נגעים בארץ ישראל – ברכה, הנוחות המדומה בגלות – קללה

ולנוכח האמור, קשה במיוחד הלשון שבתחילת פרשת נגעי בתים – “כִּ֤י תָבֹ֙אוּ֙ אֶל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֥ר אֲנִ֛י נֹתֵ֥ן לָכֶ֖ם לַאֲחֻזָּ֑ה וְנָתַתִּי֙ נֶ֣גַע צָרַ֔עַת בְּבֵ֖ית אֶ֥רֶץ אֲחֻזַּתְכֶֽם” (יד לד). הפתיחה נשמעת חגיגית – כי תבואו אל ארץ כנען, אשר אני נותן לכם לאחוזה – אתה קורא את תחילת הפסוק ומצפה לשמוע כאן ברכות על שפע ועושר, דגן, תירוש ויצהר, נצחונות על אויבים וכל מה שמוכר לנו מהברכות שבתורה. ובכלל – מה הקשר בין צרעת לארץ ישראל, ועוד תוך הדגשה כי מדובר בארץ אחוזתנו? יש לציין, כי הדברים אמורים כאן דווקא בהקשר לצרעת הבית, אשר באמצעותו אנחנו נאחזים בארץ, ולא בשאר סוגי הצרעת, הנוגעים בגופו של אדם או בבגדיו המיטלטלים עמו. מה קושר את צרעת הבתים לארץ, ומדוע לשונה של התורה מורה לנו לכאורה על ברכה הטמונה כאן? (וכפי שמבאר הרא”ם על פרש”י, שהיה צריך לכתוב “נגע צרעת כי יהיה” כפי שנכתב בצרעת הגוף, ומשינוי הלשון ל”ונתתי נגע צרעת” למדים שזו ברכה).

חז”ל בעינם החדה הרגישו בתמיהה הזו, ורש”י על הפסוק מביא את תרוצו של רבי שמעון בר יוחאי  – “בשורה היא להם, שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע – נותץ הבית ומוצאן”. מה באו ללמדנו, וכיצד מתקשר הדבר דווקא לנגעי בתים ולאחיזתנו בארץ?

אין זאת אלא, שהנגעים אכן באו לאותת לנו לשפר את מעשינו, והיא עצמה הברכה העצומה שזכינו לה בארץ. הקשר שלנו עם בורא עולם הוא קשר חי, קשר שדימתה אותו תורה לקשר של אב ובן, של מלך ועבדים, והנביאים אף העמידו אותו על מערכת יחסים של איש ואשה, כאשר הביטוי הנפלא ביותר לכך הוא שיר השירים. כל צורות הקשר הללו הן צורות של יחס חי, הלקוח מחיינו האנושיים, בניגוד לתפיסות הפילוסופיות היווניות, אשר רוקנו את השכל העליון בו האמינו מכל משמעות לחיי היום-יום, ועל-ידי ההפשטה המוחלטת – הובילו את הדרך לאתאיזם שהרס את העולם הן מבחינה מוסרית, וכתוצאה מכך – אף מבחינה פיזית. קשר חי בנוי על אהבה, כמובן, אבל יש בו גם תוכחה, ענישה, יסורין, כפרה ותשובה. קשר חי – יש בו מערכת שלמה של כל הביטויים האנושיים המגולמים ביחסי אנוש. בורא עולם ברא אותנו כבני אדם עם כל המעלות והמגרעות שלנו, ובאופן הזה דווקא בחר להנהיג אותנו. ועם עמו בחירו הוא הקים מערכת יחסים אינטימית, קרובה, של דבקות ואהבה, אך גם עם דרישות, ציוויים, עונשים ותוכחות – הכל מתוך מטרה להגיע לדבקות השלמה של השכנת השכינה במלואה בארצנו, ויותר מכל – בבית אותו אוה שנבנה כמשכן עבורו.

זהו עומק המשמעות של הברכה שבצרעת! הדברים שהובאו ברש”י אינם אלא ביטוי מוחשי למהלך הזה. כשאנו נמצאים בארצנו, כשאנו יושבים בבתים שבאמצעותם אנחנו נאחזים בה – אנו עלולים לחטוא. וכאשר אנו חוטאים, ה’ ברחמיו עלינו וברצונו להביא אותנו אל השלמות – הוא מעניש אותנו בצורה המוחשית ביותר. וכאשר אנו מקבלים את הדין באהבה ומקיימים את הציווי לנתוץ את הבית המנוגע – אנו מוציאם מטמוניות, כי כבר נטהרנו מהחטא, ועל-ידי כך אנו שבים למקומנו הטבעי כבניו אהוביו של מקום.

לעיתים זה משלה. לעיתים, חושבים שזה יותר קל. פחות מחויבות, פחות תחושת אחריות, פחות עונשים, יותר חופש. אולם על ההסתכלות השגויה והרת האסון הזאת כבר צווח הנביא – “וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן” (יחזקאל כ לב). הריחוק מהארץ ומהמקדש יכול רק להעניק אשליה של חיים נוחים. אך האושר האמיתי טמון דווקא בקשר החי, הקרוב, האינטימי עם בורא עולם. אם נבין את הברכה הטמונה ב”ונתתי נגע צרעת בארץ אחזתכם”, אזי נזכה גם לברכה שהעניק יצחק ליעקב – “וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱ-לֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ. יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ” (בראשית כז כח-כט).