יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

יום שלישי, ט’ אלול התשפ”ה

בנסיון נואש להשאר רלוונטי בשיח הציבורי ולייצר כותרת דרמטית, מבשר לנו יאיר לפיד על כך, ש’נצחון של נתניהו בבחירות הקרובות יהיה סופה של הציונות’. לא פחות. ואמנם נכון הוא, שהעומק האינטלקטואלי של לפיד אינו מרשים במיוחד, וההבנה שלו בתהליכים היסטוריים שואף לאפס, אך המשפט שאמר הפעם אכן ראוי לבחינה מדוקדקת, משום שהוא מעמיד אותנו על יסוד חשוב, המחייב אותנו לדייק במינוח ולהבין על מה אנחנו מדברים. תחת סיסמאות חסרות תוכן, מוטב שנגדיר את המינוחים בהם אנחנו משתמשים כדי שנדע בדיוק מה עומד על כף המאזניים בשיח הציבורי.

‘ציונות’ היא אחד מאותם מושגים, אשר כל אחד נוטה להעניק לה משמעות אחרת, וכאשר אנו רוצים להעריך האם המושג קביל עלינו, אם לאו – עלינו להדרש קודם כל לשאלה מהי ציונות, ורק לאחר מכן לקבוע את הערכתנו כלפיה. כאשר מדברים על אהבת ציון וירושלים, על החיבור הבלתי-נפרד של היהודי לארץ-ישראל, אזי כל יהודי שלומד תורה, וביחוד כאשר הוא מתחבר לפרשיות חומש דברים שאנו בעיצומן – כל יהודי כזה חי ונושם ציונות כל רגע ורגע. במשך אלפיים שנות גלות, התחננו יהודים בערגה מארבע כנפות הארץ – ‘וחתזינה עינינו בשובך לציון ברחמים’. הייתה זו ציונות במיטבה, ציונות שהוכיחה את עצמה במשך כל אותן דורות ואשר לא נס לחה גם כאשר קהילות שלמות עלו על המוקד ולא ותרו על חלומם לשוב לציון ולחיות כאומה לפני ה’. ‘מפני חטאינו גלינו מארצנו’ – היה זה העונש הנורא ביותר, ואילו השיבה אליה היה החלום המתוק ביותר. “על נהרות בבל – שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון”.

כשיאיר לפיד מדבר על ‘סוף הציונות’ – לא על הציונות הזו הוא מדבר. יאיר לפיד מדבר על התפיסה הציונית כפי שבאה לידי ביטוי בקרב חלק מאנשי התנועה, אשר חרטה את שמה של ציון על דגלה, אולם כל כוונתם הייתה לנתק את עם ישראל ממורשתו ומיעודו. הציונות, לדידם, לא הייתה אלא כלי מדיני שנועד לקעקע את יחודנו כעם ה’ ולהמיר את תורת משה בלאומיות חלולה, שאין כל הבדל בינה ללאומיות של עמים אחרים. החוקר אלכס צייטלין טוען, כי “לא רק שהציונות היא לא המשך של היהדות, הציונות היא המרד הגדול ביהדות”.

בנימין זאב הרצל, אשר על יחסו ליהדות ניטשת מחלוקת עמוקה בקרב היסטוריונים והוגי דעות, כתב ספר בגרמנית בשם ‘Der Judensttat‘. ניתן היה לתרגם את שמו ל’המדינה היהודית’, אבל בפועל דאג מי שדאג, ששמו בעברית יהיה ‘מדינת היהודים’. ההבדל בין שני המושגים אינו סמנטי, הוא מבטא את כל הויכוח האידיאולוגי בישראל, הניטש בין החפצים במדינה יהודית אמיתית כרצון ה’ לבין אלו החפצים במדינת כל אזרחיה, אלא שהם מנסים להסוות את כוונתם האמיתית כאשר הם מדברים על יצור הכלאיים הסכיזופרני, אותו הם מכנים ‘מדינה יהודית-דמוקרטית’.

הדמוקרטיה המערבית, כידוע, אינה מכירה בהבדל שבין יהודי לגוי מבחינת מעמדו האזרחי, ומדינה דמוקרטית באמת חייבת להעניק שוויון זכויות לכל אזרחיה, ובכלל זה הזכות להפוך את ישראל לפלשתין דרך הקלפי בלי לירות כדור אחד. פרופסור מרדכי קרמניצר, איש שמאל קיצוני, ניסח זאת באופן חד וחותך – “אין דמוקרטיה שאינה מדינת כל אזרחיה”. הסתירה המובנית הזאת שבין מדינה יהודית למדינת היהודים, בין ציונות של ‘בחר ה’ בציון’ לבין המרד ביהדות שאלכס צייטלין מתאר, בין מערכת הערכים התורנית בכללותה לבין מושגי המערב הליברלי, הדמוקרטי, האתאיסטי – זוהי סתירה שעד כמה שינסו לברוח ממנה, היא תרדוף אחרינו, ונהיה חייבים להכריע בה אם חפצי חיים אנחנו.

כשיאיר לפיד מדבר על סופה של הציונות, הוא יודע, לשם שינוי, על מה הוא מדבר. הוא מדבר על סופו של המרד ביהדות. הוא מדבר על סופו של הנסיון ליצור עם חדש תחת עם ישראל המקורי, השורשי, אשר הורתו בברית עם האבות ולידתו במעמד הר סיני. לשיטתו, הוא צודק. זה לא כל-כך נתניהו האיש, אלא הציבור שעומד מאחוריו, אשר מבשר את קצו של המרד, את קצו של הנסיון הנואל להקים ישות כנענית בארץ-ישראל בעלת סממנים לאומיים של ארץ ושפה, אך מנותקת מהתורה והמצוות. יאיר לפיד רואה את בני הציונות החילונית עוזבים את הארץ, הוא רואה את חלומם ליצור כאן מדינה גויית דוברת עברית הולך ונמוג, והוא רואה כיצד האויב הערבי מזכיר לכל מי שניסה לשכוח, כי המאבק על הארץ כאן אינו סכסוך נדל”ן שניתן להגיע בו לפשרה, אלא הוא מאבק אמוני בין תורת ה’ לאיסלאם הרצחני, הבא להכחיש את דבר ה’ ביד אברהם – “גרש האמה הזאת את בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק” (בראשית כא י).

אכן, יאיר לפיד, כפי שאתה רואה את הציונות – היא באמת מגיעה אל קצה. ממילא לא היו לה חיי מדף ארוכים מדי, משום שברגע שהוקמה המדינה וכל המטרה הייתה להיות ‘מדינה נורמלית’ ככל המדינות, לא היה מדי הרבה הגיון לקיים אותה דווקא באטמוספרה הלוהטת של המזרח התיכון. וככל שעשן המשרפות של אושוויץ הולך ונעשה זכרון רחוק יותר, כך גוברת בקרב יצירי כפיה של הציונות החילונית המחשבה, ולפיה באמת יותר נח בלונדון ובפריז, באמסטרדם ובסן פרנסיסקו. השכנים כאן מסביב אינם מראים סימנים של השלמה עם קיומנו, וככל שעובר הזמן מתברר, כי הדרך היחידה לשרוד כאן הוא לשוב אל אותם שורשים, שה’ציונות’ של אלכס צייטלין ויאיר לפיד ראו בה מצע לברוח מהם.

אכן, זהו קצה של הציונות החילונית, של הלאומיות החלולה והזולה, שלא לומר הגזענית, שהרי בלי תורה ומצוות באמת אין טעם להיות יהודי ולהגדיר את המדינה כשייכת לבני הלאום היהודי. אך כאשר מדברים על הציונות האמיתית, המקורית, הציונות של הגשמת היעוד של נתינת ארץ ה’ לעמו לשם השכנת השכינה בתוכנו – דבריו של יאיר לפיד מרנינים במיוחד. וכאשר רואים את עם ה’ שב לבוראו ביתר שאת בשנתיים שחלפו מאז שהנוחבות הזכירו לנו על מה בעצם ניטש כאן המאבק – אפשר לחייך ולומר, כי אכן דבר ה’ ביד עבדיו יקום לעולם. “ותחזינה עינינו בשובך לציון – ברחמים!”.

יום חמישי, ד’ תמוז התשפ”ה

בפרשתנו, המשופעת במצוות רבות ובנושאים מגוונים, ישנו דיון נרחב בסדרי השלטון בישראל. נביא, בית דין, מלך – כל אלו מתוארים כבעלי סמכות, ועם זאת – כולם כפופים לדבר ה’, הסמכות העליונה. התורה יוצרת איזון בין כל רשויות השלטון באמצעות הגבלות שונות, המבטיחות את כפיפותם של נושאי המשרות לקב”ה, ומונעת את האפשרות של עריצות בשר ודם. שלושת אלפים שנה לפני רוסו ולוק, בייקון וג’פרסון ושאר חכמי האומות שהתימרו לכונן את המשטר האידיאלי במדינה המודרנית, ידעה תורת ה’ את האיזון הנכון, וחשוב מכך – את הסוד מאחוריו – אותה כפיפות בפני בורא עולם, החל על כל בני תמותה. דווקא היסוד הזה – הוא היסוד שאינו מתקבל על דעת האדם המודרני הגאה, אשר סבור כי הצליח להקים את מגדל בבל המודרני והשליך את ה’ אחר גוו.

במסגרת ההגבלות המוטלות על המלך, אנו מוצאים את האיסור להרבות סוסים, והתורה נותנת לכך נימוק מפורש – “רק לא-ירבה-לו סוסים ולא-ישיב את-העם מצרימה למען הרבות סוס, וה’ אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד” (יז טז). החשש, אם כן, הוא מירידה למצרים, והתורה מטעימה כי ה’ כבר אמר בזמן יציאת מצרים כי לא ישובו ללכת בדרך זו. ונשאלת השאלה – מדוע? מה הבעיה הכל-כך גדולה בללכת למצרים דווקא, עד שהתורה חידשה איסור של ריבוי סוסים? ומדוע שירצה מלך ישראל לרדת למצרים, הגם שיש לו הרבה סוסים?

בכדי לבאר תעלומה זו, נעיין בפרושו של הרש”ר הירש לפסוקנו. הוא מעיר תחילה, כי בפסוק שבתוכחה להלן בפרשת כי תבוא מובא במסגרת הקללות כדלהלן – “והשיבך ה’ מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא-תסיף עוד לראתה…” (כח סח). פסוק זה מציב בפנינו בעיה פרשנית, שכן בני ישראל בפרוש לא יצאו ממצרים באניות, ואם כן כיצד מתוארת דרך זו כדרך אשר עליה אמר ה’ שלא יוסיפו עוד לראותה? ועוד קשה, שבפסוק אצלנו כתוב – “וה’ אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד”, ומדקדוק בלשון הפסוק, נראה כי אין הכוונה שלא יחזרו למצרים בדרך בה עלו, שאז היה לו לכתוב ‘לא תשובו בדרך הזה עוד’, ולא מובן מה שייך כאן לומר ‘לא תספון’? ועל כורחנו, הכוונה בפסוק שלנו היא שלא ישובו וירדו כפי שכבר עשו בעבר.

עתה נראה, כיצד מתוך פתרון אותה בעיה פרשנית, נזכה לתובנה חדשה, השופכת אור על כל סוגיית איסור הירידה למצרים. המילים ‘לא תספון’ מורות, כאמור, על כך שכבר ירדו בעבר למצרים באותה הדרך. הרש”ר הירש מפנה אותנו לירידת אברהם למצרים (בראשית יב י, וראה באריכות ברמב”ן שם), לירידת יעקב ובניו עקב הרעב אשר הביאה לגלות מצרים, וכן הוא מציין את יצחק, אשר תכנן לרדת מצרימה, אלא שצווה בפרוש להישאר (בראשית כו ב). רואים כיצד פעם אחר פעם משמשת מצרים ארץ מקלט מפני הרעב בארץ, וכיצד למעשה יושבי הארץ תלויים במצרים, המשופעת במים ובמזון.

התלות המובנית במצרים – היא הסיבה שהתורה דורשת התנתקות ממנה! ויותר מכולם היא מצווה על כך את המלך, אשר תפקידו להבטיח את עצמאות המדינה היהודית ואת אי-תלותה בגויים. לכן גם כתוב בפסוק שהבאנו מ’כי תבוא’, כי זו הדרך בה ציווה ה’ שלא נלך עוד, אף שמדובר שם על ירידה באניות. וזאת, מכיון שלא הקפידה התורה על האופן הפיזי בו ירדו למצרים, כי אם על עיקרון התלות, המראה כביכול על חדלונה של ארץ-ישראל ועל חדלונו של א-להי ישראל מלספק את צרכי עמו. ואין לך חילול ה’ גדול מזה! הירידה באניות הוזכרה, משום שזו הדרך להימכר כעבדים, כפי שמובא שם בפרשת כי תבוא – זהו שיאו של אותו חילול ה’, בו היהודי מגיע לעבדות, תכלית התלות בבשר ודם, תחת אשר לא רצה להיות תלוי בבורא עולם ומשועבד אליו.

וזה לב הענין של מצוה זו – מצות הבדידות המדינית של ישראל ביחס לאומות העולם. רבים הם אלו, הסבורים כי עלינו לעיתים ‘לשלם מחיר’ של בדידות מדינית כאשר דורשים מאתנו דרישות בלתי-אפשריות. אבל התורה מלמדת אותנו כאן ובמקומות נוספים, כי הבדידות המדינית אינה רק אילוץ של חוסר ברירה. בדידות מדינית אינה מחיר שעלינו לשלם בכדי לשמור על אינטרסים אחרים. בדידות מדינית היאנכס יקר! הבדידות המדינית מחברת אותנו למלכנו, דודנו, רוענו, הקב”ה. הבדידות המדינית טומנת בחובה מעלות רבות, אשר רק מי שמבין את רצון ה’ באמת יכול להשיגן.

מעלה אחת היא העובדה, שבדידות כזו מגינה עלינו מפני השפעות זרות של תרבויות העמים ותועבותיהם. מוסכם כיום על כל מי שירא את ה’ במידה מינימלית, כי אם רצוננו לשמור על מורשתנו מפני השפעות זרות, עלינו ליצור חומה של בדידות סביבנו. לשם כך קבעו חז”ל הרחקות שונות בינינו לבין הגויים, כגון האיסור לאכול מבישוליהם, ועם ישראל לדורותיו הוסיף עוד גדרים וסממנים חיצוניים בכדי שיהיה ניכר לעין כל ההבדל שבין יהודי לגוי. אולם כל עוד ישראל תלויה בארה”ב, כל עוד בסוגיות של העולם הגדול, אלו המכונות ‘פוליטיות’, ישראל נושאת עיניה לארה”ב או לכל מדינה אחרת, אזי בתת-מודע של כל יהודי מקננת המחשבה, כי באמת הגויים חשובים וראויים להערכה, וכי ההתנתקות מהם היא דבר טקסי, חיצוני, אולם באמת אי אפשר בלעדיהם. כמו אותו יהודי שנשא גויה לאשה ושלח אותה להביא יין מהחנות, אז הוא דאג שהמוכר ישלח לה את היין בחותם בתוך חותם, כי הרי גזרו על סתם יינם משום בנותיהם… . רק כאשר נבין את חשיבותה הערכית של הבדידות המדינית, נוכל באמת להיקרא עם השוכן לבדו, אשר בגויים לא יתחשב.

מעלה נוספת שבבדידות המדינית היא עצם הענין של קידוש ה’, המתבטא בבטחוננו בו כאשר אנו סמוכים עליו לבדו ואיננו בוטחים בשום כח אחר. בכך אנו מראים קבל עם ועולם, כי א-להי ישראל אינו דמות בדיונית, אינו איזה מין המצאה אנושית לצרכים כאלו ואחרים, אלא שהוא א-ל חי בקרבנו, והוא הגורם המרכזי, ולמעשה היחידי, הקובע את יחסי הכחות בפוליטיקה העולמית. רק על-ידי כך שנבודד את עצמנו מכל בעל ברית אחר, נראה לעולם כיצד ה’ מלכנו הוא משענתנו היחידה והוא השליט על כל הארץ.

מסיבות אלו, מובן עתה איזה נכס יקר היא אותה בדידות. וכאשר כל מיני פוליטיקאים, אנשי תקשורת, אקדמאים ולשעברים משועממים מקרקרים על כך שאנו עלולים להישאר מבודדים ומנודים בזירה העולמית אם לא נסכים להתאבד מרצוננו החופשי, אזי במקום להצטדק ולהתנצל ולומר שבאמת אנחנו סומכים על טראמפ, וכאשר הוא מאכזב אז מספרים שיש לנו בעלי ברית בהונגריה, במיקרונזיה ובקוסטה ריקה – תחת זאת נאמר בגאון, כי אכן אנו רוצים להיות מבודדים, יש לנו בעל ברית אחד אותו אנו אוהבים, בו אנו דבקים, ואין לנו כל חפץ לבגוד באותו בעל ברית. ה’ א-להי ישראל – הוא לבדו יצילנו, “אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב, ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו אשר בך ירחם יתום” (הושע יד ד, ועיין במפרשים שם).

יום שני, א’ באלול התשפ”ה

ראש חודש אלול, בו מתחילים ארבעים הימים האחרונים בהם שהה משה בהר בטרם נמחל עוון העגל וניתנו לוחות שניות ביום הכיפורים, הפך ליום בעל משמעות מיוחדת של התחלה חדשה והתנערות מעפר. לא לחינם מצוין התאריך הזה כיום בו ניתנה נבואת חגי לשבי ציון בימי בית שני, אשר ראו כיצד הכל תקוע ואין אופק של תקוה, ובכח הנבואה הוא הפיח בהם את ההתלהבות שהובילה לבנין הבית ולכינון הישוב – כדאי לעיין בתחילת ספר חגי בענין זה. במהלך השנים, הפך ראש חודש אלול ליום בו מתחילות ההכנות לקראת ראש השנה, כשבני ספרד מתחילים בסליחות בעוד בני אשכנז תוקעים בשופר כדי לעורר את הלבבות.

עם התגבשותו של עולם התורה בצורתו הנוכחית, הפך ראש חודש אלול גם ל’תחילת זמן’, שהוא בעצם תחילת השנה בעולם הישיבות ובחדרים, ובנוסף למשמעויות שהעלינו לעיל, מקבל התאריך משנה תוקף. ובשנה זו, בה מנסים מרשיעי ברית להניף את הכורת על עולם התורה באמצעות גזרות דרקוניות שנועדו להחריב את בית המדרש ולרוקן אותו מתוכנו, שומה עלינו להתחזק ביתר שאת בלימוד התורה הקדושה ובהפנמת הערכים, המושגים, הרעיונות ועמדות היסוד של התורה הקדושה, אשר הם – יותר מהמצוות המעשיות – עומדים במוקד המתקפה של משנאי ה’, אשר את שנאתם לתורה הקדושה הם בקושי רב מסווים תחת מכבסת המלים של ‘שוויון בנטל’.

והנה אנו מתבשרים, בעיצומו של ראש חודש אלול, שעירית תל-אביב, הנחושה להוציא לפועל את האג’נדה של ‘מדינת תל-אביב’, מוציאה הוראות לבתי-הכנסת בסגנון סובייטי קלסי, מתוך מגמה לפגוע בדיוק באותם ערכים יסודיים, העומדים בבסיס תורתנו הקדושה. המסוה הולך ומוסר, והאמת מזדקרת לעיניים – דאגה לצבא ולחיילים מעולם לא הייתה בראש מעייניו של השמאל. אלו המקדמים עסקת כניעה מול החמאס – לא צריכים יותר מדי חיילים בשביל כך. החטופים, שהם כביכול כה דואגים להם, מעולם לא היו בעיניהם אלא בני ערובה שנועדו להבטיח את המשך תהליך אוסלו, תהליך שדבר אין לו עם מדיניות חוץ, כי אם אך ורק עם מדיניות פנים. [במאמר נפרד ראוי להרחיב, כיצד הם תומכים אף בעסקה חלקית, אף שבכך הם חורצים את גורלם של החטופים שישארו, ובלבד שתעצר המלחמה…].

כאמור, הסכם אוסלו נועד להשיל מישראל את יהדותה. הדברים נאמרו במפורש על-ידי אדריכל האסון ד”ר רון פונדק לפני קצת יותר מעשר שנים במלים שאינן משתמעות לשתי פנים – “אוסלו לא נועד להביא שלום. הוא נועד לייצר ישראליזציה של המדינה במקום ייהוד שלה”. מדובר בויכוח על ליבת הקיום שלנו כאומה. האם אנו ממשיכים את העם היהודי שנוצר בסיני ושיסודו הברית עם האבות שה’ נתן להם את הארץ והם התחייבו לקבל את עול מלכותו, או שמא העם היהודי הוא נחלת ההיסטוריה, וכיום יש עם ישראלי, אשר מה שמגדיר אותו הוא המגורים כאן ותעודת הזהות הכחולה, ותו לא.

ואם מישהו מנסה להשלות את עצמו, כאילו המאבקים אינם קשורים זה לזה, אז הנה סקר מעניין במיוחד שנערך לאחרונה, ועבר כמעט מתחת לרדאר, אך חובה להציף אותו, כי הוא מסביר יותר מכל מה עומד ביסוד המאבק כנגד עולם התורה. באותו סקר, שנערך על-ידי עיתון ‘ישראל היום’, נשאלו הנסקרים על דעתם ביחס לחידוש ההתישבות היהודית בעזה. התוצאות מדברות בעד עצמן – 83% מהציבור החרדי, 67% מהציבור הדתי, 29% מהציבור החילוני ו-20% בקרב מצביעי השמאל הביעו תמיכה במהלך.

יש כאן כמה נתונים מפתיעים, אבל אני רוצה להתיחס לפער הניכר בין התמיכה החרדית לזו של הציבור הדתי-לאומי. בעוד בוגר הציבור הדתי-לאומי חונך מילדותו לתמוך בהתישבות ובכיבוש הארץ, הציבור החרדי לא ספג את הערכים הללו באופן ישיר, ואדרבה – רבים בתוכו, ובכלל זה נציגיו הפוליטיים, דחפו לכיוונים אחרים. כיצד זה קורה, אם כן, שהציבור החרדי תומך באופן מובהק בכיבוש והתישבות בעזה יותר מהציבור הדתי-לאומי?

אין זאת אלא, שהמאור שבתורה חזק מכל מאמרי ההשקפה לסוגיהם השונים. מי שספוג ערכים תורניים, מי שלומד את התורה ומפנים את ערכיה – מתרחק כמטחווי קשת מעמדות השמאל. מי שאינו חשוף לתרבות הזרה ולשטיפת המח התקשורתית – יכול לגשת לשאלות האקטואליות בראש הרבה יותר נקי. בציבור הדתי-לאומי, שרבים בתוכו מחוברים לתרבות הכללית, על-אף הדגש החזק שמושם על כיבוש הארץ – רואים רפיון הרבה יותר גדול. אגב, אני בטוח שאילו ניתחו יותר לפרטים את התוצאות בקרב הקהל הדתי-לאומי, היו מגלים שככל שרמת לימוד התורה והחיבור לערכים התורניים עולה – כך גם נוסקת התמיכה בכיבוש הרצועה וחידוש ההתישבות, וככל שהיא יורדת – כך עולה תופעת הבנטיזם.

גיוס בחורי הישיבות הוא תקותו האחרונה של השמאל להשיל מהחרדים את אותם ערכים בסיסיים, שעומדים כנגד האוסלואיזציה והישאליזציה וריקון המדינה מיהדותה. מדובר בגזרת שמד פשוטו כמשמעו, על כל המשתמע מכך, וכך יש להתיחס למגמה. כאשר ירצו באמת בטובת הצבא, בנצחון בקרב, בשויון אמיתי בנטל כולו, לרבות הנטל הרוחני – אני סמוך ובטוח, שידעו כיצד לגשת לציבור החרדי מתוך חרדת קודש ולומר – “אנא, אנו זקוקים לתורה הקדושה שתחיל את ערכיה על הצבא. בואו, תמסרו לנו שיעורים, תרביצו תורה בחיילים, תחדירו רוח גבורה אמיתית בקרב הלוחמים, תורו לנו הלכות מלחמה. אנא, למדו אותנו מה התורה אומרת על קדושת המחנה, על צניעות וטהרה, על הרעבת האויב, על הטלת מצור, על נקמה, על מלחמת חורמה”.

כשיבואו בצורה כזו, יגלו לפתע אוזן קשבת. אבל בשביל זה צריך להשליך מהצבא את כל הפיקוד הבכיר הספוג בערכי הפרוגרס מכף רגל ועד ראש ותוך כך לקרוע לגזרים את הקוד האתי התבוסתני, את פקודת השרות המשותף ואת כל שאר התועבות שהורגות את חיילינו כיום. צעד כזה יועיל לנצחון יותר מכל מהלך צבאי!

יום חמישי, כ’ מנחם אב התשפ”ה

הנושא המרכזי של מצווה זו, הציר עליו היא סובבת, הוא עול מלכות שמים. קריאת שמע בעצם מהותה היא קבלת עול מלכות שמים, והמקבל אותה מכריז קבל עם ועולם, כי ה’ לבדו הוא מלכו, וכל הנבראים, אף כי לעיתים נראה לעיניים כי הם בעלי כח – באמת כאין נגדו, מאפס ותהו נחשבו לו, כדברי הנביא אשר קראנו בשבת האחרונה בהפטרה (ישעיהו מ יז). הצהרה זו, כשהיא נאמרת מתוך אמונה אמיתית ולא בתור ‘טקס דתי’, מהווה הכרזת מלחמה כוללת כנגד כל הכחות הפוליטיים העומדים בזירה הבינלאומית! כמוה כמרד בכל המציאות הפוליטית, בכל המוסכמות, בכל צורת החיים, בה כל מיני גופים טוענים לכתר השלטון בעולם. היהודי מביט בבוז לעבר מלכים ושרים, אימפריות וממלכות, ראשי ממשלה ונשיאים, ומכריז – “כולכם אפסים, ה’ א-להי ישראל הוא לבדו מלך על כל הארץ”.

בזמן חכמי המשנה, אחר חורבן בית שני, השלטון הרומאי דיכא את ישראל ולחץ אותם בכדי שיקבלו עליהם את עול השלטון הרומי לא רק מבחינה פוליטית, אלא יותר מכך – מבחינה דתית-תרבותית. הבית חרב בעוונותינו, וירד לעולם הסתר פנים מאת ה’, אשר אפשר לרומאים להצליח ולישראל להיות שפלים ונבזים. המציאות הנגלית לעין הורתה, לכאורה, על ניצחון תרבות רומא, על ‘תבוסתו’ של א-להי ישראל ח”ו, על מציאות ריאל-פוליטית, בה עלינו לעשות את רצון הגויים, כי הם באמת בעלי הכח בעולם, וה’ – הוא טוב בשביל טקסים ונאומים יפים, אבל בשטח, בעולם האמיתי – שולטים הרומאים. זהו חילול ה’ במערומיו! הורידו את ה’ א-להי ישראל ממעמדו כא-להי ההיסטוריה, כמשדד מערכות הטבע, כמשפיל ומרומם עמים וממלכות, והפכו אותו, כביכול, לישות חסרת משמעות, לכלי אין חפץ בו, רוקנו אותו מכל תוכן, ולמעשה – הפכו אותו לבלתי קיים, ח”ו.

בעידן המודרני קשה אולי לתפוס זאת, אך בימים בהם אנשים האמינו באמת, וראו את ה’ כשליט האמיתי על ההיסטוריה, היוותה המציאות שבעקבות החורבן אתגר חסר תקדים לאמונה היהודית. בזמנים בהם קריאת שמע לא הייתה מצוות אנשים מלומדה, בימים בהם מי שאמר אותה באמת קיבל על עצמו עול מלכות שמים, אכן הייתה באמירתה מרד בשלטון הכופר! לא לחינם קבעו חז”ל מצווה זו כראשונה שבה דנה המשנה, ובעקבותיה הגמרא, בראש מסכת ברכות. ולא לחינם גזרו הרומאים, בניסיונם לקעקע את האמונה היהודית, על מצווה זו במיוחד, אשר סימלה את המשך האמונה בשליטת א-להי ישראל, והמרי בשלטונם, שלטון בשר ודם. זו משמעות הגמרא המצמררת בברכות סא:, המתארת את הוצאתו להורג של רבי עקיבא בידי מלכות הרשעה. כשהם סורקים את בשרו במסרקות של ברזל, בדמותם כי בכליון הגוף תכלה גם הרוח היהודית, עומד רבי עקיבא כנגדם וקורא את אותה קריאת שמע, את אותה קריאת מלחמה של נאמני ה’ ותורתו כנגד אלו הסבורים, כי עזב ה’ את הארץ.

אנו נשתדל, כאמור, לעמוד על היבט מסוים של קריאת שמע, הנוגע לתקופתנו באופן מיוחד. ענין הזמן הוא מרכזי מאד ביהדות – הרבה מצוות קבוע להן זמן מסוים, אם בתאריך בשנה, אם בגילו של אדם, ואם בשעה של קיום המצווה. המשנה במסכת מגילה כ: מונה עשרים ואחת מצוות שמצוותן ביום, ושתים שמצוותן בלילה. המשנה שלפני כן, בדף כ., אומרת כי מצוות שעיקר עשייתן ביום צריכות להיעשות אחר הנץ החמה, ואם עשאן אחר עלות השחר קודם הנץ – יצא ידי חובתו בדיעבד. אולם ישנה מצוה אחת, שלכתחילה מצוה לעשותה לפני הנץ החמה, הלא היא מצוותנו – קריאת שמע. ולמרות שההבנה הפשוטה היא שקריאת שמע אינה תלויה ביום ולילה אלא בשכיבה ובקימה, ולכן זמנה שונה משאר מצוות הקבועות ביום או בלילה, יתכן ונרמז לנו כאן רמז, שמי שעיניו ואזניו מחודדות דין למסר העולה ביחס לתקופתנו, עשוי להבין.

התלמוד הירושלמי במסכת ברכות ד:, תוך כדי דיון על הזמן שבין עלות השחר להנץ החמה, מביא מעשה בר’ חייא רבה ור’ שמעון בן-חלפתא, שהיו מהלכים בבקעת ארבל וראו את איילת השחר שבקע אורה. “אמר ר’ שמעון בן-חלפתא – בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קימאה קימאה [קימעה קימעה], כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת”. אכן, האור המלא של הגאולה הוא בהנץ החמה. אבל חדי-העין מבחינים, כי עוד לפני זמן זה, האור הולך וגובר. אלו שמבינים זאת, אינם מתמהמהים עד שיבוא האור הגמור. די להם באיילת השחר, והם כבר עומדים ומקבלים על עצמם עול מלכות שמים. קריאת שמע באה לפני הנץ החמה, כדי שבזמן הנץ, כבר נעמוד בתפילה לקבלת פני שכינה. אין כאן רק שאלה של זמן, של כמה רגעים של איחור. יש כאן ענין מהותי! דווקא מתוך החושך נבחן האדם, האם הוא מקבל על עצמו את עול מלכות ה’. דווקא בזמן שלטון האומות, ה’ רוצה שנתריס כנגדם ונקרא קריאת שמע בגאון. “כך”, ולא אחרת, “היא גאולתן של ישראל” – מתוך מסירות נפש, מתוך בדידות מדינית, מתוך מוכנות לעמוד כנגד עולם ומלואו. דווקא כשחשוך, רואים את הנצנוץ של איילת השחר.

לא כולם רואים, לא כולם רוצים לראות. אך ככל שעובר הזמן, האור מתגבר, ואבוי לנו אם נאחר את השעה ונמתין שהגאולה תבוא מעצמה. ה’ הראה לנו נסים גלויים במאה השנים האחרונות, שצריך להיות עיוור ממש בכדי לא להבחין, כי תקופתנו היא תקופת הגאולה. וכבר אמר מרן האור שמח בעקבות ועידת סן-רמו לפני רצת יותר ממאה שנה, כי ‘סר פחד השבועות’, ועת דודים הגיע. מה שנשאר לנו לעשות הוא להקדים את הנץ החמה, לקבל עול מלכות שמים בשלמות, להראות לעולם כולו, כי ה’ הוא השולט על כל הארץ ולעשות דווקא את אותם דברים, שמתוכם יראו כל באי עולם, כי ה’ א-להי ישראל לבדו הוא מלך על כל הארץ.

יום רביעי, ה’ מנחם אב התשפ”ה

אנו עומדים בפני ציון עשרים שנה לאסון הגירוש מגוש קטיף, אסון בקנה-מידה היסטורי, בו ממשלת ישראל החריבה בזדון ישובים יהודים פורחים וגרשו את תושביהם בשל גחמותיו של ראש ממשלה, אשר הזכות היחידה שניתן ללמד עליו היא שבאותה תקופה רמתו הקוגניטיבית הייתה כשל ג’ו ביידן בשלהי כהונתו, אך כנראה לעולם לא נדע את העובדות לאשורן. כך או אחרת, מחובתנו לערוך את חשבון הנפש שלנו – הציבור החרדי – לנוכח העוול הנורא, ויותר מכך – לנוכח האדישות, ההתכחשות, שיתוף הפעולה המחפיר ב’שב ואל תעשה’ וב’קום עשה’, השמחה לאיד שקנתה שביתה בקרב חלקים – אמנם קטנים – מהציבור ושלל תכונות, שהשתיקה יפה להן. אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי… אבינו מלכנו, סלח לנו כי חטאנו!

מה שקרה באותם ימים – לא קרה בחלל ריק. הוא נולד מתוך תפיסה מוטעית, אשר אם לא נשרש אותה מקרבנו – אנו עלולים לשוב על אותם חטאים ככלב השב על קיאו, כסיל שונה באולתו. שורש אותה תפיסה נעוץ בהסתכלות על התורה כעל קובץ חוקים, כעל הרבה עצים בלא יער, כעל אוסף של דינים, שצריך לקיים אותן עד הקצה, אך בלא כל מסגרת אמונית העומדת בשורש אותם דינים. אילו למדנו את התנ”ך והבנו, כי יש כאן מהלך שה’ מוליך אותנו בו, שאנחנו אומה העומדת לפניו, שהתורה נתונה במסגרת ברית שכרתנו עמו כאומה, לא כיחידים או כקהילות מפורדות – אילו הפנמנו את האמת הזאת, הכל היה נראה אחרת. תחת זאת, אפשרנו למרשיעי ברית לערוך ‘הפרד ומשול’, להשתמש בנו כנגד המתישבים שמסרו נפשם על ישוב הארץ, ובהזדמנות הראשונה עברו להשתמש בציבור הדתי-לאומי כנגד בני הישיבות הקדושות תוך ניצול חולשותיהם וניצול העובדה, שאף אחד לא השכיל להבין, כי המאבק על הארץ והמאבק על דמותה של המדינה ושל האומה – אחד הוא.

האסון שקרה אמור היה לזעזע אותנו ולגרום לנו לערוך חשיבה מחודשת, אך נראה, לדאבוני, כי אנחנו עדיין רחוקים מהפקת הלקחים הנדרשים. כאשר נציגי ציבור חרדים מתיחסים לעסקת חטופים כאילו מדובר ביהודי פרטי שנחטף על-ידי שודדים שדורשים עבורו כופר, ואינם רואים את התמונה האמיתית, ולפיה מדובר כאן במאבק לאומי קיומי, ויותר מכך – במאבק רוחני של א-להי ישראל מול אויביו – סימן הוא, שלא למדנו כלום. כאשר נציגי ציבור חרדים יושבים בקבינט המלחמה ודנים בשאלות העולות מתוך תפיסה חילונית המוכתבת להם על-ידי כל מיני ‘מומחים בטחוניים’ תוך התעלמות הן מהמהלך הא-להי בשיבת ישראל לארצו והן מראיית הנצחונות הצבאיים כמעשה ה’ הגדול – סימן הוא, שהקונספציה חיה ובועטת בתוכנו. כאשר קול היהדות החרדית אינו נשמע כאשר דנים על סיפוח רצועת עזה ושיבה לגוש קטיף, כאשר היה מקום לצפות מיראי ה’ שיכריזו, כי זוהי חובתנו כלפי שמיא, ולא רק סוג של תמריץ כדי שהחמאס יסכים לעסקת חטופים הרסנית עבורנו – סימן הוא, שיש לנו עוד הרבה מה ללמוד.

גם ברמה הפרקטית, הפוליטית, הנוגעת למה שהורגלנו להתיחס אליו כ’יבנה וחכמיה’ – נראה שלא למדנו דבר. הציבור החרדי אמור היה להפיק את הלקח הפשוט, ולפיו האליטות הישנות יעשו הכל כדי לדכא הן את הזהות היהודית של המדינה והן את אחיזתנו בארץ, ולכן היה מצופה ממנו שיעמוד בראש המאבק כנגד הדיקטטורה השיפוטית. תחת זאת, סברו שיצליחו לקבל חוק גיוס בתמורה לויתור על הרפורמה המשפטית, ובסוף לקינו, שלמנו ואכלנו את הדגים הסרוחים.