדינות ערב שהואילו בטובן להצטרף לקואליציה של ארה”ב, וכך הותנע התהליך, שהוביל בסופו של דבר לאסון אוסלו.

כאמור, מדובר בקונספציה שלמה, שהורתה במבנה הפסיכולוגי הנחיתי של עם, שחי במשך אלפיים שנה כמיעוט בין עמים אחרים, ולכן הוא כַּמֵּה כל העת לזכות לאהבתם ונזקק לאישורם כדי להתקיים. וזה מה שמוביל למבול הגינויים כלפי שר ישראלי, אשר העז להיות פחות נחמד כלפי משנאינו שבאו להזדהות עם האויב המבקש להשמידנו, ותוך כך אף הניף דגל ישראל כדי להביע ריבונות. ראש הממשלה, שר החוץ, שגריר ישראל בארה”ב ומי לא מהרו להתנער, וה’מבינים’ למיניהם דברו על ‘פיגוע הסברתי’. לדידם, יותר טוב היה, אילו היו הפורעים מהמשט משפילים את חיילי צה”ל, ואז היינו זוכים לנקודות בדעת הקהל. אולם המציאות היא, שבדיוק זה מה שמבזה אותנו יותר מכל, ולכן דאגו הטורקים בשעתו – בדומה לבעלי בריתם הנוחבות – לפרסם סרטון המראה כיצד הם משפילים את חיילינו באונית המרמרה, והטפשים במערך ההסברה הישראלי חשבו לתומם, כי עכשיו העולם ‘יבין’ אותנו יותר. סופה של אותה סאגה עצובה היתה התנצלות מחפירה של נתניהו בפני הדיקטטור הטורקי בתיווך הנשיא העוין אובמה.

פיגוע הסברתי, אמרתם? פיגוע הסברתי הוא כאשר נשיא ארה”ב הנוכחי – דונלד טראמפ, הנחשב לאוהד – מצהיר בריש גלי, כי ‘נתניהו יעשה מה שאני אגיד לו’, ונתניהו – שידע לקפוץ ולגנות את השר בן-גביר על המופע שערך מול תומכי הטרור מהמשט – נאלם פיו כעת כאשר הוא באמת צריך לדבר ולהכריז בקול ברור, כי הוא יעשה את מה שנחוץ עבור בטחונה של ישראל, גם אם זה לא ימצא חן בעיני טראמפ. וכאשר החדשות האחרונות מדברות על אפשרות ממשית להסכם בין אמריקה לאיראן, קיים חשש גדול, ולפיו ישראל שוב תשמש כקרבן בתפריט המזרח-תיכוני.

כדי למנוע את האסון הזה, צריך להשתחרר מהקונספציה המדינית וההסברתית, לא רק הבטחונית. וביחד עם הקונספציה, צריך להשליך לפח האשפה גם את המבנה הפסיכולוגי הנחיתי. בשביל זה צריך לחזור ליסודות – לאמונה בבורא עולם, לאמונה בברית שכרת עם האבות, לאמונה במתן תורה ובבחירת ישראל להיות עם ה’ בנחלתו, לקבלת עול מלכות שמים שלמה. כנראה שה’ מלמד אותנו, שזה המתכון היחיד להישרדות, וזה ודאי המתכון היחיד לנצחון!

אנו למדים מהנאום על דאגתו הרבה של הרמטכ”ל ל’ערכי צה”ל’, על כך שהוא לא מוכן שחייליו יענדו פאצ’ים שאינם מתכתבים עם אותם ערכים ושהוא רואה בכך מרד ערכי. מלבד זאת, הוא מקדם תערובת נוראה של חיילים וחיילות – מה שהתורה הבטיחה שיסיר את שכינת ה’ והשגחתו מקרב המחנה, וגולת הכותרת של תוכחתו המוסרית היא הדרישה שלו ממג”דים לחתום על כך שחייליהם אינם עוסקים בביזה בשעת מלחמה. כמה מוסרי, כמה טהור, כמה ערכי…

אומרת הגמרא במסכת שבת כב. על הפסוק “והבור רק אין בו מים” (בראשית לז כד) – “מאי דכתיב ‘והבור רק אין בו מים’. ממשמע שנאמר ‘והבור רק’ איני יודע שאין בו מים? אלא מה תלמוד לומר אין בו מים – מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו”. וכן הובא ברש”י על הפסוק בבראשית.

בימים עברו, המהוגנים שבקציני צה”ל היו מודים בנחיתותם המוסרית ביחס לנושאי התורה. שמעתי פעם – לפני שנים רבות – על קבוצת קצינים שבקרו בישיבת פוניבז’, כמדומני. הם נכנסו לבית המדרש, דברו עם ראשי הישיבה וקבלו התרשמות כללית מההווי הישיבתי. לאחר מכן, נשאל אחד הקצינים ממה הוא התרשם יותר מכל דבר אחר. תשובתו – עט בשווי שקל. הוא הסביר, שהעט היה תלוי בלוח מודעות, והמוצא אותו ביקש להשיב אותו לבעליו. אצלנו – כך הסביר, מונחים עטים על השלחן, וכל אחד שצריך עט, פשוט לוקח. אף אחד לא בודק אם זה שייך למישהו אחר…

עכשיו בא הרמטכ”ל ומטיף לקציניו על זהירות ברכוש הזולת. הזולת במקרה הזה אינו החייל החבר, אלא האויב הערבי הצמא לדמנו. כמה טהור, כמה מוסרי. התורה הקדושה, אגב, אשר הטביעה את המוסר, הצדק והאמת בעולם המעשה, ואשר קבעה כי ‘דין פרוטה כדין מאה’ – פחות התרשמה מהמוסריות המזויפת של קוראי ‘הארץ’. התורה דווקא ראתה לנכון לתגמל את החייל המוסר את נפשו במלחמה, והרמב”ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם פרק ו הלכה ד פוסק לגבי מלחמת רשות, כי ‘בוזזין כל ממונם’ – קל וחומר למלחמת מצוה. אבל זה בדיוק הענין – כשהבור ריק ממי התורה המפכים והמרעננים את הלב ואת הנשמה – נכנסים לשם הנחשים והעקרבים, המוסר המזויף והחלל הערכי שמוליד את כל העיוותים של רחמנות על האויב, של פורקן מוסרי הכרוך בשילוב נשים במערך הלוחמה ושל רדיפת כל סממן יהודי, הסותר את אותה מערכת מוסרית עקומה.

אם הרמטכ”ל רוצה ללמוד מהו כבוד לרשות הזולת – הוא מוזמן לבוא מדי שבוע למכירות השכונתיות הנפוצות בכל רחבי היהדות החרדית, וגם בקרב חלק מהישובים ביהודה ושומרון. הוא יופתע לגלות, כי דווקא אלו שלא זכו לאורו של עיתון ‘הארץ’ ושפחות מזדעזעים מביזת האויב – הם המקפידים שלא ליטול שווה פרוטה שאינה שלהם. הוא יראה כיצד סחורה בשווי עשרות אלפי שקלים נפרקת במאות מוקדים, אם לא אלפים, מדי שבוע, ואנשים פשוט מגיעים עם הרשימה שהזמינו, אף אחד לא בודק אותם – והם לוקחים אותה הביתה. מדובר ברבבות יהודים מכל הגילאים, מכל הסוגים, שדבר אחד משותף להם – הם למדו לא לגנוב מהתורה הקדושה, הם ינקו עם חלב אמם את הכבוד לממון הזולת, וגם ילד בן חמש שם יודע, שמה שלא שלו – הוא לא יקח. אין סיכוי בעולם, שתופעה כזו תתרחש והמכירה תשאר רווחית, בלא אותה הטמעת ערכים נפלאה שזכה לה ציבור היראים. לא לחינם אף אחד לא ניסה זאת בשכונה חילונית…

שוב מתגלה, כי הבעיה של הצבא היום אינה בכח אדם ואינה באיכות הנשק או בטיב הטכנולוגיה. היא נעוצה עמוק במערכת הערכית. האסון הגדול הוא שבמקום להבין היכן ניתן לשאוב את הערכים הנצרכים לנצחון – הם מחפשים בבארות הבאושים של עיתון ‘הארץ’ מערכת ערכים מעוותת כתחליף בזוי לערכי התורה וההלכה. הגיע הזמן לרמטכ”ל שמאמין בה’ ובתורתו, הגיע הזמן לצבא יהודי המבוסס על ערכים יהודיים, הגיע הזמן לנצחון ערכי, אשר רק הוא יביא לנצחון המוחלט בשדה הקרב!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל

או

יום ראשון, ט”ז אייר התשפ”ו

המלים שבכותרת אינן בדיחה. הן נכתבות בשיא הרצינות. נפתלי בנט הוא אדם שאסור לזלזל בו, וכאשר מניחים בצד אי אלו זוטות כגון נאמנות לערכים, יושרה, כנות, רמת בושה מינימלית שאמורה להיות לכל בן אנוש וכיוצא באלו (אני אפילו לא מזכיר כאן יראת שמים, דקדוק הלכה ודברים מן הסוג הזה) – כאשר שמים כל זאת בצד, מגלים אדם, שלא רק שיש מה ללמוד ממנו, אלא ניתן בהחלט לומר, כי חסר לנו – קהל יראי ה’ – אחד כזה שינהיג אותנו.

עלינו להבין – להיות ראש ממשלה עם ששה מנדטים, עוד לפני שדנים על איך שלקח את המנדטים האלו והעביר אותם מצד לצד תוך כחש, מרמה, יריקה על פרצוף בוחריו ומה לא – להיות ראש ממשלה שהתמיכה הציבורית שלו שואפת לאפס, וגם את אותה תמיכה מועטה הוא מאבד תוך כדי שהוא מפר את הבטחתו לבוחריו – זה דורש הרבה יותר מסתם מגלומניה. מדובר ביכולת על-אנושית להיות חדור מטרה, לסמן אותה באופן ברור, להתעלם מרעשי הרקע ולהנעל עליה עד שמשיגים אותה. ואחרי הבזיון האדיר של אותה ממשלה שמרוב שקרים ותככים שהיתה בנויה עליהם לא שרדה יותר משנה, לחזור למערכת הפוליטית ולהתמודד שוב על ראשות הממשלה – צריך להיות עשוי מחומר, שאינו מצוי כלל במחוזותינו.

אכן, נפתלי בנט קורץ מחומר אחר, וכאשר הוא מאיים כבר עכשיו עוד בטרם נבחר לכנסת על שוטרים וקצינים כמו אחרון הגנגסטרים, ש’העיניים שלו עליהם’ ושהוא ‘יעיף אותם לכל הרוחות’ ושאר משפטים מפוצצים – הוא עושה זאת מתוך בטחון מוחלט, שאכן זו זכותו וחובתו לאלף את הנתינים, שבדמיונו ישלוט עליהם.

איני יודע מהי האבחנה הקלינית של נפתלי בנט. אני יודע דבר אחד – שלעיתים דווקא אותה עזות, כאשר היא באה מצד הקדושה – היא מה שכל-כך חסרה לנו. מתגנב ללבי החשש, ולפיו גם כאשר הציבור החרדי והאמוני בכללותו יהיה בעל כח מספרי גדול פי כמה מזה של בנט, כח שמאפשר לו לשלוט לפי חוקי הדמוקרטיה, הוא ימשיך לקרטע מאחור, וכפי שאנו רואים כיום, שהיועמ”שית המפוטרת עושה צחוק מממשלה שנבחרה על-ידי רוב מוחץ של העם.

לעיתים צריך מישהו, שיתנער מהכבלים של ההרגל והשגרה, סוג של חושים בן-דן, שיצעק – מה הולך פה? איפה אנחנו חיים? האם לנצח נהיה נשלטים תחת מגפי האליטות הישנות, שכבר מזמן אבדו את הרוב בקרב הציבור? איפה הנפתלי בנט שלנו, שיחליט שששה מנדטים זה מספיק בשביל לקחת את השלטון ולהתחיל לשנות כאן דברים? איפה הנפתלי בנט שלנו, שיבהיר לפקידות המשרתת את האגנ’דות של השלטון הישן, שזמנם עבר, והם יכולים לארוז מזוודות? איפה האיש בציבור האמוני, שיגדיר את הממלכתיות בהתאם לערכים שאנחנו מאמינים בהם, שבמקרה הם גם הערכים שרוב העם היושב בציון חפץ בהם? למה בנט יכול לקבוע, שקצינים ופקידים שמשרתים את השמאל הם ‘ממלכתיים’, וכאלו שמזוהים עם הציבור האמוני הם ‘פוליטיים’? אולי ההפך הוא הנכון?

אבל זה בדיוק הענין! אין לנו מה להלין על נפתלי בנט. האיש מסכן, ובעזר ה’ הוא יתרסק שוב כפי שהתרסק בעבר, ואת התרגיל הנכלולי שעשה כבר לא יוכל לשחזר. אבל אצלנו, בקרב קהל יראי ה’, הגיע הזמן שיקום איש, יותר נכון שתקום רוח חדשה – רוח עזות דקדושה, רוח של מי שמבין, שאפשר לשבור את המוסכמות, אפשר למוטט את החומות שהאליטות הישנות בצרו כנגדנו, אפשר לנפץ את תקרת הזכוכית שהציבו מעלינו ולסלק אותם ממוקדי השלטון אחת ולתמיד.

בתקשורת זה כבר קורה, לאט אבל בטוח. עברו הימים, בהם ערוץ משודר אחד או שנים ביחד עם שלושה וחצי עיתונים הכתיבו לעם מה לחשוב. אבל במערכות האחרות – במשפט, בכחות הבטחון, באקדמיה – הם עדיין שולטים, כי יש להם תודעה של שלטון. הם הממלכתיים, הם בעלי הבית, ואנחנו הנתינים, שצריכים להתחנן ולכרוע ברך בפניהם כדי לקבל פיסת לגיטימציה. צריך שיקום איזה בנט כזה אצלנו, שיסמן מטרה ויכבוש אותה. שיחליט שהוא יהיה ראש ממשלה ו’יעיף אותם לכל הרוחות’, כמו שבנט אומר. שפחות יעניין אותו מה אומרים וחושבים עליו מתנגדיו. עייפנו מהבטחות למשילות, הגיע הזמן למעשים. חושים בן-דן, אַיֶּכָּה?

את המחיר על הגרוש מגוש קטיף כולנו מכירים, וזוועות שמחת תורה כנראה יהיו צרובים בזכרון הלאומי לנצח. אולם בצפון השומרון היה נראה, כאילו נשכח הדבר – ארבעה ישובים נחרבו, ואין דורש ואין מבקש. הרמב”ן כותב בהשגתו הידועה על הרמב”ם בספר המצוות (מצוות עשה השגה ד, שראוי לכל אחד ואחד לחרות על לוח לבו) – “שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה”. ממשלת שרון באותם ימים עברה בשאט נפש על דברי הרמב”ן. את גוש קטיף עזבה ביד זולתנו מן האומות – האומה הערבית הרצחנית, ואילו את צפון השומרון עזבה לשממה – השטח נשאר בשליטתנו הצבאית, אך כאמור – הישוב נהרס לשם הרס – הרס פיזי והרס רוחני כאחד.

לכן היה זה מלבב במיוחד לראות כיצד מעט אנשים אשר רוח בהם סרב להשלים את המציאות, ובתום מאבק עיקש של מעל עשרים שנה, אשר נראה היה כחסר סיכוי – הצליחו לסובב את ההגה בחזרה למסלול ההתישבות, הירושה, היעוד של כינון מלכות ה’ בארצו. אין זה דבר של מה בכך! במשך כמעט חמישים שנה – מאז חתימת הסכמי קמפ דייויד הידועה לשמצה, חל תהליך של כרסום מתמיד באחיזתנו בארץ. פינוי סיני והריסת העיר ימית, הסכמי אוסלו א’ וב’, הסכם חברון, הסכם וואי, ההתנתקות הנוראה, פינוי עמונה, עשרות גבעות שעברו פינוי – כל אלו נבעו מההתכחשות היסודית לזכותנו על הארץ. האויב הערבי הוכר כבעלים החוקיים והאותנטיים של חבלי ארצנו ששוחררו בששת הימים, ואילו אנחנו נסינו להצדיק את אחיזתנו במה שנותר מהם ככורח בטחוני, שהלוואי ויכולנו להפטר גם ממנו.

מכאן נובעת החשיבות האדירה של השיבה לשא-נור ולישוב השכן חומש. מלבד החשיבות הערכית שבעצם הקמתם, מלבד החשיבות הבטחונית האסטרטגית העצומה, אשר ניתן לחוש רק כאשר נמצאים בשטח ומבינים, כי כששית משטחי יהודה ושומרון היו מופקרים בלא ישובים יהודים עד כה, ושא נור שוברת את הרצף המסוכן הזה, מלבד כל זאת – יש כאן שינוי כיוון דרמטי במהלך ההיסטורי של עמנו. לא עוד נסיגות, לא עוד הצטדקות, לא עוד לסטים אנחנו, אלא מעתה – קם לו וגם ניצב הרש”י הראשון בתורה – “ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו!”.

היתה זו זכות עבורנו דווקא כיהודים חרדים לבוא ולחזק את המקום, לשאוב כחות ולהתחבר למהלך האדיר של שיבת ה’ לארצו מתוך מסירות נפש, אשר מזכירה ולו במעט את מסירותם של מייסדי הישוב מלפני מעל מאתיים שנה – תלמידי הבעל שם טוב, תלמידי הגר”א, תלמידי החתם סופר, חכמי ספרד ובתוכם אור החיים הקדוש והבן איש חי וממשיכי דרכם בקודש, אשר חרפו נפשם למען ישוב הארץ מתוך קדושה וטהרה ומתוך הבנה, כי פקד ה’ את עמו, וכי עתיד האומה נעוץ דווקא בארץ בה בחר.

ועוד דבר אחד אחרון – ההתנכרות של חלקים מהציבור החרדי למפעל ההתישבות נוצרו בשל החשש מפני חיבור לחילוניות, לישראליות החדשה שדרסה את כל הקדוש והיקר לנו כיהודים חרדים. כשנמצאים בשא נור ובהתישבות הצעירה באופן כללי, רואים עד כמה החשש הזה הולך ונמוג. החילוניות והאליטות הישנות המייצגות אותה נלחמים מלחמת חורמה בהתישבות כפי שהם נלחמים בעולם התורה, וממילא – עולם התורה ועולם ההתישבות נמצאים באותו צד של המתרס. זוהי הזדמנות לשים מאחורינו את משקעי העבר ולאחד שורות מתוך אמונה, מתוך אהבת ה’ ויראתו, מתוך הבנה, כי הגיע הזמן לבשורה האדירה של הקמת ממלכת התורה על-פי ה’ בכל מרחבי ארצנו הקדושה. ועם התובנה הנפלאה הזאת – ניתן לחזור מתוך שמחה ורוממות רוח מיוחדת לסטנדר עם הגמרא בהיכלי הישיבות הקדושות!

ולנוכח האמור, קשה במיוחד הלשון שבתחילת פרשת נגעי בתים – “כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם” (יד לד). הפתיחה נשמעת חגיגית – כי תבואו אל ארץ כנען, אשר אני נותן לכם לאחוזה – אתה קורא את תחילת הפסוק ומצפה לשמוע כאן ברכות על שפע ועושר, דגן, תירוש ויצהר, נצחונות על אויבים וכל מה שמוכר לנו מהברכות שבתורה. ובכלל – מה הקשר בין צרעת לארץ ישראל, ועוד תוך הדגשה כי מדובר בארץ אחוזתנו? יש לציין, כי הדברים אמורים כאן דווקא בהקשר לצרעת הבית, אשר באמצעותו אנחנו נאחזים בארץ, ולא בשאר סוגי הצרעת, הנוגעים בגופו של אדם או בבגדיו המיטלטלים עמו. מה קושר את צרעת הבתים לארץ, ומדוע לשונה של התורה מורה לנו לכאורה על ברכה הטמונה כאן? (וכפי שמבאר הרא”ם על פרש”י, שהיה צריך לכתוב “נגע צרעת כי יהיה” כפי שנכתב בצרעת הגוף, ומשינוי הלשון ל”ונתתי נגע צרעת” למדים שזו ברכה).

חז”ל בעינם החדה הרגישו בתמיהה הזו, ורש”י על הפסוק מביא את תרוצו של רבי שמעון בר יוחאי  – “בשורה היא להם, שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע – נותץ הבית ומוצאן”. מה באו ללמדנו, וכיצד מתקשר הדבר דווקא לנגעי בתים ולאחיזתנו בארץ?

אין זאת אלא, שהנגעים אכן באו לאותת לנו לשפר את מעשינו, והיא עצמה הברכה העצומה שזכינו לה בארץ. הקשר שלנו עם בורא עולם הוא קשר חי, קשר שדימתה אותו תורה לקשר של אב ובן, של מלך ועבדים, והנביאים אף העמידו אותו על מערכת יחסים של איש ואשה, כאשר הביטוי הנפלא ביותר לכך הוא שיר השירים. כל צורות הקשר הללו הן צורות של יחס חי, הלקוח מחיינו האנושיים, בניגוד לתפיסות הפילוסופיות היווניות, אשר רוקנו את השכל העליון בו האמינו מכל משמעות לחיי היום-יום, ועל-ידי ההפשטה המוחלטת – הובילו את הדרך לאתאיזם שהרס את העולם הן מבחינה מוסרית, וכתוצאה מכך – אף מבחינה פיזית. קשר חי בנוי על אהבה, כמובן, אבל יש בו גם תוכחה, ענישה, יסורין, כפרה ותשובה. קשר חי – יש בו מערכת שלמה של כל הביטויים האנושיים המגולמים ביחסי אנוש. בורא עולם ברא אותנו כבני אדם עם כל המעלות והמגרעות שלנו, ובאופן הזה דווקא בחר להנהיג אותנו. ועם עמו בחירו הוא הקים מערכת יחסים אינטימית, קרובה, של דבקות ואהבה, אך גם עם דרישות, ציוויים, עונשים ותוכחות – הכל מתוך מטרה להגיע לדבקות השלמה של השכנת השכינה במלואה בארצנו, ויותר מכל – בבית אותו אוה שנבנה כמשכן עבורו.

זהו עומק המשמעות של הברכה שבצרעת! הדברים שהובאו ברש”י אינם אלא ביטוי מוחשי למהלך הזה. כשאנו נמצאים בארצנו, כשאנו יושבים בבתים שבאמצעותם אנחנו נאחזים בה – אנו עלולים לחטוא. וכאשר אנו חוטאים, ה’ ברחמיו עלינו וברצונו להביא אותנו אל השלמות – הוא מעניש אותנו בצורה המוחשית ביותר. וכאשר אנו מקבלים את הדין באהבה ומקיימים את הציווי לנתוץ את הבית המנוגע – אנו מוציאם מטמוניות, כי כבר נטהרנו מהחטא, ועל-ידי כך אנו שבים למקומנו הטבעי כבניו אהוביו של מקום.

לעיתים זה משלה. לעיתים, חושבים שזה יותר קל. פחות מחויבות, פחות תחושת אחריות, פחות עונשים, יותר חופש. אולם על ההסתכלות השגויה והרת האסון הזאת כבר צווח הנביא – “וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן” (יחזקאל כ לב). הריחוק מהארץ ומהמקדש יכול רק להעניק אשליה של חיים נוחים. אך האושר האמיתי טמון דווקא בקשר החי, הקרוב, האינטימי עם בורא עולם. אם נבין את הברכה הטמונה ב”ונתתי נגע צרעת בארץ אחזתכם”, אזי נזכה גם לברכה שהעניק יצחק ליעקב – “וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱ-לֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ. יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ” (בראשית כז כח-כט).