Just one example, due to a lack of time, but the phenomenon is universal.
Step One: Arizal says Techeiles is only at the time of the Mikdash.
Step Two: Find later authorities implicitly quoting the Arizal without explicit attribution, because the sole source is well known.
E.g., the Noam Elimelech Parshas Vayeshev:
… למען תזכרו פירוש הזכירה השנית הוא לאחר שתעשו כן כנ”ל אזי תעלו את כל המצות שעשיתם עד הנה תעלם למעלה למעלה לרצון להם לפני השם יתברך ברוך הוא וזהו ופתילך רוצה לומר שהשכינה מבקשת מהקדוש ברוך הוא שהוא יעזור להם לישראל שיהיה להם לזכרון הפתילים שיבואו למדרגה הנ”ל לקיים מצותיו ולהיות תמיד בתשובה כי קשה להם מאוד לבא למדרגה זאת מעצמם ובפרט בגלות המר אין לנו תכלת רק חוטי לבן רמז שאנחנו צריכין לעבוד השם יתברך בכל כחנו לעורר רחמים דהיינו לובן ולזה צריכין סעד לתומכם.
Step Three: Discount the obvious explanation of the Arizal (no need to elaborate here) since we now have “two” sources saying the same thing, when in fact we only ever had one, and upon reflection, we are currently left with exactly zero (0.0).
Rabbi Ovadya Yosef zatzal, for instance, does this all the time.
The principle is that being “מישב” an idea sounds less and less plausible (“דוחק”) when you have multiple sources that require the yishuv. The fallacy here is that, in fact, the later authorities are simply echoing the primary source and probably basing themselves on its authority (see: סוגיא בדוכתא עדיפא), and whatever explanation borne by the original source, especially historical understanding of circumstances, easily applies to all (or almost all) its echoes.