התורה אינה תלויה במשה רבנו, ‘וכמעט על זה נכלל כל ספר דברים’ – משך חכמה
משך חכמה שמות ל”ב י”ט:
ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וישבר אותם תחת ההר. הענין, כי התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות א”י וירושלים כו’ המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה, ולכך אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן והיא שוה בא”י ובחו”ל [לבד מצות התלוים בארץ], וכן הוא שוה בין לאדם הגבוה שבגבוהים, משה איש האלהים להשפל שבשפלים, ואם יעבור אחד מהמה על אחת ממצות ה’ דת אחד לו עם השפל שבשפלים, ומשה לא קראו התורה רק סרסור (ע’ דברים ה, ה) אבל אין התיחסות התורה לו, והתורה היא מחויבת המציאות, כי קוב”ה ואורייתא חד (זוהר פ’ אחרי עג) וכמו שהוא מחויב המציאות כן התורה, ומציאותה אינו תלוי רק בעילת העילות ית”ש. והנה דל השכל קצר ידו להשיג מציאות מחייב המציאות בלתי תכלית ובלתי מושג, ולכך חתרו להם מסילות לעשות צורות ודמיונות או כונים למערכת שמים לאמר זהו המרכבה לאלקות וזהו המשגיח והמסבב כל הענינים בעולם, ולו עבדו וזבחו והקטירו, ורקודי הנפש ורתיחות הדם נתהוה ממושג מוחשי ונראה. והמה כאשר ראו כי בושש משה נפלו מאמונתם ובקשו לעשות להם עגל ולהוריד על הצורה ההיא רוח ממעל ולשפוט ע”ז כי הוא מרכבה לאלקות והוא המשגיח בעולם השפל והוא העלם ממצרים וזה הי’ גם חטא עגלי ירבעם יעוי”ש היטב למתבונן.
וע”ז צווח משה ככרוכיא האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה’ עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל, חלילה גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שנוי חלילה,והראיה כי ל”ח שנה שהיו נזופים במדבר לא היה הדבור מתיחס למשה, (מכילתא בא ה) ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה ענינים קדושים בעצמם, חלילה, השי”ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית (ע’ הושע ו, ז) הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה (ע’ יחזקאל ז, ב), וטיטוס נכנס לקדש הקדשים וזונה עמו (גטין נו:) ולא ניזוק כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זנתה כלה בתוך חופתה (ע’ שבת פח:) המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם ויוחס לו העבודה והכניעה רק השי”ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת ולו נאוה תהלה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד צווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם הי”ת בלבד, והכרובים חלילה אין להם עבודה ושום מחשבה וענין רק זהו כמו הקברניט רוצה לדעת הרוח לאן נוטה עושה תורן, כן עשה הבורא יתברך סימנים וציונים להודיע אם ישראל עושין רצונם של מקום בזמן שפניהן איש אל אחיו כו’ (בבא בתרא צט) ודו”ק. ולכן אין בארון רק לוחות והס”ת, והכרובים המה מבחוץ על הכפורת לא בארון רק שמורים למציאות המלאכים כמבואר במורה ח”ג פרק מ”ח.
וזהו ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות [וראה כי גדל טעותן עד אשר לא חשבוהו לספק כלל, כי לא רצו לעמוד אולי ירד משה ולהביט מרחוק על ביאתו, רק היו משוקעין בטעותם בתועבות העגל אשר חשבוהו לאלקי] הבין טעותן ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, ר”ל כי אין שום קדושה וענין אלקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית”ש, ואם הביא הלוחות היו כמחלפים עגל בלוח ולא סרו מטעותן, אולם כאשר שבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה’ ותורתו הטהורה. וזה דברי (הגמ’) [המדרש] (שמות רבה מב-ו) בכל מקום ומכילתא (יתרו יט-ב) שגם על עת עמידת בהר נאמר (ובלבבם) [ובלשונם] יכזבו כו’ (תהלים עח, לו) שעדיין לא נחקק בתוכם הציור האמיתי להאמין בנמצא מחוייב המציאות בלתי מושג ובלתי מצויר, ולכך טעו בעגל.ובלוחות הראה להם לעקור מהם כל דמיון כוזב והפליא לעשות משה רבינו בשבירת הלוחות, ולכן נתן לו הקב”ה יישר (שבת פז) שאמר לו הקב”ה פסל לך שני לוחות אבנים כו’ וכתבתי על הלוחות כו’ אשר שברת, היינו ג”כ להיות לאות על השורש שלמדת להם בשבירת הלוחות, וזה כי לוחות ושברי לוחות מונחין בארון (בבא בתרא יד:) ולהורות כי הראשונים אשר מעשה אלקים המה כמשמעו הוא בכבודו עשאן, רש”י, המה שבורים, ולוחות שפסל משה המה השלמים, להראות כי אין בנברא קדושה בעצם רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא ית”ש הקדוש הנמצא האמיתי הבורא הכל ית”ש וזכרו. וכמעט ע”ז נכלל כל ספר דברים להזהירם בזה כי לא ראיתם כל תמונה וכו’ השמר לך כו’ כו’ (דברים ד, ט. טו) ודו”ק.
ולפ”ז גם זה מכלל הטעות, שאמרו שמשה העלן מארץ מצרים, ולא משה העלן, רק היה השליח לדבר לפרעה, אבל הקב”ה בהשגחתו הפרטית העלן, ולכך אמר הקב”ה לך רד כי שחת עמך, במה שחת, שאמרו אשר העלית מארץ מצרים. שגם אותך חשבו לאלקי וכאילו היית מעלה אותן ממצרים בכח אלקי בלתי השגחתי הפרטית, וזה רעיון יקר. ולכן בחוקת (כא, ה) כי אמרו למה העליתונו שניהן שוין, באו אז הנחשים ונשכום יעו”ש ברש”י ודו”ק.
ובזה מבואר דברי התו”כ סוף פרק א’ (ויקרא ג) דבר אחר משה משה, הוא משה עד שלא נדבר עמו הוא משה משנדבר עמו, דכוונתו אל הענין שביארתי, שלא היה למשה שום ענין או כוח להשפיע לאחר שנדבר עמו, לבד מה שרצה הקב”ה בכל פרט כפי הצורך להנהגה הנסיית לאותו שעה, אבל התורה היא מציאות זולתו. ועיין ק”א ומש”כ נראה נכון ודו”ק.
…
וראה משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו כו’ שלא היה להם ארון וכרובים ומקדש, שקראו קודם שנבנה המשכן, וכן שמואל במצפה בלא ארון ומקדש וכרובים, רק שמרו עדותיו וחוק נתן למו הוא למשה ואהרן במצוה לבנות משכן ולשמואל לבנות מקדש וכמו שמסר לדוד מגילת בהמק”ד [ירושלמי מגילה פ”ק], (ה”א ב:) לכן רוממו ה’ אלהינו והשתחוו להר קדשו אבל לא מן המקדש אתה ירא רק כי קדוש ה’ אלקינו שהוא המקדש כי הנקראים בשמו ודו”ק.
ובאמת שהעיקר שלבורא יתברך ראוי להתפלל ואין ראוי להתפלל לזולתו עם העיקר שהבורא יתב’ בורא ומנהיג לכל הברואים, המה עיקר אחד, כי כל עיקרי הטעותים שלהם היה בחשבם כי הבורא יתברך אינו מנהיג בשפלים ומשאתו יעצו להדיח, כי אי אפשר למשכיל לאמר כי כל הענינים נפלו במקרה כדעת האוילים, ועל כרחך כי יש מנהיגים בנבראים אשר הבורא לגודל זכות בריאתם מסר להם ההנהגה בתבל, ואם יעבדום וימסרו נפשם בפעולות וענינים אשר מראה כי כוסף הנפש להם ודבוק להם בכל כונתו אז ימשוך להם טוב וכל שמן וכדברי הנשים הארורות, (ירמיה מד, יח) אבל באמת כל התבל מושגחת כולה בהשגחה פרטית מעתיק יומין הבורא יתעלה בעצמו, ולו אין חילוק בין תולעת קטן שבים לכל הנבראים ואישים העליונים, מט”ט שר הפנים ומיכאל לבוש הבדים, כי רחוקים המה מאתו בתכלית ההשואה, מי שיכול להשיג מציאות הבורא יתברך מושגח מאתו שוה עם מט”ט שר הפנים ולא נופל זה מזה, ולא יכול שום מלאך לעשות לנו דבר בלתי רצון הבורא בפרטיות מאומה, וכמו שלא נופל דג קטן מדג הגדול בעצם בריאותו וכן לא נופל המורכב בד’ יסודות מהשמש המורכבת ביסודות מזהירים, ככה לא נופל בן תמותה איש כמונו בעצם ולא נכנע מאישים העליונים הפשוטים ונבראים מעצם רוחני פשוט, וכולנו כאחד שוים ומושגחים בפרט ונבראים מהנמצא האמיתי בהחלט הבורא יתברך שמו, א”כ אין שום תפילה ושום קדושה בעצם מבלי הבורא יתברך ברצונו והשגחתו הפרטית בכל עת בלי הפסק, וכולם בטלים במציאותן אל הבורא יתברך ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין, ואמר בפשוט, מה למעלה מה שהוא למטה, מה לפנים מה שהוא לאחור (חגיגה יא:), שהבורא יתברך הוא ראשון והוא אחרון, הוא לפנים ולפני ולפנים, וזה שאמר שמע ישראל ה’ אלקינו (דברים ו, ד), היינו הבורא יתברך משגיח בפרטיות והוא אלקינו בכל פרט ופרט, לכן תדע כי ה’ אחד, ואין אלקי זולתו כאשר ביארנו.
ויש להאריך בזה ואכ”מ.