יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום רביעי, כ”ד אלול התשפ”ה

זימנה ההשגחה העליונה, ויום פטירת החפץ חיים חל השנה ביום בו לומדי הדף היומי מתחילים את סדר קדשים, הסדר שהיה חשוב כמת מצוה שאין מי שיעסוק בו במשך מאות רבות של שנים, עד שהרמב”ם בפרוש המשנה בהקדמתו למסכת זבחים התאונן על המציאות העגומה במלים אלו –

“דבר זה, כלומר הקרבנות, כבר אבד בעונותינו שרבו, ואין מעיינים בו כי אם מעטים מבני אדם, ואין עניניו נזכרים תכופות לפני האדם שיזכרם אף על פי שכבר עיין בהם, כיון שאין שם מעשה הגורם חזרתו, ואין בני אדם שואלים על שום דבר מהם כלל, עד שהושוו בהם החכם הגדול והסכל שבהמון, והרי רוב התלמידים אינם יודעים מן הקרבנות אפילו מה שנאמרו בו מקראות מרובים”.

כיום, לעומת זאת, זוהי חויה מרנינה לראות אלפים רבים של בני תורה, ואף של בעלי בתים, השוחים בסוגיות החמורות של פיגול ונותר, המזבח מְקַדֵּשׁ, דבר שיש לו מתירין, קמיצה והקטרה, מעילה אחר זריקת דמים וקנים סתומות, עד שנראה כאילו המקדש כבר עומד על תלו וכולם מכירים את כל לשכותיו ומבואותיו כבקיאים ורגילים.

שלושה גורמים אחראים למהפך האדיר הזה – האחד הוא הגאון רבי מאיר שפירא מלובלין, מייסד וראש ישיבת חכמי לובלין, נשיא אגודת ישראל ומעל הכל – יוזם מפעל הדף היומי. בזכות הדף היומי זכו המונים ללמוד ולסיים מסכתות וסדרים, כך שגם מי שלא זכה לפקוד את ספסל בית המדרש במהלך רוב היום על תקן תלמיד ישיבה או אברך כולל ולשקוד על התורה בעומק העיון – יכל בהחלט להגיע לסיפוק בלימוד ולידיעות רבות. ויותר מכל הורגשה המהפכה באותן מסכתות שאינן נלמדות בישיבות, ובראשן – סדר קדשים שהיה מונח בקרן זוית, עד שבא הדף היומי וגאל אותו מהשיממון.

הגורם השני לפריחתו של סדר קדשים בדורות האחרונים הוא רבנו החפץ חיים, אשר הקים כולל קדשים ובתוכו אברכים מופלגים – ביניהם מרן הגרי”ש כהנמן מפוניבז’ זצ”ל, אשר הקים מעפר את עולם התורה בארץ אחר השואה הנוראה והגאון רבי אלחנן וסרמן זצוק”ל הי”ד אשר נעקד על קידוש ה’ בגטו קובנה (שניהם למדו בחברותא בכולל קדשים). מלבד זאת, כתב החפץ חיים את ספרו ‘ליקוטי הלכות’, שהוא קיצור סוגיות הש”ס בקדשים על ההלכה למעשה, כהשלמה לספר הרי”ף אשר נכתב רק על המסכתות שנהגו בגלות, ולכן סדר קדשים לא נכלל בו. בהקדמתו המאלפת לליקוטי הלכות, עמד החפץ חיים על החשיבות המיוחדת שבלימוד סדר זה ובתוך דבריו זעק –

“בודאי כשנזכה שיגיע הקץ, יצוה הקב”ה לשאול את הכהנים דברים הנוגעים לכהונתם, וכמה בושה וכלימה יגיע לנו אז כשלא נדע מה השיב, כי באמת לפי מה שנתרחקנו כעת מלימוד הסדר הזה של שחיטת קדשים, אף הדברים המפורשים בקרא גם כן כזר נחשב לנו, ולא נדע להשיב אם לא נכין עצמנו מתחלה לזה” – מומלץ מאד לקרוא שם את ההקדמה במלואה.

מצינו, אם כן, שרבי מאיר שפירא מלובלין הכניס את לימוד קדשים למודעות, ואילו החפץ חיים הפך אותו ללימוד עיוני מתוך מטרה לדעת הלכה למעשה כמו הלכות סוכה ותפילין. ומהו הגורם השלישי שהעיר את סדר קדשים מתרדמתו? התשובה – המציאות שרוקם כאן בורא עולם ביד אמן, המציאות בה עם ישראל שב לארצו, שב לעירו, וכל הסימנים מראים, כי אם נרצה ואם לא נרצה – נשוב בקרוב מאד לבית חיינו, לא רק לריבונות כמו בתשכ”ז, כי אם לשלטון מלא ובניה של חיי האומה סביב המקדש בתפארתו.

כל הנסיונות להפוך את הסכסוך על הארץ הזאת למלחמה רגילה על טריטוריה התבדרו לכל רוח עם מבול אל-אקצה שהזכיר לנו לא רק מי האויב, אלא בראש ובראשונה מי אנחנו. החפץ חיים הקדוש וחברו הרב מאיר שפירא מלובלין הכינו את השטח, הכשירו את הלבבות לשיבה אל תודעת הקודש והמקדש דרך לימוד הדף היומי ולימוד סדר קדשים הלכה למעשה. בורא עולם בחסדיו הכריח את עם ישראל להכיר ביעוד שלו כעם ה’ באמצעות המלחמה על הארץ, מלחמה שמגשימה את דבריו הקשים, אך גם המנחמים, של הנביא יחזקאל בפרק כ, אחד הפרקים העוצמתיים בתנ”ך –

“וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן. חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹ-נָ֣י ה’ אִם־לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם. וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפוֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְחֵמָ֖ה שְׁפוּכָֽה. וְהֵבֵאתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־מִדְבַּ֖ר הָֽעַמִּ֑ים וְנִשְׁפַּטְתִ֤י אִתְּכֶם֙ שָׁ֔ם פָּנִ֖ים אֶל־פָּנִֽים… כִּ֣י בְהַר־קָדְשִׁ֞י בְּהַ֣ר׀ מְר֣וֹם יִשְׂרָאֵ֗ל נְאֻם֙ אֲדֹ-נָ֣י ה’ שָׁ֣ם יַעַבְדֻ֜נִי כָּל־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל כֻּלֹּ֖ה בָּאָ֑רֶץ שָׁ֣ם אֶרְצֵ֔ם וְשָׁ֞ם אֶדְר֣וֹשׁ אֶת־תְּרוּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְאֶת־רֵאשִׁ֛ית מַשְׂאוֹתֵיכֶ֖ם בְּכָל־קָדְשֵׁיכֶֽם. בְּרֵ֣יחַ נִיחֹחַ֘ אֶרְצֶ֣ה אֶתְכֶם֒ בְּהוֹצִיאִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם וְנִקְדַּשְׁתִּ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם. וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה’ בַּהֲבִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֥ת אוֹתָ֖ה לַאֲבֽוֹתֵיכֶֽם. וּזְכַרְתֶּם־שָׁ֗ם אֶת־דַּרְכֵיכֶם֙ וְאֵת֙ כָּל־עֲלִיל֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נִטְמֵאתֶ֖ם בָּ֑ם וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם בְּכָל־רָעוֹתֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם. וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה’ בַּעֲשׂוֹתִ֥י אִתְּכֶ֖ם לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לֹא֩ כְדַרְכֵיכֶ֨ם הָרָעִ֜ים וְכַעֲלִילֽוֹתֵיכֶ֤ם הַנִּשְׁחָתוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹ-נָ֥י ה'”.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל

או

יום שני, כ”ב אלול התשפ”ה

רציתחו של צ’רלי קירק על-ידי מתנקש מהשמאל הקיצוני הפרוגרסיבי מעלה דאגה חמורה בקרב רבים בישראל לנוכח העובדה, שהשמאל הישראלי במהותו קשור כבחבל הטבור לפטרוניו שמעבר לים. לא רק שהתמיכה הכלכלית המסיבית באותם ארגונים מגיעה משונאי ישראל שבארה”ב ובאירופה (ואילולא תמיכה זו לא היו מצליחים להתקיים), אלא יותר מכך – כל צורת החשיבה, מהלך השיח, השפה, המינוח, הסמלים, ההדגשים – הכל לקוח מהשמאל העולמי שמעבר לים. גם שנאת נתניהו הפתולוגית, אגב, נולדה רק אחר שדונלד טראמפ עלה על כס הנשיאות בקדנציה הראשונה שלו והשמאל האמריקאי הפך את שנאת טראמפ להרבה יותר מהתנגדות פוליטית – הוא הפך אותה לאובססיה דתית פנאטית. בנימין נתניהו הוא אותו איש עם אותן דעות פחות או יותר מאז שנכנס לפוליטיקה, וזה נכון שהשמאל אף פעם לא אהב אותו, אבל החרם המוחלט והשנאה התהומית שהולידו את הכאוס שעברנו כאן בשנים האחרונות – כל אלו אינן אלא חיקוי זול של השנאה לטראמפ בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

בשל כך, המצב מדאיג שבעתיים לנוכח הרצח, אשר לא כוון כנגד אישיות פוליטית בעלת תפקיד או מעמד רשמי, כי אם כלפי אדם שכל פשעו הוא שהטיף נגד רעיונות הפרוגרס. משמעות הדבר היא, שכל בעל דעה הופך בעיניהם למטרה לגיטימית, וכמו באמריקה – כך גם בישראל.

ברמה המעשית יצא, שעל-אף רתיעתנו האידיאולוגית ממושג הדמוקרטיה ומהנחות היסוד ההשקפתיות המעוותות העומדות בבסיסה – לא היה ציבור שכיבד את כלליה כמו ציבור היראים בארץ-ישראל. לעומת זאת, אלו אשר אין להם תורה ואין להם אמת שהם מאמינים בה וחיים לאורה וחיי ההפקר שהם משאת נפשם מבוססים על אותה ‘דמוקרטיה’ כערך עליון – דווקא הם אינם בוחלים בכל צעד דיקטטורי, אלים, הרסני וחסר אחריות כדי לקעקע את החברה ואת המדינה כאשר מתברר להם, כי על-פי כללי המשחק הדמוקרטיים הם צריכים לפנות את מקומם ולאפשר את שלטון הרוב, שמבחינתם אינו אלא המון נבער.

זה לא יגמר בטוב, וצריך לטכס עצה איך לקדם את פני הרעה. הכניעה של בגין באלטלנה הייתה אולי נכונה בשעתה, כאשר השמאל היה רוב, שהושג אמנם בדורסנות סובייטית, אבל סוף סוף הם שלטו מכח הכרעת העם. כיום, הם לא רוב. הם בקושי מיעוט זניח, וגם זה – רק מכח הספונסרים שלהם מעבר לים. אסור להכנע להם, אסור שליל גלנט יהפוך לתקדים ולמודל קבוע, אשר יְקַבֵּעַ את שלטון המיעוט שלהם לנצח. מתוך נחישות, אחריות והבנת גודל השעה – צריך לשים במקומו הראוי את השמאל הקיצוני האלים והבוגדני, בטרם יכלה את כולנו. ויפה שעה אחת קודם!

יום רביעי, י’ אלול התשפ”ה

ההשוואה מזדקרת לנגד העיניים. הצלחות מסחררות בתימן ובאיראן, בלבנון ובדמשק, ולעומתן – דשדוש, היסוס, חוסר הכרעה ועסקאות מפוקפקות העולות ויורדות מסדר היום בעזה וכניסות נקודתיות לקני הטרור ביהודה ושומרון, שאינן מתימרות אפילו לעקור את הטרור מהשורש, אלא רק לדוג כמה בכירים בפינצטה עד שיקומו אחרים תחתיהם. שלא לדבר על קני הטרור באום אל-פאחם ובלוד, בסכנין וברהט, שם תוכמים בגלוי בטרור, אבל יש להם תעודת זהות כחולה, אז בכלל אסור לגעת בהם…

בדרך הטבע, זה אמור היה להיות הפוך – כאן בארץ, אנחנו אמורים להכיר את השטח יותר, להחזיק במודיעין מדויק, להפעיל עוצמות כמתבקש ולהבין, כי האיום הוא קיומי הרבה יותר. ואילו שם, במדינות מרוחקות, מובן באופן טבעי שישנם קשיים לא מעטים בהשגת יעדים – באיסוף המודיעין, בהכרת השטח, ביכולות הטכניות המצריכות טכנולוגיות מורכבות, טיסות עם מגבלות של דלק וכיוצא בכך. אז איך זה שאת כל צמרת החות’ים אנחנו מחסלים בבת אחת, שהאיראנים רועדים מפחד, שחיזבאללה הוכה שוק על ירך בלבנון, ואילו בעזה – גם אחר שחיסלנו בעמל רב את הנהגת חמאס, לא רואים שינוי בשטח, חמאס עדיין שולט, החטופים עדיין נמקים בשבי וישראל מנהלת משא ומתן מביש על עסקת כניעה כאשר העולם הצבוע והשמאל התבוסתני נושפים בעורפה של הממשלה?

כמו במקרים רבים, התשובה לשאלה מונחת בשני רבדים – ברובד הפרקטי וברובד היותר גבוה, הרוחני. ברובד הפרקטי, אנחנו לא מוכנים לנצח בעזה, כפי שאנחנו לא מוכנים לנצח בכל הארץ – בשכם ובחברון, באום אל-פאחם, בנצרת ובטייבה. אנחנו לא מוכנים לעקור את הסרטן מגופנו בעכו ובלוד ובכל מקום בו אויבינו מדברים בגלוי על חיסול המדינה היהודית, משום שהמאבק מולם מושרש במאבק שבתוכנו – המאבק על הזהות היהודית. הכרעת האויב הערבי וגרושו מארצנו אינו רק מהלך מדיני ובטחוני, זהו מהלך רוחני שמשמעו חיבור ליעוד של עם ה’ בארצו, של התגשמות חזון הנביאים של קיבוץ גלויות והורשת הארץ, זהו מהלך של קיום הברכה של ‘הן עם לבדד ישכון’ ושלב מכריע בהפיכת ישראל ממדינת היהודים למדינה יהודית באמת, שחוקתה היא התורה הקדושה. ממשלת ישראל, הנתונה בלפתי הבג”ץ, היועמ”שית, הפצ”רית ושאר זרועות הדיפ-סטייט – אינה מוכנה לקבל את ההכרעה הזו. זה מה שהוביל לאסון הנורא בשמיני עצרת לפני שנתיים (לא צריך בשביל זה שום ועדת חקירה, רק להכיר את הבטחות התורה ולהשתמש במצרך הנדיר הקרוי ‘שכל ישר’). זה מה שמוביל אותנו כבר מעל מאה שנה לדרך ללא מוצא במאבק על הארץ הזאת.

כשתוקפים את תימן ואיראן, את סוריה ואת לבנון, לעומת זאת, הדבר אינו מחייב אותנו להתמודדות עם הזהות שלנו. זוהי פעולה בטחונית כפי שכל מדינה מותקפת מגנה על עצמה. את זה ישראל מוכנה לשאת, משום שזה אינו מטיל עליה את העול הכבד של התחברות לזהות היהודית המקורית והשורשית, ממנה מנסים לברוח כל העת.

ברובד הרוחני, התורני, ההסבר פשוט – במאבק מול אויב רחוק, לא עברנו על הלאו של ‘לא תחנם’, לא ביטלנו את חובת הורשת הגויים מארצנו. יש כאן עזרת ישראל מיד צר – ואת זה ממשלת ישראל מוכנה לעשות. אך כאן, בארצנו, אנחנו עוברים על לאו מפורש של ‘לא תחנם’ – לא תתן להם חניה בקרקע, אנחנו מתכחשים ליעוד התורני של כיבוש והורשה ומתעלמים מערך הנקמה, ואולי הגרוע מכל – אנחנו עוברים בשאט נפש על האיסור לשחרר רוצחים ביודענו כי ירצחו שוב. על עבירות, כידוע, יש עונשים, וכאשר העבירות נעשות בצורה לאומית, העונשים באים על האומה. חומר למחשבה לקראת הימים הנוראים…

אם רצוננו לשחזר את ההצלחות בארצות הרחוקות גם כאן, במקום הקריטי ביותר, בארץ בה בחר ה’ להשכין שכינתו – חייבים לעבור שינוי תודעתי. העולם מבין היטב את המשמעות של נצחון ישראלי בעזה ובארץ-ישראל כולה, ולכן הוא נעמד על רגליו האחוריות. הנצרות הקלסית, שעצם קיומה של מדינת ישראל היא מכת מחץ לאמונתה הנפסדת, רואה בנצחון כזה את המסמר האחרון בארון הקבורה של התיאולוגיה הנוצרית, המבוססת על כך שעזב ה’ את ישראל. האיסלאם הרצחני רואה בכך את ביטול אמונתו, השוללת אף היא את בחירת ישראל, כאשר המדינה היהודית מהווה עצם בגרון של חלום החליפות האיסלאמית המושלת במזרח התיכון כולו, בדרכה לכבוש אתה עולם. הפרוגרס העולמי, השואף לקעקע את כל הערכים האנושיים, אינו יכול לסבול את קיום דברי התורה ואת המלכת בורא עולם – המושג השנוא ביותר עליהם – על הבריאה כולה, ולכן הוא מוכן לעשות יד אחת עם האיסלאם הקיצוני ביותר, על-אף שהם יודעים היטב מה יהיה גורלם של כל הערכים הפרוגרסיביים תחת שלטון השריעה. ואילו השמאל כאן בארץ יודע יותר מכל, כי נצחון ישראלי והקמת ממלכת התורה פרושו קץ הנסיון הנואל להקים עם חדש – עם ישראלי המעורטל מכל זהות יהודית. נצחון פרושו שיבה לשורשים היהודיים בני אלפי השנים, מהם ניסו לברוח ללא לאות.

כנגד כל המגמות הללו, יש מגמה אחת של בורא עולם, החזקה יותר מכל, והיא תתקיים על אפם ועל חמתם. השאלה היחידה היא כמה דם וסבל יעבור על עמנו עד שנדע להתחבר למגמה הזו ולהביא את הנצחון המוחלט, שיבשר את קיום דבר ה’ ביד עבדיו, את כינון ממלכת התורה על-פני הארץ כולה ואת ביאת גואל צדק במהרה בימינו. חבל על כל יום שעובר, חבל על כל דם שנשפך. כל נסיון להתחמק מהיעוד לא יצלח, וכבר הבטיחנו יחזקאל בנבואתו (פרק כ פסוקים לב-מד) –

“וְהָֽעֹלָה֙ עַל־ר֣וּחֲכֶ֔ם הָי֖וֹ לֹ֣א תִֽהְיֶ֑ה אֲשֶׁ֣ר׀ אַתֶּ֣ם אֹמְרִ֗ים נִֽהְיֶ֤ה כַגּוֹיִם֙ כְּמִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲרָצ֔וֹת לְשָׁרֵ֖ת עֵ֥ץ וָאָֽבֶן. חַי־אָ֕נִי נְאֻ֖ם אֲדֹ-נָ֣י ה’ (קרי א-להים) אִם־לֹ֠א בְּיָ֨ד חֲזָקָ֜ה וּבִזְר֧וֹעַ נְטוּיָ֛ה וּבְחֵמָ֥ה שְׁפוּכָ֖ה אֶמְל֥וֹךְ עֲלֵיכֶֽם. וְהוֹצֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפוֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְחֵמָ֖ה שְׁפוּכָֽה… כִּ֣י בְהַר־קָדְשִׁ֞י בְּהַ֣ר׀ מְר֣וֹם יִשְׂרָאֵ֗ל נְאֻם֙ אֲדֹ-נָ֣י ה’ (קרי א-להים) שָׁ֣ם יַעַבְדֻ֜נִי כָּל־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל כֻּלֹּ֖ה בָּאָ֑רֶץ שָׁ֣ם אֶרְצֵ֔ם וְשָׁ֞ם אֶדְר֣וֹשׁ אֶת־תְּרוּמֹֽתֵיכֶ֗ם וְאֶת־רֵאשִׁ֛ית מַשְׂאוֹתֵיכֶ֖ם בְּכָל־קָדְשֵׁיכֶֽם. בְּרֵ֣יחַ נִיחֹחַ֘ אֶרְצֶ֣ה אֶתְכֶם֒ בְּהוֹצִיאִ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הָ֣עַמִּ֔ים וְקִבַּצְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִן־הָ֣אֲרָצ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר נְפֹצֹתֶ֖ם בָּ֑ם וְנִקְדַּשְׁתִּ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִֽם. וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה’ בַּהֲבִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֥ת אוֹתָ֖ה לַאֲבֽוֹתֵיכֶֽם. וּזְכַרְתֶּם־שָׁ֗ם אֶת־דַּרְכֵיכֶם֙ וְאֵת֙ כָּל־עֲלִיל֣וֹתֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר נִטְמֵאתֶ֖ם בָּ֑ם וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם בְּכָל־רָעוֹתֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם. וִֽידַעְתֶּם֙ כִּֽי־אֲנִ֣י ה’ בַּעֲשׂוֹתִ֥י אִתְּכֶ֖ם לְמַ֣עַן שְׁמִ֑י לֹא֩ כְדַרְכֵיכֶ֨ם הָרָעִ֜ים וְכַעֲלִילֽוֹתֵיכֶ֤ם הַנִּשְׁחָתוֹת֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל נְאֻ֖ם אֲדֹ-נָ֥י ה’ (קרי א-להים)”.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל

או

יום שלישי, ט’ אלול התשפ”ה

בנסיון נואש להשאר רלוונטי בשיח הציבורי ולייצר כותרת דרמטית, מבשר לנו יאיר לפיד על כך, ש’נצחון של נתניהו בבחירות הקרובות יהיה סופה של הציונות’. לא פחות. ואמנם נכון הוא, שהעומק האינטלקטואלי של לפיד אינו מרשים במיוחד, וההבנה שלו בתהליכים היסטוריים שואף לאפס, אך המשפט שאמר הפעם אכן ראוי לבחינה מדוקדקת, משום שהוא מעמיד אותנו על יסוד חשוב, המחייב אותנו לדייק במינוח ולהבין על מה אנחנו מדברים. תחת סיסמאות חסרות תוכן, מוטב שנגדיר את המינוחים בהם אנחנו משתמשים כדי שנדע בדיוק מה עומד על כף המאזניים בשיח הציבורי.

‘ציונות’ היא אחד מאותם מושגים, אשר כל אחד נוטה להעניק לה משמעות אחרת, וכאשר אנו רוצים להעריך האם המושג קביל עלינו, אם לאו – עלינו להדרש קודם כל לשאלה מהי ציונות, ורק לאחר מכן לקבוע את הערכתנו כלפיה. כאשר מדברים על אהבת ציון וירושלים, על החיבור הבלתי-נפרד של היהודי לארץ-ישראל, אזי כל יהודי שלומד תורה, וביחוד כאשר הוא מתחבר לפרשיות חומש דברים שאנו בעיצומן – כל יהודי כזה חי ונושם ציונות כל רגע ורגע. במשך אלפיים שנות גלות, התחננו יהודים בערגה מארבע כנפות הארץ – ‘וחתזינה עינינו בשובך לציון ברחמים’. הייתה זו ציונות במיטבה, ציונות שהוכיחה את עצמה במשך כל אותן דורות ואשר לא נס לחה גם כאשר קהילות שלמות עלו על המוקד ולא ותרו על חלומם לשוב לציון ולחיות כאומה לפני ה’. ‘מפני חטאינו גלינו מארצנו’ – היה זה העונש הנורא ביותר, ואילו השיבה אליה היה החלום המתוק ביותר. “על נהרות בבל – שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון”.

כשיאיר לפיד מדבר על ‘סוף הציונות’ – לא על הציונות הזו הוא מדבר. יאיר לפיד מדבר על התפיסה הציונית כפי שבאה לידי ביטוי בקרב חלק מאנשי התנועה, אשר חרטה את שמה של ציון על דגלה, אולם כל כוונתם הייתה לנתק את עם ישראל ממורשתו ומיעודו. הציונות, לדידם, לא הייתה אלא כלי מדיני שנועד לקעקע את יחודנו כעם ה’ ולהמיר את תורת משה בלאומיות חלולה, שאין כל הבדל בינה ללאומיות של עמים אחרים. החוקר אלכס צייטלין טוען, כי “לא רק שהציונות היא לא המשך של היהדות, הציונות היא המרד הגדול ביהדות”.

בנימין זאב הרצל, אשר על יחסו ליהדות ניטשת מחלוקת עמוקה בקרב היסטוריונים והוגי דעות, כתב ספר בגרמנית בשם ‘Der Judensttat‘. ניתן היה לתרגם את שמו ל’המדינה היהודית’, אבל בפועל דאג מי שדאג, ששמו בעברית יהיה ‘מדינת היהודים’. ההבדל בין שני המושגים אינו סמנטי, הוא מבטא את כל הויכוח האידיאולוגי בישראל, הניטש בין החפצים במדינה יהודית אמיתית כרצון ה’ לבין אלו החפצים במדינת כל אזרחיה, אלא שהם מנסים להסוות את כוונתם האמיתית כאשר הם מדברים על יצור הכלאיים הסכיזופרני, אותו הם מכנים ‘מדינה יהודית-דמוקרטית’.

הדמוקרטיה המערבית, כידוע, אינה מכירה בהבדל שבין יהודי לגוי מבחינת מעמדו האזרחי, ומדינה דמוקרטית באמת חייבת להעניק שוויון זכויות לכל אזרחיה, ובכלל זה הזכות להפוך את ישראל לפלשתין דרך הקלפי בלי לירות כדור אחד. פרופסור מרדכי קרמניצר, איש שמאל קיצוני, ניסח זאת באופן חד וחותך – “אין דמוקרטיה שאינה מדינת כל אזרחיה”. הסתירה המובנית הזאת שבין מדינה יהודית למדינת היהודים, בין ציונות של ‘בחר ה’ בציון’ לבין המרד ביהדות שאלכס צייטלין מתאר, בין מערכת הערכים התורנית בכללותה לבין מושגי המערב הליברלי, הדמוקרטי, האתאיסטי – זוהי סתירה שעד כמה שינסו לברוח ממנה, היא תרדוף אחרינו, ונהיה חייבים להכריע בה אם חפצי חיים אנחנו.

כשיאיר לפיד מדבר על סופה של הציונות, הוא יודע, לשם שינוי, על מה הוא מדבר. הוא מדבר על סופו של המרד ביהדות. הוא מדבר על סופו של הנסיון ליצור עם חדש תחת עם ישראל המקורי, השורשי, אשר הורתו בברית עם האבות ולידתו במעמד הר סיני. לשיטתו, הוא צודק. זה לא כל-כך נתניהו האיש, אלא הציבור שעומד מאחוריו, אשר מבשר את קצו של המרד, את קצו של הנסיון הנואל להקים ישות כנענית בארץ-ישראל בעלת סממנים לאומיים של ארץ ושפה, אך מנותקת מהתורה והמצוות. יאיר לפיד רואה את בני הציונות החילונית עוזבים את הארץ, הוא רואה את חלומם ליצור כאן מדינה גויית דוברת עברית הולך ונמוג, והוא רואה כיצד האויב הערבי מזכיר לכל מי שניסה לשכוח, כי המאבק על הארץ כאן אינו סכסוך נדל”ן שניתן להגיע בו לפשרה, אלא הוא מאבק אמוני בין תורת ה’ לאיסלאם הרצחני, הבא להכחיש את דבר ה’ ביד אברהם – “גרש האמה הזאת את בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק” (בראשית כא י).

אכן, יאיר לפיד, כפי שאתה רואה את הציונות – היא באמת מגיעה אל קצה. ממילא לא היו לה חיי מדף ארוכים מדי, משום שברגע שהוקמה המדינה וכל המטרה הייתה להיות ‘מדינה נורמלית’ ככל המדינות, לא היה מדי הרבה הגיון לקיים אותה דווקא באטמוספרה הלוהטת של המזרח התיכון. וככל שעשן המשרפות של אושוויץ הולך ונעשה זכרון רחוק יותר, כך גוברת בקרב יצירי כפיה של הציונות החילונית המחשבה, ולפיה באמת יותר נח בלונדון ובפריז, באמסטרדם ובסן פרנסיסקו. השכנים כאן מסביב אינם מראים סימנים של השלמה עם קיומנו, וככל שעובר הזמן מתברר, כי הדרך היחידה לשרוד כאן הוא לשוב אל אותם שורשים, שה’ציונות’ של אלכס צייטלין ויאיר לפיד ראו בה מצע לברוח מהם.

אכן, זהו קצה של הציונות החילונית, של הלאומיות החלולה והזולה, שלא לומר הגזענית, שהרי בלי תורה ומצוות באמת אין טעם להיות יהודי ולהגדיר את המדינה כשייכת לבני הלאום היהודי. אך כאשר מדברים על הציונות האמיתית, המקורית, הציונות של הגשמת היעוד של נתינת ארץ ה’ לעמו לשם השכנת השכינה בתוכנו – דבריו של יאיר לפיד מרנינים במיוחד. וכאשר רואים את עם ה’ שב לבוראו ביתר שאת בשנתיים שחלפו מאז שהנוחבות הזכירו לנו על מה בעצם ניטש כאן המאבק – אפשר לחייך ולומר, כי אכן דבר ה’ ביד עבדיו יקום לעולם. “ותחזינה עינינו בשובך לציון – ברחמים!”.

יום חמישי, ד’ תמוז התשפ”ה

בפרשתנו, המשופעת במצוות רבות ובנושאים מגוונים, ישנו דיון נרחב בסדרי השלטון בישראל. נביא, בית דין, מלך – כל אלו מתוארים כבעלי סמכות, ועם זאת – כולם כפופים לדבר ה’, הסמכות העליונה. התורה יוצרת איזון בין כל רשויות השלטון באמצעות הגבלות שונות, המבטיחות את כפיפותם של נושאי המשרות לקב”ה, ומונעת את האפשרות של עריצות בשר ודם. שלושת אלפים שנה לפני רוסו ולוק, בייקון וג’פרסון ושאר חכמי האומות שהתימרו לכונן את המשטר האידיאלי במדינה המודרנית, ידעה תורת ה’ את האיזון הנכון, וחשוב מכך – את הסוד מאחוריו – אותה כפיפות בפני בורא עולם, החל על כל בני תמותה. דווקא היסוד הזה – הוא היסוד שאינו מתקבל על דעת האדם המודרני הגאה, אשר סבור כי הצליח להקים את מגדל בבל המודרני והשליך את ה’ אחר גוו.

במסגרת ההגבלות המוטלות על המלך, אנו מוצאים את האיסור להרבות סוסים, והתורה נותנת לכך נימוק מפורש – “רק לא-ירבה-לו סוסים ולא-ישיב את-העם מצרימה למען הרבות סוס, וה’ אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד” (יז טז). החשש, אם כן, הוא מירידה למצרים, והתורה מטעימה כי ה’ כבר אמר בזמן יציאת מצרים כי לא ישובו ללכת בדרך זו. ונשאלת השאלה – מדוע? מה הבעיה הכל-כך גדולה בללכת למצרים דווקא, עד שהתורה חידשה איסור של ריבוי סוסים? ומדוע שירצה מלך ישראל לרדת למצרים, הגם שיש לו הרבה סוסים?

בכדי לבאר תעלומה זו, נעיין בפרושו של הרש”ר הירש לפסוקנו. הוא מעיר תחילה, כי בפסוק שבתוכחה להלן בפרשת כי תבוא מובא במסגרת הקללות כדלהלן – “והשיבך ה’ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא-תסיף עוד לראתה…” (כח סח). פסוק זה מציב בפנינו בעיה פרשנית, שכן בני ישראל בפרוש לא יצאו ממצרים באניות, ואם כן כיצד מתוארת דרך זו כדרך אשר עליה אמר ה’ שלא יוסיפו עוד לראותה? ועוד קשה, שבפסוק אצלנו כתוב – “וה’ אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד”, ומדקדוק בלשון הפסוק, נראה כי אין הכוונה שלא יחזרו למצרים בדרך בה עלו, שאז היה לו לכתוב ‘לא תשובו בדרך הזה עוד’, ולא מובן מה שייך כאן לומר ‘לא תספון’? ועל כורחנו, הכוונה בפסוק שלנו היא שלא ישובו וירדו כפי שכבר עשו בעבר.

עתה נראה, כיצד מתוך פתרון אותה בעיה פרשנית, נזכה לתובנה חדשה, השופכת אור על כל סוגיית איסור הירידה למצרים. המילים ‘לא תספון’ מורות, כאמור, על כך שכבר ירדו בעבר למצרים באותה הדרך. הרש”ר הירש מפנה אותנו לירידת אברהם למצרים (בראשית יב י, וראה באריכות ברמב”ן שם), לירידת יעקב ובניו עקב הרעב אשר הביאה לגלות מצרים, וכן הוא מציין את יצחק, אשר תכנן לרדת מצרימה, אלא שצווה בפרוש להישאר (בראשית כו ב). רואים כיצד פעם אחר פעם משמשת מצרים ארץ מקלט מפני הרעב בארץ, וכיצד למעשה יושבי הארץ תלויים במצרים, המשופעת במים ובמזון.

התלות המובנית במצרים – היא הסיבה שהתורה דורשת התנתקות ממנה! ויותר מכולם היא מצווה על כך את המלך, אשר תפקידו להבטיח את עצמאות המדינה היהודית ואת אי-תלותה בגויים. לכן גם כתוב בפסוק שהבאנו מ’כי תבוא’, כי זו הדרך בה ציווה ה’ שלא נלך עוד, אף שמדובר שם על ירידה באניות. וזאת, מכיון שלא הקפידה התורה על האופן הפיזי בו ירדו למצרים, כי אם על עיקרון התלות, המראה כביכול על חדלונה של ארץ-ישראל ועל חדלונו של א-להי ישראל מלספק את צרכי עמו. ואין לך חילול ה’ גדול מזה! הירידה באניות הוזכרה, משום שזו הדרך להימכר כעבדים, כפי שמובא שם בפרשת כי תבוא – זהו שיאו של אותו חילול ה’, בו היהודי מגיע לעבדות, תכלית התלות בבשר ודם, תחת אשר לא רצה להיות תלוי בבורא עולם ומשועבד אליו.

וזה לב הענין של מצוה זו – מצות הבדידות המדינית של ישראל ביחס לאומות העולם. רבים הם אלו, הסבורים כי עלינו לעיתים ‘לשלם מחיר’ של בדידות מדינית כאשר דורשים מאתנו דרישות בלתי-אפשריות. אבל התורה מלמדת אותנו כאן ובמקומות נוספים, כי הבדידות המדינית אינה רק אילוץ של חוסר ברירה. בדידות מדינית אינה מחיר שעלינו לשלם בכדי לשמור על אינטרסים אחרים. בדידות מדינית היאנכס יקר! הבדידות המדינית מחברת אותנו למלכנו, דודנו, רוענו, הקב”ה. הבדידות המדינית טומנת בחובה מעלות רבות, אשר רק מי שמבין את רצון ה’ באמת יכול להשיגן.

מעלה אחת היא העובדה, שבדידות כזו מגינה עלינו מפני השפעות זרות של תרבויות העמים ותועבותיהם. מוסכם כיום על כל מי שירא את ה’ במידה מינימלית, כי אם רצוננו לשמור על מורשתנו מפני השפעות זרות, עלינו ליצור חומה של בדידות סביבנו. לשם כך קבעו חז”ל הרחקות שונות בינינו לבין הגויים, כגון האיסור לאכול מבישוליהם, ועם ישראל לדורותיו הוסיף עוד גדרים וסממנים חיצוניים בכדי שיהיה ניכר לעין כל ההבדל שבין יהודי לגוי. אולם כל עוד ישראל תלויה בארה”ב, כל עוד בסוגיות של העולם הגדול, אלו המכונות ‘פוליטיות’, ישראל נושאת עיניה לארה”ב או לכל מדינה אחרת, אזי בתת-מודע של כל יהודי מקננת המחשבה, כי באמת הגויים חשובים וראויים להערכה, וכי ההתנתקות מהם היא דבר טקסי, חיצוני, אולם באמת אי אפשר בלעדיהם. כמו אותו יהודי שנשא גויה לאשה ושלח אותה להביא יין מהחנות, אז הוא דאג שהמוכר ישלח לה את היין בחותם בתוך חותם, כי הרי גזרו על סתם יינם משום בנותיהם… . רק כאשר נבין את חשיבותה הערכית של הבדידות המדינית, נוכל באמת להיקרא עם השוכן לבדו, אשר בגויים לא יתחשב.

מעלה נוספת שבבדידות המדינית היא עצם הענין של קידוש ה’, המתבטא בבטחוננו בו כאשר אנו סמוכים עליו לבדו ואיננו בוטחים בשום כח אחר. בכך אנו מראים קבל עם ועולם, כי א-להי ישראל אינו דמות בדיונית, אינו איזה מין המצאה אנושית לצרכים כאלו ואחרים, אלא שהוא א-ל חי בקרבנו, והוא הגורם המרכזי, ולמעשה היחידי, הקובע את יחסי הכחות בפוליטיקה העולמית. רק על-ידי כך שנבודד את עצמנו מכל בעל ברית אחר, נראה לעולם כיצד ה’ מלכנו הוא משענתנו היחידה והוא השליט על כל הארץ.

מסיבות אלו, מובן עתה איזה נכס יקר היא אותה בדידות. וכאשר כל מיני פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אקדמאים ולשעברים משועממים מקרקרים על כך שאנו עלולים להישאר מבודדים ומנודים בזירה העולמית אם לא נסכים להתאבד מרצוננו החופשי, אזי במקום להצטדק ולהתנצל ולומר שבאמת אנחנו סומכים על טראמפ, וכאשר הוא מאכזב אז מספרים שיש לנו בעלי ברית בהונגריה, במיקרונזיה ובקוסטה ריקה – תחת זאת נאמר בגאון, כי אכן אנו רוצים להיות מבודדים, יש לנו בעל ברית אחד אותו אנו אוהבים, בו אנו דבקים, ואין לנו כל חפץ לבגוד באותו בעל ברית. ה’ א-להי ישראל – הוא לבדו יצילנו, “אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום” (הושע יד ד, ועיין במפרשים שם).