יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

השמר לך פן תכרֹת ברית ליושב הארץ – פן יהיה למוקש בקרבך

אירופה מתפוררת וישראל מאותגרת

יום רביעי, כ’ כסלו התשפ”ו
אילו הכרנו ביעודנו ובמורשתנו, יכולנו ללמוד מהתורה הקדושה כיצד עלינו להתנהל במאבק על ארצנו, על קיומנו הפיזי והרוחני ועל זהותנו. לצערנו, לדאבוננו, לאסוננו, היהדות בעיני רבים הפכה ל’דת’ ולפולקלור תחת היותה הבסיס הערכי, הרעיוני וההלכתי לקיום האומה, ובמקום לפנות אליה כדי לפתור את האתגרים העומדים בפנינו, אנחנו נאלצים לנדוד אל מעבר לים וללמוד דבר או שנים מאותם גויים שנשארו עם מידה כזו או אחרת של שפיות בתוך ים הפרוגרס המאיים לשטוף את העולם ולדרדר אותו לתהומות שלא ידע מאז ימי המבול בימי נח. והנה, האיש החזק בתבל, נשיא ארה”ב דונלד טראמפ, בדרכו האופיינית, הישירה והבלתי מתרפסת בפני ה’תקינות הפוליטית’, דרכו אשר זיכתה אותו בתמיכת ההמונים באמריקה, שם את הדברים על השולחן ותוקף את מדינות אירופה הנתונות ללפיתת החנק של השמאל.
על-פי הדיווח, יצא טראמפ במתקפה חסרת תקדים נגד מנהיגי אירופה בראיון ל’פוליטיקו’, ותיאר את היבשת כ’קבוצת מדינות מתפוררת’ בהנהגת ‘אנשים חלשים שלא יודעים מה לעשות’. הוא האשים את מנהיגי אירופה בכך שאיבדו שליטה על גלי ההגירה מהמזרח התיכון ומאפריקה, וטען כי ללא שינוי דחוף במדיניות הגבולות, ‘חלק ממדינות אירופה לא יהיו עוד מדינות קיימות’.
טראמפ התייחס ספציפית לערים כמו לונדון ופריז, ש’קורסות תחת נטל ההגירה’, והאשים את ראש עיריית לונדון סאדיק חאן – בנם של מהגרים פקיסטנים – בכך שהוא ‘אסון’ שנבחר רק בגלל ‘כל כך הרבה אנשים שנכנסו. הם מצביעים לו עכשיו’. הוא ביקר את ה’פוליטיקלי קורקט’ שמנחה את המנהיגים, וקבע כי ‘אירופה לא יודעת מה לעשות’.
עד כאן הדיווח, והמסקנות העולות כלפינו נלמדות מקל וחומר. אם אירופה מצויה בסכנה בשל גלי הגירה של פליטים חסרי כל שלא ישבו שם מעולם, מה נאמר אנחנו על הסכנה האורבת לפתחנו מאוכלוסיה עוינת, המהווה חלק מאוקיינוס של מאמיני האסלאם לעומת ישראל הקטנטנה, אוכלוסיה הרואה את עצמה מושרשת כאן ואותנו כפולשים קולוניאליסטים, אוכלוסיה שהוכיחה את עוינותה ואת רצחנותה במשך מעל מאה שנה, ואשר אינה מסתירה את שאיפותיה למחוק אותנו מעל המפה. כאשר טראמפ מדבר אתנו על שיקום עזה, ראוי להפנות את תשומת לבו לאותו קל וחומר שניתן ללמוד מהמצב באירופה למצב בארצנו.
הדברים נכוחים למבין, ואיני יכול שלא להביא את דברי אביר המפרשים האברבנאל (כך מכנה אותו המלבי”ם) על הפסוק בשמות (לד יא-יב): “שמור לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גֹרש מפניך את האמֹרי והכנעני והחִתי והפרִזי והחִוי והיבוסי. השמר לך פן תכרֹת ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה פן יהיה למוקש בקרבך…” וזה לשונו הטהור: “ואמר: ‘הנני גורש מפניך’ וגו’, להגיד שכיון שהוא יתברך גורש מפני ישראל את האמורי ושאר האומות, אין ראוי שישראל יכרות ברית עמהם. כי מדרך המוסר בהיות שר ואדון עוזר לאדם מה ולוחם מלחמותיו ומגרש את אויביו, אין ראוי שישלים האיש בעל הריב עמהם, מבלי רשות ומצות האדון העוזר אותו. וע”כ בהיותו יתברך מגרש אויביו, אין ראוי שיכרות להם ברית, כי יהיה זה חילול כבודו יתברך, כל שכן שהאהבה והברית עמהם לא תצלח. כי אחרי שהם לקחו את ארצם מידם, אין ספק שתמיד יבקשו רעת ישראל. וזה אומרו ‘אשר אתה בא עליה’, רוצה לומר, כי כיון שאתה ישראל באת אל הארץ ההיא, ולקחת אותה מידי יושביה, והם עשוקים וגזולים ממנה, איך ישמרו לך ברית אהבה? אבל יהיה בהיפך, כי ‘יהיה למוקש בקרבך’, כלומר שכאשר תקראנה מלחמה יתוספו על שונאיך וילחמו בך“.
יש לנו, אם כן, ראיה מהתורה הקדושה ומפרוש האברבנאל הקדוש, יש לנו – להבדיל – קל וחומר מדבריו של נשיא ארה”ב, ומי שטחו עיניו מראות – קיבל את הראיה הכואבת ביותר באסון בשמיני עצרת לפני שנתיים. מישהו עדיין זקוק לראיות נוספות לסכנה העומדת לפתחנו אם לא נתעשת?
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או

ישמח צדיק כי חזה נקם – ויאמר: אך יש אלהים שופטים בארץ

חשבון נפש פנימי

יום ראשון, ג’ כסלו התשפ”ו
פסק הדין בענין ישיבת פוניבז’ מחייב התבוננות פנימית של ציבור היראים מכמה היבטים, וראוי שיעשה בלי משוא פנים מתוך חתירה לאמת התורנית. איני מתכוון להתיחס כאן לסכסוך הירושה הידוע, אלא למקום אליו הגענו, בו שופט חילוני – ולא סתם חילוני, אלא אדם ששנה ופירש, שגם התואר ‘תינוק שנשבה’ שנאמר כלימוד זכות על אחינו התועים קשה להולמו – אדם כזה מכריע בגורלה של ספינת הדגל של עולם הישיבות, אחר שלא יכלו לנהל את הסכסוך בדין תורה. המציאות הזו מקוממת במיוחד בשעה שציבור היראים נתון למתקפה קשה מצד מערכות ה’חוק’ החילוניות, ותחת להעמיד מערכת תורנית חילופית, המבוססת על ערכי הצדקה והמשפט, על ערכי הצדק המוחלט המגולם בתורתנו הקדושה, בדרך לכינון ממלכת התורה שתחלוש על כלל האומה – תחת זאת אנחנו נזקקים לשופט חילוני שכל מציאותו היא הרמת יד בתורת משה כדי להכריע במריבות שלנו, וכדי בזיון וקצף!
אולי פשוט התרגלנו לשלטון החילוני, למערכת המשפט העקומה, להגמוניה של האליטות המושחתות, ואנחנו אמנם יודעים למחות ולזעוק, אבל אף אחד לא באמת מנסה להעמיד מערכת תורנית כאלטרנטיבה, ואנחנו נסמכים בסופו של דבר על המערכת הנוכחית, וכמס שפתיים זועקים על העוולות שהם עושים לנו. אכן, הגיע הזמן לבוא עם בשורה לעם שבשדות, בשורה של תורת חיים שמעמידה מערכת משפטית על-פי הגמרא, הרמב”ם והשולחן ערוך, אשר תוכח כמערכת הנכונה והיעילה ביותר גם בעולם המודרני, הטכנולוגי והמשוכלל בו אנו חיים.
תופעה נוספת שראינו בעקבות פרסום הפסק, הוא שכל הרגשות הלאומיים שדוכאו לאור השקפת העולם הגלותית – התפרצו לפתע לנוכח ה’נצחון’ בחסות המשפט החילוני. ‘ישמח צדיק כי חזה נקם’ שרו בחורי ישיבות, אשר נקמה באויב הערבי חשובה בעיניהם כרגש לאומי הנוגד את התורה. אלו הבזים לתרועות נצחון על חיסול אויבי ישראל, ומקפידים בדקדקנות שלא לכתוב ‘כוחותינו’, כי לנו אין חלק ונחלה במאבק שבין ‘הציונים’ לערבים, אלו הרואים בלאומיות מילה מגונה מצד עצמה – לפתע התמלאו רגשות לאומיים על זה ש’הצד שלהם’ ניצח, בעוד ‘הצד השני’ הובס. [ואיני בא לנקוט פה צד בויכוח, כי התוצאה היתה זהה אילו השופט פורק העול היה מזכה את הצד שכנגד].
אין זאת אלא, שהרגש הלאומי מוטבע באדם, והתורה הקדושה רואה בו ערך נעלה, ובלבד שיוגדר כרצון התורה. אכן, אומה אנחנו ולא יחידים, אלא שבניגוד לאומות העולם המוגדרות על-ידי ארץ, שפה, פולקלור משותף וכדומה – המגדיר הלאומי שלנו הוא הברית עם בורא עולם, שהתורה היא הביטוי המעשי שלה במציאות. מכח לאומיות קדושה זו נבחרה לנו ארץ, בה נקיים את הברית, וניתנו לנו כל התכונות של אומה. אך כאשר בתגובה לנסיון החילוני להפוך אותנו לאומה ככל האומות, אנחנו בורחים מכל מושג הלאומיות במקום לאמץ את הלאומיות התורנית האמיתית – הטבע האנושי תובע את שלו, וזה מתפרץ במקומות בזויים, עד שאלו שרים ‘ישמח צדיק כי חזה נקם’ (טוב שלא המשיכו את הפסוק הבא – ‘… כי יש א-להים שופטים בארץ’…), ואלו שרים ‘ברוך הוא… שהבדילנו מן השונאים’, וכל אחד מבטא את הלאומיות שלו באמצעות קבוצה מצומצמת, כאילו ההיסטוריה היהודית מסתכמת בקרב על גבעת הישיבה. מה שראינו בפוניבז’ ראינו גם בגור ובעוד מקומות, בהם כל הרגשות הלאומיים התפרצו במקומות הלא נכונים, אחר שדוכאו במשך שנים, במקום לנתב אותם למקום הנכון.
אכן, קהל היראים מחויב בחשבון נפש עמוק, אך אי אפשר לסיים בלי תקוה. לכאורה הפסק אמור להביא להיפרדות ולהקמת ישיבה נוספת אי שם בארצנו הקדושה. אולי כשתשכך המריבה, ימצאו שני הצדדים פנאי לעסוק במה שחשוב באמת, בלימוד תורה לשמה ומתוך מגמה להעמיד את משפט התורה בארצנו, מתוך מגמה להעמיד את הלאומיות היהודית האמיתית של עם ה’ כאלטרנטיבה לציונות החילונית, שפשטה את הרגל וסיימה את דרכה. העם שבשדות מייחל לבשורה שתבוא מהציבור החרדי, ומי יודע – כשם שאת מדינת ישראל הקים ה’ באמצעות אנשים, שלא היינו מאמינים שיזכו להגשים את החלום של שיבת ציון, כך גם עכשיו – אולי דווקא השופט פורק העול יסמן את הדרך להקמת הקומה הרוחנית של האומה, להפחת הרוח בעצמות שכבר אינן יבשות, בדרך לכינון מלכות התורה בארצנו.
השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה, ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או

קריסת הקונספציה המדינית – יהודה אפשטיין

קריסת הקונספציה המדינית

יום שלישי, כ’ מרחשון התשפ”ו
ככל שעובר הזמן, מתרבים התחקירים המאששים את מה שכולנו ידענו ממילא, שהחדלון ביום המר והנמהר לפני שנתיים לא נבע מחוסר מודיעין כי אם מחוסר יכולת לנתח את המציאות בשל היצמדות לקונספציה מעוותת שהטמיע הפרוגרס העולמי בקרב ראשי הצבא במשך שנים ארוכות, קונספציה שיסודה באוסלו וברצון להתערטל מכל זהות יהודית. אך בו בזמן, רבים אינם שמים לב, כי בדומה לגורלה של אותה קונספציה צבאית כושלת שבנה השמאל, ואשר גבתה מחיר דמים כה יקר, אנו חווים כעת את קריסתה של הקונספציה המדינית המסוכנת לא-פחות, והפעם היא מגיעה דווקא מכיוון הימין הפוליטי, אשר מרוב שמחה על מפלתם של ביידן והאריס, מיהר להשליך את יהבו על דונלד טראמפ ועל המפלגה הרפובליקנית, ושכח מיהו באמת צור ישראל וגואלו.
כעת אנו מתבשרים על פגישתו של טראמפ עם הג’יהאדיסט המרצח  בוגר אל-קעידה הנושא בתואר ‘נשיא סוריה’, תוך הרעפת שבחים על היותו ‘איש קשוח’ והפגנת רגשות חיבה. ‘אני אוהב אותו’ אמר טראמפ על הקצב מדמשק, ותוך כך אנחנו למדים על כוונה להקים מפקדה אמריקאית נוספת שנועדה לכבול את ידינו מול הסורים, כנראה על-פי הדגם המביש של המפקדה בקרית-גת שנועדה להבטיח את תבוסתנו בעזה ואת שיקום שלטון הטרור שם תוך שינוי השם מחמאס ל’כח רב-לאומי’. מדובר במהלך ברור הנמשך כבר חודשים רבים, בהם ארה”ב מפנה את גבה לישראל ורוקמת בריתות ומהלכים עם הגרועים שבאויבינו, ונתניהו, אשר התרברב ביחסיו המצוינים עם הממשל הנוכחי בוושינגטון, מנגב את היריקות מפניו ואומר שיורד גשם.
האמת חייבת להיאמר – כמו בקונספציה הצבאית, כך בקונספציה המדינית, הבעיה אינה בידיעת הנתונים וביכולת ההסקה הלוגית, כי אם בתפיסות היסוד, המכות את ההנהגה הישראלית בסנוורים ומונעות ממנה לקיים את היעוד שלמענה נבחרה. ממשלת ישראל מסרבת בעקשנות להתחבר ליעוד של עם ה’ הדבק בו ובוטח בכחו לגבור על כל הכחות הריאליים העומדים לנו לרועץ. ממשלת ישראל מסרבת בעקשנות לסמוך על כחו של בורא עולם ולעשות את המוטל עליה במלחמת הקיום שעומדת לפתחנו מכל החזיתות. ממשלת ישראל מתעקשת להתנהל כאילו איננו אלא עוד עם ככל העמים, אשר מנווט את דרכו על במת ההיסטוריה לפי שיקולים גיאו-פוליטיים וצבאיים, המרוקנים את בורא עולם מכל משמעות בעולם המעשה.
מי שמשליך על טראמפ יהבו, מי שמאמין שהמפלגה הרפובליקנית תושיע אותנו – חוטא לאמת וליעוד היהודי של ‘הן עם לבדד ישכון’ ומביא עלינו אסונות בעצם ההימנעות שלנו מנקיטת אותן פעולות הכרחיות להבטחת בטחוננו ועתידנו. כך החמצנו את הנצחון המוחלט בעזה, בלבנון ובאיראן, וכעת אנו עומדים על סף איבוד המתנה שהעניק לנו ה’ במה שמכונה ‘הגולן הסורי’. כך הותרנו בקרבנו את האויב הערבי הזומם את השביעי באוקטובר הבא, וגם כאשר טראמפ דיבר על גהנם והגירה לתושבי עזה – לא ידענו איך להכיל את זה משום שהשמאל הזריק לנו אל תוך הורידים את רגשות האשם על עצם קיומנו כאן בארץ וגזל מאתנו את חדוות החיים הבריאה והשאיפה לנקמה באויב האכזר, אשר אמורה הייתה להיות טבועה בדמנו.
כדי לתקן את המעוות, לא די במינוי מוצלח כזה או אחר לראשות השב”כ או לכל תפקיד אחר. חייבים שידוד מערכות ערכי ורעיוני, הבנוי על קבלה מלאה של עול מלכות שמים במישור הכללי והפרטי. הימין הפוליטי אינו בשל למהפך התפיסתי הנדרש. המקסימום שהוא מסוגל אליו, לדאבוננו, הוא נסיון נואל להאט את קצב ההתאבדות שהתווה לנו השמאל במשך עשרות שנים. אך אם ברצוננו לעצור את האסון, חייבים לשנות כיוון במאה ושמונים מעלות, ובראש ובראשונה להכיר בתפקידו של בורא עולם בחיינו, להכיר בהיותו הגורם המדיני המכריע באמת. הוא – ולא טראמפ!
אמרו חז”ל (שמות רבה טו ז): “‘הן עם לבדד ישכון’ – מהו ‘הן’? כל האותיות מזדווגין חוץ משתי אותיות הללו. כיצד? א”ט הרי י’; ב”ח הרי י’; ג”ז הרי י’; ד”ו הרי י’, נמצא ה’ לעצמה. וכן האות נ’ אין לה זוג – י”צ הרי ק’; כ”פ הרי ק’; ל”ע הרי ק’; מ”ס הרי ק’, נמצא נ’ לעצמה. אמר הקב”ה: כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינן יכולין להידבק עם כל הגוים, אלא לעצמן מפורשים. שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת ומבטל את המילה או לעבוד עבודה זרה, הן נהרגים ואין מתערבים בהם, שנאמר ‘הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב’. ומה אני עושה, כל שונא וכל אויב שיגזור עליהם גזרה, אני הורגו, שנאמר (במדבר כג כד): ‘הן עם כלביא יקום’. מיכן אתה למד, אתה מוצא בא עליהם עמלק והרגו אותו, כמו שנאמר (שמות יז יג): ‘ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב’. בא סיסרא והרגוהו, שנאמר (שופטים ד טו): ‘ויהם ה’ את סיסרא’. וכן כל אויביהם. וכן בצאת ישראל ממצרים הקב”ה אומר להן (שמות יב כב): ‘ואתם לא תצאו’ וגו’, הם בבתיהם והוא הורג את אויביהם, שנאמר (שם:כג): ‘ועבר ה’ לנגוף את מצרים'”.
נצחון מוחלט תלוי בבטחון מוחלט, בסמיכות דעת מוחלטת על כחו של בורא עולם. חיבוק הדב האמריקאי נעשה כואב ובוטה מיום ליום. כדי להשתחרר מלפיתתו, חייבים לחבק את בורא עולם. הוא מחכה לנו. הוא מקיש בחוזקה על דלתנו ואנחנו מסרבים לפתוח לו. “ק֣וֹל׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל קְוֻצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה” (שיר השירים ה ב). אולם כנסת מתמהמהת – “פָּשַׁ֙טְתִּי֙ אֶת־כֻּתָּנְתִּ֔י אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה רָחַ֥צְתִּי אֶת־רַגְלַ֖י אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם” (שם ג). ורש”י מבאר – “פשטתי את כתנתי – כלומר כבר למדתי לעצמי דרכים אחרים, לא אוכל לשוב אליך עוד, כענין שנאמר (ירמיה מד) ‘ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים’ וגו’ שהיו הדרכים האלו ישרים בעיניהם, ולשון ‘פשטתי את כתנתי רחצתי את רגלי’ – לשון תשובת האשה המנאפת, שאינה רוצה לפתוח לבעלה הדלת”. הגיע הזמן לשים קץ לבגידה הנוראה בבורא עולם. טראמפ לא יושיענו, ולא אף גוי אחר. רק תשובה אל אמיתית אל ה’ תחלץ אותנו מהסבך. “וְרִדְּפָ֤ה אֶת־מְאַהֲבֶ֙יהָ֙ וְלֹֽא־תַשִּׂ֣יג אֹתָ֔ם וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹ֣א תִמְצָ֑א וְאָמְרָ֗ה אֵלְכָ֤ה וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אִישִׁ֣י הָֽרִאשׁ֔וֹן כִּ֣י ט֥וֹב לִ֛י אָ֖ז מֵעָֽתָּה” (הושע ב ט).
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או

א-להי השמים וא-להי הארץ – דווקא בארץ ישראל

טורו של יהודה אפשטיין לפר’ חיי שרה:

אברהם אבינו זקן בא בימים, והוא רוצה להשיא לבנו אשה כדי שהבשורה האדירה שהביא לעולם האלילי שחי בתוכו  לא תתמסמס ותאבד. על-אף הנפש אשר עשו בחרן – כל אותם אנשים שנספחו לבית אברהם ולמדו ממנו את אמונת היחוד ואת דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, אברהם הבין מתוך ההבטחה, הברית והשבועה שנשבע לו ה’, כי חפץ ה’ בזרע מסוים, בעם שיישא את הבשורה לאורך ההיסטוריה. רק כך תבוא האנושות על תיקונה, רק כך תשמר הברית בכל העיקולים והפיתולים של ההיסטוריה האנושית. ובאמת, כאשר חושבים על כל אותם נפשות אשר עשו בחרן, וכדברי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א, בתארו את מפעלו החינוכי של אברהם אבינו – “היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה” – כאשר חושבים על כך, עולה התמיהה, להיכן נעלמו כל אותם אלפים ורבבות? מדוע איננו פוגשים אותם בשום מקום – לא בירידה למצרים, לא בחזרה לארץ, כאילו ירדו לתהום הנשיה. לא זכורה לי בחז”ל התיחסות לשאלה זו, אולם מאד יתכן, וההסבר לכך טמון בעובדה, ולפיה בשורת היחוד והאמונה בא-להי האמת והצדק, החסד והרחמים, הא-ל שאינו נושא פנים ואינו לוקח שוחד ודורש מהאדם להשתעבד לערכיו ולמושגיו, בניגוד לאלילים שנתפרים על-פי מידת הצורך האנושי והתאוות המתעוררות בקרב בני התמותה – הבשורה הזאת כבדה מדי לשאת עבור מי שאינו מסור אליה בכל לבו ונפשו, ולכן הם נטשו בשלב כלשהו כאשר ראו את המחיר הכרוך בהיצמדות לאמת ושבו לסורם. ה’ הטוב – ביודעו את הנטל הכבד הכרוך בחיים לאור הדרך שהתווה – בחר באברהם שיקים זרע ואומה שתישא את הבשורה. רק כך יוכלו לעמוד בנסיונות החיים לאורך הדורות, ולשם כך שידד את מערכות הטבע ונתן לאברהם זרע שימשיך את דרכו. וכן מפורש בפרשה שעברה (יחי ח-יט) – “וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ. כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה’ לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה’ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו”.
כעת מחפש אברהם אשה ליצחק שתצטרף לבשורה, ליעוד הנעלה. היא לא יכולה לבוא מארץ כנען, שאת תושביה החוטאים מוטל על זרעו לרשת. מאידך, הוא לא יכול לשלוח את יצחק לחוץ לארץ, כי בשורת היחוד חייבת להתקיים בארץ בה בחר להשכין שכינתו. על כן נשלח העבד לחרן להביא משם אשה שתצטרף לבית אברהם. בשלחו את העבד, אומר אברהם (כד ג) – “וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּה’ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽא-לֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ”. אולם כאשר העבד שואל אותו אם ישיב את יצחק לחרן במדה ולא תאבה האשה לבוא אחריו, אברהם שולל את האפשרות הזאת תוך שהוא מגולל את מסעו משם באמרו (פסוק ז) – “ה’ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֘ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם”. ניכר ההבדל בין הלשון לעיל – “א-להי השמים והארץ” ללשון כאן – “א-להי השמים” בלא “א-להי הארץ”, והפרשנים נדרשו להסבירו.
רש”י מסביר בפסוק ז – “אמר לו – עכשיו הוא א-להי השמים וא-להי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה א-להי השמים ולא א-להי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ”. אילולא אמר זאת רש”י הקדוש, לא היינו מעיזים להעלות זאת על דל שפתנו – כל עוד ה’ לא מתגלה כאן בארץ, אין משמעות לא-להותו אלא בשמים. הרמב”ן מבאר ביתר פרוט (בפסוק ג) – “א-להי השמים וא-להי הארץ – הקדוש ברוך הוא יקרא ‘א-להי ארץ ישראל’, כדכתיב (מלכים ב יז כו) – ‘לא ידעו את משפט א-להי הארץ’, וכתוב (דברי הימים ב לב יט) – ‘וידברו אל א-להי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ’. ויש בזה סוד עוד אכתבנו בעזרת השם (עיין ויקרא יח כה). אבל בפסוק (ז) ‘לקחני מבית אבי’ לא נאמר בו ‘א-להי הארץ’, כי היה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו (כתובות קי ב) – הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר (שמואל א כו יט) – ‘כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים'”.
הדברים מבהילים! כל עוד ה’ אינו מתגלה כאן, כביכול אינו א-להים, כביכול אינו שליט ותקיף ובעל הכחות כולם. ובפסוק שהפנה אליו בויקרא כתב הרמב”ן בפרוש – “סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) ‘בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים’ וגו’ ‘כי חלק ה’ עמו’ וגו’. והענין, כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) ‘אשר חלק ה’ א-להיך אותם לכל העמים’, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם… והנה השם הנכבד הוא א-להי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה’ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) ‘והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ’, וכתיב (ירמיה יא ד) ‘והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לא-להים’, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל”.
ירושת הארץ והשכנת שכינתו בה היא שמנכיחה את ה’ במציאות, היא שהופכת אותו מא-להי השמים בלבד, מישות ערטילאית שאינה מעורבת בעולמם של בני אדם  ל’א-להי השמים וא-להי הארץ’, להיות שליט בעולמו. הברית שלנו על ירושת הארץ – היא שמורה על יחוד ה’ ושליטתו בעולם, וכן כתב המלבי”ם על הפסוק לעיל (ג) – “כי ע”י מצות המילה נעשה א-להי הארץ, שזה היה כריתת הברית להיות לך לא-להים”.
כשדנים על מצות ישוב ארץ ישראל ועל כיבוש הארץ לזרעו של אברהם מידי אויביו, הסוגיה אינה סוגיה של בטחון, של ‘פירוז הרצועה’, של ‘פירוק החמאס מנשקו’, של כל מיני ביטויים חסרי כל משמעות פנימית שמנסים להלעיט עלינו כדי להשכיח מאתנו את היעוד הגדול. הסוגיה האחת והיחידה היא האם ה’ הוא א-להי הארץ, או שמא, חלילה, עזב אותנו לאנחות. כשאנחנו נמנעים מלהכריז על המלחמה כעל מלחמתו של א-להי ישראל, האויב מכריז על מבול אל-אקצה וכופה עלינו את המציאות שנסינו לברוח ממנה. גם הנסיון הנוכחי למסמס את מהות המאבק ולהגיע להסדר מפוקפק – לא יצלח. וככל שנתעשת ונבין בעצמנו על מה אנחנו נלחמים כאן, יגבר הסיכוי למנוע את האסון הבא…

 

הרב משה מלוביצקי שליט”א: הגאולה היא מעריכית

קוראים יקרים שימו לב – המאמר היום הוא מאמר אורח של ידידי ורעי, הרב משה מלוביצקי, מראשי אגודת ‘קדושת ציון’.

דבר ה’ אל מול קציני סדום (ראה ישעיה א י)

יום שני, י”ט מרחשון התשפ”ו
ידועים דברי רבי חייא רבה בירושלמי (ברכות פ”א ה”א), שגאולתן של ישראל דומה לאילת השחר – בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.
גם בתלמודנו הבבלי אנו מוצאים את ההבנה הזו, ולפיה הגאולה היא תהליך מרובה שלבים, תהליך שמוביל ממעבה חשכת ליל הגלות עד לעוצם אור יום הגאולה השלמה. תפילת העמידה של ימות החול, תפילת ‘שמונה עשרה’ מיוסדת ומבוססת על אותו תהליך, כפי שנצפה והועד בנו מפי קורא הדורות מראש על ידי עבדיו הנביאים, וכמו שמבואר במסכת מגילה (יז:) – “ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים, דכתיב (יחזקאל לו ח) ‘ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא’. וכיון שנתקבצו גליות – נעשה דין ברשעים, שנאמר (ישעיה א כה) ‘ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך’, וכתיב ‘ואשיבה שופטיך כבראשונה’, וכיון שנעשה דין מן הרשעים – כלו הפושעים, וכולל זדים עמהם, שנאמר ‘ושבר פושעים וחטאים יחדיו’, וכיון שכלו הפושעים – מתרוממת קרן צדיקים, דכתיב (תהילים עה יא) ‘וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק’ וכו’, והיכן מתרוממת קרנם – בירושלים, שנאמר (תהילים קכב ו) ‘שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך’, וכיון שנבנית ירושלים – בא דוד, שנאמר (הושע ג ה) ‘אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ א-להיהם’.
מאמרי חז”ל הללו מאירים את עיני המחכים לגאולה, ומעניקים בידינו את היכולת להביט נכונה אל המציאות הגאולית הא-להית המתרקמת לנגד עינינו, כאשר מזה למעלה ממאה שנים החלו הרי ישראל לתת ענפיהם ולשאת פרים, ואכן מיד לאחר מכן התממשה ההבטחה הא-להית לקבץ גלויותינו, והנה אנו ניצבים בפני השלב הבא של הגאולה – השלב שבו נעשה דין ברשעים, נכרתים שופטי ויועצי הרשע, ומפנים מקומם לשופטי הצדק הנאמנים לתורתנו הקדושה.
כמה אומללים הם אלה, שתורת הגאולה שלהם בנויה אך ורק על מה שלמדו בהיותם ילדים רכים, יונקים בפה פעור את תורת מלמד התינוקות, שאף הוא עצמו השלים את צמיחתו ואת שיעור קומתו הרוחנית והתורנית בימי ילדותו המוקדמים. בעולמם יש תבנית אחת של גאולה, גאולה שמגיעה כמו הבזק אור ששוטף ומאיר את העולם כולו בבת אחת ומוציא את היהודים השפופים במיידאנק והנידחים בויליאמסבורג, נוטלם על כנפי נשרים ומטילם לארץ הקודש.
בתפיסת עולמם, כל עוד התרחיש הזה אינו מתרחש, אנו נמצאים בעיצומה של הגלות, בדיוק כמו זקנינו המושלכים לאש הקרימטריום באושוויץ.
כמה מאושרים אלה שרואים בגאולתן של ישראל, מלווים בהתרגשות כל צעד נוסף אל הגאולה, ושואבים כוחות להמשך המסע, כאשר הם כבר רואים את קצו לנגד עיניהם.
ובכל זאת, שלבים יש במסע הגאולה, שהם קשים מנשוא. לראות את סדום קמה וגם ניצבה למול עינינו, עם אותם מאפיינים – רוע, אכזריות, חוצפה, צביעות, דיבור בשם החוק והצדק כדי לרדוף את החוק הצדק והמוסר עד חרמה ולעוותם ולהשפילם עד עפר, חוסר הבושה הקולקטיבי, והפיכת האדם לחיה דו-רגלית אכזרית חכמה להרע, עם שינוי אחד, שהפעם אין בה בסדום המודרנית אפילו לוט אחד.
רגעים יש, שהם קשים מנשוא, רגעים בהם האדם פונה באלם קול לא-להי השמים והארץ, תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו. ידעתי אבי וא-להי, ידעתי וגם ראיתי כי אתה מוליך את עולמך אל התיקון הגמור והגאולה השלמה, אולם ידעת אתה, כי כשל כבר כח הסבל, עד מתי אראה בבלע רשע צדיק ממנו, אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, כל צורריהם יפיחו בהם, ידברו בגאוה ובוז על קדוש ישראל ועל עמו, ואתה ה’ עד מתי תראה ותחריש. ואמנם אתה א-ל ולא איש ורב כוחך לסבול, אבל מה אנו ומה חיינו ומה כוחנו כי ניחל, ומה קצנו כי נאריך נפשנו עד שתזכור.
אולם אם נתבונן בלשונו של רבי חייא רבא, נוכל להתחזק בהשימנו אל ליבנו, כי לעולם תמשיך הגאולה להתנוצץ זעיר שם זעיר שם, לא לנצח תתגבר קמעא קמעא, שפתיו ברור מללו: ‘כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת’. עם התקדמות הגאולה היא תחיש פעמיה, עד ארגיעה לשון שקר. הנה אנו מתיצבים ורואים בקרוב מאוד את שבר הפושעים יחדיו. יש במה להתחזק.
כעין זה אנו מוצאים במאמר חז”ל במסכת יומא (עז:) – “אמר ר’ פנחס משום רב הונא צפוראה, מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים, כיון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי, כיון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב, כיון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן וכו’, מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד, כיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף”.
לא לנצח תשמר מגמת ההתקדמות האיטית, עקב בצד אגודל, כהרף עין הופכת הגאולה פניה, מפי פך קטן היא נעשית במהרה נחל שוטף, נחל ששוטף ומנקה את העולם, וסוחף את כל הרוע למצולות ים, במקום אשר לא יזכרו ולא יעלו עוד על לב לעולם.
אשרי המחכה ויגיע ויבקעו עליו שחרייך.