יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום חמישי, י”ז באייר התשפ”ה

טור זה נכתב בדם מורתח, אחר שזוג בדרך לחדר לידה נורה בידי מחבלים ליד הישוב ברוכין, ועל-פי המפורסם כעת האשה נמצאת במצב אנוש, היא יולדה והתינוק במצב קשה, והבעל גם הוא סובל מפצעי ירי, ותוך שהוא מדמם – עשה ככל יכולתו להציל את חיי אשתו. מדובר בפיגוע הירי הרביעי שמתבצע באותו מרחב רק בארבעת החודשים האחרונים. גם בשלושת הפיגועים הקודמים – המתווה היה דומה: פיגוע ירי מנשק ארוך, מחבל בודד, בשעות הלילה, והימלטות לאחר הירי.

מלבד תפילה מעומק הלב להחלמת הפצועים, נדרש מאתנו לבדוק מה קורה כאן, משום שיש כאן מעין מיקרוקוסמוס של המאבק מול האויב הרצחני, אשר מציין בימים הקרובים את יום הנכבה מתוך אמונה מוחלטת בצדקת דרכו, בעוד שאצלנו, כרגיל – היסוס, תהיה, אובדן דרך וטמינת ראש בחול. וכך אנו שומעים, כי בעקבות הפיגוע הנחה אלוף הפיקוד אבי בלוט את כחות צה”ל ‘להתכונן לירידת מתישבים למרחב הכפרי’. האיש שאחראי על בטחון היהודים בגזרה ואינו מספק את הסחורה – מראה את כחו כנגד הקרבנות. ובעצם, למה לא? התעמרות במתישבים היא חלק מסימן ההיכר של הפיקוד הבכיר בצבא, אשר יאיר גולן הוא תוצר מאפיין שלו. אלו שאינם יודעים לזהות את האויב הצמא לדמנו – יודעים היטב לזהות את התהליכים המדאיגים בקרב החברה הישראלית, ובעזרת חבריהם באליטות השונות – התקשורת, האקדמיה, ואיך לא – מערכת המשפט – הם מקבעים את הנורמות של השיח בישראל, ואוי לו למי שלא יתישר עם הנרטיב השקרי שלהם.

ראש הממשלה הגיב לאירוע באמרו – “האירוע הנתעב הזה משקף בדיוק את ההבדל בינינו – חפצי ומביאי החיים – לבין המחבלים השפלים שמטרת חייהם היא להרוג בנו ולגדוע חיים. אני סומך על כוחות הביטחון שגם במקרה זה יגיעו במהירות למרצחים ויבואו חשבון איתם ועם כל מי שסייע להם”. כחות הבטחון, כאמור, בין אם יגיעו ובין אם לא יגיעו במהירות למרצחים – מונחים כבר כעת לרדוף אחר הקרבנות. ולגבי שיקוף ההבדל בינינו, לצערי הוא מתבטא בהיבטים נוספים, שפחות יש לנו להתגאות בהם, ואחד מהם הוא אותה התנהלות מרושעת ואוילית, של רדיפת המתישבים בידי הפיקוד הבכיר בצבא.

אובדן הדרך של הציונות החילונית הולידה פיקוד בכיר בצבא, שאינו מאמין בזכותנו על הארץ הזאת (בניגוד לפיקוד הזוטר יותר ולחיילים בשטח, שקרוצים מחומר אחר שמעניק תקוה לשינוי, ומזה בדיוק הם חוששים). הערכים המערביים שנחשבים לאקסיומות בקרב המטכ”ל הנוכחי – אינם מאפשרים להלחם באויב כקולקטיב, וכאשר מרחמים על האכזר – ממילא מתאכזרים על המתישבים הגיבורים. זה מה שקורה כאשר לומדים חומר הרסני בקורס פיקוד ומטה ולא יונקים את היחס הנכון לקולקטיב הנלחם בנו מתוך דברי חז”ל, אשר אומרים במכילתא פרשת בא על הבכור אשר אחר השבי שלקה במכת בכורות – “וכי שבויין מה חטאו… ללמדך שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחין בהם”. זה מה שקורה כאשר משננים את הקוד האתי התבוסתני של פרופ’ אסא כשר תחת ללמוד על מלחמת מדין ועל היחס התורני לעונש קולקטיבי כלפי אויב המבקש להשמידנו. זה מה שקורה, כאשר כל תפיסת המציאות של הדיפ סטייט בישראל היא שאין כאן מאבק בין עמים, שלא לדבר על מאבק בין דתות, ולכן צריך לחפש את המפגע הבודד, וגם זאת – רק אחר שביצע את זממו.

ראשי הצבא אינם יכולים לרחוץ כפיהם ולומר ‘ידינו לא שפכו את הדם הזה’! אם רצוננו למנוע את האסון הבא, דרוש רענון של כל המערכת – רענון ערכי, תודעתי, זהותי. תחת זאת, ראש הממשלה סומך על כחות הבטחון שימצאו את המפגעים, עד הפיגוע הבא. כמה דם עוד ישפך, עד שיפול האסימון ויבינו, שיש כאן בעיה שורשית? לשוב אל ה’ באמת, אל הערכים התורניים היסודיים – זה לא לוקסוס, זה לא תוספת מעלה, זה תנאי לחיים בארצנו, פשוטו כמשמעו!

עם יציאת החג פשטה השמועה הקשה על הסתלקותו לשמי מרום של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז זצ”ל, ועולם התורה התעטף באבל על אותו יחיד ומיוחד בדור, אשר מלבד גאונותו בגמרא ובהלכה, נתיחד בידע אדיר בנושאים רבים, אשר רבים מגדולי התורה אינם בקיאים בהם כמו דקדוק, נוסחאות תפילה ועוד. כל מי ששמע את שיעוריו התמוגג מהידע הנרחב, ולא פחות – מצורת ההגשה המלבבת שמשכה את הלב וקרבה רבים לתורה ולמצוה.

כמה סמלי הדבר, שהלוויתו של הגאון הגדול נערכת ביום בו נחגגות מדי שנה חגיגות המימונה, אשר הפכו זה מכבר להפנינג ישראלי שנתי, במסגרתו מקבעים את מעמדה של יהדות ספרד המפוארת, שהוציאה מקרבה גדולי עולם – את הרמב”ם והרמב”ן, הרי”ף והרשב”א, רבי יוסף קארו והבן איש חי ועוד רבים וטובים – כיהדות המופלטות והקוסקוס, כאילו מלבד מאכלים עסיסיים ופולקלור פרימיטיבי אין לאליטה האשכנזית החילונית מה לקבל מאותם נבערים. ניתן לראות את הניגוד בין מורשת הרב מאזוז למורשת המימונה בגרסתה הישראלית בבחינת ‘זה לעומת זה עשה הא-להים’, כלשונו של קהלת, החכם מכל אדם.

הרב מאזוז היה יהודי גאה במורשתו, שלא חת ולא זע מפני איש בשום תחום. המבטא המדויק והמקורי היה שגור על לשונו, ואת דעת התורה הצרופה ידע לבטא מבלי לנסות אפילו לקבל קמצוץ של לגיטימציה מהאליטות. אגב, גם לא מהאליטה החרדית… . גם את דעותיו ביחס לשלמות הארץ, ליחס הנכון כלפי האויב הערבי ולכל סוגיה ציבורית אחרת היה אומר ללא היסוס, ובעצם עמידתו על זכותו לומר את דעתו מבלי לקבל אישור מהממסד המדכא – הוא היה אנטיתזה לנחיתות המזרחית אשר טופחה כאן בתחכום ובערמומיות, כאשר הקימו מערכת חינוך ממלכתית המושתתת על ערכים מערביים ליברליים אנטי-יהודיים, בעוד שכל דבר שריח יהדות נדף ממנו, וכל שכן אם הייתה זו יהדות שורשית, ועוד מזרחית, זכה ליחס של קוריוז במקרה הטוב, ומופלטות במקרה הפחות טוב…

המאבק שמתנהל כאן בארץ אינו על זהותו של ראש הממשלה, על אסטרטגיה צבאית זו או אחרת או על הרכב הועדה לבחירת שופטים. המאבק הוא על ערכים, על צורת חיים, על השקפת עולם. המאבק הוא יותר מכל על זהותנו כיהודים, ומה משמעותה של זהות זו. המאבק הוא על השאלה האם הערכים הבסיסיים שחיינו מושתתים עליהם יונקים מהר סיני ועוברים דרך המסורת המפוארת של מוסרי התורה שבמשך השנים התפזרו לתפוצות ישראל השונות, וכעת שבים ומתכנסים בארצנו הקדושה לקראת הגאולה השלמה, או שמא כל אותה מורשת מפוארת תושלח אחר כבוד לפח האשפה וישראל תהפוך למדינה מערבית גויית, והערך היחיד שיותירו למורשת הדורות יהיה ערך קולינרי. ביקור של ראש ממשלה באוהל מרוקאי עם תרבוש אדום לראשו אינו תחליף ללימוד מורשתם של הרי”ף והרמב”ם. הגיע הזמן לינוק מענקי יהדות ספרד – כמו גם מענקי יהדות אשכנז ותימן וכל עדות ישראל – את ערכי האומה היסודיים, שהם הערובה היחידה לקיומנו בארצנו. על המופלטות אפשר לוותר, על ערכי התורה – אסור!

יום שלישי, י”ח אדר התשפ”ה

הרב זילברמן יכל להתיגע על פרושה המדויק של משנה במסכת אבות כפי שמתיגעים אחרים בסוגיות החמורות שבמסכת בבא קמא או יבמות. הוא יכל לברר שוב ושוב מה הגדר המדויק של “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” ולרדת לעומקה של משנת “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם” – כיצד מקיימים את המשנה הזאת בתכלית הדקדוק. וגם אם נער בן 15 הקשה קושיה שנראית לו ראויה, הוא היה מסוגל לפתוח את הסוגיה מחדש וללמוד אותה באותו חשק ובאותה חדוה גם אחר מאות פעמים. והכל – על-מנת ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות.

הרב זילברמן לא זע ולא חת מפני איש, ולכן לא חשש להביע את דעותיו הברורות בנושאים רבים גם כאשר הדברים לא היו מקובלים בקרב הציבור החרדי. אהבתו לארץ-ישראל בערה בלבו והבנתו את תהליך הגאולה בו אנו מצויים על-אף כל התלאות הגשמיים והקשיים הרוחניים – הבנה זו הציבה אותו לא אחת בעמדה שונה מזו המקובלת בציבור החרדי, אך האמת תמיד הייתה נר לרגליו, והוא לא חשש להנחיל אותה הלאה.

ובימים אלו, בהם גורמים כאלו ואחרים מנסים לשסות את הציבור הדתי-לאומי והחרדי זה בזה – חשוב להעלות את מורשתו של הרב זילברמן גם בנושא הזה. בשל תפיסתו הגאולית, אותה ינק מהגר”א והרמח”ל רבותיו המובהקים, רבים מבני התורה שבקרב הציונות הדתית שחרו לפתחו ונטלו ממנו עצה ותושיה. על-אף היותו נטוע היטב בציבור החרדי מבחינת אורחות חייו, סגנונו, והבנתו כי זהו הציבור בו הוא רוצה לגדל את ילדיו – מעולם לא התבלבל בין העיקר למעטפת, בין התוכן לקליפה החיצונית, בין חובתנו לעשות רצון ה’ לבין הסגנון התרבותי במסגרתו כל אחד מאתנו בוחר לממש רצון זה.

הרב זילברמן קיים בנפשו את הפסוק “חבר אני לכל אשר יראוך” כפשוטו – לא ‘לכל אשר שייכים לקבוצה שלך’, אלא ‘לכל אשר יראוך’ באשר הם. לתלמידיו שבקרב הציונות הדתית אשר באו לשאול אותו האם לשנות את צורת הלבוש, צבע הכיפה וכיוצא בכך ולהפוך לחלק אינטגרלי מהציבור החרדי, נתן תשובה מושכלת איש איש לפי עניינו ומצבו, כאשר שני גורמים מנחים אותו במתן התשובה – כיצד יוכל אותו אדם לעבוד את ה’ בצורה הנכונה ביותר, וכיצד יוכל להשפיע על אחרים בצורה הטובה ביותר לעבודת ה’. היו כאלו שהמליץ להם לעבור לציבור החרדי, בעוד שלאחרים המליץ שיותר טוב שישארו בציבור הדתי-לאומי. תמיד בחן מהי העצה הנכונה עבור אותו אדם לאור מכלול הנתונים.

כזה היה הרב זילברמן – איש האשכולות ואיש המשקלות. תמיד שקלל את הנתונים, ואף פעם לא נטה לקיצוניות שאינה במקום. רק אנשים שטחיים שאינם מבינים – סברו כי מדובר באדם קיצוני, אך לאמתו של דבר לא היה אדם שקול ממנו. נוהג היה לומר, כי הוא לא מתפעל כאשר מספרים על מישהו שבמשך ששים שנה לא הפסיד תפילה בהנץ החמה. וכי מעולם לא הייתה לו מצוה שהיה חייב לעסוק בה בכל השנים הללו, ואשר הייתה דחופה יותר? אף פעם לא הוצרך ללוות ילד לבית חולים, או יולדת? “ממה אני כן, מתפעל?” – היה שואל, ומשיב – “ממי שכמעט ולא הפסיד ותיקין במשך ששים שנה. אדם כזה עובד את בורא עולם ולא את השמש…”. גם בהנהגה זו היה נאה דורש ונאה מקיים, כפי שהעידו כל אלו שהכירוהו.

ככל שחולפות השנים, מרגישים יותר את החסרון. מרגישים אותו בחיי הפרט, ומרגישים אותו בחיי הכלל. במיוחד כיום, כאשר השטחיות חוגגת ובנקל מצליחים כל מיני שועלים קטנים להפריד בין יראי ה’ ולשסות ציבורים זה בזה – ראוי להעלות את זכרו של הרב זילברמן ולזכור, כי דווקא מתוך הלימוד המעמיק והעמדת העיקר של עבודת ה’ לפני כל דבר אחר – מגיעים לאהבת ישראל אמיתית, כי האמת והשלום אינם אויבים זה לזה – הם משלימים האחד את השני, ובלבד שמלבנים אותם כראוי.

יום ששי, ז’ אדר התשפ”ה

תופעה מעניינת ביותר מזדקרת לעיניים בקוראנו את סיומה של פרשת תצוה. כל ענייני המקדש כבר נאמרו בפרוט רב – הארון, השולחן והמנורה, מזבח העולה, החצר והיריעות, עם כל הפרטים המגוונים, בגדי כהונה ואף שמן המשחה וקרבנות המילואים, המכשירים את הכהנים לעבודתם. אחר כל זאת מציין הכתוב כי אכן, באנו אל תכלית המשכן – “ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי. וקדשתי את־אהל מועד ואת־המזבח ואת־אהרן ואת־בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים. וידעו כי אני ה’ א-להיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה’ א-להיהם” (כט מג–מו). אכן, סיום ראוי לכל הפרשה.

אולם מיד בהמשך אנחנו קוראים על דבר שלכאורה נראה, כי נשכח, וכעת נזכרו להכניס אותו – מזבח הקטורת, מזבח הזהב! זהו המזבח הפנימי, אשר אחת בשנה, ביום הכיפורים, מזה עליו הכהן הגדול, ואשר כל יום מקטירים עליו קטורת לה’. בניגוד למזבח העולה, עליו מקריבים את הקרבנות, אשר נמצא מחוץ להיכל, מזבח זה נמצא בתוך ההיכל כנגד קודש הקודשים בין המנורה לשולחן. לכאורה צריך היה להיות מוזכר ביחד עם אותם כלים בתחילת פרשת תרומה. מדוע ‘נשכח’ במקומו, ומדוע הוחזר כאן, אחר שגמרנו לספר על כל ענייני המשכן? על תמיהה זו משיב בעל ‘הכתב והקבלה’ –

“צריך טעם על שלא נכתבה פרשה זו למעלה תוך שאר הכלים ומקומה ראוי בפרשת מזבח העולה או בשולחן ומנורה שהם סמוכים במקום אחד. ואמר הרב עובדיה ספורנו, כי לא היתה הכוונה בו להשכין הא-ל יתברך בתוכנו כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו ‘ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו’, גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית כענין מעשה הקרבנות, כאמרו ‘ונועדתי שמה לבני ישראל’, וכן העיד משה רבנו ע”ה באמרו – ‘זה הדבר אשר צוה ה’ תעשו וירא אליכם כבוד ה”. אבל היה ענין זה המזבח לכבד את הא-ל יתברך אחרי באו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך ‘הבו לה’ כבוד שמו שאו מנחה ובואו לפניו’. והגר”א אמר, כי לא הוזכר בעשיית כלי המשכן, כי הזהיר תחלה על המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח, ואחר-כך אמר עשיית התמיד, ואמר בזה ‘אשכון בתוככם’, ואחר-כך הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפורים [המוזכר בתחילת הפרשה הבאה – כי תשא] – יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה, רק אלו היו לכפרת ישראל, וכן אמר בכסף הכפורים – ‘לכפר על נפשותיכם'”.

תורף דבריו הוא, כי כל העניינים שאמרנו עד כה היה תכליתם השראת השכינה בישראל. אם אבן אחת חסרה בחושן של הכהן הגדול, או שהשולחן קצר מדי, או שבמקום איל המילואים היו מביאים שעיר, או כל שינוי אחר שהיו עושים – לא הייתה השכינה שורה במשכן. רק כאשר הדברים נעשים בשלמות ובדקדוק, יש להם ערך. הקטורת, לעומת זאת, עם כל חשיבותה – עניינה לכפר, לא להשרות שכינה. לכן דאג הכתוב להשאיר אותה מחוץ לפסוקים המדברים בהשכנת השכינה. היא לא נוגעת לזה. לכן היא גם לא מעכבת, ומזבח הקטורת אינו מעכב את השראת השכינה.

רואים מכאן כמה עומק ודקדוק יש בענין השראת השכינה בישראל, שהיא מטרת התורה. אנשים כיום נוטים לחשוב, שאם אדם רק ‘יתעסק ברוחניות’, יעשה כל מיני פעולות מוזרות ומשונות כאלו ואחרות – אזי יזכה להתקרב לה’. כל אחד מוצא לעצמו דרך ש’מתאימה לו’, וכיד הדמיון הטובה עליו, עולה לרחף בעולמות העליונים ולהשיג השגות כאלו ואחרות. אולם מטרת התורה היא שה’ ישכון פה, לא שאנחנו נשכון שם (וראוי לחרוט על לוח לבנו את דבריו המאלפים של הגר”א בענין זה, המובאים ב’אדרת אליהו’ על שיר השירים א ב כאשר הוא נדרש לשאלה מדוע לא דברה התורה במפורש על עניני העולם הבא). לשם כך היא קבעה כללים מדויקים ומדוקדקים. וכשהיא מציינת שעבור השכנת ה’ צריך לעשות כך וכך, היא כותבת בדיוק מה צריך לעשות, ואפילו מזבח הקטורת, אשר מקומו הטבעי הוא במשכן – מכיון שאינו נצרך להשראת השכינה, משאירים אותו לאחר-כך. עד כדי כך מדקדק ה’ לומר לנו מה הוא בדיוק רוצה. הוא לא רוצה משהו ‘בערך’, ולא ‘באופן כללי’, אלא בדיוק את מה שציווה, ולא יותר מכן. אם נתפוס ונבין, כי עבודת ה’ וקיום תכליתו בעולם מבוססת על כניעה מוחלטת לרצונו והשתעבדות לדרכיו, אז היה זה שכרנו, ולשם כך בלבד כדאי היה להתעכב על מקום הזכרתו של מזבח הזהב בפרשה.