יהודה אפשטיין Yehuda Epstein

מלחמת הנרטיב מול השמאל

כיבוש, כיבוס ומה שביניהם

יום שלישי, ט”ו אייר התשפ”ה
הנצחון בעזה, באיראן ובכל מקום אחר – אינו תלוי בסדרי הכחות בשטח, אף לא ביכולות המודיעיניות והטכנולוגיות שלנו מול האויב. הנצחון, כפי שנוכחנו לדעת, תלוי בראש ובראשונה ברוח שעומדת מאחורי המלחמה, בנרטיב עליו היא מבוססת וברצון האמיתי שלנו לנצח. ואם יש דבר המונע מאתנו את הנצחון כיום – זהו אובדן הזהות המכרסם בתוכנו, כאשר מערכות הממסד הישן, אשר מרגיש ש’גנבו לו את המדינה’ – מגייסות את כל האמצעים העומדים לרשותם על-מנת לקעקע את התחושה הטבעית העומדת מאחורי צדקת המאבק בקרב האומה, למסמס את הרצון לנצח ולקבע נרטיב תבוסתני, ולפיו יצאנו למלחמה כדי לשחרר חטופים, לא כדי לנצח, להביס את האויב ולכבוש את עזה נחלת אבותינו על-מנת להשאר שם לנצח וליישב אותה.
במסגרת הנדסת התודעה המאורגנת, ישנה חשיבות רבה למינוח בו משתמשים על-מנת לתאר את המתרחש, ולמשמעות שנוצקה לתוך מלים מסוימות באמצעות שטיפת מח תמידית של שנים. כזו היא המלה ‘כיבוש’, אשר במשך עשרות שנים הפכה לבעלת קונוטציה שלילית, עד כדי כך שגם הדוגלים בכיבוש הארץ וירושתה, מתכופפים מול קובעי הנרטיב ומתביישים להשתמש בה. תחת זאת, בוחרים במלים מכובסות כדי לשבר את האוזן של קובעי גבולות השיח, הלא הם אניני הטעם התקשורתיים, ומחפשים הצדקות צדדיות לרצון הפשוט והטבעי לכבוש את ארצנו הגזולה בידי זרים. כך הצליחו לקבע בקרב הציבור בישראל, כי עזה אינה באמת שלנו, וכי לכל היותר נקים שם ממשל צבאי זמני, עד היום בו נוכל להרגיש בטוחים מספיק למסור את השלטון שם לידי ‘גורמים מתונים’.
הכשל הרעיוני והחינוכי הזה – הוא לב לבו של הדשדוש המתמשך, והוא שגובה מאתנו קרבנות שווא במאבק על הארץ, משום שהוא מונע מאתנו את ההכרעה המתבקשת. כל עוד לא נאמר בגאון שבאנו לנצח ולכבוש את הארץ מידי זרים – האויב ימשיך להתקיים גם אם יספוג אבדות, אשר בעינינו המערביות נחשבות לבלתי נסבלות. כל עוד נאשר את טענת האומות העתיקה, ולפיה לסטים אנחנו, שכבשנו ארצות שבעה גויים, כפי שרש”י מביא בשם המדרש על הפסוק הראשון בתורה, ולא נשיב את התשובה הנצחת, ולפיה כל הארץ שייכת לבורא עולם והוא העניק לנו את הארץ ולכן הכיבוש הוא הדבר המוסרי ביותר ואיננו מתביישים בכך – כל עוד נהיה נתונים למכבש האידאולוגי של הפרוגרס העולמי ושלוחותיו בישראל, לא רק שלא נכריע את המערכה, אלא נספוג אסונות נוספים, היל”ת.
הנצחון בקרב עובד דרך הנצחון בתודעה, והנצחון בתודעה עובר דרך הזהות הלאומית שלנו כעם ה’ הנבחר שנועד לרשת את הארץ הנבחרת. זהות כזו אינה יכולה לצמוח מתוך אומה השרויה בתרבות מערבית המנוכרת לכל סט הערכים היהודי השורשי. זהות כזו יכולה לצמוח רק מתוך עולם ערכי של תורה ומצוות, יראת ה’ ואהבתו, דקדוק ההלכה ולימוד תורה בעומק ובהיקף כתורת חיים של אומה חפצת חיים.
השמאל מבין זאת היטב, ולכן הם נאבקים נגד בחורי הישיבות, כביכול בשם הצורך הבטחוני של הצבא. אלו התובעים ‘עסקה בכל מחיר’ ומחלישים את צה”ל במאבקו באויב – נזכרו לפתע, כי צה”ל זקוק לחיילים. אך דבר אחד אי אפשר לומר על אנשי קפלן – הם לא טפשים. הם מבינים היטב, כי החיבור בין הערכים התורניים שהציבור החרדי גדל עליהם לבין הציבור הבריא שאוהב את ה’ ואת תורתו גם אם אינו מדקדק בכל ההלכות – חיבור זה הוא הסכנה הגדולה ביותר לשליטה שלהם במערכות השונות, ומכאן נובעת פעולת המלקחיים שלהם – לפגוע במאמץ המלחמתי מצד אחד, ולרדוף את לומדי התורה מצד שני. אין אלו אלא שני צדדים של אותו מטבע, אותו מטבע של הנדסת תודעה של תבוסה, של קיבוע נרטיב של חדלון, של מיטוט הערכים היהודיים ואפילו הערכים הלאומיים הבסיסיים, לטובת ערכי הפרוגרס העולמי, עליהם מושתת כיום השמאל הישראלי. כדי לנצח אותם, צריך להבין לפני הכל מה עומד מאחורי השיח שלהם, ולא להכנע למינוח ההרסני שהזריקו לציבור כמו רעל לתוך הורידים.
נאמר בגאון, כי באנו לכבוש את הארץ על-מנת לנחול אותה אחוזת עולם, זוהי זכותנו וחובתנו, ועל הארץ הזו תקום מלכות ה’, שהיא טובה לאין ערוך מכל דגם מערבי של מדינה, שהם מנסים לייבא מהגויים. מי שלא מוכן ללחום את מלחמת הזהות, את מלחמת הנרטיב מול השמאל – נידון להשתעבד לנצח תחת ידיו. הגיע הזמן שנהיה בני חורין!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.OR

ואם לא תורישו וגו’ – יהודה אפשטיין כותב בחמה ונקם

משקף את ההבדל בינינו…

יום חמישי, י”ז באייר התשפ”ה
טור זה נכתב בדם מורתח, אחר שזוג בדרך לחדר לידה נורה בידי מחבלים ליד הישוב ברוכין, ועל-פי המפורסם כעת האשה נמצאת במצב אנוש, היא יולדה והתינוק במצב קשה, והבעל גם הוא סובל מפצעי ירי, ותוך שהוא מדמם – עשה ככל יכולתו להציל את חיי אשתו. מדובר בפיגוע הירי הרביעי שמתבצע באותו מרחב רק בארבעת החודשים האחרונים. גם בשלושת הפיגועים הקודמים – המתווה היה דומה: פיגוע ירי מנשק ארוך, מחבל בודד, בשעות הלילה, והימלטות לאחר הירי.
מלבד תפילה מעומק הלב להחלמת הפצועים, נדרש מאתנו לבדוק מה קורה כאן, משום שיש כאן מעין מיקרוקוסמוס של המאבק מול האויב הרצחני, אשר מציין בימים הקרובים את יום הנכבה מתוך אמונה מוחלטת בצדקת דרכו, בעוד שאצלנו, כרגיל – היסוס, תהיה, אובדן דרך וטמינת ראש בחול. וכך אנו שומעים, כי בעקבות הפיגוע הנחה אלוף הפיקוד אבי בלוט את כחות צה”ל ‘להתכונן לירידת מתישבים למרחב הכפרי’. האיש שאחראי על בטחון היהודים בגזרה ואינו מספק את הסחורה – מראה את כחו כנגד הקרבנות. ובעצם, למה לא? התעמרות במתישבים היא חלק מסימן ההיכר של הפיקוד הבכיר בצבא, אשר יאיר גולן הוא תוצר מאפיין שלו. אלו שאינם יודעים לזהות את האויב הצמא לדמנו – יודעים היטב לזהות את התהליכים המדאיגים בקרב החברה הישראלית, ובעזרת חבריהם באליטות השונות – התקשורת, האקדמיה, ואיך לא – מערכת המשפט – הם מקבעים את הנורמות של השיח בישראל, ואוי לו למי שלא יתישר עם הנרטיב השקרי שלהם.
ראש הממשלה הגיב לאירוע באמרו – “האירוע הנתעב הזה משקף בדיוק את ההבדל בינינו – חפצי ומביאי החיים – לבין המחבלים השפלים שמטרת חייהם היא להרוג בנו ולגדוע חיים. אני סומך על כוחות הביטחון שגם במקרה זה יגיעו במהירות למרצחים ויבואו חשבון איתם ועם כל מי שסייע להם”. כחות הבטחון, כאמור, בין אם יגיעו ובין אם לא יגיעו במהירות למרצחים – מונחים כבר כעת לרדוף אחר הקרבנות. ולגבי שיקוף ההבדל בינינו, לצערי הוא מתבטא בהיבטים נוספים, שפחות יש לנו להתגאות בהם, ואחד מהם הוא אותה התנהלות מרושעת ואוילית, של רדיפת המתישבים בידי הפיקוד הבכיר בצבא.
הפיגוע משקף את ההבדל בין אומה מהוססת, שהצבא שלה מתנהג כמו כח או”ם נייטרלי, וזה עוד במקרה הטוב, לבין אומה העומדת כולה מאחורי המאבק בישראל, כאשר רק עיוורון רצוני מונע מאתנו להבין, כי פיגוע זה, כמו כל הפיגועים כולם, אינו יכול להתבצע בלא העורף האזרחי שתומך במחבלים העומדים בחזית. מאחורי כל יד שלוחצת על ההדק – עומד כפר שלם שיכול המחבל להמלט אליו. מאחורי כל תכנון של פיגוע עומדת מערכת שלמה של גיוס כספים, הסתרת אמצעי לחימה והכנת מקומות מסתור – דברים שאינם יכולים להתבצע בלא עורף אזרחי תומך. מאחורי כל מעשה רצחני עומדת מערכת חינוך פלשתינאצית שמחנכת לכך מגיל אפס, לא רק בעזה של החמאס, אלא גם ברשות של אבו-מאזן. ומאחורי כל משפחה ששולחת את בנה לרצוח יהודים עומדת אותה רשות, שמעניקה קצבאות לרוצחי יהודים, והשמאל הישראלי רואה בהם ובנציגיהם בכנסת ישראל את ה’תקוה לשלום’, משום שהם יודעים ללבוש חליפה ועניבה.
אובדן הדרך של הציונות החילונית הולידה פיקוד בכיר בצבא, שאינו מאמין בזכותנו על הארץ הזאת (בניגוד לפיקוד הזוטר יותר ולחיילים בשטח, שקרוצים מחומר אחר שמעניק תקוה לשינוי, ומזה בדיוק הם חוששים). הערכים המערביים שנחשבים לאקסיומות בקרב המטכ”ל הנוכחי – אינם מאפשרים להלחם באויב כקולקטיב, וכאשר מרחמים על האכזר – ממילא מתאכזרים על המתישבים הגיבורים. זה מה שקורה כאשר לומדים חומר הרסני בקורס פיקוד ומטה ולא יונקים את היחס הנכון לקולקטיב הנלחם בנו מתוך דברי חז”ל, אשר אומרים במכילתא פרשת בא על הבכור אשר אחר השבי שלקה במכת בכורות – “וכי שבויין מה חטאו… ללמדך שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחין בהם”. זה מה שקורה כאשר משננים את הקוד האתי התבוסתני של פרופ’ אסא כשר תחת ללמוד על מלחמת מדין ועל היחס התורני לעונש קולקטיבי כלפי אויב המבקש להשמידנו. זה מה שקורה, כאשר כל תפיסת המציאות של הדיפ סטייט בישראל היא שאין כאן מאבק בין עמים, שלא לדבר על מאבק בין דתות, ולכן צריך לחפש את המפגע הבודד, וגם זאת – רק אחר שביצע את זממו.
ראשי הצבא אינם יכולים לרחוץ כפיהם ולומר ‘ידינו לא שפכו את הדם הזה’! אם רצוננו למנוע את האסון הבא, דרוש רענון של כל המערכת – רענון ערכי, תודעתי, זהותי. תחת זאת, ראש הממשלה סומך על כחות הבטחון שימצאו את המפגעים, עד הפיגוע הבא. כמה דם עוד ישפך, עד שיפול האסימון ויבינו, שיש כאן בעיה שורשית? לשוב אל ה’ באמת, אל הערכים התורניים היסודיים – זה לא לוקסוס, זה לא תוספת מעלה, זה תנאי לחיים בארצנו, פשוטו כמשמעו!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת: 1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.OR

הרב יהודה אפשטיין: דת החטופים

דת החטופים

יום שני, ז’ באייר התשפ”ה
על-פי המסתמן, ישראל נכנסת למה שקרוי ‘לחימה עצימה’ בעזה, אחר שכשלו השיחות על הפסקת אש. ניתן היה לקוות, כי תוגדר כעת מטרה ברורה של מיטוט שלטון החמאס, שלא לדבר על סילוק האויב הרצחני מעזה לצמיתות. אולם לדאבוננו, כנראה, התקשורת תדאג לכך שכל הישג מלחמתי יגומד, כאשר מטרת-העל שמרחפת מעל הכל היא שחרור החטופים בהסכם כניעה. גם הרמטכ”ל החדש (שהיו שתלו בו תקוות) כבר מזהיר מראש על כך ש’נאבד’ את החטופים, והאויב הערבו-נאצי מחכך ידיו בהנאה כשהוא רואה את ה’הכנות למלחמה’ בצד הישראלי. הכנות של בלבול, טשטוש ערכים ורפיסות.
בעבר, למלחמה היו מטרות ברורות. במלחמת יום הכיפורים, מעל שלוש מאות חיילים ואזרחים נשבו בידי האויב. הם הושבו בתמורה לשבויים מצריים וסורים ולא עשו מזה ענין גדול. היתה זו בוודאי חויה כואבת עבור השבויים ומשפחותיהם, אך בהקשר של המלחמה בכללותה, היחס היה פרופורציונלי. כאשר מדינה שלמה עומדת במאבק קיום, גורלם של יחידים אינו יכול להפוך לחזות הכל. אין גם סיבה, שדמם של אותם יחידים יהיה סמוק מדמם של כל שאר האזרחים, אשר כעת נתבעים לשלם מחירים בלתי נסבלים עבור שחרור החטופים בעזה. אין זאת אלא, שקמפיין ממומן ומשומן היטב הצליח להטמיע בקרבנו, שאת כל המדינה כולה עלינו להקריב למען החטופים, כפי שאת החטופים האלו ואת כל הנרצחים של המלחמה הזאת הקרבנו עבור גלעד שליט.
אין כאן שיקולים צבאיים או מדיניים, ומי מדבר בכלל על כבודם של ישראל, שלאמתו של דבר הוא כבודו של א-להי ישראל. נוצרה כאן דת חדשה, דת החטופים. דת שבנויה על אגויזם לא כחולשה אנושית, כי אם כשיטה רעיונית. דת שסוברת, שכשאדם רוצה משהו – הוא רשאי להתעלם מכל ההשלכות של הרצון שלו, ואם יתבע זאת בכל כוחו – ישיג זאת, ואחרי – המבול! דת שכופרת בכל המושג של טובת הכלל, דת שאינה מכירה בכלל בכך שיש כאן מאבק בין עמים, בוודאי שאינה מכירה במאבק שבין היהדות לאיסלאם ולנצרות, אשר מדינת ישראל תקועה לה כמו קוץ בגרון האידיאולוגי.
מבחינתם, יש כאן אנשים פרטיים שנחטפו, וצריך להשיב אותם ‘בכל מחיר’, גם במחיר חיי כולנו. זה לא שהם לא יודעים לחשבן, הם יודעים לחשבן היטב. ובחשבון שלהם, עמידה על עקרונותינו, נצחון על המרצחים העזתים ומיטוט שלטון הרשע שלהם באופן שלא תהיה להם תקומה – זה מה שמפחיד אותם יותר מכל, והחטופים אינם אלא היכי תמצי לבטא את החרדה שלהם מפני נצחון ישראלי, שיערער להם את כל השקפת עולמם השמאלנית פרוגרסיבית. תוך ניצול ציני של רגשות משפחות החטופים ועוד אי-אלו רפי-שכל שמתקשים לראות מכלול של נתונים – הם מנהלים קמפיין שתכליתו אינו שחרור החטופים, כי אם התערטלות מכל רגש לאומי, וכפי שהודו בשעתו יאיר הירשפלד ורון פונדק, שבישלו את הקדרה הסרוחה של הסכם אוסלו – המטרה הייתה הרבה מעבר להסכם מדיני, המטרה הייתה להפוך את ישראל לפחות יהודית. לדאבוננו, הם הצליחו, ואת התוצאות אנו חווים כיום.
בואו נתפלל, שממשלת ישראל תזהה את האויב מבפנים, את אלו השואפים להפסד ישראלי בגלל אידיאולוגיה מעוותת, ולא תתיחס אליהם. לא ניתן להפקיר את מדינת ישראל כולה בגלל כמה חטופים, ואם באמת דואגים לשלומם – יש דרכים הרבה יותר יעילות להביא לשחרורם, שהמכנה המשותף לאותן דרכים הוא לגרום לעזתים להבין, שישלמו מחיר בלתי נסבל על כל יום בו מחזיקים בחטופינו. נתניהו כשל כששמע לקמפיין לשחרור שליט, ושלמנו כולנו ביוקר. נקוה, שלפחות את הלקח הזה הוא למד…
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG

הגאון הרב מאיר מאזוז ז”ל

אחר לכתו של עמוד האמת מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז זצ”ל – והקשר למימונה ולאקטואליה

יום ראשון, כ”ב ניסן התשפ”ה – אסרו חג של חג המצות

עם יציאת החג פשטה השמועה הקשה על הסתלקותו לשמי מרום של מרן ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מאיר מאזוז זצ”ל, ועולם התורה התעטף באבל על אותו יחיד ומיוחד בדור, אשר מלבד גאונותו בגמרא ובהלכה, נתיחד בידע אדיר בנושאים רבים, אשר רבים מגדולי התורה אינם בקיאים בהם כמו דקדוק, נוסחאות תפילה ועוד. כל מי ששמע את שיעוריו התמוגג מהידע הנרחב, ולא פחות – מצורת ההגשה המלבבת שמשכה את הלב וקרבה רבים לתורה ולמצוה.
כמה סמלי הדבר, שהלוויתו של הגאון הגדול נערכת ביום בו נחגגות מדי שנה חגיגות המימונה, אשר הפכו זה מכבר להפנינג ישראלי שנתי, במסגרתו מקבעים את מעמדה של יהדות ספרד המפוארת, שהוציאה מקרבה גדולי עולם – את הרמב”ם והרמב”ן, הרי”ף והרשב”א, רבי יוסף קארו והבן איש חי ועוד רבים וטובים – כיהדות המופלטות והקוסקוס, כאילו מלבד מאכלים עסיסיים ופולקלור פרימיטיבי אין לאליטה האשכנזית החילונית מה לקבל מאותם נבערים. ניתן לראות את הניגוד בין מורשת הרב מאזוז למורשת המימונה בגרסתה הישראלית בבחינת ‘זה לעומת זה עשה הא-להים’, כלשונו של קהלת, החכם מכל אדם.
הרב מאזוז היה יהודי גאה במורשתו, שלא חת ולא זע מפני איש בשום תחום. המבטא המדויק והמקורי היה שגור על לשונו, ואת דעת התורה הצרופה ידע לבטא מבלי לנסות אפילו לקבל קמצוץ של לגיטימציה מהאליטות. אגב, גם לא מהאליטה החרדית… . גם את דעותיו ביחס לשלמות הארץ, ליחס הנכון כלפי האויב הערבי ולכל סוגיה ציבורית אחרת היה אומר ללא היסוס, ובעצם עמידתו על זכותו לומר את דעתו מבלי לקבל אישור מהממסד המדכא – הוא היה אנטיתזה לנחיתות המזרחית אשר טופחה כאן בתחכום ובערמומיות, כאשר הקימו מערכת חינוך ממלכתית המושתתת על ערכים מערביים ליברליים אנטי-יהודיים, בעוד שכל דבר שריח יהדות נדף ממנו, וכל שכן אם הייתה זו יהדות שורשית, ועוד מזרחית, זכה ליחס של קוריוז במקרה הטוב, ומופלטות במקרה הפחות טוב…
המאבק שמתנהל כאן בארץ אינו על זהותו של ראש הממשלה, על אסטרטגיה צבאית זו או אחרת או על הרכב הועדה לבחירת שופטים. המאבק הוא על ערכים, על צורת חיים, על השקפת עולם. המאבק הוא יותר מכל על זהותנו כיהודים, ומה משמעותה של זהות זו. המאבק הוא על השאלה האם הערכים הבסיסיים שחיינו מושתתים עליהם יונקים מהר סיני ועוברים דרך המסורת המפוארת של מוסרי התורה שבמשך השנים התפזרו לתפוצות ישראל השונות, וכעת שבים ומתכנסים בארצנו הקדושה לקראת הגאולה השלמה, או שמא כל אותה מורשת מפוארת תושלח אחר כבוד לפח האשפה וישראל תהפוך למדינה מערבית גויית, והערך היחיד שיותירו למורשת הדורות יהיה ערך קולינרי. ביקור של ראש ממשלה באוהל מרוקאי עם תרבוש אדום לראשו אינו תחליף ללימוד מורשתם של הרי”ף והרמב”ם. הגיע הזמן לינוק מענקי יהדות ספרד – כמו גם מענקי יהדות אשכנז ותימן וכל עדות ישראל – את ערכי האומה היסודיים, שהם הערובה היחידה לקיומנו בארצנו. על המופלטות אפשר לוותר, על ערכי התורה – אסור!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל או 1@SHEMA-YISRAEL.ORG

יום השנה לפטירת הגאון הצדיק רבי יצחק שלמה זילברמן זצ”ל

האמת והשלום אהבו – 24 שנים לפטירת איש האשכולות הגאון הצדיק רבי יצחק שלמה זילברמן זצ”ל – והמסר לימינו אנו

יום שלישי, י”ח אדר התשפ”ה
היום יחול יום השנה למורי ורבי הרב יצחק שלמה זילברמן זצ”ל, ובשל אישיותו היחודית, קשה מאד להקיף במאמר קצר ולו משהו ממנה, ובכל זאת – פטור בלי כלום אי אפשר. מסופר על הגאון רבי נפתלי טרופ זצ”ל, ראש ישיבת ראדין, שהזדמן למקום מסוים עם שלושה חסידים, אשר כל אחד מהם סיפר על הרבי שלו מעשה מופת, כיצד הקב”ה גוזר והצדיק מקיים. אחר שסיימו לספר איש איש אודות רבו, פנו לרבי נפתלי ואמרו לו – “הלא אתה תלמיד מובהק של מרן החפץ חיים, אולי תספר לנו גם סיפור על הרבי שלך, כיצד הקב”ה גוזר והצדיק מקיים…”. השיב להם רבי נפתלי – “צר לי לאכזב אתכם, אבל על החפץ חיים אני יכול לספר רק מופת אחד – שכל מה שהקב”ה גוזר – הצדיק מקיים…”.
אם רוצים לתמצת את אישיותו של הרב זילברמן במשפט אחד, ניתן לומר שכל מה שהקב”ה גוזר – הצדיק מקיים. איני מדבר רק על כל הלכה פסוקה, לרבות הלכות שנשתכחו עם השנים כמו צורת לימוד התורה לתינוקות של בית רבן שנקראה על שמו, כמו הליכה עם תפילין כל היום, גם לא על הלכות שהצריכו ברור מעמיק כמו חידוש התכלת בימינו או מנהגי הגר”א השונים, בהם דבק בכל אורחותיו אחר שברר וליבן את יסודות ההלכה. אני מדבר גם על מידות נכונות, עניני אגדה, דברים שבעיני ההמון – גם המון הלומדים – נחשבים לקישוטים נאים להלכות, והוא התיחס אליהן ברצינות תהומית. 
הרב זילברמן יכל להתיגע על פרושה המדויק של משנה במסכת אבות כפי שמתיגעים אחרים בסוגיות החמורות שבמסכת בבא קמא או יבמות. הוא יכל לברר שוב ושוב מה הגדר המדויק של “הוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות” ולרדת לעומקה של משנת “איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם – כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם” – כיצד מקיימים את המשנה הזאת בתכלית הדקדוק. וגם אם נער בן 15 הקשה קושיה שנראית לו ראויה, הוא היה מסוגל לפתוח את הסוגיה מחדש וללמוד אותה באותו חשק ובאותה חדוה גם אחר מאות פעמים. והכל – על-מנת ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות.
הרב זילברמן לא זע ולא חת מפני איש, ולכן לא חשש להביע את דעותיו הברורות בנושאים רבים גם כאשר הדברים לא היו מקובלים בקרב הציבור החרדי. אהבתו לארץ-ישראל בערה בלבו והבנתו את תהליך הגאולה בו אנו מצויים על-אף כל התלאות הגשמיים והקשיים הרוחניים – הבנה זו הציבה אותו לא אחת בעמדה שונה מזו המקובלת בציבור החרדי, אך האמת תמיד הייתה נר לרגליו, והוא לא חשש להנחיל אותה הלאה.
ובימים אלו, בהם גורמים כאלו ואחרים מנסים לשסות את הציבור הדתי-לאומי והחרדי זה בזה – חשוב להעלות את מורשתו של הרב זילברמן גם בנושא הזה. בשל תפיסתו הגאולית, אותה ינק מהגר”א והרמח”ל רבותיו המובהקים, רבים מבני התורה שבקרב הציונות הדתית שחרו לפתחו ונטלו ממנו עצה ותושיה. על-אף היותו נטוע היטב בציבור החרדי מבחינת אורחות חייו, סגנונו, והבנתו כי זהו הציבור בו הוא רוצה לגדל את ילדיו – מעולם לא התבלבל בין העיקר למעטפת, בין התוכן לקליפה החיצונית, בין חובתנו לעשות רצון ה’ לבין הסגנון התרבותי במסגרתו כל אחד מאתנו בוחר לממש רצון זה.
הרב זילברמן קיים בנפשו את הפסוק “חבר אני לכל אשר יראוך” כפשוטו – לא ‘לכל אשר שייכים לקבוצה שלך’, אלא ‘לכל אשר יראוך’ באשר הם. לתלמידיו שבקרב הציונות הדתית אשר באו לשאול אותו האם לשנות את צורת הלבוש, צבע הכיפה וכיוצא בכך ולהפוך לחלק אינטגרלי מהציבור החרדי, נתן תשובה מושכלת איש איש לפי עניינו ומצבו, כאשר שני גורמים מנחים אותו במתן התשובה – כיצד יוכל אותו אדם לעבוד את ה’ בצורה הנכונה ביותר, וכיצד יוכל להשפיע על אחרים בצורה הטובה ביותר לעבודת ה’. היו כאלו שהמליץ להם לעבור לציבור החרדי, בעוד שלאחרים המליץ שיותר טוב שישארו בציבור הדתי-לאומי. תמיד בחן מהי העצה הנכונה עבור אותו אדם לאור מכלול הנתונים.
כזה היה הרב זילברמן – איש האשכולות ואיש המשקלות. תמיד שקלל את הנתונים, ואף פעם לא נטה לקיצוניות שאינה במקום. רק אנשים שטחיים שאינם מבינים – סברו כי מדובר באדם קיצוני, אך לאמתו של דבר לא היה אדם שקול ממנו. נוהג היה לומר, כי הוא לא מתפעל כאשר מספרים על מישהו שבמשך ששים שנה לא הפסיד תפילה בהנץ החמה. וכי מעולם לא הייתה לו מצוה שהיה חייב לעסוק בה בכל השנים הללו, ואשר הייתה דחופה יותר? אף פעם לא הוצרך ללוות ילד לבית חולים, או יולדת? “ממה אני כן, מתפעל?” – היה שואל, ומשיב – “ממי שכמעט ולא הפסיד ותיקין במשך ששים שנה. אדם כזה עובד את בורא עולם ולא את השמש…”. גם בהנהגה זו היה נאה דורש ונאה מקיים, כפי שהעידו כל אלו שהכירוהו.
ככל שחולפות השנים, מרגישים יותר את החסרון. מרגישים אותו בחיי הפרט, ומרגישים אותו בחיי הכלל. במיוחד כיום, כאשר השטחיות חוגגת ובנקל מצליחים כל מיני שועלים קטנים להפריד בין יראי ה’ ולשסות ציבורים זה בזה – ראוי להעלות את זכרו של הרב זילברמן ולזכור, כי דווקא מתוך הלימוד המעמיק והעמדת העיקר של עבודת ה’ לפני כל דבר אחר – מגיעים לאהבת ישראל אמיתית, כי האמת והשלום אינם אויבים זה לזה – הם משלימים האחד את השני, ובלבד שמלבנים אותם כראוי.
סמוך לכתיבת הדברים נודע לנו על פטירתה של הרבנית הצדקנית מרת שולמית שוורץ, אשת חבר למורנו הגאון רבי יואל שוורץ זצ”ל, איש אשכולות נוסף שלא זע ולא חת, אהב את ה’, את עמו ואת ארצו בכל לבו, למד ולימד, זיכה את הרבים במסירות וסבל רדיפות על אהבתו את האמת. אשתו הצדקנית עמדה לצדו בגבורה במשך כל השנים – יהי זכרה ברוך!
הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או