יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום ראשון, כ”ה ניסן התשפ”ו

השמאל מעמיד אותנו במבוכה בימים אלו. מצד אחד, מובנת האכזבה מהפסקת הלחימה ומהחמצת הנצחון המוחלט בפעם השלישית בשנתיים האחרונות – אחרי לבנון ועזה, שוב כופים עלינו האמריקאים הפסקת אש כדי לשרת את האינטרסים שלהם, ששונים מהותית מאלו שלנו, לא רק כפי שהיה בלבנון עם ממשל ביידן, אלא גם בעזה ובאיראן עם טראמפ. הגהנם שטראמפ הבטיח להנחית על עזה ואחר-כך על איראן התגלה כלא יותר מאסטרטגיה שנועדה למקסם רווחים במשא ומתן, וישראל ממשיכה לעמוד מול חורשי רעתה, אשר תחת להיות מושמדים – מתחילים להתכונן לקראת הסבב הבא. מאידך – משא הקינות של השמאל והתקשורת המהדהדת את מסריו אודות הכשלון של נתניהו והתבוסה של ישראל, הנראה כלקוח ישירות מתעמולת אל-ג’זירה – אינו עושה חשק גדול מדי להצטרף אליו. על-כן מן הראוי לנסות לרדת יותר לעומק הדברים, בטרם מגבשים דעה ברורה בנידון.

כאמור, זוהי הפעם השלישית שממשלת נתניהו, אשר נחשבת בעיני רבים לימנית ביותר בתולדות ישראל, מתקפלת לנוכח הלחץ האמריקאי וחותמת על הסכם רע כדי לרצות את הדוד סם, ומכיון שלכל הדעות שלוש פעמים נחשבת לחזקה – כנראה שיש כאן באג מובנה, כשל עקרוני, המביא אותנו לאותה נקודת אין מוצא, ושומה עלינו לברר מהו, וכיצד ניתן להחלץ ממנו.

ואחר דרישה וחקירה בתולדות מדיניות החוץ הישראלית מיום הקמתה של המדינה ועד הנה, המסקנה העולה היא, כי בניגוד לכל מדינה אחרת בעולם, אשר מעצבת את יחסי החוץ שלה לנוכח חזון כלשהו, לנוכח מטרה מדינית מוגדרת, לנוכח רעיון מכונן שאמור להנחות אותה – במדינת ישראל, אשר הקומה על-ידי התנועה הציונית החילונית – הרעיון המכונן היחיד שמנחה את ראשי המדינה היא הקיום הפיזי, השרידות, המקלט הבטוח לעם, אשר לא מצא מנוח לכף רגלו באירופה הדוויה ונאלץ לנדוד לאסיה אחר שעלה עשנו דרך הכבשנים. העם שהביא לעולם את בשורת הצדק והמשפט, החרות האמיתית, החסד והרחמים, האיזון הנכון שבין חומר לרוח ובין גוף לנפש, העם שנועד להיות אור לגויים ולכונן את ממלכת הצדק והאמת לאור תורתו הקדושה – עם זה ויתר על כל הערכים הללו תמורת עצם הקיום, וכאשר זה הושג – לא ראה לנכון אלא להמשיך ולהחזיק באותו קיום, כאשר הימין והשמאל נותנים לו וריאציות שונות – השמאל פנה לאשליות של שלום עם האויב הצמא לדמנו, והימין פנה לאשלית הוילה בג’ונגל – שנמשיך להתנהל כאן כאילו אנחנו באירופה ונתעלם מהאויב שמסביבנו. אלו ואלו הביאו עלינו את אסון שמחת תורה, אלו ואלו אינם יודעים להחלץ מהמבוך, אלו ואלו מתקפלים לנוכח לחץ אמריקאי.

מדוע? משום שלאמריקה – כמו לכל מדינה אחרת – יש אג’נדה, יש מטרה, יש שאיפות מעבר לעצם הקיום. במקרה שלנו, השאיפות האמריקאיות כוללות את ייצוב מחירי הנפט, את מאבק הסחר מול סין, את חיזוק הברית האסטרטגית שלה עם מדינות המפרץ כנגד סין ורוסיה ועוד כל מיני מטרות. מכיון שאמריקה יודעת, שלישראל שום דבר לא באמת חשוב מלבד עצם הקיום, תמיד ידה של ישראל תהיה עם התחתונה כאשר היא תועמד מול דרישה שתשרת את האינטרס האמריקאי כל עוד היא לא פוגעת באינטרס הקיומי המיידי של ישראל. איראן תשקם את עצמה בעוד כמה שנים? נדאג אז. בינתיים אפשר להפקיר את האינטרס הישראלי, משום שאינטרס כזה אינו באמת קיים.

לכן נתניהו מתקפל מול טראמפ, כפי שהתקפל מול ביידן, וכפי שהתקפל בשעתו מול קלינטון. לכן בגין התקפל מול קרטר, לכן שמיר התקפל מול בוש. כל ראשי הימין ידעו לדבר גבוהה גבוהה על עצמאות מדינית ובטחונית, אבל לא ידעו לממש אותה, משום שהדי.אנ.איי שלהם אינו שונה מהותית מזה של השמאל – כיצד לשרוד פיזית במזרח התיכון. הויכוח היה רק על הדרך – קיר הברזל של ז’בוטינסקי לעומת הפשרה הטריטוריאלית של מפלגת העבודה ההיסטורית. אך המצע היה משותף – מקלט בטוח לעם היהודי ותו לא.

אפשר להמשיך כך, אך יש רק בעיה אחת – עם ישראל לא נולד כדי לשרוד. תכנית ההפעלה שלו אינה נתונה בידיו, היא נתונה מאת בורא עולם. ובורא עולם הועיד עבורנו משהו הרבה יותר גדול – ממלכת התורה במרחבי הארץ המובטחת, קיום התורה בידי האומה בכל מערכות החיים, כינון בית מקדשנו כמרכז הרוחני של העולם כולו – כהנים בעבודתם, לויים בשירם ובזמרם, ישראל במעמדם, נחלות, שבטים, מערכת משפט תורנית בראשות הסנהדרין שבלשכת הגזית, חיבור שמים וארץ, שפע חומרי המבטא עושר רוחני, שכינת ה’ החופפת על חיינו בכל תחום, דקדוק ההלכה לאור חזון התורה והנביאים. כאשר המילים הללו הופכות מסיסמאות מרוממות לתכנית פעולה מעשית – כל ההסתכלות המדינית שלנו נראית אחרת. אנחנו לא מחפשים רק מקלט בטוח, כי אם מעון לשכינה. אנחנו לא רואים באויב הערבי מטרד שצריך להסתדר אתו, אלא את אויביו של מקום שחובתנו להוריש מכאן. האיראנים אינם איום בטחוני שצריך להחליש, אלא יורשיו של עמלק שצירך להשמיד. הנפט של טראמפ והיריבות הכלכלית שלו מול סין מתגמדים לעומת החזון האדיר של עם ה’. כשחיים עם חזון כזה לנגד עינינו, לא ממהרים להפסקת אש רק משום שהאמריקאים בקשו. הם יכולים לעשות הפסקת אש עם איראן אם זה מתאים להם, זה בסדר גמור. אבל אנחנו צריכים להתנהל ביחס לחזון שלנו ולאינטרס שלנו שנגזר ממנו.

אז כן, אנחנו מאוכזבים מהפסקת האש, לא מהסיבות של השמאל, כמובן, וגם לא מתוך התלהמות שאינה רואה את המציאות. אנחנו מאוכזבים דווקא משום שאנחנו מעמיקים לחקור מי אנחנו, עבור מה נבראנו, מה עושה אותנו לעם, מדוע נבחרנו בידי בורא עולם ומה צריכה להיות מגמתנו כאומה. השמאל פשט את הרגל כבר מזמן, והציבור מאס בו, על-אף שליטתו הכמעט מוחלטת בכל מוקדי הכח. הימין גם הוא אינו מספק את הסחורה, ובמוקדם או במאוחר נתניהו ירד מהבמה, ואלו שיבואו במקומו – גם הם לא יובילו את העם לחוף מבטחים. עם ישראל זקוק למשהו אחר מהותית – לחזון יהודי שורשי המושתת על קבלת עול מלכות שמים וקיום הברית עם בורא עולם. הגיע הזמן!

יום שלישי, כ”ח אדר התשפ”ו

המבצע האדיר שיצא לפועל בשבת פרשת זכור עורר אצל כולנו ברמה המוחשית ביותר את המשמעות של ימי הפורים, וקשה היה שלא לקשר את המאורעות האקטואליים בזמן הזה להצלה הגדולה בימים ההם. אולם לאמתו של דבר, מה שקורה כאן היום קשור הרבה יותר למה שקראנו כעבור שבוע בפרשת פרה, וליתר דיוק – להפטרה של אותה שבת בספר יחזקאל, שם מתאר הנביא את חזרת ישראל לארצו על-אף חטאיהם למען שמו הגדול של ה’, שחולל בהיותם מושפלים בגלותם בקרב העמים.

אכן, האיראנים ניסו להשמיד אותנו כאז גם היום, מוקד הנסיון היה באיראן, ואף שמו של המנהיג – חמינאי – דומה להפליא לשמו של המן. ועם זאת – קיים הבדל בסיסי בין המאורעות של אותם ימים למאורעות של ימינו. בפורים, היינו אכן עם מפוזר ומפורד, ללא מדינה משלו, בזמן בו נגזר עלינו לגלות מארצנו, כאשר שיבת ציון אך החלה עם סנונית קטנה של עולים, המנסים לחדש ימינו כקדם בזעיר אנפין. המקדש שנבנה בסופו של דבר עמד תחת חסות האימפריה הפרסית, ולקח עוד מאות שנים עד שקם שלטון יהודי עצמאי בימי החשמונאים. היום, לעומת זאת, ישראל היא מעצמה אזורית, כמחצית מהעם כבר שב לארצו (והיתר יכולים לעשות זאת אם רק ירצו), ואיננו זקוקים לחסותו של המלך כדי להפרע משונאינו.

מה אכן מתרחש כאן? כאמור, ההפטרה של פרשת פרה (יחזקאל לו כ-כד) –

“וַיָּב֗וֹא אֶל־הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁר־בָּ֣אוּ שָׁ֔ם וַֽיְחַלְּל֖וּ אֶת־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י בֶּאֱמֹ֤ר לָהֶם֙ עַם־ה’֣ אֵ֔לֶּה וּמֵאַרְצ֖וֹ יָצָֽאוּ. וָאֶחְמֹ֖ל עַל־שֵׁ֣ם קָדְשִׁ֑י אֲשֶׁ֤ר חִלְּל֙וּהוּ֙ בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אוּ שָֽׁמָּה. לָכֵ֞ן אֱמֹ֣ר לְבֵֽית־יִשְׂרָאֵ֗ל כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹ-נָ֣י  ה’ [קרי א-להים] לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֛ם אֲנִ֥י עֹשֶׂ֖ה בֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֤י אִם־לְשֵׁם־קָדְשִׁי֙ אֲשֶׁ֣ר חִלַּלְתֶּ֔ם בַּגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־בָּ֥אתֶם שָֽׁם. וְקִדַּשְׁתִּ֞י אֶת־שְׁמִ֣י הַגָּד֗וֹל הַֽמְחֻלָּל֙ בַּגּוֹיִ֔ם אֲשֶׁ֥ר חִלַּלְתֶּ֖ם בְּתוֹכָ֑ם וְיָדְע֨וּ הַגּוֹיִ֜ם כִּי־אֲנִ֣י ה’ נְאֻם֙ אֲד-ֹנָ֣י ה’ [קרי א-להים] בְּהִקָּדְשִׁ֥י בָכֶ֖ם לְעֵינֵיהֶֽם. וְלָקַחְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ מִן־הַגּוֹיִ֔ם וְקִבַּצְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מִכָּל־הָאֲרָצ֑וֹת וְהֵבֵאתִ֥י אֶתְכֶ֖ם אֶל־אַדְמַתְכֶֽם”.

זה מה שמתרחש כאן, וזה גם מה שמסביר את הסייעתא דשמיא העצומה, שאינה עומדת ביחס ישיר למעשינו. רבים בציבור החרדי מתקשים להבין, כיצד ה’ עושה כאלו נסים למדינה שמתכחשת לברית עם בורא עולם. ביתר שאת הדברים אמורים לנוכח רדיפת עולם התורה והנסיון לקעקע את אורחות חייו של הציבור החרדי. הסתירה לכאורה בין מצבנו הרוחני לטוב האדיר שה’ מרעיף עלינו מביאה לידי הסברים מפותלים, לעיתים מביכים. ישנם המייחסים את הנסים האדירים ל’מעשה שטן’, חלילה, וישנם הממעיטים בערכם, תוך שהם מעצימים את האסונות המקומיים כמו הפגיעה בבית שמש, שעל-אף נוראותם – אינם עומדים בשום קנה מידה של יחס לתמונה הכללית. אחרים טומנים את הראש בחול בטענה, כי אין אנו מבינים חשבונות שמים, כי אין לנו מסורת מרבותינו כיצד להתיחס למאורעות וכיוצא בכך. אולם המעיין בנביא מבין, כי כל התהיות והקושיות בנויות על הנחת יסוד מוטעית!

אכן, במערכת הרגילה של שכר ועונש, איננו מוצאים ידינו ורגלינו. כיצד קרה, שדווקא אחר שרוב העם השיל מחייו את התורה והמצוות, זכו לשוב לארץ ולנחול נצחונות אדירים. אולם כאשר קוראים את דברי הנביא, מבינים את הסוד הגדול, שהרמח”ל מכנה ‘גילוי היחוד’ – לא למענכם אני עושה, כי אם לשם קדשי אשר חללתם בגויים! עבור הגוי, שפלותם של ישראל היא ביטוי לשפלותו של א-להי ישראל, חלילה! רש”י אומר זאת במפורש על הפסוק ביחזקאל לט ז, תוך שהוא מפנה לפסוקים שקראנו. הפסוק אומר ביעודי הגאולה – “וְאֶת־שֵׁ֨ם קָדְשִׁ֜י אוֹדִ֗יעַ בְּתוֹךְ֙ עַמִּ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹֽא־אַחֵ֥ל אֶת־שֵׁם־קָדְשִׁ֖י ע֑וֹד וְיָדְע֤וּ הַגּוֹיִם֙ כִּי־אֲנִ֣י ה’ קָד֖וֹשׁ בְּיִשְׂרָאֵֽל”. רש”י על המקום מבאר – “שפלותם של ישראל חלול שמו הוא, באמור להם ‘עם ה’ אלה’ ולא יכול להצילם”.

בכך נגמרו התמיהות והקושיות. כיצד ה’ עושה נסים לישראל בעת שאינם ראויים לכך מצד מעשיהם? משום ששמו נקרא עליהם, והוא לא יכול לסבול עוד את חילול שמו. ואם מישהו עוד מפקפק בקיום דברי הנבואה, באה תנועת התשובה האדירה, אשר קבלה תנופה משמעותית דווקא מאז הטבח הנורא בשמיני עצרת, כאשר עם הגב אל הקיר נאלצו רבים בתוכנו לשוב אל זהותם היהודית, ובכך מתקיימת המשך הנבואה ביחזקאל (שם לו כה-כח) –

“וְזָרַקְתִּ֧י עֲלֵיכֶ֛ם מַ֥יִם טְהוֹרִ֖ים וּטְהַרְתֶּ֑ם מִכֹּ֧ל טֻמְאוֹתֵיכֶ֛ם וּמִכָּל־גִּלּ֥וּלֵיכֶ֖ם אֲטַהֵ֥ר אֶתְכֶֽם. וְנָתַתִּ֤י לָכֶם֙ לֵ֣ב חָדָ֔שׁ וְר֥וּחַ חֲדָשָׁ֖ה אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וַהֲסִ֨רֹתִ֜י אֶת־לֵ֤ב הָאֶ֙בֶן֙ מִבְּשַׂרְכֶ֔ם וְנָתַתִּ֥י לָכֶ֖ם לֵ֥ב בָּשָֽׂר. וְאֶת־רוּחִ֖י אֶתֵּ֣ן בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְעָשִׂ֗יתִי אֵ֤ת אֲשֶׁר־בְּחֻקַּי֙ תֵּלֵ֔כוּ וּמִשְׁפָּטַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ וַעֲשִׂיתֶֽם. וִישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לַאֲבֹֽתֵיכֶ֑ם וִהְיִ֤יתֶם לִי֙ לְעָ֔ם וְאָ֣נֹכִ֔י אֶהְיֶ֥ה לָכֶ֖ם לֵא-לֹהִֽים”.

בהמשך מתואר גם השפע הכלכלי, בו אנו חוזים בימים אלו – “וְהוֹשַׁעְתִּ֣י אֶתְכֶ֔ם מִכֹּ֖ל טֻמְאֽוֹתֵיכֶ֑ם וְקָרָ֤אתִי אֶל־הַדָּגָן֙ וְהִרְבֵּיתִ֣י אֹת֔וֹ וְלֹא־אֶתֵּ֥ן עֲלֵיכֶ֖ם רָעָֽב. וְהִרְבֵּיתִי֙ אֶת־פְּרִ֣י הָעֵ֔ץ וּתְנוּבַ֖ת הַשָּׂדֶ֑ה לְמַ֗עַן אֲ֠שֶׁר לֹ֣א תִקְח֥וּ ע֛וֹד חֶרְפַּ֥ת רָעָ֖ב בַּגּוֹיִֽם”.

וכדי שאף אחד לא יעלה על דעתו, כי בזכות מעשינו הגענו למה שהגענו, באים המשך דברי הנבואה (לא-לב) – “וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־דַּרְכֵיכֶ֣ם הָרָעִ֔ים וּמַעַלְלֵיכֶ֖ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־טוֹבִ֑ים וּנְקֹֽטֹתֶם֙ בִּפְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַ֖ל תּוֹעֲבֽוֹתֵיכֶֽם. לֹ֧א לְמַעַנְכֶ֣ם אֲנִֽי־עֹשֶׂ֗ה נְאֻם֙ אֲדֹ-נָ֣י ה’ [קרי א-להים] יִוָּדַ֖ע לָכֶ֑ם בּ֧וֹשׁוּ וְהִכָּלְמ֛וּ מִדַּרְכֵיכֶ֖ם בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל”.

בהמשך מתוארת בנית הארץ, הפרחת השממה וריבוי העם בארצו. זה נראה כאילו הנביא עומד בזמננו אנו ומתאר את מה שעיניו רואות. אנחנו שזכינו – לא נותר לנו אלא לפקוח את עינינו, להתעלות מעל הקטנות והזוטות, להודות על הנסים האדירים, לא להתבלבל ולייחס זאת לעצמנו, לכחנו ועוצם ידינו ולמעשינו הטובים, וכמובן – גם לא לסטרא אחרא או לכל גורם אחר. אני ה’ דברתי ועשיתי! הגיע הזמן שנלמד להסתנכרן עם התכנית הא-להית לגילוי יחודו בעולם!

כזו היא קונספציית ‘חבית חומר הנפץ’ שהמזרח התיכון יושב על גבה וה’גפרור’ שעומד להצית אותה ולשרוף את כולנו במערבולת אש, אם רק נפגע ברגשות העדינים של מאמיני האיסלם. על-פי הקונספציה, עלינו להלך על קצות הבהונות ולעשות הכל כדי לא לשוות למאבק על הארץ מימד דתי, חלילה. כך הפכו חבלי ארצנו ל’שטחים’ עם אותיות באנגלית, והרש”י הראשון בתורה פינה את מקומו לסכסוך נדל”ן שצריך להגיע בו לפשרה…

למי שהספיק לשכוח, לפני קרוב לעשר שנים, התרחש פיגוע בו נרצחו שני שוטרים דרוזים בהר הבית. ממשלת ישראל, בראשות בנימין נתניהו, הבינה שצריך לעצור את ההפקרות של הפיכת הר הבית למבצר נשק של ארגוני הטרור, והחליטו להציב גלאי-מתכות, דרכם יעברו המוסלמים בידוק טרם כניסתם להר. הערבים זעמו, התפרעו כמיטב המסורת וקבלו את שלהם. הגלאים הוסרו. השפלתה של ישראל הושלמה כאשר גם לאחר הסרתם, סרבו המוסלמים להיכנס להר הבית עד שתוסרנה גם התשתיות החדשות שעליהן היו אמורות להיתלות מצלמות אבטחה. רק לאחר התקפלות מבישה זו, ‘נאותו’ ברוב טובם לסיים את המשבר. כמובן, שהביקורת על הממשלה לא היתה על ההתקפלות, כי אם על עצם זה שהעיזה לנסות להתגונן מהטרור. קונספצית חבית חומר הנפץ היתה למעין נבואה המגשימה את עצמה. עצם האמונה בה והכניעה כלפיה – היא אשר מפרנסת ומעצימה אותה, וקובעת אותה כהנחת יסוד שאין עליה עוררין בלב מקבלי ההחלטות וההמון כאחד.

כעבור כעשר שנים ואלפי נרצחים יהודים, נראה כי בכל זאת למדנו דבר או שנים בכללי הג’ונגל ששמו המזרח התיכון. קריסת קונספצית ההכלה וההבנה כלפי האויב הרצחני הולידה התחלה של חשיבה מחודשת, וחבית חומר הנפץ כבר התלקחה וגבתה מחירים אדירים – לא משום שהדלקנו אותה, אלא דווקא משום שכל-כך נזהרנו מלהצית את הגפרור. לאמתו של דבר, החבית התגלתה כלא יותר ממניפולציה זולה, שכל פסיכולוג מתחיל מזהה אצל לקוח עם הפרעת אישיות שמאיים להתאבד אם לא ימלאו את רצונו. סיכה קטנה בבלון – והאויר החם יוצא.

והנה זכינו, שבשבת זכור חיסלנו לא רק את מנהיג איראן, כי אם את ראש הדת השיעית בעולם, ומלבד התאריך העברי שכל-כך התאים למאורע, היה זה גם בעיצומו של חודש הרמדאן המוסלמי. השם ‘רמדאן’ לבדו מעורר צמרמורת בקרב כל צרכני התבהלה. מומחי בטחון, בכירים לשעבר, מזרחנים מדופלמים ושאר חמורי סבר וקמוטי מצח יודעים מדי שנה להזהיר אותנו מפני הרמדאן. מי יכול למנות את מספר המחבלים הנאלחים ששוחררו במהלך השנים כ’מחוה’ לקראת הרמדאן, את מספר המחסומים החיוניים לבטחוננו שהוסרו כ’הקלות’ לאוכלוסיה ואת שאר הצעדים המופקרים שנעשו במסגרת הקונספציה לכבוד החודש המקודש למוסלמים. אם כל השנה המזרח התיכון היה חבית אבק שרפה, הרי שברמדאן החבית כבר היתה מבעבעת והגפרור עומד במרחק נגיעה ממנה. ‘רמדאן כרים’ בשרו הרשויות בישראל בחנופה נלעגת למוסלמים, תוך שהם סופרים את הימים לאחור ומקוים שהכל יעבור בשלום.

והנה כעת, בעיצומו של הרמדאן, ישראל מחסלת את איש הדת הבכיר של הרפובליקה האיסלמית ומנהיג האיסלם השיעי בעולם. לנוכח זאת, הר הבית סגור ומסוגר בפני הבאים, וביום ששי האחרון של הרמדאן – היום בו המוני מוסלמים מטמאים את מקום מקדשנו מדי שנה תוך שצחנת שנאתם לישראל מורגשת באויר הרעיל שהם יוצרים – דווקא ביום זה, היה ההר ריק מאדם. יום ששי זה אף הוכרז לפני עשרות שנים בידי האייתולה חומייני כ’יום אל-קודס’, המוקדש להתנגדות לציונות, למדינת ישראל ולשליטתה בירושלים. גם השנה צוין ‘יום אל-קודס’ באיראן, בפקיסטן, במדינות מוסלמיות נוספות וגם בארה”ב, בקנדה, באנגליה ובעוד מדינות באירופה. אבל לא בירושלים. אילו מישהו היה מציע לפני חודש, שהר הבית יהיה סגור למוסלמים ביום הששי האחרון של הרמדאן – היו מכנים אותו פירומן שמנסה להצית את המזרח התיכון.

אכן, השקר הולך ומתאדה. אני עוד זוכר, שבשעתו הזהירו אותנו במשך עשרות שנים, שאם הקונסוליה האמריקאית תעבור לירושלים, המזרח התיכון יבער. הקונסוליה עברה, היו שתים וחצי הפגנות, ונגמר. אותו דבר קורה עכשיו, כאשר בעיצומו של הרמדאן, האיסלם מושפל עד עפר. ואילו דווקא ההכלה והרעדה מפני תגובת המוסלמים – היא שהביאה עלינו את האסון הנורא לפני שנתיים וחצי.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל

או

וכאשר מתבוננים בספר עזרא (שספר נחמיה הוא חלק ממנו), המתאר את אותם ימי קדם, בהם התבסס מחדש הישוב בארץ אחר גלות בבל תחת הנהגתם המדינית והרוחנית של עזרא ונחמיה, רואים את ההקשר של אותה קבלה מחדש של התורה, בכריתת האמנה של שבי הגולה. כדאי מאד לכל אחד ואחד ללמוד את פרקים ט-י בנחמיה במלואם, שם מתוארת אותה אמנה, אותה ברית שכרתו השבים מן הגולה עם בורא עולם להיות לו לעם ולקיים את תורתו, אך במסגרת זו נביא את הפסוקים המתארים את סיכום הדברים אחר רשימת החותמים על האמנה –

“וְֽכָל־הַנִּבְדָּ֞ל מֵעַמֵּ֤י הָאֲרָצוֹת֙ אֶל־תּוֹרַ֣ת הָאֱ-לֹהִ֔ים נְשֵׁיהֶ֖ם בְּנֵיהֶ֣ם וּבְנֹתֵיהֶ֑ם כֹּ֖ל יוֹדֵ֥עַ מֵבִֽין. מַחֲזִיקִ֣ים עַל־אֲחֵיהֶם֘ אַדִּירֵיהֶם֒ וּבָאִ֞ים בְּאָלָ֣ה וּבִשְׁבוּעָ֗ה לָלֶ֙כֶת֙ בְּתוֹרַ֣ת הָאֱ-לֹהִ֔ים אֲשֶׁ֣ר נִתְּנָ֔ה בְּיַ֖ד מֹשֶׁ֣ה עֶֽבֶד־הָֽאֱ-לֹהִ֑ים וְלִשְׁמ֣וֹר וְלַעֲשׂ֗וֹת אֶת־כָּל־מִצְוֹת֙ ה’ אֲדֹנֵ֔ינוּ וּמִשְׁפָּטָ֖יו וְחֻקָּֽיו. וַאֲשֶׁ֛ר לֹא־נִתֵּ֥ן בְּנֹתֵ֖ינוּ לְעַמֵּ֣י הָאָ֑רֶץ וְאֶת־בְּנֹ֣תֵיהֶ֔ם לֹ֥א נִקַּ֖ח לְבָנֵֽינוּ. וְעַמֵּ֣י הָאָ֡רֶץ הַֽמְבִיאִים֩ אֶת־הַמַּקָּח֨וֹת וְכָל־שֶׁ֜בֶר בְּי֤וֹם הַשַּׁבָּת֙ לִמְכּ֔וֹר לֹא־נִקַּ֥ח מֵהֶ֛ם בַּשַּׁבָּ֖ת וּבְי֣וֹם קֹ֑דֶשׁ וְנִטֹּ֛שׁ אֶת־הַשָּׁנָ֥ה הַשְּׁבִיעִ֖ית וּמַשָּׁ֥א כָל־יָֽד. וְהֶעֱמַ֤דְנוּ עָלֵ֙ינוּ֙ מִצְוֹ֔ת לָתֵ֥ת עָלֵ֛ינוּ שְׁלִשִׁ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בַּשָּׁנָ֑ה לַעֲבֹדַ֖ת בֵּ֥ית אֱ-לֹהֵֽינוּ. לְלֶ֣חֶם הַֽמַּעֲרֶ֡כֶת וּמִנְחַ֣ת הַתָּמִ֣יד וּלְעוֹלַ֣ת הַ֠תָּמִיד הַשַּׁבָּת֨וֹת הֶחֳדָשִׁ֜ים לַמּוֹעֲדִ֗ים וְלַקֳּדָשִׁים֙ וְלַ֣חַטָּא֔וֹת לְכַפֵּ֖ר עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְכֹ֖ל מְלֶ֥אכֶת בֵּית־אֱלֹהֵֽינוּ…” (עיין שם בהמשך, שם מפרט הכתוב את חובת הבאת הקרבנות השונים ומתנות הכהונה לבית ה’ ולכהניו).

זהו הבסיס לשיבת ציון – קבלה מחדש של כל מצוות התורה, תוך דגש על הבדלות מעמי הנכר, שמירת השבת והשמיטה ותמיכה כלכלית במקדש ובכהנים. כך שיקמו את ההריסות, כך לקחו את האברים המפורקים של האומה והרכיבו אותם מחדש, כך הפיחו באפה נשמת חיים.

הנצחון על ציר הרשע לא יהיה מוחלט, עד שלא ימונף לשינוי תודעתי היסטורי בסדר גודל של כריתת האמנה בראשית ימי בית שני! רק כך יצרב בהיסטוריה כמפנה בעל משמעות בתולדות עמנו. רק כך יזכר לדורי דורות בשורה אחת עם נסי פורים וחנוכה – לא רק כהצלה ממוות לחיים, אלא אף כאירוע מכונן מבחינת הזהות הלאומית שלנו כעם ה’ הנאמן לתורתו! לבנימין נתניהו יש תודעה היסטורית. הוא לא רק בנו של היסטוריון, הוא יודע לחוש את משק כנפי ההיסטוריה. אם רק יתחבר למהלך הא-להי בבריאה, אם רק יבין שאנחנו לא מדינת סטארט-אפ שהוקמה לפני כמה עשרות שנים, אלא אנחנו בני אברהם, יצחק ויעקב על כל המשמעות הנלוית לכך, שכרתנו ברית עם בורא עולם אשר נתן לנו את ארצו בעבור נשמור חוקיו – אם רק יבין זאת, יוכל לרשום פרק מפואר בתולדות האומה. ואם לא יבין זאת ויתעקש לראות את הכל במשקפיים של פרקטיקה וריאליה, בלי להבין שכל מקום שנאמר בו במגילה ‘מלך’ סתם – במלך מלכי המלכים הכתוב מדבר – אם יתעקש להמשיך להשקיף על המציאות בעיניים ארציות, חילוניות, מנותקות מההויה הרוחנית הפנימית – אזי רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר…

יום שלישי, ז’ אדר התשפ”ו

באחד הקטעים המרגשים, המרוממים והמכוננים של ספר הכוזרי לרבי יהודה הלוי, מוכיח מלך כוזר את החבר היהודי על התרשלותו בקיום חובתו לעלות לארץ ישראל. לא את החבר בלבד הוכיח המלך, כי אם את עם ישראל כולו, ורבי יהודה הלוי – אשר השתוקקותו לארץ הקדושה התבטאה בכל מפעל שירתו האדיר ובכל ישותו, עד שקיים בנפשו את הפסוק ‘כי רצו עבדיך את אבניה’ ועלה לחונן את עפרה – מעמיד מול האומה כתב אשמה חריף על השתקעותה בגולה ועזיבתה את יעודה. נביא את הדברים לפי התרגום המסורתי של אבן-תיבון (ספר הכוזרי מאמר ב אותיות כג-כד, ועם המדקדקים המבכרים את המהדורות החדישות והמדויקות יותר הסליחה, כי זה מה שמצוי תחת מחשבי כעת…).

“אמר הכוזרי: אם כן אתה מקצר בחובת תורתך, שאין אתה משים מגמתך המקום הזה ותשימנו בית חייך ומותך, ואתה אומר – ‘רחם על ציון כי היא בית חיינו’, ותאמין כי השכינה שבה אליו, ואילו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תשע מאות שנה, היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכינה בה, כאשר יקרה אותנו במקומות הנביאים והחסידים, כל שכן היא שהיא שער השמים. וכבר הסכימו כל האומות על זה. הנוצרים אומרים, שהנפשות נקבצות אליה וממנה מעלין אותן אל השמים, והישמעאלים אומרים, כי היא מקום עליית הנביאים אל השמים, ושהיא מקום מעמד יום הדין, והוא לכל מקום כונה וחג. אני רואה, שהשתחויתך וכריעתך נגדה חונף, או מנהג מבלתי כוונה, וכבר היו אבותיכם הראשונים בוחרים לדור בה יותר מכל מקומות מולדתם, ובוחרים הגרות בה יותר משהיו אזרחים במקומותם. כל זה עם שלא היתה בעת ההיא נראית השכינה בה, אבל היתה מלאה זמה ועבודה זרה, ועם כל זה – לא היתה להם תאוה אלא לעמוד בה, ושלא לצאת ממנה בעתות הרעב אלא במצות הא-להים, והיו מבקשים לנשוא עצמותם אליה.

אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו הא-להים בבית שני, כמה שאמר (זכריה ב יד) ‘רני ושמחי בת ציון’, כי כבר היה הענין הא-להי מזומן לחול כאשר בתחילה אילו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם ועניניהם, ושמא על זה אמר שלמה  (שיר השירים ה ב) ‘אני ישנה ולבי ער’ – כינה הגלות בשינה, והלב הער – התמדת הנבואה ביניהם, ‘קול דודי דופק’ – קריאת הא-להים לשוב, ‘שראשי נמלא טל’ – על השכינה שיצאה מצללי המקדש, ומה שאמר ‘פשטתי את כתנתי’ – על עצלותם לשוב. ‘דודי שלח ידו מן החור’ – על עזרא שהיה פוצר בהם, ונחמיה והנביאים, עד שהודו קצתם לשוב הודאה בלתי גמורה, ונתן להם כמצפון לבם, ובאו הענינים מקוצרים מפני קיצורם, כי הענין הא-להי איננו חל על האיש אלא כפי הזדמנותו לו – אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. ואילו היינו מזדמנים לקראת א-להי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היינו פוגעים ממנו מה שפגעו אבותינו במצרים. ואין דבורנו ‘השתחוו להר קדשו’, ‘והשתחוו להדום רגליו’ ו’המחזיר שכינתו לציון’ וזולת זה, אלא כצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר”.

קשה שלא להזכר בדברים המרטיטים הללו, הנאמרים בשם מלך גוי אודות התרשלותנו מקיום חובתנו לעורר את האהבה הישנה שבינינו לבין אבינו רוענו, כאשר מייק האקבי, שגריר ארה”ב, אשר שימש ככומר בפטיסטי, אומר בצורה ברורה, כי זכותה של ישראל על-סמך הבטחת ה’ לאבות הוא לכבוש את כל מרחבי הארץ המובטחת מהנילוס עד הפרת. הוא אף הגדיל לעשות ואמר זאת בראיון לאחד מגדולי האנטישמים שונאי ישראל באמריקה כיום, בעל השפעה אדיר, ועורר עליו את חמת העולם הערבי. מתי שמענו מנהיג ישראלי מדבר על זכותנו זאת? מתי שמענו דברים ברורים אודות כך שהארץ ניתנה לנו בהבטחה מבורא עולם בלי התנצלויות וגמגומים? גם הטבח הנורא לפני שנתיים וחצי לא הצליח להביא את ממשלת הימין המלא-מלא לאמירה ברורה, ולפיה עזה היא חלק מאותו יעוד שהובטח לאבותינו, ולכן הגענו לאן שהגענו, עם מועצת השלום המדומה של טראמפ, שנותנת חסות להמשך שלטון המרצחים. והנה, מגיע נציג של מדינה זרה, ועוד כומר נוצרי, ומזכיר לנו את חובתנו, שהתרשלנו בה.

האם גם עלינו נכון לומר, כי באמרנו בכל יום את פסוקי ההבטחה, אין זה אלא כצפצוף הזרזיר? מה חושב יהודי בכל יום בבית הכנסת כאשר הוא שומע בקריאת התורה את הפסוקים המפורשים (בראשית טו יח-כא) – “בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּרַ֧ת ה’ אֶת־אַבְרָ֖ם בְּרִ֣ית לֵאמֹ֑ר לְזַרְעֲךָ֗ נָתַ֙תִּי֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִנְּהַ֣ר מִצְרַ֔יִם עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת”? מה הוא חושב בכל יום בתפילת שחרית באמרו את הפסוקים בנחמיה ט ז-ח – “אַתָּה־הוּא֙ ה’ הָאֱ-לֹהִ֔ים אֲשֶׁ֤ר בָּחַ֙רְתָּ֙ בְּאַבְרָ֔ם וְהוֹצֵאת֖וֹ מֵא֣וּר כַּשְׂדִּ֑ים וְשַׂ֥מְתָּ שְּׁמ֖וֹ אַבְרָהָֽם. וּמָצָ֣אתָ אֶת־לְבָבוֹ֘ נֶאֱמָ֣ן לְפָנֶיךָ֒ וְכָר֨וֹת עִמּ֜וֹ הַבְּרִ֗ית לָתֵ֡ת אֶת־אֶרֶץ֩ הַכְּנַעֲנִ֨י הַחִתִּ֜י הָאֱמֹרִ֧י וְהַפְּרִזִּ֛י וְהַיְבוּסִ֥י וְהַגִּרְגָּשִׁ֖י לָתֵ֣ת לְזַרְע֑וֹ וַתָּ֙קֶם֙ אֶת־דְּבָרֶ֔יךָ כִּ֥י צַדִּ֖יק אָֽתָּה”?