יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

אתמול זכינו לשיעור נוסף בפסיכולוגיה של המאבק על הארץ הזאת. לנוכח הטבח הנורא בעוטף מול אויב נחשל עם נשק מיושן לעומת ההצלחה האדירה באיראן מול מדינה עוצמתית הגדולה מישראל הן בשטח, הן באוכלוסיה, הן במאגרי טבע, מדינה החולשת על מערך שלם של מדינות וארגונים ברחבי המזרח התיכון הסרים למרותה – לנוכח הניגוד הזועק לשמים בין הצלחה לכשלון, בין תשועה לאסון, מובן לכל מי שמשתדל מעט להתבונן, כי לא בכח הצבאי ובעוצמה הכלכלית והמדינית טמונים המפתח לנצחון, כי אם בתחום אחר לגמרי – ברוח, בחזון, באמונה בצדקת המאבק. ובדיוק במקום זה, בו נפגשת הפסיכולוגיה בפוליטיקה, במקום בו נושק הרעיון הפנימי בהתרחשות החיצונית – זכינו לשיעור מאלף בתחום, כאשר ועדת הכנסת דנה בבקשה להדיח את ח”כ איימן עודה בשל התבטאותו, בה השווה את החטופים הישראלים למחבלי החמאס.

מכיון שעודה עבר את הגבול גם בעיני רבים באופוזיציה, אשר בימים כתיקונם רואים בו שותף פוטנציאלי ל’קואליציית השינוי’, התמיכה בהרחקתו כללה גם סיעות כמו ‘יש עתיד’, אשר נציגה סימון דוידסון הצביע בעד ההדחה. הצבעה זו זכתה לתגובה חריפה מח”כ אחמד טיבי, יועצו של ערפאת אשר בכל מדינה אחרת היה תלוי בככר העיר ובישראל הוא יושב בפרלמנט וזוכה לכבוד ולהערכה. טיבי הצליף בדוידסון – “כל הקדנציה הוא הרבה לדבר איך הוא עזר לערבים לבנות בריכות שחיה, אבל בכנסת, הוא דווקא בחר ‘להטביע’ ערבים יחד עם ברוך מרזל וסון הר-מלך שמחאו לו (ולפנינה תמנו) כפיים”.

תגובתו ה’שנונה’ של דוידסון המשיכה את משל הבריכה –  “אני עוזר לחברה הערבית ללמוד לשחות, אתה משאיר אותם ברדודים.”

ובתרגום לשפת הנפש – אחמד, אחמד, אתה לא יודע מה טוב בשבילך! תקשיב לעצתי, אני יודע יותר טוב. למה אתה מתעקש להזדהות כפלשתיני? הרבה יותר טוב להיות ישראלי. אנחנו מעניקים לכם תנאים חומריים טובים יותר מכל מדינות ערב, אפשרויות לקידום כלכלי וחברתי, תרבות, השכלה, מה לא? על זה אתה מוותר בשביל לאומיות פלשתינית? תראה מה קורה בעזה! אתה צריך להיות אסיר תודה על כך שהגענו לארץ שלא הצמיחה כלום והפכנו אותה למעצמה כלכלית, פיתחנו את החקלאות, הקמנו תעשיית היי-טק, היה כאן מדבר שממה, והפכנו אותו לגן פורח!

אכן, עונה לו אחמד טיבי, אבל המדבר היה שלנו, והגן הוא שלכם! לא על הלחם לבדו יחיה הערבי, ורק יהודי נטול כל זהות לאומית, נטול כל שייכות למורשת שלו, נטול כל חוט שדרה רעיוני וכל זיקה אמיתית לארץ – יכול לחשוב שגם הערבי יוותר על כבודו ומורשתו תמורת היי-טק ותרבות הצריכה של המערב הנוצץ. ואגב, אחמד טיבי הוא אדם חילוני למהדרין, אך זה לא משנה אצל הערבים – אנשי החמאס הדתיים ביותר ואנשי בל”ד החילוניים וכל מה שביניהם – כולם כאחד מזדהים עם המאבק בישראל, כולם כאחד אינם מוכנים למכור את כבודם הלאומי, כולם כאחד רואים באל-אקצה את סמל המאבק. אצלנו, לעומת זאת, הימין והשמאל מתווכחים על השאלה האם מטרת המלחמה היא הכנעת החמאס וחיסול הטרור או החזרת החטופים. אך מעטים מאד מוכנים לומר, כי המאבק הוא על כיבוש אדמתנו הגזולה בידי זרים, ויחידי סגולה ממש מבינים, כי שורש המאבק הוא על כבודו של א-להי ישראל והכנעת אלהי הרצח של האסלאם.

בריכות שחיה לא יקנו את הלאומיות הערבית, והערבים אינם זקוקים ליהודים מתנשאים ש’ילמדו’ אותם לשחות במי הישראליות. הרדידות, לדאבוננו, אינה נחלתו של אחמד טיבי, אך היא מצויה בשפע בקרב אותם יהודים, השוגים באשליות הדו-קיום וסבורים, כי בריכות שחיה יפתרו את הסכסוך ויאפשרו לערביי ישראל להשתלב בחברה הישראלית ולצמצם את הפערים החברתיים, שמהם, כביכול, נובע המרמור שלהם, ולא מהעובדה, שישראל היא מדינה יהודית שתחתיה אמורה לקום פלשתין. ועד שאותם יהודים תוהים ומבולבלים לא יתחילו לשחות בים התלמוד וישתו מהמים החיים של התורה הקדושה לכל רוחבה ועומקה, ימשיכו מימין ומשמאל לשגות בקונספציות שכבר הובילו אותנו לאסונות ולדמיין שההטבות הכלכליות יהפכו את ערביי ישראל לאסירי תודה כלפינו. למעשה, ככל שהערבי יותר משכיל, יותר אמיד, יותר מתקדם – כך תודעתו הלאומית יותר מפותחת, והוא יותר מבין, כי הוא אינו נזקק לסימון דוידסון או לכל יהודי אחר שילמד אותו לשחות. הוא שוחה מצוין, תודה רבה, והבריכה שלו צבועה בצבעים של דגל פלשתין. במקום לנסות ללמד אותם, הגיע הזמן שאנחנו נקפוץ למי החיים שנטשנו בעוונותינו, נשוב למושגים התורניים האמיתיים והמקוריים, לזהות היהודית המושרשת בסיני, שמכחה – ורק מכחה – יונקת הזכות שלנו לרשת את הארץ ולהוריש ממנה את אחמד טיבי וחבריו. אם לא נעשה כן, חלילה, אויבינו ישמחו להשליך אותנו לים, ואז לא יעזרו לנו כל שיעורי השחיה.

יום שני, ד’ תמוז התשפ”ה

הדברים האמורים במאמר זה הם קשים לעיכול במבט ראשון, אך שמעתי אותם מפי תלמיד חכם מובהק היודע להתבונן, וחשבתי שמן הראוי להעלות אותם על הכתב, ויראה הציבור וישפוט.

תורף דבריו, שעם כל הצער העצום על האסון הגדול בשמיני עצרת לפני מעל שנה וחצי, ועם כל הכאב האדיר על כל הרוג ועל כל יהודי שעדיין נמק בשבי ונתון להתעללות של האויב האכזר, בתוך כל האירועים הללו רואים את נסי ה’ הגדולים והעצומים דווקא מכח אותו צער ואותה מצוקה. אילולא אותו אסון, היו איראן ושלוחותיה הולכים ומתעצמים, ואנחנו היינו שבויים עמוק עמוק בתוך הקונספציה עד שהיא הייתה מתפוצצת עלינו בפנים מכל הכיוונים, וקשה לדמיין מה היה קורה.

לולי האסון הנורא שהיה בשמיני עצרת, לא היינו מתעוררים להכות בחיזבאללה וכמעט למגר אותו לגמרי, להחליש את החמאס (ובעזרת ה’ להשמידו כליל, אם רק לא נתפתה למתווים למיניהם) ולמוטט את סוריה ואת איראן. יתכן מאד וגם קמלה האריס הייתה נבחרת ולא טראמפ, על כל המשמעויות הנלוות לכך, כי רבים באמריקה קצו בתפיסתה הקיצונית שבאה לידי ביטוי בתמיכה הבוטה במרצחינו.

ובתוך אותו נס גדול, יש נס נוסף, שקשה לא פחות לעיכול, אך בשל חובתנו לספר מנפלאות תמים דעים, נזכיר גם אותו. אין צורך להקדים, כי הצער של החטופים הוא אדיר ואנו מייחלים בכל יום לשובם בריאים ושלמים, כמובן מתוך עוצמה ולא מתוך כניעה. ועם זאת צריך לומר, כי אף הצער שלהם משולב באותו חסד של בורא עולם עלינו. הרי לולי סוגיית החטופים, הקורעת את לבנו, הייתה המלחמה נגמרת אחרי חודשיים. בניגוד למה שחושבים רבים, שלולי החטופים היו כותשים ומחסלים את עזה ללא רחמים, האמת העצובה היא שישראל הייתה נכנעת לעולם ולאמריקה של ביידן שהיו תובעים הפסקת אש, וגם לא הייתה אז מוטיבציה לחיילים ולמילואימניקים לעזוב הכל ולהילחם כל כך הרבה זמן, והמלחמה הייתה נעצרת עד לבחירת טראמפ, אם בכלל היה נבחר, כאמור. במקרה זה, חיזבאללה היו מפסיקים את ההתקפות שלהם, וממשיכים להתעצם בשקט בתוך הבונקרים האדירים שבנו, מתכננים את יום הפקודה, ולא היתה לנו אפשרות להילחם בהם. מבצע הביפרים לא היה יוצא לפועל, גם לא חיסול נאסרללה, האחים סינואר היו חיים ובועטים, ולא קשה לדמיין היכן היינו אוחזים. דווקא הדין הקשה והכואב מאוד של ‘שבי קשה מכולם’ שמשגע את כולנו עד עכשיו – הוא זה שמנכיח את המלחמה, את המוטיבציה ואת הנחישות לא להרפות, ובזכות זה זכינו לכל הנצחונות הגדולים.

עם כל הכאב האדיר על הטבח הנורא ועל החטופים שנמקים, הרי שביחס לאומה שלמה ולהיסטוריה של עם ישראל, כל זה בבחינת מכה קטנה שנשפך ממנה קצת דם, מכה קטנה כדי להעיר אותנו לעמוד על נפשנו שלא יבוא עלינו אסון גדול יותר ממה שהיה בשואה ויקיץ הקץ על ישראל בארצם ובנחלתם.

יום חמישי, ל’ סיון התשפ”ה

יום רביעי, כ”ט סיון התשפ”ה

כאשר מנסים להבין את ההגיון שמאחורי הסכם הפסקת האש עם איראן, כאשר משטר הרשע שאיים להשמידנו במשך עשרות שנים היה על סף קריסה מוחלטת ואנחנו במו ידינו הענקנו לו חבל הצלה כדי לְרַצּוֹת את הדוד מאמריקה והאינטרסים שלו, ניתן להצביע על כמה וכמה נימוקים כבדי-משקל, אשר כל אחד לכשעצמו היה ראוי בשביל לא לחתום על אותו הסכם נואל. העובדה, ולפיה אישרנו למעשה כי ניתן לאיים על ישראל בהשמדה ולפעול בשיטתיות למען כך מבלי לשלם את מלוא המחיר, העובדה ולפיה לא היה לאיראנים שום דרך להמלט מתבוסה מוחצת וכל יום של לחימה היה כותש אותם עוד יותר, העובדה ולפיה כעת יוכלו האיראנים לשקם אט אט את יכולותיהם, העובדה ולפיה הם יוכלו לספר לעם שלהם שהם למעשה ‘ניצחו’ [על-אף הגיחוך שבטענה, אבל כל עוד הם קיימים כמשטר – הם יעשו זאת] ועוד נימוקים חשובים דיים. אולם האסון הגדול ביותר שקרה בהסכם הזה הוא עצם ההיסמכות על בשר ודם במקום על בורא עולם, עצם העובדה שאנו מרגישים חובה למצוא כן בעיני טראמפ ולא בעיני א-להינו, עצם העובדה שדונלד טראמפ יודע, כי כאשר ירצה לעשות ‘שלום’ במזרח התיכון ויתבע מישראל לשלם את המחיר – תהיה כאן הנהגה שלא יודעת לומר לו את המילה הפשוטה – ‘לא’.

על כך קונן הנביא, על כך התריעו רבותינו. למדנו בספר דברי הימים פרק טז פסוקים א-ט –

“בִּשְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וָשֵׁשׁ֙ לְמַלְכ֣וּת אָסָ֔א עָלָ֞ה בַּעְשָׁ֤א מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ עַל־יְהוּדָ֔ה וַיִּ֖בֶן אֶת־הָרָמָ֑ה לְבִלְתִּ֗י תֵּ֚ת יוֹצֵ֣א וָבָ֔א לְאָסָ֖א מֶ֥לֶךְ יְהוּדָֽה. וַיֹּצֵ֨א אָסָ֜א כֶּ֣סֶף וְזָהָ֗ב מֵאֹֽצְר֛וֹת בֵּ֥ית ה’ וּבֵ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַיִּשְׁלַ֗ח אֶל־בֶּן־הֲדַד֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם הַיּוֹשֵׁ֥ב בְּדַרְמֶ֖שֶׂק לֵאמֹֽר. בְּרִית֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּבֵ֥ין אָבִ֖י וּבֵ֣ין אָבִ֑יךָ הִנֵּ֨ה שָׁלַ֤חְתִּֽי לְךָ֙ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֔ב לֵ֞ךְ הָפֵ֣ר בְּרִֽיתְךָ֗ אֶת־בַּעְשָׁא֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל וְיַעֲלֶ֖ה מֵעָלָֽי. וַיִּשְׁמַ֨ע בֶּן־הֲדַ֜ד אֶל־הַמֶּ֣לֶךְ אָסָ֗א וַ֠יִּשְׁלַח אֶת־שָׂרֵ֨י הַחֲיָלִ֤ים אֲשֶׁר־לוֹ֙ אֶל־עָרֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּכּוּ֙ אֶת־עִיּ֣וֹן וְאֶת־דָּ֔ן וְאֵ֖ת אָבֵ֣ל מָ֑יִם וְאֵ֥ת כָּֽל־מִסְכְּנ֖וֹת עָרֵ֥י נַפְתָּלִֽי. וַיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ בַּעְשָׁ֔א וַיֶּחְדַּ֕ל מִבְּנ֖וֹת אֶת־הָרָמָ֑ה וַיַּשְׁבֵּ֖ת אֶת־מְלַאכְתּֽוֹ. וְאָסָ֣א הַמֶּ֗לֶךְ לָקַח֙ אֶת־כָּל־יְהוּדָ֔ה וַיִּשְׂא֞וּ אֶת־אַבְנֵ֤י הָֽרָמָה֙ וְאֶת־עֵצֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר בָּנָ֖ה בַּעְשָׁ֑א וַיִּ֣בֶן בָּהֶ֔ם אֶת־ גֶּ֖בַע וְאֶת־הַמִּצְפָּֽה”.

אסא מלך יהודה, שהיה מלך צדיק, ונאמר עליו “ויעש אסא הישר בעיני ה’ כדוד אביו'” (מלכים א טו יא), ניחן במה שהיו קוראים היום ‘תבונה מדינית’. הוא הבין שבן-הדד מלך ארם הוא האיש החזק בזירה, בדומה לאיש בבית הלבן כיום. הוא לא רצה לצאת למלחמה לבדו ולבטוח בה’, ולכן קרא למלך ארם שיציל אותו. אך תגובת הנביא היא חד-משמעית, וממשיך הכתוב (פסוקים ז-ט) –

“וּבָעֵ֣ת הַהִ֗יא בָּ֚א חֲנָ֣נִי הָרֹאֶ֔ה אֶל־אָסָ֖א מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו בְּהִשָּׁ֨עֶנְךָ֜ עַל־מֶ֤לֶךְ אֲרָם֙ וְלֹ֤א נִשְׁעַ֙נְתָּ֙ עַל־ה’ אֱ-לֹהֶ֔יךָ עַל־כֵּ֗ן נִמְלַ֛ט חֵ֥יל מֶֽלֶךְ־אֲרָ֖ם מִיָּדֶֽךָ. הֲלֹ֧א הַכּוּשִׁ֣ים וְהַלּוּבִ֗ים הָי֨וּ לְחַ֧יִל׀ לָרֹ֛ב לְרֶ֥כֶב וּלְפָרָשִׁ֖ים לְהַרְבֵּ֣ה מְאֹ֑ד וּבְהִשָּֽׁעֶנְךָ֥ עַל־ה’ נְתָנָ֥ם בְּיָדֶֽךָ. כִּ֣י ה’ עֵינָ֞יו מְשֹׁטְט֤וֹת בְּכָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְ֠הִתְחַזֵּק עִם־לְבָבָ֥ם שָׁלֵ֛ם אֵלָ֖יו נִסְכַּ֣לְתָּ עַל־זֹ֑את כִּ֣י מֵעַ֔תָּה יֵ֥שׁ עִמְּךָ֖ מִלְחָמֽוֹת”.

דמותו הטראגית של אסא, אשר ידע להשען על ה’ ולהביס צבא אדיר תוך בטחון בה’ וקריאה אליו – ראה דברי הימים א פרק יד – מזדקרת לנגד עינינו בראותנו את ההנהגה הנוכחית מתקפלת מול טראמפ אחר שראינו נסים כה גדולים מאת ה’. חז”ל בעינם החודרת ידעו לשים את הפוקוס על כשלון זה כדי שנבין את מלוא המשמעות של ההשענות על הגוי. הפסוק במלכים א יא לט אומר ביחס לחלוקת הממלכה – “וַֽאעַנֶּ֛ה אֶת־זֶ֥רַע דָּוִ֖ד לְמַ֣עַן זֹ֑את אַ֖ךְ לֹ֥א כָל־הַיָּמִֽים”, ורש”י על המקום מביא את דברי רבותינו –”אך לא כל הימים – כי לימות המשיח תשוב המלוכה אליו. ובסדר עולם מצאתי – ‘ואענה את זרע דוד למען זאת’, כנגד שלשים ושש שנה שנתחתן שלמה את בת פרעה שנשאה בשנה הרביעית למלכו וכנגדו נגזרה גזירה על מלכות בית דוד ליחלק וראויה היתה המלוכה לחזור בימי אסא בשנת שש עשרה למלכו, אלא שקלקל לשלוח שוחד למלך ארם ולא סמך על הקדוש ברוך הוא”.

אותו חטא של חוסר בטחון בה’ שהביא את שלמה לשאת את בת פרעה – היה אמור להיות מתוקן כעבור שלושים ושש שנים מחלוקת הממלכה – מדה כנגד מדה. אלא שכאשר נשען אסא על הגוי ולא על ה’ – קלקל באותו החטא עצמו, התיקון לא הגיע, ומלכות בית דוד לא חזרה עד ימינו אנו!

ניתן רק לקוות, שה’ ברחמיו הגדולים, אשר הביאנו עד כה והנהיג אותנו בהנהגה מופלאה במאה השנים האחרונות על-אף התכחשותנו אליו בצמתים כה רבים, ירחם עלינו גם הפעם, ולא יתקיים בנו מה שנתקיים באחאב מלך ישראל, אשר ריחם על בן-הדד מלך ארם ולא השמידו, ונשלח אליו נביא לאמר (מלכים א כ מב) – “כֹּ֚ה אָמַ֣ר ה’ יַ֛עַן שִׁלַּ֥חְתָּ אֶת־אִישׁ־חֶרְמִ֖י מִיָּ֑ד וְהָיְתָ֤ה נַפְשְׁךָ֙ תַּ֣חַת נַפְשׁ֔וֹ וְעַמְּךָ֖ תַּ֥חַת עַמּֽוֹ”.

יום חמישי, כ”ג סיון התשפ”ה

חומש במדבר מלמד על שרשרת של חטאים שחטאו ישראל במדבר, אשר מצטרפים לחטא העגל שבחומש שמות ומורים על כך שלמרות כל הניסים האדירים שהתרחשו לעיני העם, עדיין התקשו לעמוד בנסיונות השונים שזימנה להם ההליכה במדבר. קברות התאווה, המתאוננים, עדת קורח ומסה ומריבה – זוהי רשימה חלקית של כשלונות, אותם סיכם משה באומרו – “ממרים הייתם עם־ה’ מיום דעתי אתכם” (דברים ט כד). אולם מבין כל אותם חטאים, אין חטא המשתווה בחומרה בה מתיחסת אליו התורה, אל חטא המרגלים מוציאי דיבת הארץ. אפילו על חטא העגל, בו נעברה העברה החמורה ביותר בתורה – עבודה זרה – הואיל הקב”ה לסלוח ולהכניסם לארץ ישראל, אולם על חטא זה – לא סלח עד מות כל הדור ההוא. אף חז”ל לא נחה דעתם עד שקבעו, כי למרות שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, המרגלים אינם בכלל זה, כמפורש במשנה – “מרגלים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר (במדבר יד) ‘וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה”. ‘וימותו’ – בעולם הזה, ‘במגפה’ – בעולם הבא” (סנהדרין פרק י משנה ג).

מאליה עולה השאלה, מה יש בו, באותו חטא, שגרם לכזה קלקול, שלא מצאנו כמותו בשום מקום? לא מצינו שעברו כאן על איסור שיש בו מיתת בית דין או כרת. למען האמת, מבחינה הלכתית יבשה, קשה למצוא כאן אפילו עברה על לאו. מה יש כאן, בכל זאת, שכה הקציף את בורא עולם?

על-מנת להבין את חומרת החטא, שומה עלינו לחזור לתחילת חומש בראשית, לתכלית הבריאה ולמהותו של ישראל כעם. ה’ ברא את האדם בשביל שימליך אותו על כל הבריאה. כאשר השחיתו בני האנושות את דרכם, החריב ה’ את עולמו במבול והחל בתהליך של בירור, עד שבא אברהם אבינו, וממנו נוסדה אומה היודעת את בוראה, ואשר תכליתה להקים ממלכה, שתבטא את שלטון ה’ בעולם. אותה אומה נבחרת נועדה לחיות בארץ מיוחדת להם, הארץ המובחרת להשכנת השכינה, היא ארץ כנען, שנועדה להיקרא ארץ-ישראל, על שמו של אותו עם. אחר כור ההיתוך של מצרים, ואחר מתן תורה, בה קיבל העם את צורתו ובכך הוגדר סופית, נותר מהלך אחד שיש להשלימו על-מנת להביא את הבריאה לתכליתה – הבאת העם לארצו. חומש בראשית גדוש בהבטחות ה’ לאבות האומה שהארץ תינתן לזרעם, וגם משה רבנו, כאשר נשלח להושיע את ישראל משעבוד מצרים, נאמר לו בפרוש כי התכלית של אותו פורקן משעבוד היא הכניסה לארץ המובחרת. יותר מכך – כשמעיינים בפסוקי התורה, ובחומש דברים בעיקר, מגלים כי ישיבת הארץ היא היא השכר על שמירת חוקי התורה. וכאשר המרגלים בעטו באותו שכר, הדבר חמור שבעתיים ממה שהיו עוברים על כל חוק שבתורה! יש כאן שבירה של כל מערכת היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמים!

נתאר לעצמנו מערכת קשרים בין אב לבנו, במסגרתה האב דורש מהבן התנהגות מסוימת, והוא מעניק לו טובה בתחומים שונים. לעיתים ניתן למצוא ילד שאינו ממושמע לאביו, שממרה את דברו. ילד כזה ראוי לעונש, על-מנת שיועמד על חומרת מעשיו וישוב לתלם. אולם יש ילד, שאומר לאביו – “אני לא רוצה שתתן לי כלום. אינני זקוק לך. טוב לי בלעדיך”. ילד כזה שבר את כל מערכת היחסים, ולשם כך הוא אינו צריך אפילו לעבור פעם אחת על דברי האב! מוטב לו לאבא שבנו לא ישמע לו כלל, ובלבד שֶׁיְּשַׁמֵּר את אותו יחס, במסגרתו האב מעניק לבן. זהו עומק השבר שבחטא המרגלים. נכון, אין כאן כרת ולא מיתת בית דין ולא לאו, אבל יש כאן הריסה של כל יסודות הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים. 

מעתה מובנים דברי הרמב”ן בפרק יד פסוק יז, שם באר בין השאר מדוע משה בתפילתו אחר חטא המרגלים לא הזכיר את הענין של זכות אבות, כפי שעשה אחר חטא העגל. ואלו דבריו – “ולא הזכיר ‘נוצר חסד לאלפים’, כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל. והטעם, בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר ‘אשר נשבעת להם בך’ וגו’ ‘וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם’ (שמות לב יג) והם אומרים – אי אפשנו [אין רצוננו] במתנה זו”. עד כדי כך חמור החטא, שמשה רבנו מנוע מלהזכיר זכות אבות בגללו! זהו עומק המשמעות של אותה שבירה של הקשר שהזכרנו לעיל. על כל חטא ניתן היה לבקש מחילה בזכות האבות, אפילו על עבודה זרה, אולם על מאיסת הארץ נסתתם הטיעון, שכן המואס בארץ כופר למעשה ביכולתו של ה’ להטיב לנו, והוא אף אינו מעוניין באותה הטבה.

בימים אלו, בהם זוכה עם ישראל לתשועות אדירות מעל גדרי הטבע ותוך שהוא נלחם על קיומו בארצו הוא גם שב בהמוניו לא-להיו, מקבלת פרשתנו עם הלקח הכל-כך קריטי שעולה ממנה משנה תוקף. אם רק נזכה להפנים את אותו לקח, אם רק נזכה להבין מה אנחנו קוראים בתורתנו הקדושה, ולא רק להעביר שנים מקרא ואחד תרגום, כך נוכל לתקן את חטא המרגלים, אשר היה המקור לכל הצרות שארעו באותו לילה מר ונמהר, הלילה בו בכו בכיה של חינם ונתחייבו בכיה לדורות – חורבן בית ראשון ושני ושאר הדברים המנויים במשנה בתענית (פרק ד משנה ו) ועוד אסונות במהלך ההיסטוריה של עמנו – גרוש יהודי אנגליה, צרפת, ספרד וכן אירועים נוספים ובתוכם האקציה הגדולה מגטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. ככל שנלמד את חומרת החטא ונדבק בתיקונו על-ידי אהבת הארץ והנאמנות אליה ולברית עם בורא עולם שהיא הבסיס לכל קיומנו בארץ – כך נזכה לתיקון הגדול, למחיקת העוון הנורא ולגאולת עולמים, במהרה בימינו.