הפך לבם לשנוא עמו – כשה’ מדבר אלינו באמצעות הגויים

הפך לבם לשנוא עמו – כשה’ מדבר אלינו באמצעות הגויים

יום חמישי, ט’ כסלו התשפ”ז
יעקב אבינו – בחיר האבות – הולך לחרן ועושה חיל, מקים משפחה, צובר רכוש, והופך להיות גורם בעל משמעות. בתחילת הפרשה הבאה, פרשת וישלח, הוא מתאר זאת בתמציתיות -“כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת” (בראשית לב יא). לא היתה קלה דרכו להגיע למעמד הזה. בניגוד לאביו יצחק, שאת אשתו קיבל דרך עבד אברהם שעשה בשבילו את העבודה ולפרנסתו זרע ומצא מאה שערים, יעקב עמל קשות הן עבור נשיו והן עבור רכושו. הוא נאלץ להתמודד עם גדול הרמאים לבן הארמי, לספוג את ההתעללות שלו ולקיים אתו יחסי עבודה בלתי הוגנים בעליל, המנוגדים לכל הכללים המקובלים, שלא לדבר על הרמאות הגדולה שעולל לו עם בנותיו. ועדיין – על-מנת לשוב אל ארץ ה’, אל הארץ בה שכן יצחק אביו ושברכת אברהם, לה זכה בסוף הפרשה הקודמת, נכרתה עליה, היה זקוק יעקב לדחיפה משמעותית, כפי שמתואר בתחילת פרשתנו (לא א-ג) –
“וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה. וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יַעֲקֹב שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ”.

יעקב רואה את ניצני האנטישמיות – בני לבן מתלוננים למה יש לו יותר מדי כסף, הוא מנצל אותנו, הוא לא שייך לכאן, מה פתאום הוא מרויח על חשבוננו, זה לא המקום שלו. גם לבן עצמו – אין פניו עמו כתמול שלשום, ועדיין – עד שה’ לא מתגלה אליו ואומר לו במפורש לשוב אל ארץ אבותיו ואל מולדתו – הוא לא קם ועושה מעשה. גם בגלות מצרים היתה לנו הבטחה שיוסף דאג שתועבר מדור לדור – “וא-להים פקוד יפקוד אתכם” (נ כד), ועדיין לא נקטו בכל פעולה מעשית במשך דורות, וגם כשהגיעו מים עד נפש וזעקו אל ה’ מהעבודה – לא יצאו עד שנגלה ה’ אל משה ושלחו (אמנם שם מלמדים אותנו רבותינו, כי היה זה בכוונת מכוון, אבל העקרון הוא אותו עקרון, שהיהודי משתקע בגלות ואינו זז משם כל עוד לא קורה דבר משמעותי).וכן אמר המשורר בתהלים (קה כה-כו) – “הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו. שָׁלַח מֹשֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ”. וכן הוא בגאולתנו האחרונה, שלא התעוררנו לשוב לארצנו, עד שהגויים דחפו אותנו אל הקיר, והבנו, כי אין ליהודי כל דרך לשרוד בין האומות ועליו לשוב לארצו ולכונן בה את חייו.

וראוי ללמוד היטב את דברי הנצי”ב המאלפים בהעמק דבר על הברכה ששם ה’ בפי בלעם – “הם עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב” (במדבר כג  ט), וז”ל הזהב – “ובגוים – כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם. לא יתחשב – אינו נחשב בעינם להתחשב כלל לאדם [וכיוצא בזה לשון המשנה שביעית פרק ח משנה יא – ‘ואם מתחשב הוא’, דפירושו שהוא נחשב ומכובד], וכדאיתא בסנהדרין דף קד. – אני אמרתי ‘וישכון ישראל בטח בדד עין יעקב’ – עכשיו ‘איכה ישבה בדד’, פירוש רצוני היה שיהיו בדד, שלא יתערבו עם אומות העולם – אז יהיו בטח, עכשיו שתשוקתם היה להשתוות עם אומות העולם – נעשו בדד מהם, ואין אומה מחשב אותם להתערב עמם, ובפסחים דף קיח: – ‘בזר עמים קרבות יחפצו’ – מי גרם להם לישראל שיתפזרו בין אומות העולם – קריבות שהיו חפצין בהם, ובשמות רבה פרשה א, שישראל בגלות מצרים מנעו מן המילה, אמרו נהיה כמצרים, מה עשה הקדוש ברוך הוא – ‘הפך לבם לשנוא עמו’, פירוש שהן חשבו אשר מאחר שהם בגלות ראוי שלא להיות נבדל מהם, ונעשה להיפך – שמצרים בדלו עצמם מישראל. והסיבה לזה הוא מפני שלעם ה’ יש צורה מיוחדת גבוה משארי אנשים, וכדכתיב בישעיה מט – ‘ואצרך’ – פירוש, עשיתי לך צורה מיוחדת… וכבר ביארנו לעיל כא כ (בהרחב דבר) דמי שצורתו גבוה, ומאבד ומשחית צורתו – נעשה גרוע מאשר תחתיו ומתבזה עליו, ואם כן זה אות אשר מראש צורים הוא. ומשום הכי לא בנקל נפסד צורת האדם, כי בטבע כל אדם לשמור בכל עוז עיקר הצורה אשר לזה הוא נוצר, ומשום הכי מי שמהלך מכל מקום נגד תכלית צורתו, לא יתחשב לבן אדם כלל, והרי הוא כקוף בצורת אדם. וזהו דבר הושע ח – ‘נבלע ישראל עתה היו בגוים ככלי אין חפץ בו’ – פירוש אחר שנבלע צורת ישראל שלא היה ניכר עליו, על כן היו נבזים בגוים ככלי אין חפץ בו”.
היהודי בגולה, בקרב הגויים – מאבד את צורתו, ובכך נעשה לגרוע מהגוי, שלא נברא עבור אותו קשר מיוחד עם ה’. וכאשר איננו זוכרים את היעוד הזה – ה’ מזכיר לנו אותו דרך האירועים ההיסטוריים. כך ברא את העולם, וכך הוא מתקשר עם אנשים בכל הדורות. האבות הקדושים, ובתוכם יעקב – זכו לגילוי ישיר מאת ה’, וכך ידעו להתנהל ולדעת מתי הגיע הזמן לקיום היעוד של הנחלת הארץ הקדושה. אנחנו, שלא זכינו לכך, צריכים לשים לב ביתר שאת לאירועים שסביבנו.
זכו הדורות האחרונים, וה’ דחף אותם בכח לעבר השיבה לארץ, לכיבוש ולהורשת האויב מתוכה. במקרים רבים, אחרנו את המועד, ושלמנו מחירים קשים – בשואה הנוראה של יהדות אירופה, בשואה השקטה של יהדות אמריקה ואירופה כשאחוזי ההתבוללות מגיעים למימדים מבהילים ובשואה שהאויב הערבי הרצחני מנסה לחולל כאן בארצנו הקדושה, כאשר גם אחר הטבח הנורא בדרום – לא הפנמנו את הלקח.
ליעקב אבינו היה די בדיבורים של בני לבן ובשינוי פניו של אביהם ביחד עם הוראת ה’ כדי לעזוב מאחוריו את הגלות המרה ולשוב אל ארץ אבותיו. עבורנו, שאין לנו גילוי שכינה, כנראה שלא די במה שעברנו עד כה. מי יתן, ותוצאות הבחירות האחרונות והתחזקותו המבהילה של האויב הערבי, שלא רק דיבר אלא גם עשה ואינו מסתיר את כוונותיו לעתיד – יניעו גם אותנו לפעולה הכרחית להצלת האומה. אין לנו לוקסוס לחכות להתגלות שמימית. כמי שאמונים על הכלל של ‘מעשה אבות – סימן לבאים’ – כדאי מאד ללמוד את לקחי ההיסטוריה כדי למנוע את האסונות העלולים לבוא על מי שאזנו אינה כרויה למסר שה’ מעביר לנו באמצעות הגויים.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו"ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש.

לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא"ל, שלחו בקשה בדוא"ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:

1@קריאתשמע.ישראל
או
1@SHEMA-YISRAEL.ORG