יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

הקונספציה חיה ובועטת בגבול עם מצרים

מתוך טורו של יהודה אפשטיין מיום י”ב שבט התשפ”ה:

 

שאלה מספר אחת – מהו הקשר בין העובדה, שהאויב הערבי הורשה להשאר בארצנו על-אף שבמשך מאה שנה ויותר הוא פועל בגלוי להשמדתנו מעל פני האדמה – לבין הטבח שאירע בשמחת תורה. מדוע לא היטו אוזן לאלו שטענו שיש לסלק אותו בטרם יבצע טבח כזה בכל רחבי הארץ, ומדוע הדביקו את כתם ה’גזענות’ על כל מי שבסך-הכל רצה לחיות בארץ הזאת ולא למות בה? כיצד קרה, שעם שחווה את אושוויץ ואת זוועות השואה באירופה בידי הנאצים הארורים – התעלם מהרצון המופגן של בעלי בריתם לבצע את אותם מעשים כאן בארץ, על-אף הבדלי המנטליות והטמפרמנט שבגללם מעדיפים הישמעאלים את הגרזנים והסכינים על-פני תאי הגזים של האירופאים המלומדים?

 

שאלה שניה – מהו הקשר בין העובדה, שהאויב הערבי מכנה את המלחמה ‘מבול אל-אקצה’ ורואה בה חובה דתית, לבין העובדה שממשלת ישראל עושה הכל על-מנת להתחמק ממה שהיא מכנה ‘מלחמת דת’, באשר אינה רואה בקב”ה גורם בעל משמעות במלחמה. ביתר שאת נשאלת שאלה זו ביחס פיקוד הבכיר בצה”ל, אשר בניגוד לפיקוד הזוטר ולחיילים הפשוטים שהם בעלי תודעה אמונית גבוהה – הפיקוד הבכיר מנותק לחלוטין משורשי האומה, עד כדי כך שהענישו חיילים שקראו ‘שמע ישראל’ במסגד בג’נין.

 

שאלה שלישית – כמה יהודים נרצחו בדם קר על-ידי הקוד האתי הרופס של צה”ל, שנוסח על-ידי איש השמאל הקיצוני והאנטישמי פרופ’ אסא כשר. האם הודאתו של הרמטכ”ל לשעבר בני גנץ בכך שסיכן במודע חיילים כדי למנוע פגיעה ב’חפים מפשע’ בעזה – האם די בהודאה זו כדי ללמד על תופעה נרחבת בצבא, וכיצד מנצל זאת האויב על-מנת לטבוח בנו שוב ושוב ביודעו, כי הרחמנות המטופשת שלנו תסייע לו להמשיך לרצוח עוד ועוד.

 

שאלה רביעית – ביוצאם לטבוח, להרוג, לאנוס, להשמיד ולהשפיל את ישראל – כיצד ידעו הנוחבות להתגבר על יצרם ועל תאות הדם שלהם ולקחת בשבי יהודים, שבאפשרותם היה להרוג. האם לקחו בחשבון את רונן צור ואנשי קפלן, ולבושתנו ולחרפתנו גם נציגים שומרי מצוות בכנסת ובממשלה, שיסייעו להם להגיע לעסקה שתשפיל את ישראל ותאפשר להם להמשיך ולרצוח עוד ועוד? כמה חיים יהודיים היינו יכולים לחסוך לו ידע האויב, שלא יקבל דבר בתמורה לחטופים מלבד מצור מוחלט והרעבה של תושבי עזה, מניעת חשמל, מים וכל מה שניתן על-מנת שיחזירו כל חטוף שבידם תוך עשרים וארבע שעות?

 

שאלה חמישית – מה הייתה רמת הנאמנות של חלקים מהממשלה בתחילת המלחמה למדינת ישראל, והאם קבלו הוראות ישירות מהממשל העוין ששכן אז בוושינגטון? ומה לגבי הפיקוד הבכיר בצה”ל? האם גם הוא קיבל הוראות מעבר לים, הנוגדות את האינטרס הישראלי? למי נתונה הנאמנות של חלקים נרחבים בשמאל – לעם ישראל או לפרוגרס העולמי?

בעקבות פגישת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו עם נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, רואים את התגשמות הפסוק “פלגי מים לב מלך ביד ה’ על כל אשר יחפץ יטנו” (משלי כא א). וכתב רבנו יונה על פסוק זה – “על כן ראוי שתהיה מגמת פני הלבבות ליראה את ה’, ולא ליראת חמת המלך. ומה’ יבקש רחמים ואליו יצפה וישא עיניו, כי הוא המטה לב המלך לכל אשר יחפוץ, כאשר יטה אדם פלגי מים לכל מקום שיצטרך להטותם”. [במאמר מוסגר אציין, כי ה’פסוק’ שנוהגים תמיד לצטט בהקשר זה – “לב מלכים ושרים ביד ה'” – אינו קיים בתנ”ך, ואודה למי מהקוראים שיאיר את עיני כיצד הפך ביטוי זה ל’פסוק’ השגור בפי כל…].

רבנו יונה מעמידנו על יסוד גדול, שבתרגום לשפה אקטואלית הוא בעל חשיבות קריטית לקיומנו. העולם סובר שביידן מחליט, שטרמאפ מחליט, שפוטין מחליט, שאובמה מחליט, שקלינטון או בוש מחליטים. אולם השקפה זו מוטעית. כאותו פלג מים, שאין לו רצון משלו – כך ה’ מטה את רצונם של מלכי האומות וראשיהם. ממילא, ככל שנירא מפני ה’ ונצמד ליעוד שהועיד לנו בעולמו – כך יטה את לבם לכיוון הנכון וכך יסדר את המערכות המדיניות בהתאם לצרכינו.

דונלד טראמפ מדבר כעת על עקירת האויב העזתי מארצנו. אילו רץ לבחירות בארץ, ולא לנשיאות ארה”ב, היה נפסל מלהתמודד בבחירות, ואולי היה מוצא את עצמו לצדו של מיכאל בן-ארי על ספסל הנאשמים בעוון ‘הסתה לגזענות’. אך החשוב לעניננו הוא, שאילו בישראל הייתה מדיניות ברורה של שאיפה לגרש את האויב העזתי – ולא רק העזתי, אלא את האויב הערבי בכל רחבי הארץ, כולל המסוכנים ביותר, הלא הם ‘ערביי ישראל’ – אזי אין כל ספק, שהדבר היה מתבצע, וההשלמה האמריקאית עם המהלך הייתה מגיעה אם לא במוקדם, אז במאוחר, כמו שרואים עכשיו, גם אחר שאף מנהיג ישראלי לא העז להעלות את ההצעה על דל שפתיו.

לעומת זאת, כאשר בישראל דברו על ‘שלום תמורת שטחים’ ורעיונות הרסניים מהסוג הזה, נמצא כבר הנשיא האמריקאי וה’פרטנר’ הערבי המתוחכם שיוציא את הדברים לפועל, ותוצאות המהלך כתובות בדם ובדמעות של אלפים ורבבות.

משמעות הדברים היא, שהמערכת הבינלאומית היא דינמית ומלאת אינטרסים שעולים ויורדים, משתנים ומתחלפים. הברית שלנו עם בורא עולם, לעומת זאת, היא דבר נצחי, שאמור להיות מוצק ויציב הרבה יותר מכל תהליך מדיני הקשור ליחסים בינלאומיים. ממילא, אם רק נדבק בברית עם בורא עולם – לא בברית האסטרטגית עם ארצות הברית – אז אין כל ספק, כי ביום מן הימים המערכות המדיניות תסתדרנה באופן שתואם את היעוד שלנו – כיבוש הארץ כולה, סילוק האויב מארצנו, הקמת ממלכת התורה וכינון בית חיינו ותפארתנו. רק אם נדע לומר ‘לא’ כאשר תובעים מאתנו דברים הפוגעים בברית שלנו עם בורא עולם – ובכלל זה לעסקת החטופים האומללה, גם כאשר זה מגיע מכיוונו של טראמפ – אז נזכה, שה’ יטה את לב המלכים כפלגי מים לכיוון בו אנחנו מעוניינים.

יהיו דברי רבנו יונה אור לנתיבותינו, ונזכה להלך על בימת ההיסטוריה כבניו בחיריו של מקום, לקיים את הברית הנצחית שלנו אתו ולירוא אך ורק מפניו. השכר – מובטח!