העורך Editor

ראו כיצד החתם סופר אינו מצדיק ח”ו את הרוע כלל וכלל, אלא נוקט שנתקלקל באורך הזמן

חתם סופר חולין ז’ א’:

ופה מצאתי מקום להרחיב הדבור מה שאלצני הנה השל”ה וכל גדולי ישראל צווחי’ כי כרוכי’ על החילוקים הנוהגים בבעלי ישיבה ואומרים שהם מבלי עולם. והנה דבר זה נתפשט בתפוצות ישראל מאוד מאוד וכל רואיו ומביניו יכירו כי לכאורה שוא והבל הוא. וחלילה לנו לחשוב כן על צדיקים וטובים קדמונינו שהנחילו לנו ירחי שוא ומשאות מדיחים איך לא סקלום אנשי דורם אז כשהתחיל לקלקל. ואם תאמר הי’ מה שהי’. אתה נותן מקום למינים לרדות דלמא גם תפילין וכיוצא בו התחיל בדור מן הדורות ולפנים לא הי’. חלילה לחשוב. אבל אומר אני החילוקים דרכם בקודש וממעיין הקודש יצאו אלא שנתקלקל באורך הזמן. וטרם כל נחקור על שם זה חילוק מה שמו מה תאמר אבל הוה יודע דעיקר שמוש התלמידים אצל רבם הוא לדמות מילתא למילתא. וז”ל הרא”ש הובא בב”י בבד”ה בי”ד סי’ רמ”ב וי”ל דעכשיו נמי אין כל מעשה בא בגמ’ אלא שמדמה מילתא למילתא ואיכא למיחש שמדמה מה דלא דמי עכ”ל שם. ועל זה נהגו כשאדם מחדש דבר אומרים בלשון אשכנז גלייך או אום גלייך פי’ דומה או אינו דומה שהדמיון עולה יפה או אינו עולה יפה. והיות הסברות עמוקות ודקות בחוט השערה לחלק בין זה לזה ועי”ז יתרצו כמה קושי’ שיודע לחלק ביניהם מה שהי’ בעיני התלמידים דומין זה לזה יבוא רבו וחקרו שאין זה דומה ומורה להתלמידים הסדק שבין זה לזה וזה הוא חילוק שהי’ רב מראה לתלמידים החילוק וההפרש בין הסברות שהי’ נראה להם במושכל הראשון שהם דומים זה לזה ומזה ילמדו דרך האמת בהוראה. ואמנם בעו”ה נתקלקלו הדורות ואדרבא החליפו הנ”ל בפלפולים חריפים ומשוננים ואינם משגיחים אם דומה או לא רק שיהי’ חריף וחדוד או לשיטתו אעפ”י שאם יעיין שפיר אין זה שיטתו שהחילוק רב ביניהם. עד שבעלי החריפים האלו הם המורים בחריפותם. והי לך לשון הריב”ש סי’ רע”א אבל אין צריך לידע כל הוית התוספת וגליוניהם ולמירמי דוקלי ולזקוף להו. וכמה חכמים ראינו בעינינו מפולפלים וחריפים בהוית דמעיילי פילא בקופא דמחטא ועל כל קוץ וקוץ אומרים תילי תילים קושיות ותירוצים ולפום חורפא לא סלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא ואומרים על אסור מותר ועל מותר אסור עכ”ל הריב”ש שם.

והנה אחז”ל לעולם יעשה אדם עצמו כשור לעול וכחמור למשאוי בדברי תורה והענין כשור לרדיא המשדד עמקים וכרוב ותני ומעיין ודולה מים מבארות עמקים והוא החריפות. ואחר שברר שמועותיו וטחן וברר לסולת סולת נקי’ יהי’ כחמור למשא לישא אלומותיו כחמור נושא ספרים. ואם זה השור יחרוש וישדד במישור. אח”כ בעליו יבצור ויזמור. וישאהו על גביו כחמור. אך מאוד צריך להזהר שבין החרישה והאסיפה יברור ויזרה ברחת ומזרה אבל לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו. ה’ יודע כי כעין האמור למעלה הבנתי מקיצורי דברים ורמיזותן של רבותי הקדושים זצ”ל אלא הם שמו מחסום לפיהם ולא גילו אלא ברמז לצנועי תלמידהם. ואני עני וכואב מקום הניחו לי להתגדר בו וה’ הטוב יכפר בעדי.

ודוק היטב!

Of the Idiotic ‘Animal Spirits’ NOTHING TO FEAR Phrase

Quote from historian Gary North:

Roosevelt’s [inaugural address] is remembered, mainly because of its phrase, “we have nothing to fear but fear itself.” In the context of 25% unemployment, the closing of thousands of rural banks, and the seeming imperviousness of the depression to government action, that was a ludicrous statement. In fact, later in the speech, Roosevelt said as much, but that is not what we recall of his rhetoric.

Read the rest of it here…

בחייך! מתי נשבעתי?! בחיאת רבק

הרב אבן עזרא שמות כ’ ו’:

לא תשא את שם ה’ אלהיך…

והנה טעם לזכור השם, כי כאשר הוא השם אמת, כן יהיה דברו אמת. והנה אם לא יקיים דברו כאילו מכחיש את השם. ומנהג אנשי מצרים עד היום, אם ישבע אדם בראש המלך ולא יקיים את דברו הוא בן מות, ואלו נתן כופר משקלו זהב לא יחיה, בעבור כי הוא בוזה את המלך בפרהסיא. אם כך למלך בשר ודם, כמה אלף אלפי פעמים חייב אדם להישמר שלא תכשילהו לשונו לתת את פיו לחטיא את בשרו לזכרו לשוא.

והנה ראינו בעבור שנשבעו בני ישראל ברבים על דבר פלגש בגבעה, ושם היה פנחס הכהן, ומצאנו שנהרגו העוברים על השבועה (שופטים כא ה). וכן אנשי יבש גלעד אנשים ונשים וטף (שופטים כא י). וכן לא יעשה אפילו במחללי שבת. וגם ראינו שבקש שאול להרוג יהונתן בנו, והוא לא שמע השבועה (שמואל א יד מד). וראינו שהביא השם רעב לארץ בעבור שאול וביתו, שעברו על שבועת הנשיאים שנשבעו לגבעונים (יהושע ט טו). וכאשר נהרגו בית הדמים, אז (שמואל ב כא יד): “ויעתר ה’ לארץ”. ושלמה אמר לשמעי (מלכים א ב מב): “הלא השבעתיך בה'”.

…

ורבים חושבים, כי הנושא השם לשוא לא עשה עבירה גדולה. ואני אראה להם כי היא קשה מכל הלאוין הבאים אחריו. כי הרוצח והנואף, שהם עבירות קשות, לא יוכל כל עת לרצוח ולנאוף, כי יפחד. ואשר הרגיל עצמו להישבע לשוא, ישבע ביום אחד שבועות אין מספר. וכל כך הוא רגיל בעבירה הזאת, שלא ידע שנשבע. ואם אתה תוכיחנו למה נשבעת עתה, אז ישבע שלא נשבע, מרוב רגילתו בה, כי לפני כל דיבור שידברו יקדימו השבועה, והוא להם לשון צחות. ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות ולהוסיף מכה על מכותינו. ואני אראה שיגעונם, כי הרוצח, אם רצח אויבו, מלא תאותו בנקמתו, גם הנואף כן לפי שעתו, והגונב מצא הנאות לצרכו, ועד שקר להתרצות או להתנקם. והנה, הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה, הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה שיש לו.