ישועה לכלל ולפרט – אע”פ שאינו ראוי

ס’ שמירת הלשון ח”ב פרק י”ט על פר’ שלח:

ועל הטענה הראשונה, שאתם אומרים, שהבטחת הקדוש ברוך הוא בנתינת הארץ היא דוקא אם נהיה צדיקים, היא טעות מעקרה. הקדוש ברוך הוא אינו מדקדק על האדם לומר, אושיעך רק באפן שתהיה צדיק, רק אומר לו, לא אושיעך אם תהיה מורד, חס ושלום, ולזה סימו יהושע וכלב ואמרו (שם ט’), “אך בה’ אל תמרדו”. וכל זמן שאין אדם מורד בהקדוש ברוך הוא לעקר מצותיו בכונה, יוכל לקוות לכל טוב.

לקוטי הלכות [לא של הרב מראדין!] הל’ תפלין הל’ ו’ סוף סקל”ו:

… וכן כל אדם כשרוצה להתקרב להשם יתברך שהוא בחינת יציאת מצרים, כי באמת עקר הגאלה היא רק בחסדו הגדול כנ”ל ולפעמים מתנכל הבעל דבר והסטרא אחרא ומעקם לבו בבחינת קטנות הנמשך ממחין דקטנות ונדמה לו כאלו הוא ענוה. ורוצה לרחקו ע”י זה מהשם יתברך, דהינו שאומר בלבו וכי ראוי אני שיעשה השם יתברך לי נסים כאלה הלא אני יודע חטאי ופשעי המרבים ומחמת זה אינו מאמין בדברי הצדיק הרוצה לגאלו ולהשיבו באמת להשם יתברך. וכמו שמצינו כמה וכמה שנתרחקו ע”י זה מחמת שהם יודעים לכלוכם וטנופם בעונות, רחמנא לצלן, אינם מאמינים בכח הצדיק שאפשר לגאלם. ובפרט כשבא עליהם איזה יסורים ומרירות ומניעות בגוף ונפש וכו’. הם אומרים בנפשם הלא אני רואה שאין השם יתברך רוצה לקרבני, כי בודאי אי אפשר לקרב פגום כמוני. נמצא, שבתחלה מתחיל הבעל דבר בדרכי הענוה, אבל הוא מהפך דברי אלקים חיים ורוצה להכשילו על – ידי בחינת מחין דקטנות לעקם לבו ע”י זה יותר מהשם יתברך כנ”ל, כי כך דרך הבעל דבר שמתלבש באיזה אמת לפנים ואחר כך מהפך השורה ח”ו, על – כן צריכין להשמר מאד מזה שלא יפל ויתרחק ע”י ענוה רעה כזאת, כי באמת בודאי צריך האדם לידע חסרונו שאינו ראוי לגאלה ולהתביש בעצמו הרבה, אבל לא שיתרחק ע”י זה ח”ו, רק אדרבא, יאמר בלבו בודאי אני רחוק מאד מאד מגאלה וישועה לפי מעשי הרעים, אבל אני בטוח בחסדו הגדול והנפלא ובכח וזכות הצדיקי אמת שהשם יתברך יעזר לי ויעשה עמי חסד תמיד כאשר עד הנה עזרנו הרבה ואני מחיב להאמין בדברי הצדיקים שגלו לנו טובו וחסדו הגדול יתברך שבודאי יגמר עמנו כרצונו ויגאלנו גאלה שלמה כאשר הבטיחנו אע”פ שאיני כדאי כלל…

ובאמת עקר כל הנסיונות שנסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא נמשכו מבחינה זאת, כי דור דעה בודאי האמינו בהשם יתברך שיכול להשפיע להם כל דבר, אך הבעל דבר עקם לבם ע”י בחינת מחין דקטנות עד שאמרו בלבם, וכי אנו ראויים שיתן לנו לחם ומים במדבר בדרך נסים כאלה ובפרט בעת שראו שבאמת יש להם יסורים גדולים וחסרונות, כגון כשהלכו ג’ ימים בלי מים שאמרו, הלא אנו רואים בעינינו שאין אנו ראויים לגאלה שלמה. ומחמת זה נמצאו קצת שלא האמינו בדברי משה ואמרו, המבלי אין וכו’. ואמרו, מי יתן מותנו בארץ מצרים וכו’ מחמת שלגדל חסרונם שידעו בעצמם אמרו שאינם ראויים לנסים כאלה. ובאמת שגו בזה מאד, כי זהו קטנות דסטרא אחרא, כי בודאי צריכין להכיר חסרונו ואע”פ כן כן יבטח בה’ ובצדיקי האמת, כי השם יתברך יעזר לו בחסדו הגדול וכנ”ל. וכן מבאר בילקוט ראובני על פסוק (שמות ו’), “ולא שמעו אל משה מקצר רוח”. כלומר משום דחזו דלא הוי בהון עובדין דכשרין וטבין וכו’, עין שם. וכן מבאר עוד במקום אחר הינו כנ”ל. שעקר פגם האמונה שלהם היה מחמת ענוה פסולה הנ”ל שהוא בחינת מחין דקטנות כנ”ל. ועל – כן באו לפגם גדול כל כך שלא שמעו אל משה, הינו כנ”ל.

הערה: לא עיינתי כלל לפני ואחרי וכו’ בשתי הספרים הנ”ל, וסמכתי על הקוראים. אם יש הערות אשמח לשמוע.