יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

מאיסת המתנה של ארץ ישראל – מאיסה באהבת הנותנה

פרשת שלח לך: החומרה המיוחדת שבחטא המרגלים

יום חמישי, כ”ג סיון התשפ”ה
חומש במדבר מלמד על שרשרת של חטאים שחטאו ישראל במדבר, אשר מצטרפים לחטא העגל שבחומש שמות ומורים על כך שלמרות כל הניסים האדירים שהתרחשו לעיני העם, עדיין התקשו לעמוד בנסיונות השונים שזימנה להם ההליכה במדבר. קברות התאווה, המתאוננים, עדת קורח ומסה ומריבה – זוהי רשימה חלקית של כשלונות, אותם סיכם משה באומרו – “ממרים הייתם עם־ה’ מיום דעתי אתכם” (דברים ט כד). אולם מבין כל אותם חטאים, אין חטא המשתווה בחומרה בה מתיחסת אליו התורה, אל חטא המרגלים מוציאי דיבת הארץ. אפילו על חטא העגל, בו נעברה העברה החמורה ביותר בתורה – עבודה זרה – הואיל הקב”ה לסלוח ולהכניסם לארץ ישראל, אולם על חטא זה – לא סלח עד מות כל הדור ההוא. אף חז”ל לא נחה דעתם עד שקבעו, כי למרות שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, המרגלים אינם בכלל זה, כמפורש במשנה – “מרגלים אין להם חלק לעולם הבא, שנאמר (במדבר יד) ‘וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה במגפה לפני ה”. ‘וימותו’ – בעולם הזה, ‘במגפה’ – בעולם הבא” (סנהדרין פרק י משנה ג).
מאליה עולה השאלה, מה יש בו, באותו חטא, שגרם לכזה קלקול, שלא מצאנו כמותו בשום מקום? לא מצינו שעברו כאן על איסור שיש בו מיתת בית דין או כרת. למען האמת, מבחינה הלכתית יבשה, קשה למצוא כאן אפילו עברה על לאו. מה יש כאן, בכל זאת, שכה הקציף את בורא עולם?
על-מנת להבין את חומרת החטא, שומה עלינו לחזור לתחילת חומש בראשית, לתכלית הבריאה ולמהותו של ישראל כעם. ה’ ברא את האדם בשביל שימליך אותו על כל הבריאה. כאשר השחיתו בני האנושות את דרכם, החריב ה’ את עולמו במבול והחל בתהליך של בירור, עד שבא אברהם אבינו, וממנו נוסדה אומה היודעת את בוראה, ואשר תכליתה להקים ממלכה, שתבטא את שלטון ה’ בעולם. אותה אומה נבחרת נועדה לחיות בארץ מיוחדת להם, הארץ המובחרת להשכנת השכינה, היא ארץ כנען, שנועדה להיקרא ארץ-ישראל, על שמו של אותו עם. אחר כור ההיתוך של מצרים, ואחר מתן תורה, בה קיבל העם את צורתו ובכך הוגדר סופית, נותר מהלך אחד שיש להשלימו על-מנת להביא את הבריאה לתכליתה – הבאת העם לארצו. חומש בראשית גדוש בהבטחות ה’ לאבות האומה שהארץ תינתן לזרעם, וגם משה רבנו, כאשר נשלח להושיע את ישראל משעבוד מצרים, נאמר לו בפרוש כי התכלית של אותו פורקן משעבוד היא הכניסה לארץ המובחרת. יותר מכך – כשמעיינים בפסוקי התורה, ובחומש דברים בעיקר, מגלים כי ישיבת הארץ היא היא השכר על שמירת חוקי התורה. וכאשר המרגלים בעטו באותו שכר, הדבר חמור שבעתיים ממה שהיו עוברים על כל חוק שבתורה! יש כאן שבירה של כל מערכת היחסים שבין ישראל לאביהם שבשמים!
נתאר לעצמנו מערכת קשרים בין אב לבנו, במסגרתה האב דורש מהבן התנהגות מסוימת, והוא מעניק לו טובה בתחומים שונים. לעיתים ניתן למצוא ילד שאינו ממושמע לאביו, שממרה את דברו. ילד כזה ראוי לעונש, על-מנת שיועמד על חומרת מעשיו וישוב לתלם. אולם יש ילד, שאומר לאביו – “אני לא רוצה שתתן לי כלום. אינני זקוק לך. טוב לי בלעדיך”. ילד כזה שבר את כל מערכת היחסים, ולשם כך הוא אינו צריך אפילו לעבור פעם אחת על דברי האב! מוטב לו לאבא שבנו לא ישמע לו כלל, ובלבד שֶׁיְּשַׁמֵּר את אותו יחס, במסגרתו האב מעניק לבן. זהו עומק השבר שבחטא המרגלים. נכון, אין כאן כרת ולא מיתת בית דין ולא לאו, אבל יש כאן הריסה של כל יסודות הקשר שבין ישראל לאביהם שבשמים. 
מעתה מובנים דברי הרמב”ן בפרק יד פסוק יז, שם באר בין השאר מדוע משה בתפילתו אחר חטא המרגלים לא הזכיר את הענין של זכות אבות, כפי שעשה אחר חטא העגל. ואלו דבריו – “ולא הזכיר ‘נוצר חסד לאלפים’, כי לא בזכות אבות נתפלל משה עכשיו ולא הזכיר בתפילה הזאת לאברהם ליצחק וליעקב כלל. והטעם, בעבור שהארץ ניתנה לאבות ומהם ירשוה, והם מורדים באבותם ולא היו חפצים במתנה שלהם אשר האבות היו בוחרים בה מאד, והיאך יאמר ‘אשר נשבעת להם בך’ וגו’ ‘וכל הארץ הזאת אתן לזרעכם’ (שמות לב יג) והם אומרים – אי אפשנו [אין רצוננו] במתנה זו”. עד כדי כך חמור החטא, שמשה רבנו מנוע מלהזכיר זכות אבות בגללו! זהו עומק המשמעות של אותה שבירה של הקשר שהזכרנו לעיל. על כל חטא ניתן היה לבקש מחילה בזכות האבות, אפילו על עבודה זרה, אולם על מאיסת הארץ נסתתם הטיעון, שכן המואס בארץ כופר למעשה ביכולתו של ה’ להטיב לנו, והוא אף אינו מעוניין באותה הטבה.
אמור מעתה, שחטא המרגלים היה חמור משאר החטאים לא בכמות, כי אם באיכות. זהו סוג אחר לגמרי של חטא. יש כאן קעקוע מוחלט של כל המושג של עם ישראל כעם ה’. כמה חשוב להפנים מסר זה, וכמה מכאיב לראות בקרב לומדי התורה כאלו, שלא יפספסו שום הידור במצוות לולב, אך ביושבם בארצות הגויים בוחרים למאוס בארץ חמדה. כואב גם לראות את אלו שזכו לדור כאן, אך טרם הפנימו כי בכחו של ה’ לגבור על כל אויביו, ושהוא, בורא עולם ולא נשיא ארה”ב, מהווה את הגורם המדיני המשמעותי באזור. עצם הקשר שלנו עם ה’ תלוי בתיקון חטא המרגלים, וכל מי שאותו קשר יקר ללבו – חייב ללמד דעת את העם, שיבינו הכל, כי כל קיומנו כאומה בנוי על קשר זה.
בימים אלו, בהם זוכה עם ישראל לתשועות אדירות מעל גדרי הטבע ותוך שהוא נלחם על קיומו בארצו הוא גם שב בהמוניו לא-להיו, מקבלת פרשתנו עם הלקח הכל-כך קריטי שעולה ממנה משנה תוקף. אם רק נזכה להפנים את אותו לקח, אם רק נזכה להבין מה אנחנו קוראים בתורתנו הקדושה, ולא רק להעביר שנים מקרא ואחד תרגום, כך נוכל לתקן את חטא המרגלים, אשר היה המקור לכל הצרות שארעו באותו לילה מר ונמהר, הלילה בו בכו בכיה של חינם ונתחייבו בכיה לדורות – חורבן בית ראשון ושני ושאר הדברים המנויים במשנה בתענית (פרק ד משנה ו) ועוד אסונות במהלך ההיסטוריה של עמנו – גרוש יהודי אנגליה, צרפת, ספרד וכן אירועים נוספים ובתוכם האקציה הגדולה מגטו ורשה למחנה ההשמדה טרבלינקה. ככל שנלמד את חומרת החטא ונדבק בתיקונו על-ידי אהבת הארץ והנאמנות אליה ולברית עם בורא עולם שהיא הבסיס לכל קיומנו בארץ – כך נזכה לתיקון הגדול, למחיקת העוון הנורא ולגאולת עולמים, במהרה בימינו. 

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.OR

די לסיפורים, הגיע זמן להתבגר

הנהגת הציבור – על-פי עיון בש”ס ופוסקים או על-פי סיפורי מעשיות?

כתב מרן החזו”א בספרו באו”ח סימן ט’ הלכות תפילין – “חמורה היא ההלכה ולא ניתנה להקבע על-פי סיפורים, אלא העיקר העיון בגמרא ופוסקים ומסירת נפש להבין קשט אמרי אמת”. לנוכח דברים אלו תמוהה התופעה, ולפיה בדינים של פיקוח נפש הנוגעים לרבבות ולמאות אלפים מסתמכים רבים על בדלי שמועות וסיפורים בשם אותו ענק – רבנו החזון איש – כנגד המציאות המוכחת והשכל הישר, גוזרים מסקנות ובונים בנינים השקפתיים המבוססים על כרעי תרנגולת.
ידועה האמירה בשמו של החזון איש, ולפיה לא יפלו טילים על בני-ברק. על-סמך אמירה זו רבים מרשים לעצמם לזלזל בהנחיות מצילות חיים של פיקוד העורף ולהתיחס בשויון נפש למצבים, בהם הסברה הפשוטה מחייבת נקיטת אמצעי זהירות. האמירה שנאמרה או לא נאמרה במצב מסוים לאדם מסוים בנתונים מסוימים הפכה בעיני רבים לכמעט פסוק מפורש, שלא רק שאסור לחלוק עליו, אלא שיש ללמוד ממנו למקרים אחרים ולגזור ממנו מסקנות מרחיקות לכת. משעשע בהקשר זה להזכר, שדווקא החזון איש הוא שכתב בספרו ‘אמונה ובטחון’ בתחילת פרק ב אודות האפשרות שלנו לדעת את העתיד ולהיות בטוחים במה שיהיה – “טעות נושנת נתאזרחה בלב רבים במושג הביטחון. שם ‘ביטחון’ המשמש למידה מהוללת ועיקרית בפי החסידים, נסתובבה במושג ‘חובה להאמין’ – בכל מקרה שפוגש האדם וְהֶעֱמִידַתּוּ לקראת עתיד בלתי מוכרע ושתי דרכים בעתיד, אחת טובה ולא השניה – כי בטח יהיה הטוב, ואם מסתפק וחושש על ההיפך הטוב – הוא מחוסר ביטחון. ואין הוראה זו בביטחון נכונה, שכל שלא נתברר בנבואה גורל העתיד – אין העתיד מוכרע, כי מי יודע משפטי ה׳ וגבולותיו יתברך?!
אבל עניין הביטחון הוא האמון שאין מקרה בעולם, וכל הנעשה תחת השמש הכול בהכרזה מאתו יתברך”.
ככל שדברי החזון איש מאירים את העיניים ומתישבים על הלב, יש מי שנח לו לטמון את ראשו בחול, להתעלם מהמציאות ומחובת ההשתדלות ולסמוך על סיפורים מהימנים יותר או פחות, גם כאשר המציאות מורה על טילים שנופלים בבני-ברק, גורמים לנזק ואף נוטלים חיים. כמה טפשות, אווילות ואף חילול ה’ מתגלה כאשר מנסים בפלפולי הבל לומר שזה לא בדיוק בבני-ברק רק כדי לקיים את האמונה העיוורת, אשר בלשון המעטה אינה מיוסדת על ‘העיון בגמרא ופוסקים ומסירת נפש להבין קשט אמרי אמת’. טוב עשו חלק מרבני בני ברק כעת, כאשר הוציאו גילוי דעת, ולפיו השמועה האמורה בענין נפילת טילים בבני-ברק אינה מדויקת, ואין לסמוך עליה הלכה למעשה.
הבעיה לדעתי אינה נקודתית, כי אם היקפית. היא נוגעת לבריחה שלנו מלקיחת אחריות כללית על הציבור. כל אחד חי את חייו, ובסטטיסטיקה הפרטית אכן ניתן לפלפל ולומר, כי הסיכוי שטיל יפול בדיוק עליך אינו כה גדול. אולם אם כל אחד ינקוט בגישה זו, יהיו הרוגים רבים מאד, לנוכח זאת, מדובר בחוסר אחריות ציבורית ממדרגה ראשונה, אשר עבורה נתלים באמרות כאלו ואחרות שאולי נאמרו ליהודי במצוקה ואולי נאמרו על רקע מסוים שאיננו מודעים אליו. [נזכיר רק, כי מרן החזון איש יצא מגדרו על-מנת לשמש אוזן קשבת עבור ניצולי שואה שהיו רצוצים בנפשם אחר המלחמה ותינו בפניו את צערם ודאגתם מהאפשרות שהזוועות יחזרו על עצמם כפי שתכנן לנו האויב הערבי כאן בארץ, ויתכן מאד ואותה ‘הבטחה’ – אשר כאמור לא ברור בדיוק מה תוכנה – נאמרה בהקשר הזה].
הגיע הזמן להתבגר, הגיע הזמן להבין, כי הציבור החרדי גדל וחייב לקחת אחריות לאומית ולספק פתרונות מעשיים על-פי דעת תורה צרופה העולה מעיון בש”ס ופוסקים להמוני בית ישראל הצמאים לדבר ה’ בתורתו הקדושה ואשר מבינים יותר ויותר, כי בה – ורק בה – טמונה עצה ותושיה, הנחיה והנהגה לכל מצבי החיים של האומה. הגיע הזמן לצאת מהחשיבה הצרה של ‘אין לי כח עכשיו להכנס למקלט ולחזור להתפלל מעריב במנין שאני לא רגיל בו’ ולחשוב כיצד מנהלים מדינה של מליוני יהודים על-פי התורה הקדושה. משפטי אמת צדיקים, רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה – כדאי שנפנים זאת בעצמנו ומכח אותה הפנמה – נשדר את אותה אמת לעם שבשדות. 

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.OR

כלביא יקום, אבל הכי חשוב: הן עם לבדד ישכון

הם עם כלביא יקום – הן עם לבדד ישכון!

יום ראשון, י”ט סיון התשפ”ה
הלב מתרונן משמחה לנוכח המתקפה על איראן, אך נראה כי רוב הציבור אינו מודע לגודל ולמהות הנס שהתרחש כאן. איני מתימר לאחוז במידע סודי כזה או אחר ואיני מצוי בנבכי הפרטים הידועים לאנשי המודיעין, אך התבוננות מעוטה בידיעות המתפרסמות בתקשורת וניתוח הגיוני של מכלול האירועים מעלים את המסקנה, ולפיה עיקר הנס הוא בכך שכאשר עמדה ישראל עם הגב אל הקיר, נתן ה’ בלב ראשיה את האומץ להנחית מכת מנע על האויב, וזאת מבלי לקבל אישור מנשיא ארה”ב. הדיווחים המרובים על ‘תרגיל ההונאה’ ועל ‘הויכוח המדומה’ בין נתניהו לטראמפ רק מגבירים בלבי את התחושה, שאין זה אלא נסיון לאחר מעשה להפגין אחדות-דעים, שלא באמת הייתה קיימת במציאות.
את דונלד טראמפ אנחנו קצת מכירים. הוא איים בפתיחת שערי גהנם על עזה, אך דחק בנו להגיע אתם לעסקה תוך שימוש בחשש שלהם מאותם שערי גהנם. הוא הולך עד הקצה באיומים שלו – בין אם מדובר במלחמת רוסיה-אוקראינה, בין אם מדובר במלחמת הסחר שלו מול סין ובין במקומות נוספים – אך בסוף הוא תמיד חותר לעסקה. זוהי שיטתו כאיש עסקים, והמהלכים שלו במזרח התיכון בתקופה האחרונה מורים על כך, שגם כאן הוא קיוה להגיע להסכם שיניח את דעתו, אך לא בהכרח את דעתנו. מבחינתו, התלקחות אזורית היא הדבר האחרון שהיה חפץ בו, ולכן סביר מאד להניח, כי אילו נתניהו באמת היה מתחשב בדעתו, היה משהה את התקיפה הישראלית עד שטראמפ היה מגיע לעסקה.
אם כנים הדברים, אזי יש כאן נס במימדים היסטוריים. בשלוש פעמים בהיסטוריה עמדה ישראל עם הגב לקיר ובחרה להקדים רפואה למכה – בעת ההכרזה על הקמת המדינה, בתקופת ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים ובתקיפת הכור העיראקי לפני מעל ארבעים שנה. בכל אותן פעמים זכינו לנסי נסים מעל גדרי הטבע. באותן פעמים בהן השתהינו וביקשנו לְרַצּוֹת את העולם, להפגין את רצוננו בשלום ורגיעה ולהראות שלא אנחנו פתחנו במלחמה – ספגנו אסונות כבדים, שהקשים שבהם היו מלחמת יום הכיפורים והטבח הנורא בשמיני עצרת. מול איראן, האסון יכול היה להיות גדול הרבה יותר, בקנה-מידה של שואה ממש, ועל כן הנס גדול בהתאם. נתניהו אמנם טבע את השם הנאה ‘עם כלביא’, הלקוח מברכת בלעם, אך נראה כי הביטוי היותר מהותי שראוי לתת למבצע מברכת בלעם היא ‘עם לבדד ישכון’. בלא ההתנתקות מהתלות בארה”ב, לא היינו עם כלביא, כי אם חתלתול נרדף… .
ישנן נקודות במהלך ההיסטוריה, בהן בורא עולם שולח למנהיגי ישראל רוח גבורה ותחושת חזון הרבה מעבר למה שהיינו מצפים מהם בימים רגילים. וזאת, כי המהלך האדיר שהוא מוביל כאן במאתיים השנים האחרונות אינו נובע מזכויותינו, כי אם מקנאתו לשמו שחולל בגויים בעת גלותנו, ולכן זה מעל ומעבר לגדרי ההנהגה הרגילים.
אך לצד ההודאה על מה שהיה עד כה, מחובתנו להיערך לעתיד ולהזהיר מפני הבאות. כפי שטראמפ רצה עסקה לפני התקיפה, הוא ירצה ביתר שאת מזרח תיכון חדש אחריה. ביקורו בסעודיה סימן את הדרך, והוא אף הצהיר על רצונו ב’נורמליזציה’ במזרח התיכון. הנפט הסעודי קורץ לאיש העסקים האמריקאי ועבור אותה נורמליזציה ישראל עלולה לשלם ביוקר. יש מקום גדול לחשוש גם שנתניהו עטור התהילה ירצה לסיים את הקריירה הפוליטית המפוארת שלו עם פרס נובל לשלום. שני הנתונים המדאיגים האלו עלולים להוביל לאסון בקנה-מידה שטרם הכרנו.
ראוי לזכור בהקשר זה, כי אחר הכנעתו של סדאם חוסיין במלחמת המפרץ הראשונה, גובשה ‘קואליציית מתונים’ של ארה”ב – תחת ממשל רפובליקני, אגב – עם מצרים, סעודיה ועוד מדינות, שדחקו ממשלת ימין מלא-מלא של אז בראשות יצחק שמיר לועידת מדריד, שהייתה הסנונית שבשרה את הסכם אוסלו הידוע לשמצה, אשר נהרות הדם שנשפכו בעקבותיו טרם יבשו, שלא לדבר על חילול ה’ האדיר שמהווה אותו הסכם בעצם קיומו. גם מטה משפחות (חלק מ)החטופים מתכונן לנצל את המומנטום של המבצע באיראן כדי לחתור לעסקת כניעה בעזה, ונתניהו עלול ליפול גם בפח הזה מתוך מחשבה, כי כך יבטיח את נצחונו בבחירות הבאות.
הלוואי ואתבדה, הלוואי והמאמר הזה יהיה בגדר ספקולציה רחוקה וחשש שווא. אך הדברים שעומדים על כף המאזניים הם כבדים מדי בשביל שנקל בהם ראש.
ישנו לקח נוסף, חשוב לא פחות, הנוגע ליחס שבין המלחמה באיראן – הרחוקה מאתנו מאות קילומטרים – לבין המלחמה באויב הערבי המכרסם בתוכנו ומהווה סכנה קיומית גדולה בהרבה, ועל החדלון מול האויב מבפנים לעומת ההצלחה מול האויב מבחוץ. בעזר ה’ ארחיב מחר בנושא הקריטי הזה. עד אז – נתפלל להצלחת חיילינו, נתחזק באמונה בבוראנו ונדע כי הוא הנותן לנו כח לעשות חיל, כי כחו ועוצם ידו עשה לנו את החיל הזה!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.OR

שבועות: חוקי המדינה בטלים לגבי התורה שקבלנו בהר סיני

חג השבועות – יצירת עם ישראל כבריאה חדשה בעולם

יום ששי, ג’ סיון התשפ”ה
חג השבועות, בו אנו מסיימים את ספירת שבעת השבועות המבדילים בין קציר השעורים שאחר הפסח לקציר החיטים שעם שתי הלחם, חל בעת שישראל קבלו את התורה. והגם שאין זה מוכרח שהיה זה אותו היום בדיוק, והגם שהתורה אינה מציינת את סמיכות המאורע לחג שנקבע, חז”ל מכל מקום ראו צורך לציין את ההקשר וקבעו את שמו של החג כפי שאנו מזכירים אותו בתפילה – ‘חג מתן תורתנו’. כמובן, שאין זה מקרה בעלמא, ואנו נשתדל להלן לעמוד על משמעותו היחודית של חג השבועות, ונראה כיצד הדבר מתקשר ליצירת ישראל כעם ה’ בעת מתן תורה.
בניגוד לכל חג אחר, לחג השבועות לא נקבע תאריך! התורה רק קבעה שהוא יחול חמישים יום אחר חג הפסח, ואין זה משנה אם החודשים שבין לבין הם חודשים מעוברים או חסרים (לכן גם לא ניתן להחליט ולקבוע שיום מתן תורה חל בחג השבועות בדיוק). יותר מכך – ישראל מצווים לערוך כאן מעין לוח שנה משלהם, אשר מתחיל ביום בשבוע שאחר חג הפסח, ומסתיים כעבור שבעה שבועות. יש כאן יצירה שלמה שכל כולה נעשית על-ידי ישראל, ואף תאריך ההתחלה, אותו מכנה התורה “ממחרת השבת” (ויקרא כג טו) תלוי בקידוש החודש שנעשה על-ידי ישראל בתחילת ניסן. ‘השבת’ כאן איננה שבת בראשית, כפי שסברו הצדוקים שכפרו בתורה שבעל-פה, אלא זוהי ‘שבת’ שיכולה לחול בכל יום בשבוע, לפי קביעת בית-הדין של ישראל שקידש את החודש. נמצאנו למדים, שכפי שה’ ברא את עולמו וקבע בו שבועות של שבעה ימים, כך גם ישראל בכל שנה, ממחרת חג הפסח, קובעים שבעה שבועות משלהם, במהלכם הם סופרים יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, עד שבסיומם הם חוגגים את חג השבועות, הקרוי על שם אותה ספירה של שבעה שבועות.
מה משמעותו של כל התהליך שהזכרנו? על איזה יסוד הוא בנוי? נראה, כי יש כאן חידוש עצום, ולפיו התורה מתארת כאן בריאה חדשה. כפי שהיו ששת ימי בראשית, בהם יצר ה’ את עולמו ובסיומם שבת ממלאכתו וקבע לעולמי עד את יום השבת, כך ישנם שבעה שבועות, בהם נוצר עם ישראל, בניו חביביו של מקום, ובסיומם נקבע חג השבועות. אז נשלמה אותה בריאה מופלאה, הקרויה ישראל, שהיא היא התכלית שלמענה נברא העולם, וכדברי רבותינו במדרש – “א”ר ברכיה שמים וארץ לא נבראו אלא בזכות ישראל, דכתיב ‘בראשית ברא א-להים’, ואין ‘ראשית’ אלא ישראל, שנאמר (ירמיה ב ג) ‘קדש ישראל לה’ ראשית תבואתה'” (ויקרא רבה לו ד).
מעתה מובן עומק משמעותו של הקשר שבין חג השבועות, חגו של קציר החטים כפי שמציגה אותו התורה, לבין חג מתן תורתנו, כפי שהוא נקרא בפי חז”ל. יש כאן בריאה של עם, ובריאתו של עם ישראל לא הייתה אלא בעת מתן תורה. הצדוקים סברו כמו היוונים אותם העריצו, כי עזב ה’ את הארץ והוא אינו מתערב עוד בבריאה. הם סלדו מעצם הרעיון שהוא יקח עם מסוים ויבחר בו בדווקא להיות בניו. אותם צדוקים לא יכלו לקבל את הרעיון, לפיו יש כאן בריאה חדשה, וודאי לא את הרעיון לפיו לעם ישראל ישנו חלק באותה בריאה. הם קבעו ש’ממחרת השבת’ לעולם משמעו ביום ראשון בשבוע, כיוון שלא ראו את הקשר שבין פסח לשבועות. הם לא ראו כאן לידה של עם, והם לא ראו כיצד עם זה יכול לקבוע ‘שבת’ ביום אחר מימי השבוע. הבריאה הסתיימה לדידם באותם ששת ימי בראשית, ואין עוד מקום להתערב בה – לא מצד ה’, וודאי לא מצדם של ישראל. [ולאמיתו של דבר, סופה של גישה זו הינה כפירה בעצם המושג של בריאה, ולכן סברו חכמי יוון, ובראשם אריסטו, כי העולם קדמון ואינו נברא, ועל השקפה זו כתב הרש”ר הירש בפרושו על בראשית א א, כי היא “יסוד מוסד להכרה האלילית עד עצם היום הזה. אולם, אין היא רק שקר מיטאפיסי, תיאור קוסמוגיני הנוגד את האמת, אלא גרוע מכן – אמונת הקדמות חותרת תחת כל מוסר, והיא כופרת בכל חירות בא-ל ובאדם”].
לאור זאת מובן מדוע כה טרחו חז”ל להפקיע מידי ההבנה הצדוקית, ומדוע עשו ברוב עם טקסים, בהם קוימו ההלכות הסובבות את קרבן העומר ואת חג השבועות כחג שחל דווקא לפי אותה ספירה המתחילה ממחרת הפסח (ראה משנה מנחות פרק י משנה ג; חגיגה פרק ב משנה ד). יש כאן מאבק איתנים אידיאולוגי בין המאמינים כי עזב ה’ את הארץ, בין אלו הסבורים, כי הבריאה נסתיימה ואנו חיים בעולם שאין בו א-לוה המעורב בנעשה, עולם יבש ונטול חיים, עולם של הפקרות מוסרית, לבין השקפת תורתנו הקדושה, לפיו הא-ל קיים, עושה ומנהיג את עולמו, והוא בחר בישראל עם קודשו להיות לו לראשית, להיות לו לעם סגולה, אשר יצירתו היא התכלית של יצירת הבריאה כולה.
יוצא מכל האמור, שישראל נעשה לעם בחג השבועות, ועל-כן מובן ההקשר למתן תורה. בניגוד לעמים אחרים, הנוצרים מכל מיני תהליכים חברתיים כאלו ואחרים, עם ישראל הוא יחודי בכך שהוא נוצר מכח התורה שנתנה לו במעמד הר סיני. מי ששייך להר סיני, שייך לישראל. מי שלא – לא! יותר מכן, אין לעם ישראל דרך להתנהל אלא על-פי אותה תורה! לשום רוב דמוקרטי אין זכות לחלוק על מה שנאמר בסיני, שכן זהו יסוד קיומו של העם! הקדוש ברוך הוא לא קרע את השמים והשכין את שכינתו בסיני בכדי שאנחנו נלך לקלפי אחת לארבע שנים ונחליט אם דבריו מוצאים חן בעינינו, אם לאו. עם שנוצר בסיני יונק את חוקיו רק מסיני. כל חוק אחר – בעצם מהותו הרי הוא בטל ומבוטל. ויהודי אשר מקיים את דבר ה’ שניתן בסיני, גם אם מעשיו נוגדים את חוקי הדמוקרטיה המערבית של הגויים – אותו יהודי אינו עבריין, הוא שומר החוק, בעוד שהעבריינים הם אלו שאינם מקיימים את התורה על כל דקדוקיה. ולא תועיל להם שום גלימה. אלו שמעיזים להרים את ידם כנגד שומרי החוק האמיתיים, היהודים הנאמנים לה’ ולתורתו – יבוא בורא העולם, אשר ברא גם את ישראל כתכלית של אותו עולם, ויפרע מאותם עבריינים, המתעטפים באצטלה של אנשי חוק. חוקיהם בטלים, דיניהם מבוטלים, ובכל עת בה אנו מכריזים כי “ה’ אחד”, הרי אנו כופרים בסמכותם לחוקק חוקים כנגד תורת ה’.
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.OR

דעת גדולי ישראל החרדים על יום ירושלים – לא מה שחשבתם

טורו של יהודה אפשטיין:

יום שני, כ”ח אייר התשפ”ה – יום ירושלים
בעשרות השנים האחרונות, הצליחו בעלי גישה מסוימת להשריש בציבור החרדי את ההבנה, ולפיה גדולי התורה החרדים התעלמו מהמשמעות הגאולית של נסי מלחמת ששת הימים, ולכל היותר ראו במלחמה הצלה ממוות לחיים, ולעיתים אף את זה הבליעו ולא העניקו לכך חשיבות יתרה. הגדילו לעשות אלו, אשר ספרו כיצד גדולי תורה מסוימים חזו בעיני הבדולח שלהם כל מיני אסונות ותקלות שנוצרו מאותה מלחמה, ועד מהרה הגיעו לידי התעלמות מוחלטת מהטובה אדירה, ולעיתים אף לעג על אלו שמציינים אותה. אנחנו באגודת ‘קדושת ציון’, אשר במשך העשור האחרון החלטנו להשיב עטרה ליושנה ולציין את נסי תשכ”ז, ועל כן קבענו את הועידה השנתית של האגודה באותם ימים מרוממים – היינו מטרה לחציהם של אותם קנאים מטעם עצמם, אשר לא בחלו בכל אמצעי כדי לנסות לחבל בכנסים, אשר משכו אליהם ציבור איכותי מהשורות הראשונות של כל בתי המדרש המובילים בציבור החרדי, ציבור שהלך וגדל עם השנים. והנה זכינו כעת, וזימן ה’ לידינו מכתב מיוחד, אשר כתב גאון ישראל פוסק הדור רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ”ל באותם ימים מלאי הוד, ובו ביטא את רחשי לבו אודות הנסים הגדולים. כדאי לשים לב למלים, בהם הוא מדבר לא רק על נס ההצלה, אלא אף את הביטוי ‘אתחלתא דגאולה’ הוא מזכיר בהתיחסו לתהליך האדיר בו אנו מצויים, כאשר עם ישראל שב למכורתו ונוחל את ארצו. אביא את המכתב כלשונו פחות או יותר, תוך דילוג על האזכורים האישיים (המכתב המלא מובא בגליון ‘קדושת ציון’ שמופץ כעת בריכוזי היהדות החרדית) –
“אין מילים בפי ועל אחת כמה וכמה שעטי דל מאד מלהביע אחת מני אלף שבח ותודה לה’ על כל הטוב אשר גמלנו, הצילנו ממוות לחיים והנחילנו כבוד ותהלה וכל שונאינו יראו ויבושו לנצח, כי אתה ה’ עזרתנו,
אך הננו תפלה, כי כולם ידעו ויכירו כי נפלאות היא בעינינו, ורק זה היום עשה ה’, ויאר ה’ פניו אל עמו וישמיענו ברוב רחמיו שנית לעיני כל חי להיות לנו לאלקים,
ותחזינה עינינו באור פני מלכנו משיח צדקנו ובבנין בית קדשנו ונזכה לעבוד את ה’ בשמחה ובטוב לב באמת ובלב שלם, וידעו כל הימים כי רוצה ה’ בעמו והוא אבינו, הוא מלכנו והוא מושיענו,
כותב אני שורות אלה בפזיזות רבה, בערב שבת קודש ממש, ותאמינו לי כי אין אני יודע במה להתחיל, ולכן כתבתי הכל באופן מופשט…
ביום ד’ בבוקר, כבר אמרנו בישיבה לפי הצעתי ‘מזמור לתודה’ פסוק בפסוק וכן כל ‘נשמת’, לאחר התפלה, בהתלהבות עצומה…
כמובן, שעינינו עודינו תלויות וצופות לה’ אשר החל להראות לנו מעט מחסדיו הגדולים, וכולנו תפלה לה’ שהאתחלתא דגאולה תסתיים בכי טוב, עדיין לא השלימו, הסורים עומדים עדיין במרדם וברשעתם,
ואור חדש על ציון תאיר  ונזכה כולנו מהרה לאורו.
והנני חותם בכל חותמי טובה וברכה,
מאביכם אוהבכם,
שלמה זלמן”.
אם עד כה היו בקרב הציבור החרדי כאלו אשר סברו, כי יום ירושלים ‘לא שייך לציבור שלנו’, וכי ציון האירוע מנוגד ל’מסורת’ ול’השקפה החרדית’ – בא המכתב המרגש הזה וטופח על פניהם. למען האמת, כל מי שקצת חקר את הנושא יודע, כי הגרש”ז לא היה יוצא דופן, אלא הוא ביטא את רחשי לבם של רוב ככל גדולי התורה. מרן המשגיח מפוניבז’ הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין זצ”ל השוה את הנסים האדירים של ששת הימים ליציאת מצרים. הגאון רבי חיים שמואלביץ’ ראש ישיבת מיר היה עושה סעודה ביום ירושלים בכל שנה (ואנשי נטורי קרתא היו מפגינים מול ביתו…). עוד גדולי תורה רבים הודו לה’ כמתבקש מהתורה ומהשכל הישר, והגאון רבי שריה דבליצקי זצ”ל התרעם על כך, שהיה מי שניסה להראות כאילו אי-הודיה לה’ היא ביטוי של פרומקייט…
חשוב לומר את הדברים הללו, משום שיש מי שמנסה לשכתב את ההיסטוריה, להתעלם בשיטתיות מדעתם של ענקי תורה רבים ולגרום לכולם ליישר קו עם גישה של בית מדרש מסוים, שממאן לראות בנסי ה’ הגדולים ובתהליך האדיר שמתרחש כאן. אולם דברי הנביאים ההולכים ומתגשמים מול עינינו – הם אשר גורמים לאלפים רבים להזדהות עם התהליך האדיר ולהבין, כי לא רק שההכרה בנסי ה’ אינה סותרת את החרדיות, אלא היא היא החרדיות האמיתית, והיא הקנאות האמיתית, כמובא בנביא זכריה – ” כֹּ֥ה אָמַ֖ר ה’ צְבָ-א֑וֹת קִנֵּ֧אתִי לִירוּשָׁלִַ֛ם וּלְצִיּ֖וֹן קִנְאָ֥ה גְדוֹלָֽה”. הוא הנביא זכריה אשר ניבא בהמשך אותו חזון – “ע֛וֹד תְּפוּצֶ֥ינָה עָרַ֖י מִטּ֑וֹב וְנִחַ֨ם ה’ עוֹד֙ אֶת־צִיּ֔וֹן וּבָחַ֥ר ע֖וֹד בִּירוּשָׁלִָֽם”. הוא הנביא זכריה, אשר דבריו מהדהדים באזנינו ומתגשמים לנגד עינינו – “כֹּ֤ה אָמַר֙ ה’ צְבָ-א֔וֹת עֹ֤ד יֵֽשְׁבוּ֙ זְקֵנִ֣ים וּזְקֵנ֔וֹת בִּרְחֹב֖וֹת יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאִ֧ישׁ מִשְׁעַנְתּ֛וֹ בְּיָד֖וֹ מֵרֹ֥ב יָמִֽים. וּרְחֹב֤וֹת הָעִיר֙ יִמָּ֣לְא֔וּ יְלָדִ֖ים וִֽילָד֑וֹת מְשַׂחֲקִ֖ים בִּרְחֹֽבֹתֶֽיהָ. כֹּ֤ה אָמַר֙ ה’ צְבָ-א֔וֹת כִּ֣י יִפָּלֵ֗א בְּעֵינֵי֙ שְׁאֵרִית֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם גַּם־בְּעֵינַי֙ יִפָּלֵ֔א נְאֻ֖ם ה’ צְבָ-אֽוֹת. כֹּ֤ה אָמַר֙ ה’ צְבָ-א֔וֹת הִנְנִ֥י מוֹשִׁ֛יעַ אֶת־עַמִּ֖י מֵאֶ֣רֶץ מִזְרָ֑ח וּמֵאֶ֖רֶץ מְב֥וֹא הַשָּֽׁמֶשׁ. וְהֵבֵאתִ֣י אֹתָ֔ם וְשָׁכְנ֖וּ בְּת֣וֹךְ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְהָיוּ־לִ֣י לְעָ֗ם וַֽאֲנִי֙ אֶהְיֶ֤ה לָהֶם֙ לֵֽא-לֹהִ֔ים בֶּאֱמֶ֖ת וּבִצְדָקָֽה”. אשרינו, שראו עינינו!