אעתיק לשון המשנה ברורה סימן ר”א סקי”ג:
לפתוח ראשון, בקריאת התורה ולברך ראשון בסעודה בברכת המוציא ובבהמ”ז וכן להוציא בקידוש דוקדשתו הוא לכל דבר שבקדושה וכתבו הפוסקים דבכלל לפתוח ראשון הוא להיות ראש המדברים בכל קבוץ עם ולדרוש תחלה וה”ה בישיבה ידבר בראש ועיין במ”א שמצדד דהלימוד מוקדשתו הוא דאורייתא (ולא אסמכתא בעלמא) ומ”מ אם הכהן רוצה לחלוק כבוד לאחר בכל זה רשאי ורק בקריאת התורה אינו יכול למחול וכדלעיל בסימן קל”ה במ”ב סק”ט אמרי’ בגמרא דהכהן יטול מנה יפה ראשון [ור”ל שישראל צריך ליתן לכהן מנה יפה ראשון לכל המסובין] והיינו דוקא בחברים המסובין בסעודה או בצדקה אבל כשהכהן חולק איזה שותפות עם חבירו ישראל לא דאדרבה אמרינן בגמרא כל הנותן עינו בחלק יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם וצ”ע למה אין נזהרין עכשיו להקדים לכהן לכל הנך מילי [מ”א וע”ש שמצדד למצוא קצת טעם למנהג ומ”מ לכתחלה בודאי יש ליזהר בזה]. טוב להקדים הלוי ג”כ לישראל אם הם שוין בחכמה בבהמ”ז ובהמוציא וכן בנתינת הצדקה דהא מקדימין אותו בקריאה ג”כ לפני ישראל.
ראה גם סקי”ד שם:
שנותנים לו לברך, ר”ל אורח שנותנים לו לברך בהמ”ז ואינו מברך מקצר ימיו משום דבדין כשהאורח מברך מברך לבעה”ב וכנ”ל ובזה שנמנע לברך את בעה”ב שהוא מזרע אברהם שנאמר בו ואברכה מברכיך ומכלל הן אתה שומע לאו נמצא גורם קללה לעצמו וכתב המ”א ודוקא כשמברכין על הכוס דאז החיוב על האורח לברך את בעה”ב. ונ”ל שר”ל שבלא זה אין גורם קללה אבל בודאי אין נכון לאדם לדחות מצוה הבאה לידו.