העורך Editor

Real Scientists Can Be Muzzled…

“I do not like the pretensions of Government — the grounds on which it demands my obedience — to be pitched too high. I don’t like the medicine-man’s magical pretensions nor the Bourbon’s Divine Right. This is not solely because I disbelieve in magic and in Bossuet’s Politique. I believe in God, but I detest theocracy. For every Government consists of mere men and is, strictly viewed, a makeshift; if it adds to its commands ‘Thus saith the Lord’, it lies, and lies dangerously.

On just the same ground I dread government in the name of science. That is how tyrannies come in. In every age the men who want us under their thumb, if they have any sense, will put forward the particular pretension which the hopes and fears of that age render most potent. They ‘cash in’. It has been magic, it has been Christianity. Now it will certainly be science.

Perhaps the real scientists may not think much of the tyrants’ ‘science’– they didn’t think much of Hitler’s racial theories or Stalin’s biology. But they can be muzzled.”

C. S. Lewis

חכמת קהלת – דרוש נגד אשליות

העולם אומרים שספר קהלת עסוק רובו בשלילה, א”כ, מה תועלת יש בה לבעלי מעשים “כמונו”? אנחנו כבר יודעים שחוץ מתורה ומצוות הבל הבלים הכל הבל! למה לי קרא?

לע”ד התשובה היא, שקהלת סובב ליאש מאשליות “על כל העמל” למעלה מן השמש.
כהקדמה, הנה לרבי יונתן בילקוט קהלת פרק א’ רמז תתקס”ה, “שיר השירים כתב תחלה ואחר כך משלי ואחר כך קהלת”, ומייתי לה רבי יונתן מדרך ארץ, “כשאדם נער אומר דברי זמר, הגדיל אומר דברי משל, הזקין אומר דברי הבלים”. ועכ”פ, “הכל מודים קהלת בסוף אמרו”.
היינו דשה”ש משמע שהעולם באמת רובו זכויות רק צריך “להשתפר” בכל עת, עיין אמו”ב חזו”א פרק ג’ כ’, הדוד בורח וחוזר, וכו’. וספר משלי ג”כ עוסק הן בנסיון הרע והן בחזוק הטוב.
אבל טוב משניהם ספר היראה, קהלת אשר תאחז בזה וגם מזה לא תניח. ועל כן קהלת נקרא “ע”ש שקיהל חכמות הרבה”, ובלשון חכמה, או “דיאלקטיקה”, כמ”ש חז”ל, “שדבריו סותרין זה את זה” בהוה אמינא.
וכך היא המידה:
“אי לך ארץ שמלכך נער”, כי “הילדות והשחרות הבל”. מתחילת ברייתו של אדם העולם דומה עליו כמישור, “לא מנעתי את לבי מכל שמחה”, זמירות היו לי חקיך, ו”דרך הוא בהולך ללמוד שנעשה אדם גדול”. “הנך יפה במצוות הבית בחלה תרומה ומעשרות, הנך יפה במצוות השדה, בלקט שכחה ופאה ומעשר עני וההפקר, הנך יפה בכלאים”, וכו’ וכו’. כמ”ש הגרי”ס שבצעירותו רצה לתקן את כל העולם, וכו’. שה”ש כמליצת “מיטב השיר הוא כזבו”.
אבל בטחונו בנצחונו הוא פתי, “ויוסיף דעת יוסיף מכאוב” עם תוספת השנים. קהלת אמרה בסוף ימיו, ו”הרואה… קהלת יצפה לחכמה” (ברכות נ”ז ב’).

קהלת ממשמש בעיקר “על כל נעלם”. שם נאמר, “טוב אחרית דבר מראשיתו טוב ארך רוח מגבה רוח”, שלעת זקנתו האמת טופחת בחשבון נפשו (רש”י קהלת פרק ז’ כ’), נגד גאות ה”התחזקות” של שקר. ונראה כשגגה שיצא מלפני השליט, ש”לב בני האדם מלא רע”, עיין רש”י ספ”ז. מקרה א’ לת”ח ומקרה א’ לע”ה, “ולמה חכמתי אז יתר”. א”ל רבא לרבנן, במטותא מינייכו לא תירתון תרתי גיהנם. “ברעות נפשיה לקטלא נפיק וצבי ביתיה לית הוא עביד” ולפעמים אף ערום ישוב ללכת כשבא, ברכות ריש כ”ט א’.

אלהים עשה את האדם ביצר לבקש “חשבונות רבים”, וא”א לעקור הטבע ממש, ע”ד סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח. “יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעלמים אשר היה מלפננו”, כלומר, ממ”נ או שהשיטה החדשה להצלחה אין זה חדש או שהמרדף אחר תיקון האדם ו”צדק קוסמי” רעיון רוח. ועל כן “ביום טובה היה בטוב וביום רעה ראה”. ומניעת אשליות היא חלק מסוד השמחה (תיבה שנמצאת הרבה במגילה זו), לכן קוראים בקהלת בזמן שמחתנו.
גם “אל תהי צדיק הרבה”, וטוב לשמוע גערת חכם משיר השירים בלבד ב”דביקות” כסל, כי טוב כעס משחוק וטוב לכת אל בית אבל באשר הוא סוף האדם. ומאידך, “ואל תרשע הרבה”, אלא “ואת מצותיו שמור” כפשוטו ממש, וסור מרע. “מעוות בחייו לא יוכל לתקון משמת, מי שטרח בע”ש וכו'”, פרש”י א’ ט”ו.
אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו, ו”התשוקה היא יותר מההשגה” בפועל. א”כ מצד אחד, “בכל עת יהיו בגדיך לבנים וגו’, כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה”, ומונה כ”ח עתים לכל חפץ בפ”ג. רק אל נא תרמה את עצמך ב”ימי אהבה” כאילו לא יבאו “ימי שנאה”.

ועיין ילקוט שם י”א סוף רמז תתקפ”ט, ודע כי על כל אלה, רבי חייא רבה ור”ש בן חלפתא, רבי חייא אמר ללסטים שברח מפני הקוסטינר, אמר ליה המעט בריצה שלא תתיגע בחזרה, ע”ש. ולעולם ירגיז יצר טוב על יצר הרע עד אשר תשוב הרוח לאשר נתנה ומה בשאול אשר אתה הולך שמה, כמ”ש ר’ זירא, “בכל עצב יהיה מותר” כתיב, כי על כל אלה יביאך במשפט.

האדם דש בעקביו “אשר גם אתה קללת אחרים” וכיוצא, ק”ו בהרהור עברה או דקות המחשבה (ע’ רש”י על והסר כעס מלבך). ואם מנהיג אחרים ל”ע, “מקום הצדק שמה הרשע”, כי ז”ל אדר”נ ספל”ו, שבעה אין להם חלק לעוה”ב ואלו הן לבלר וסופר וטוב שברופאין ודיין לעירו וקוסם חזן וטבח. ע”כ. וע’ חזו”א אמו”ב פרק ד’ י’. וסביביו נשערה מאד, שהקב”ה מדקדק וכו’.  גם מי שאפשר לו למחות בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו. ואל תאמין בעצמך עד יום מותך.

עיין חובות הלבבות (שער עבודת האלהים) עד היכן הדברים מגיעים:
והחמישי – כי מצוות התורה יש תכלית למספרן, והן מגיעות עד סך ידוע, והוא תרי”ג מצוות, אך מצוות השכל כמעט שאין להן תכלית, כי בכל יום יוסיף האדם דעת בהן, וכל אשר תוסיף הכרתו ויבין טובות האלהים ועוצם יכלתו ומלכותו, יוסיף להיכנע לו ולהישפל לפניו. ועל כן אתה רואה דוד, עליו השלום, מתחנן אל האלהים להעיר אותו עליהן ולהסיר מסך הסכלות מעל עיניו, כמו שאמר: גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך: הורני ה’ דרך חקיך – הדריכני בנתיב מצותיך – הט לבי אל עדותיך, ואומר: לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד, רצה לומר: כל מה שאנו חייבין מעבודתך על התמדת טובותיך, אין קץ לו, מפני שאין קץ לאופני טובותיך עלינו. וכבר נאמר על קצת הפרושים, שהיו כל ימיהם בתשובה, מפני שהיו מחדשים בכל יום תשובה בעבור תוספת הכרתם בגדולת האלהים בכל יום וקיצורם במה שהם חייבים לו מן העבודה בשעבר, כמו שאמר דוד, עליו השלום: יום ליום יביע אמר ולילה ללילה יחוה דעת, ואומר: פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך.
ומה שדנים במחשבה את אחרים, עיין מ”ש הרב יצחק ברנד שליט”א על המקרא יחזקאל ט”ז, “גם את שאי כלמתך אשר פללת לאחותך בחטאתיך אשר התעבת מהן תצדקנה ממך”. (ואכמ”ל במדרון ההשקפה ההפוכה מכ”ז.) ובאמת אין קץ לאשי חובותינו ואין מספר לניחוחי אשמתנו וכו’ רק לעולם “יראה אדם עצמו” כאלו חציו חייב וחציו זכאי ו”כאילו” היו ישראל מחצה צדיקים ומחצה רשעים, שנא’ וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, וע’ רש”י רפ”י. דין שמים נורא הוא, מכל שכן קיום כלליות התורה, כי זה “כל האדם”.
נמנו וגמרו, נוח לו שלא נברא משנברא, הוי “טוב ממנו הנפל” שלא ראה את השמש, עי’ פרש”י על כל הפרק שם (רק שאם חי בע”כ, יספיק למות מתוך תשובה). טוב הכלב החי מן האריה המת, אבל “טוב אשר לא תדר משתדור ולא תשלם”).
שפיל לסיפיה: המקרא לא מסיים כמו הבעל-קורא, ושמר תורה אשרהו, אלא חותם בגמול, ועוד ברעתו.
“סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.
כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע.”
הרי כי אין הספר לאשר “לא ידע ללכת את עיר” בלבד, אדרבא, אזן ותקן לחכמים. הקב”ה יהיב חכמתא לחכימין, כלומר פרדוקס הפיכחון: “אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני”. ואמרו חכמינו ז”ל עה”כ ולבית יעקב חטאתם, אלו ת”ח.
והחי יתן אל לבו!

הכותרת ע”פ דברי ישעיהו ליבוביץ, “אופייה של יהדות-ההלכה הוא אנטי-מליצי, אנטי-פאתטי, אנטי-חזוני, ובעיקר – אנטי-אשלייתי“.