Megillas Esther 1:16:
ויאמר ממוכן לפני המלך והשרים לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה כי על כל השרים ועל כל העמים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש. כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן באמרם המלך אחשורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה…
אבות ב’ ט’:
צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם… רבי שמעון אומר, הלוה ואינו משלם. אחד הלוה מן האדם, כלוה מן המקום ברוך הוא, שנאמר לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן.
שו”ע או”ח סימן רמ”ב:
אפילו מי שצריך לאחרים אם יש לו מעט משלו צריך לזרז עצמו לכבד את השבת ולא אמרו עשה שבתך חול ולא תצטרך לבריות אלא למי שהשעה דחוקה לו ביותר על כן צריך לצמצם בשאר ימים כדי לכבד השבת.
משנה ברורה סק”ג:
למי שהשעה וכו’, ומיירי כשאין לו משכונות ללות עליהם ובלא משכון אין יכול להשיג דאל”ה צריך ללות כדי שלא לבטל מצות עונג שבת וכמו שאחז”ל שאומר הקב”ה בני לוו עלי ואני פורע.
שער הציון סקי”ב:
כן משמע מהגר”א וכ”כ הב”ח דאם יכול להשיג ממי ללות צריך ללות ויבטח בה’ שהוא יעזרנו לשלם לו ובעטרת זקנים משמע דלא ילוה אלא אם כן הוא משער שיהיה לו במה לפרוע ונראה דהכל לפי הענין.
Was posted earlier here.
אעתיק לשון המשנה ברורה סימן ר”א סקי”ג:
לפתוח ראשון, בקריאת התורה ולברך ראשון בסעודה בברכת המוציא ובבהמ”ז וכן להוציא בקידוש דוקדשתו הוא לכל דבר שבקדושה וכתבו הפוסקים דבכלל לפתוח ראשון הוא להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם ולדרוש תחלה וה”ה בישיבה ידבר בראש ועיין במ”א שמצדד דהלימוד מוקדשתו הוא דאורייתא (ולא אסמכתא בעלמא) ומ”מ אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר בכל זה רשאי ורק בקריאת התורה אינו יכול למחול וכדלעיל בסימן קל”ה במ”ב סק”ט אמרי’ בגמרא דהכהן יטול מנה יפה ראשון [ור”ל שישראל צריך ליתן לכהן מנה יפה ראשון לכל המסובין] והיינו דוקא בחברים המסובין בסעודה או בצדקה אבל כשהכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל לא דאדרבה אמרינן בגמרא כל הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם וצ”ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים לכהן לכל הנך מילי [מ”א וע”ש שמצדד למצוא קצת טעם למנהג ומ”מ לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה]. טוב להקדים הלוי ג”כ לישראל אם הם שוין בחכמה בבהמ”ז ובהמוציא וכן בנתינת הצדקה דהא מקדימין אותו בקריאה ג”כ לפני ישראל.
ראה גם סקי”ד שם:
שנותנים לו לברך, ר”ל אורח שנותנים לו לברך בהמ”ז ואינו מברך מקצר ימיו משום דבדין כשהאורח מברך מברך לבעה”ב וכנ”ל ובזה שנמנע לברך את בעה”ב שהוא מזרע אברהם שנאמר בו ואברכה מברכיך ומכלל הן אתה שומע לאו נמצא גורם קללה לעצמו וכתב המ”א ודוקא כשמברכין על הכוס דאז החיוב על האורח לברך את בעה”ב. ונ”ל שר”ל שבלא זה אין גורם קללה אבל בודאי אין נכון לאדם לדחות מצוה הבאה לידו.
The official answer; the greatest Torah scholars, who are therefore also the leaders of Jewishly observant society, fearlessly teach the rest of us what’s right (read: Hashkafa), employing their superior knowledge of Torah, and their more accurate Mesorah. “Meritocracy is us!”
In actual fact, Gedolim are chosen for their spinelessness on systemic sin. The masses prefer compliant non-Prophets. “Gadol” does not always mean “superior scholar”. Gedolim are not leaders; indeed, if they were leaders, they would not be nor long remain Gedolim. And “Mesorah” after Rav Ashi is often gleaned from the masses, not handed down.
There was an interesting article in Hamodia illustrating this. I don’t have the original, but in Teves 5774 they did an interview with Rabbi Yisrael Meir Levinger, author of several books illustrating Torah via illustrations. Right at the beginning of the article, he notes it was once hard for him to get rabbinic approbations for his books because this sort of study aid was then considered a heinous “change from Mesorah”.
Eventually, Jews adopted the idea, without asking Da’as Torah first, (like perhaps Zionism or girls’ schools, I might add), and by now he no longer lacks Haskamos or competitors…
Here, from his bio on Chareidi-Wikipedia “Hamichlol”:
בשנת 1960 הוציא את ספרו הראשון “מדריך להלכות טרפות”. הספר כלל תמונות להמחשה ויזואלית של העניינים ההלכתיים הנדונים. הייתה זו תופעה חדשה וחסרת תקדים בספרות התורנית, ומשום כך סירבו הרבנים להעניק הסכמה לספר. מאז נכנס השימוש בתמונות כאמצעי המחשה בספרים תורניים רבים, וכיום הן מהוות אמצעי עזר פופולרי בהדרכה ובלימוד נושאים שונים ובהם ענייני שחיטה והלכות קידוש החודש. ספרו “מדריך להלכות טרפות” יצא עד היום במהדורות רבות.
שהותו בשווייץ, שבה נאסרה השחיטה היהודית מסוף המאה ה-19, הביאה את הרב ד”ר לוינגר לעסוק בשאלת מוסריותה של השחיטה היהודית. עבודת הדוקטורט שלו הייתה בנושא זה, והמנחים שלו היו פרופסור לאנטומיה ופרופסור לפיזיולוגיה, שניהם לא-יהודים, שהודו כי השחיטה היהודית אינה כרוכה בצער בעלי חיים. כעבור זמן פרסם הרב ד”ר לוינגר ספרים נוספים המסבירים את הצד המדעי שבשחיטה ומלמדים על מוסריותה. במקור נכתבו הספרים בגרמנית ובאנגלית והם שימשו כלי הסברה מרכזי כנגד דרישת אגודות צער בעלי חיים באירופה לאסור את השחיטה היהודית. לימים תורגם אחד הספרים גם לעברית.
…
בשנת 1994, בתקופת רבנותו בבזל, הוציא הרב לוינגר את הספר “מאור למסכת חולין”, המפרש את סוגיות המסכת בליווי תמונות. לימים הרחיב את הספר על מסכתות ועניינים נוספים, ובשנת 2011 הוציא את הספר “מאור למסכתות חולין, בכורות ושחיטת קדשים”.