יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

עם יציאת החג פשטה השמועה הקשה על הסתלקותו לשמי מרום של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז זצ”ל, ועולם התורה התעטף באבל על אותו יחיד ומיוחד בדור, אשר מלבד גאונותו בגמרא ובהלכה, נתיחד בידע אדיר בנושאים רבים, אשר רבים מגדולי התורה אינם בקיאים בהם כמו דקדוק, נוסחאות תפילה ועוד. כל מי ששמע את שיעוריו התמוגג מהידע הנרחב, ולא פחות – מצורת ההגשה המלבבת שמשכה את הלב וקרבה רבים לתורה ולמצוה.

כמה סמלי הדבר, שהלוויתו של הגאון הגדול נערכת ביום בו נחגגות מדי שנה חגיגות המימונה, אשר הפכו זה מכבר להפנינג ישראלי שנתי, במסגרתו מקבעים את מעמדה של יהדות ספרד המפוארת, שהוציאה מקרבה גדולי עולם – את הרמב”ם והרמב”ן, הרי”ף והרשב”א, רבי יוסף קארו והבן איש חי ועוד רבים וטובים – כיהדות המופלטות והקוסקוס, כאילו מלבד מאכלים עסיסיים ופולקלור פרימיטיבי אין לאליטה האשכנזית החילונית מה לקבל מאותם נבערים. ניתן לראות את הניגוד בין מורשת הרב מאזוז למורשת המימונה בגרסתה הישראלית בבחינת ‘זה לעומת זה עשה הא-להים’, כלשונו של קהלת, החכם מכל אדם.

הרב מאזוז היה יהודי גאה במורשתו, שלא חת ולא זע מפני איש בשום תחום. המבטא המדויק והמקורי היה שגור על לשונו, ואת דעת התורה הצרופה ידע לבטא מבלי לנסות אפילו לקבל קמצוץ של לגיטימציה מהאליטות. אגב, גם לא מהאליטה החרדית… . גם את דעותיו ביחס לשלמות הארץ, ליחס הנכון כלפי האויב הערבי ולכל סוגיה ציבורית אחרת היה אומר ללא היסוס, ובעצם עמידתו על זכותו לומר את דעתו מבלי לקבל אישור מהממסד המדכא – הוא היה אנטיתזה לנחיתות המזרחית אשר טופחה כאן בתחכום ובערמומיות, כאשר הקימו מערכת חינוך ממלכתית המושתתת על ערכים מערביים ליברליים אנטי-יהודיים, בעוד שכל דבר שריח יהדות נדף ממנו, וכל שכן אם הייתה זו יהדות שורשית, ועוד מזרחית, זכה ליחס של קוריוז במקרה הטוב, ומופלטות במקרה הפחות טוב…

המאבק שמתנהל כאן בארץ אינו על זהותו של ראש הממשלה, על אסטרטגיה צבאית זו או אחרת או על הרכב הועדה לבחירת שופטים. המאבק הוא על ערכים, על צורת חיים, על השקפת עולם. המאבק הוא יותר מכל על זהותנו כיהודים, ומה משמעותה של זהות זו. המאבק הוא על השאלה האם הערכים הבסיסיים שחיינו מושתתים עליהם יונקים מהר סיני ועוברים דרך המסורת המפוארת של מוסרי התורה שבמשך השנים התפזרו לתפוצות ישראל השונות, וכעת שבים ומתכנסים בארצנו הקדושה לקראת הגאולה השלמה, או שמא כל אותה מורשת מפוארת תושלח אחר כבוד לפח האשפה וישראל תהפוך למדינה מערבית גויית, והערך היחיד שיותירו למורשת הדורות יהיה ערך קולינרי. ביקור של ראש ממשלה באוהל מרוקאי עם תרבוש אדום לראשו אינו תחליף ללימוד מורשתם של הרי”ף והרמב”ם. הגיע הזמן לינוק מענקי יהדות ספרד – כמו גם מענקי יהדות אשכנז ותימן וכל עדות ישראל – את ערכי האומה היסודיים, שהם הערובה היחידה לקיומנו בארצנו. על המופלטות אפשר לוותר, על ערכי התורה – אסור!

יום שלישי, י”ח אדר התשפ”ה

הרב זילברמן יכל להתיגע על פרושה המדויק של משנה במסכת אבות כפי שמתיגעים אחרים בסוגיות החמורות שבמסכת בבא קמא או יבמות. הוא יכל לברר שוב ושוב מה הגדר המדויק של “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” ולרדת לעומקה של משנת “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם” – כיצד מקיימים את המשנה הזאת בתכלית הדקדוק. וגם אם נער בן 15 הקשה קושיה שנראית לו ראויה, הוא היה מסוגל לפתוח את הסוגיה מחדש וללמוד אותה באותו חשק ובאותה חדוה גם אחר מאות פעמים. והכל – על-מנת ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות.

הרב זילברמן לא זע ולא חת מפני איש, ולכן לא חשש להביע את דעותיו הברורות בנושאים רבים גם כאשר הדברים לא היו מקובלים בקרב הציבור החרדי. אהבתו לארץ-ישראל בערה בלבו והבנתו את תהליך הגאולה בו אנו מצויים על-אף כל התלאות הגשמיים והקשיים הרוחניים – הבנה זו הציבה אותו לא אחת בעמדה שונה מזו המקובלת בציבור החרדי, אך האמת תמיד הייתה נר לרגליו, והוא לא חשש להנחיל אותה הלאה.

ובימים אלו, בהם גורמים כאלו ואחרים מנסים לשסות את הציבור הדתי-לאומי והחרדי זה בזה – חשוב להעלות את מורשתו של הרב זילברמן גם בנושא הזה. בשל תפיסתו הגאולית, אותה ינק מהגר”א והרמח”ל רבותיו המובהקים, רבים מבני התורה שבקרב הציונות הדתית שחרו לפתחו ונטלו ממנו עצה ותושיה. על-אף היותו נטוע היטב בציבור החרדי מבחינת אורחות חייו, סגנונו, והבנתו כי זהו הציבור בו הוא רוצה לגדל את ילדיו – מעולם לא התבלבל בין העיקר למעטפת, בין התוכן לקליפה החיצונית, בין חובתנו לעשות רצון ה’ לבין הסגנון התרבותי במסגרתו כל אחד מאתנו בוחר לממש רצון זה.

הרב זילברמן קיים בנפשו את הפסוק “חבר אני לכל אשר יראוך” כפשוטו – לא ‘לכל אשר שייכים לקבוצה שלך’, אלא ‘לכל אשר יראוך’ באשר הם. לתלמידיו שבקרב הציונות הדתית אשר באו לשאול אותו האם לשנות את צורת הלבוש, צבע הכיפה וכיוצא בכך ולהפוך לחלק אינטגרלי מהציבור החרדי, נתן תשובה מושכלת איש איש לפי עניינו ומצבו, כאשר שני גורמים מנחים אותו במתן התשובה – כיצד יוכל אותו אדם לעבוד את ה’ בצורה הנכונה ביותר, וכיצד יוכל להשפיע על אחרים בצורה הטובה ביותר לעבודת ה’. היו כאלו שהמליץ להם לעבור לציבור החרדי, בעוד שלאחרים המליץ שיותר טוב שישארו בציבור הדתי-לאומי. תמיד בחן מהי העצה הנכונה עבור אותו אדם לאור מכלול הנתונים.

כזה היה הרב זילברמן – איש האשכולות ואיש המשקלות. תמיד שקלל את הנתונים, ואף פעם לא נטה לקיצוניות שאינה במקום. רק אנשים שטחיים שאינם מבינים – סברו כי מדובר באדם קיצוני, אך לאמתו של דבר לא היה אדם שקול ממנו. נוהג היה לומר, כי הוא לא מתפעל כאשר מספרים על מישהו שבמשך ששים שנה לא הפסיד תפילה בהנץ החמה. וכי מעולם לא הייתה לו מצוה שהיה חייב לעסוק בה בכל השנים הללו, ואשר הייתה דחופה יותר? אף פעם לא הוצרך ללוות ילד לבית חולים, או יולדת? “ממה אני כן, מתפעל?” – היה שואל, ומשיב – “ממי שכמעט ולא הפסיד ותיקין במשך ששים שנה. אדם כזה עובד את בורא עולם ולא את השמש…”. גם בהנהגה זו היה נאה דורש ונאה מקיים, כפי שהעידו כל אלו שהכירוהו.

ככל שחולפות השנים, מרגישים יותר את החסרון. מרגישים אותו בחיי הפרט, ומרגישים אותו בחיי הכלל. במיוחד כיום, כאשר השטחיות חוגגת ובנקל מצליחים כל מיני שועלים קטנים להפריד בין יראי ה’ ולשסות ציבורים זה בזה – ראוי להעלות את זכרו של הרב זילברמן ולזכור, כי דווקא מתוך הלימוד המעמיק והעמדת העיקר של עבודת ה’ לפני כל דבר אחר – מגיעים לאהבת ישראל אמיתית, כי האמת והשלום אינם אויבים זה לזה – הם משלימים האחד את השני, ובלבד שמלבנים אותם כראוי.

יום ששי, ז’ אדר התשפ”ה

תופעה מעניינת ביותר מזדקרת לעיניים בקוראנו את סיומה של פרשת תצוה. כל ענייני המקדש כבר נאמרו בפרוט רב – הארון, השולחן והמנורה, מזבח העולה, החצר והיריעות, עם כל הפרטים המגוונים, בגדי כהונה ואף שמן המשחה וקרבנות המילואים, המכשירים את הכהנים לעבודתם. אחר כל זאת מציין הכתוב כי אכן, באנו אל תכלית המשכן – “ונעדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבדי. וקדשתי את־אהל מועד ואת־המזבח ואת־אהרן ואת־בניו אקדש לכהן לי. ושכנתי בתוך בני ישראל והייתי להם לא-להים. וידעו כי אני ה’ א-להיהם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתוכם אני ה’ א-להיהם” (כט מג–מו). אכן, סיום ראוי לכל הפרשה.

אולם מיד בהמשך אנחנו קוראים על דבר שלכאורה נראה, כי נשכח, וכעת נזכרו להכניס אותו – מזבח הקטורת, מזבח הזהב! זהו המזבח הפנימי, אשר אחת בשנה, ביום הכיפורים, מזה עליו הכהן הגדול, ואשר כל יום מקטירים עליו קטורת לה’. בניגוד למזבח העולה, עליו מקריבים את הקרבנות, אשר נמצא מחוץ להיכל, מזבח זה נמצא בתוך ההיכל כנגד קודש הקודשים בין המנורה לשולחן. לכאורה צריך היה להיות מוזכר ביחד עם אותם כלים בתחילת פרשת תרומה. מדוע ‘נשכח’ במקומו, ומדוע הוחזר כאן, אחר שגמרנו לספר על כל ענייני המשכן? על תמיהה זו משיב בעל ‘הכתב והקבלה’ –

“צריך טעם על שלא נכתבה פרשה זו למעלה תוך שאר הכלים ומקומה ראוי בפרשת מזבח העולה או בשולחן ומנורה שהם סמוכים במקום אחד. ואמר הרב עובדיה ספורנו, כי לא היתה הכוונה בו להשכין הא-ל יתברך בתוכנו כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו ‘ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו’, גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית כענין מעשה הקרבנות, כאמרו ‘ונועדתי שמה לבני ישראל’, וכן העיד משה רבנו ע”ה באמרו – ‘זה הדבר אשר צוה ה’ תעשו וירא אליכם כבוד ה”. אבל היה ענין זה המזבח לכבד את הא-ל יתברך אחרי באו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך ‘הבו לה’ כבוד שמו שאו מנחה ובואו לפניו’. והגר”א אמר, כי לא הוזכר בעשיית כלי המשכן, כי הזהיר תחלה על המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח, ואחר-כך אמר עשיית התמיד, ואמר בזה ‘אשכון בתוככם’, ואחר-כך הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפורים [המוזכר בתחילת הפרשה הבאה – כי תשא] – יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה, רק אלו היו לכפרת ישראל, וכן אמר בכסף הכפורים – ‘לכפר על נפשותיכם'”.

תורף דבריו הוא, כי כל העניינים שאמרנו עד כה היה תכליתם השראת השכינה בישראל. אם אבן אחת חסרה בחושן של הכהן הגדול, או שהשולחן קצר מדי, או שבמקום איל המילואים היו מביאים שעיר, או כל שינוי אחר שהיו עושים – לא הייתה השכינה שורה במשכן. רק כאשר הדברים נעשים בשלמות ובדקדוק, יש להם ערך. הקטורת, לעומת זאת, עם כל חשיבותה – עניינה לכפר, לא להשרות שכינה. לכן דאג הכתוב להשאיר אותה מחוץ לפסוקים המדברים בהשכנת השכינה. היא לא נוגעת לזה. לכן היא גם לא מעכבת, ומזבח הקטורת אינו מעכב את השראת השכינה.

רואים מכאן כמה עומק ודקדוק יש בענין השראת השכינה בישראל, שהיא מטרת התורה. אנשים כיום נוטים לחשוב, שאם אדם רק ‘יתעסק ברוחניות’, יעשה כל מיני פעולות מוזרות ומשונות כאלו ואחרות – אזי יזכה להתקרב לה’. כל אחד מוצא לעצמו דרך ש’מתאימה לו’, וכיד הדמיון הטובה עליו, עולה לרחף בעולמות העליונים ולהשיג השגות כאלו ואחרות. אולם מטרת התורה היא שה’ ישכון פה, לא שאנחנו נשכון שם (וראוי לחרוט על לוח לבנו את דבריו המאלפים של הגר”א בענין זה, המובאים ב’אדרת אליהו’ על שיר השירים א ב כאשר הוא נדרש לשאלה מדוע לא דברה התורה במפורש על עניני העולם הבא). לשם כך היא קבעה כללים מדויקים ומדוקדקים. וכשהיא מציינת שעבור השכנת ה’ צריך לעשות כך וכך, היא כותבת בדיוק מה צריך לעשות, ואפילו מזבח הקטורת, אשר מקומו הטבעי הוא במשכן – מכיון שאינו נצרך להשראת השכינה, משאירים אותו לאחר-כך. עד כדי כך מדקדק ה’ לומר לנו מה הוא בדיוק רוצה. הוא לא רוצה משהו ‘בערך’, ולא ‘באופן כללי’, אלא בדיוק את מה שציווה, ולא יותר מכן. אם נתפוס ונבין, כי עבודת ה’ וקיום תכליתו בעולם מבוססת על כניעה מוחלטת לרצונו והשתעבדות לדרכיו, אז היה זה שכרנו, ולשם כך בלבד כדאי היה להתעכב על מקום הזכרתו של מזבח הזהב בפרשה.

המאבק של יהדות אנגליה כנגד הגזרות על החינוך התורני עולה שלב, והפרלמנט שם נערך לקריאה שלישית של חוק השמד בטרם יובא לאישור בית הלורדים. בשעה שכאן בארץ הקודש מתאוננים על שכר המורות ועל אופק חדש, על מצוקת כיתות במקומות מסוימים ועל פיתויים שמציעים למוסדות כאלו ואחרים בכדי שישנו מהדרך המסורה באי-אלו פרטים – הכל דברים שחשוב להאבק עליהם ולעמוד על נפשנו – באנגליה זוממים על-פי חוק להכניס את תכני הכפירה והתועבה הקשים ביותר כלימודי חובה בכל המוסדות ללא יוצא מן הכלל, כאשר סנקציות פליליות מושתות על הורים, מלמדים ואנשי צוות שלא ישתפו פעולה עם הגזרה הנוראה.

וכך אנו למדים על-פי הדיווחים מהאי הבריטי על “משאו המסעיר והדרמטי של העסקן הוותיק הרה”ח ר’ שמואל גרשון גראד שליט”א מראשי העסקנים בענגלאנד שנשא במעמד ההיסטורי מול בניני הפארלימנענט ביום שלישי פרשת יתרו במקהלות המוני בני יהדות ענגלאנד שבאו לזעוק ולהתחנן על נפשם על יהדותם ועל אמונתם”. כן אנו למדים על מכתב מרטיט של ראש ישיבת גייטסהד הגאון הגדול רבי אברהם גורביץ, אשר מורה כי באם יעבור החוק סופית, יאלצו בני יהדות אנגליה לעקור ל’ארץ אחרת’. לצד הדיווחים על פעילות ענפה של עסקני אנגליה לביטול הגזרה, אנו שומעים גם על “עצרות תפילה ובקשה להצלת יהדות אנגליה מיד מצריה ומעמדי מחאה רבי משתתפים בראשות גדולי רבני אנגליה אל מול בנייני הפרלמנט הבריטי המכריזים כי בית ישראל לא יוותר בשום פנים ואופן על יהדותו וימסור עליה את נפשו ומאודו.”

ובכן, יש לי הצעה לא רעה בכלל עבור יהדות אנגליה, הצעה יעילה בהרבה מאשר הפגנות מול הפרלמנט הבריטי, אשר עלולות להתפרש כ’התגרות באומות’. במדינת ישראל, כידוע, מחנכים מאות אלפי יהודים את ילדיהם לתורה ולמצוות, חלקם על טהרת הקודש ממש, חלקם עם לימודי חול כאלו ואחרים על-פי הבנת ראשי הקבוצות השונות שמחילים את הפסיפס הרחב של הציבור החרדי בארצנו. נכון, גם כאן יש נסיונות, אבל ניתן להתמודד אתם, וככל שעובר הזמן, כך עולה מספר המוסדות התורניים והמטוטלת נעה לכיוון רוב של שומרי מצוות בארץ הקודש, עד שביום מן הימים – והוא קרוב יותר ממה שחושבים – החינוך הרשמי בארצנו יהיה על אדני התורה והיראה.

ישנו מושג שנקרא ‘משק כנפי ההיסטוריה’. ישנו תהליך שמימי שמתרחש כאן. ישנה תכלית לבריאה, שבמרכזה מלכות ה’, כאשר נשגב ה’ לבדו ביום ההוא. וזה יקרה בירושלים, לא בלונדון. גם לא בניו-יורק או בפריז או באנטוורפן. זהו תהליך שהולך ומתרקם כבר מעל מאתיים שנה, ועל-אף נסיונותיהם של כל מתנגדיו לעצור אותו – לא רק שלא עלה בידם, אלא הוא זוכה כעת לתאוצה אדירה. יהדות אנגליה זכתה למסר משמים, שהגיע הזמן לארוז את המזוודות, ולא סתם ל’ארץ אחרת’, אלא לארץ בה בחר ה’ להשכין את שכינתו. ואם דואגים מפני מצוקת הדיור, חופה של עזה עשוי מאד להיות פתרון נאות להקמת ערים וישובים בהם ילמדו את תורת ה’ בלא לימודי כפירה הנכפים על-ידי השלטונות. כדברי הרב גורביץ, בית ישראל לא יוותר בשום פנים ואופן על יהדותו וימסור עליה את נפשו ומאודו. יש רק לקוות, שאחר שנות גלות כה רבות, יבינו ביהדות אנגליה, כי שמירת היהדות כוללת את הבנת היעוד התורני, התכלית הא-להית בבריאה והכרת מקומנו ויעודנו, ובכלל זה ההבנה, כי עתידם אינו נמצא בארץ האי. השמש שוקעת על יהדות אנגליה, והגיע הזמן לשוב הביתה, לארץ בה בחר ה’, בה עיניו נמצאים מראשית השנה ועד אחריתה. הגיע הזמן להתחבר למשק כנפי ההיסטוריה ולהטות שכם במאבק היהדות החרדית להפיכתה של ארץ ה’ לארץ בה התורה תהיה חוקת האומה. ברוכים הבאים יהדות אנגליה, ברוכים השבים לארץ ה’!