התקרבנות כצדק: ראשי הקונספציה מחזירים אותנו לאושוויץ

יום ראשון, ח’ סיון התשפ”ו

ככל שדובר בשנתיים וחצי האחרונות על אסון הקונספציה שהביאה עלינו את טבח שמחת תורה, נראה כי טרם הפנמנו את קצה הקרחון של האסון התודעתי, אשר הקיף את כל המערכות. בתחום הצבאי, עוד ניתן לראות בקרב מקבלי ההחלטות התפקחות מסוימת, אחר שהבינו שאם ישות מדינית או ארגונית כלשהי מצהירה על כוונתה לחסל את ישראל, מארגנת צבא חמוש לצורך כך ומתבצרת על הגבול – מוטב לאמץ את ההוראה התורנית של ‘הקם להרגך – השכם להרגו’, ולא להמתין ולראות האם הם באמת מתכוונים ברצינות למה שהם אומרים. אולם בתחום המדיני וההסברתי, נראה כי ליקוי המאורות חזק היום מאי-פעם, והאסון בעוטף לא רק שלא הביא לפקיחת עיניים, כי אם הגביר את העיוורון.

הנוחבות הארורים לא הסתפקו ברציחות אכזריות ושאר מעשים ברבריים ששכל אנוש מתורבת אינו מסוגל לקלוט. הם דאגו גם לתעד את מעשיהם ככל שיכלו, כאשר ‘עיתונאים’ מטעמם מנציחים את עומק היצריות של הפרא הישמעאלי. ישראל – כמדינה מערבית האמונה על ערכי נימוס ותרבות אירופיים – לא השכילה ללמוד את שפת המזרח התיכון, ויחסו את התיעוד לטפשות הערבית. אבל הערבים רחוקים מלהיות טפשים. הם אולי לא זכו לחשיבה אנליטית ולהשכלה מדעית כמו שכניהם היהודים, אבל בכל הקשור לחכמת חיים, הכוללת עומק פסיכולוגי ותפיסה חברתית תואמת-מציאות, הם עולים עלינו עשרת מונים. וכשמדובר במלחמת הסברה, מתברר כי אלו הם גורמים משמעותיים בהרבה, ולכן הם מכים אותנו שוק על ירך על-אף נחיתותם האינטלקטואלית והטכנולוגית.

בשפת המזרח התיכון, האכזריות הערבית אל מול חוסר האונים של קרבנותיהם בשמחת תורה צרבה בתודעה של מליוני מוסלמים את האמונה המוחשית, ולפיה ניתן לנצח את ישראל. ישראל חשבה, שתמונות כאלו יזכו אותנו באהדה בינלאומית, אשר תתורגם למתן לגיטימציה לפעולות הכרחיות כדי להגן על עצמנו. אולם בדיוק הנרטיב הזה שיצרנו במו ידינו – הוא שעמד עלינו לרועץ. כשאנו משדרים את תמונות הזוועה במטרה לקבל צידוק מוסרי לפעולותינו – העולם מבין, שאין לנו צידוק מוסרי אמיתי. העולם מבין, שאנחנו כובש זר, ואילו פראי-האדם שטבחו, אנסו, שדדו והתעללו – הם אמנם אנשים שלא כל-כך נחמד לשהות במחיצתם, אבל הם לוחמי חופש, המאמינים בכל לבם, שהארץ שייכת להם, והם כנראה גם צודקים. כאר אנחנו, לעומת זאת, מציגים את עצמנו כמסכנים – אנו רק מחזקים את אותו נרטיב, ולפיו אנחנו כובש זר בארץ לא לו.

מי שמאמין שהארץ שלו ושהאויב הוא הפולש הזר – לא מתבכיין ולא מתמסכן מול העולם. הוא משיב לאויב מנה אחת אפיים, ודואג שהעולם כולו ידע, עד כמה הוא יכול להכאיב לאויב. הוא לא מבזבז מליונים על קמפיין עולמי להחזרת החטופים, שרק מעצים את האויב ומחליש את ישראל. הוא דואג שידעו עד כמה צה”ל הוא צבא חזק, עוצמתי, וכן – גם אכזר. הוא לא מחפש טיעונים לבית הדין בהאג, אדרבה – הוא בז לכל הצבועים, אשר במקרה הטוב עמדו מנגד ובמקרה הפחות טוב השתתפו בהשמדת בני עמנו באירופה וכעת מטיפים לנו מוסר.

האסון התודעתי מושרש בעובדה, ולפיה בעיני רבים – אושוויץ הוא הצידוק המוסרי להקמת מדינת ישראל. אולם העובדה המבישה היא, כי הישוב המאורגן בארץ לא תבע הקמת מדינה יהודית עד ששמי אירופה התקדרו בעשן המשרפות. ומאז ועד היום – ישראל הרשמית סבורה, כי לגיטימציה בינלאומית היא הכרחית כדי שנגן על עצמנו, וכדי להשיג אותה – עלינו להקריב קרבנות אדם. אני עוד זוכר כיצד במלחמת המפרץ הראשונה כולם התמוגגו מהשבחים שקבלנו מכל העולם כולו כאשר טילים נחתו בישראל וממשלת שמיר – הימין המלא-מלא של אז – הבליגה כדי לרצות את הממשל האמריקאי, שכמו היום גם אז היה רפובליקני. את ה’תמורה’ קבלנו מיד עם סיום המלחמה, כשהנשיא בוש תבע ‘צדק’ עבור הפלשתינים כתשלום למדינות ערב שהואילו בטובן להצטרף לקואליציה של ארה”ב, וכך הותנע התהליך, שהוביל בסופו של דבר לאסון אוסלו.

כאמור, מדובר בקונספציה שלמה, שהורתה במבנה הפסיכולוגי הנחיתי של עם, שחי במשך אלפיים שנה כמיעוט בין עמים אחרים, ולכן הוא כַּמֵּה כל העת לזכות לאהבתם ונזקק לאישורם כדי להתקיים. וזה מה שמוביל למבול הגינויים כלפי שר ישראלי, אשר העז להיות פחות נחמד כלפי משנאינו שבאו להזדהות עם האויב המבקש להשמידנו, ותוך כך אף הניף דגל ישראל כדי להביע ריבונות. ראש הממשלה, שר החוץ, שגריר ישראל בארה”ב ומי לא מהרו להתנער, וה’מבינים’ למיניהם דברו על ‘פיגוע הסברתי’. לדידם, יותר טוב היה, אילו היו הפורעים מהמשט משפילים את חיילי צה”ל, ואז היינו זוכים לנקודות בדעת הקהל. אולם המציאות היא, שבדיוק זה מה שמבזה אותנו יותר מכל, ולכן דאגו הטורקים בשעתו – בדומה לבעלי בריתם הנוחבות – לפרסם סרטון המראה כיצד הם משפילים את חיילינו באונית המרמרה, והטפשים במערך ההסברה הישראלי חשבו לתומם, כי עכשיו העולם ‘יבין’ אותנו יותר. סופה של אותה סאגה עצובה היתה התנצלות מחפירה של נתניהו בפני הדיקטטור הטורקי בתיווך הנשיא העוין אובמה.

פיגוע הסברתי, אמרתם? פיגוע הסברתי הוא כאשר נשיא ארה”ב הנוכחי – דונלד טראמפ, הנחשב לאוהד – מצהיר בריש גלי, כי ‘נתניהו יעשה מה שאני אגיד לו’, ונתניהו – שידע לקפוץ ולגנות את השר בן-גביר על המופע שערך מול תומכי הטרור מהמשט – נאלם פיו כעת כאשר הוא באמת צריך לדבר ולהכריז בקול ברור, כי הוא יעשה את מה שנחוץ עבור בטחונה של ישראל, גם אם זה לא ימצא חן בעיני טראמפ. וכאשר החדשות האחרונות מדברות על אפשרות ממשית להסכם בין אמריקה לאיראן, קיים חשש גדול, ולפיו ישראל שוב תשמש כקרבן בתפריט המזרח-תיכוני.

כדי למנוע את האסון הזה, צריך להשתחרר מהקונספציה המדינית וההסברתית, לא רק הבטחונית. וביחד עם הקונספציה, צריך להשליך לפח האשפה גם את המבנה הפסיכולוגי הנחיתי. בשביל זה צריך לחזור ליסודות – לאמונה בבורא עולם, לאמונה בברית שכרת עם האבות, לאמונה במתן תורה ובבחירת ישראל להיות עם ה’ בנחלתו, לקבלת עול מלכות שמים שלמה. כנראה שה’ מלמד אותנו, שזה המתכון היחיד להישרדות, וזה ודאי המתכון היחיד לנצחון!