קריסת הקונספציה המדינית – יהודה אפשטיין

קריסת הקונספציה המדינית

יום שלישי, כ’ מרחשון התשפ”ו
ככל שעובר הזמן, מתרבים התחקירים המאששים את מה שכולנו ידענו ממילא, שהחדלון ביום המר והנמהר לפני שנתיים לא נבע מחוסר מודיעין כי אם מחוסר יכולת לנתח את המציאות בשל היצמדות לקונספציה מעוותת שהטמיע הפרוגרס העולמי בקרב ראשי הצבא במשך שנים ארוכות, קונספציה שיסודה באוסלו וברצון להתערטל מכל זהות יהודית. אך בו בזמן, רבים אינם שמים לב, כי בדומה לגורלה של אותה קונספציה צבאית כושלת שבנה השמאל, ואשר גבתה מחיר דמים כה יקר, אנו חווים כעת את קריסתה של הקונספציה המדינית המסוכנת לא-פחות, והפעם היא מגיעה דווקא מכיוון הימין הפוליטי, אשר מרוב שמחה על מפלתם של ביידן והאריס, מיהר להשליך את יהבו על דונלד טראמפ ועל המפלגה הרפובליקנית, ושכח מיהו באמת צור ישראל וגואלו.
כעת אנו מתבשרים על פגישתו של טראמפ עם הג’יהאדיסט המרצח  בוגר אל-קעידה הנושא בתואר ‘נשיא סוריה’, תוך הרעפת שבחים על היותו ‘איש קשוח’ והפגנת רגשות חיבה. ‘אני אוהב אותו’ אמר טראמפ על הקצב מדמשק, ותוך כך אנחנו למדים על כוונה להקים מפקדה אמריקאית נוספת שנועדה לכבול את ידינו מול הסורים, כנראה על-פי הדגם המביש של המפקדה בקרית-גת שנועדה להבטיח את תבוסתנו בעזה ואת שיקום שלטון הטרור שם תוך שינוי השם מחמאס ל’כח רב-לאומי’. מדובר במהלך ברור הנמשך כבר חודשים רבים, בהם ארה”ב מפנה את גבה לישראל ורוקמת בריתות ומהלכים עם הגרועים שבאויבינו, ונתניהו, אשר התרברב ביחסיו המצוינים עם הממשל הנוכחי בוושינגטון, מנגב את היריקות מפניו ואומר שיורד גשם.
האמת חייבת להיאמר – כמו בקונספציה הצבאית, כך בקונספציה המדינית, הבעיה אינה בידיעת הנתונים וביכולת ההסקה הלוגית, כי אם בתפיסות היסוד, המכות את ההנהגה הישראלית בסנוורים ומונעות ממנה לקיים את היעוד שלמענה נבחרה. ממשלת ישראל מסרבת בעקשנות להתחבר ליעוד של עם ה’ הדבק בו ובוטח בכחו לגבור על כל הכחות הריאליים העומדים לנו לרועץ. ממשלת ישראל מסרבת בעקשנות לסמוך על כחו של בורא עולם ולעשות את המוטל עליה במלחמת הקיום שעומדת לפתחנו מכל החזיתות. ממשלת ישראל מתעקשת להתנהל כאילו איננו אלא עוד עם ככל העמים, אשר מנווט את דרכו על במת ההיסטוריה לפי שיקולים גיאו-פוליטיים וצבאיים, המרוקנים את בורא עולם מכל משמעות בעולם המעשה.
מי שמשליך על טראמפ יהבו, מי שמאמין שהמפלגה הרפובליקנית תושיע אותנו – חוטא לאמת וליעוד היהודי של ‘הן עם לבדד ישכון’ ומביא עלינו אסונות בעצם ההימנעות שלנו מנקיטת אותן פעולות הכרחיות להבטחת בטחוננו ועתידנו. כך החמצנו את הנצחון המוחלט בעזה, בלבנון ובאיראן, וכעת אנו עומדים על סף איבוד המתנה שהעניק לנו ה’ במה שמכונה ‘הגולן הסורי’. כך הותרנו בקרבנו את האויב הערבי הזומם את השביעי באוקטובר הבא, וגם כאשר טראמפ דיבר על גהנם והגירה לתושבי עזה – לא ידענו איך להכיל את זה משום שהשמאל הזריק לנו אל תוך הורידים את רגשות האשם על עצם קיומנו כאן בארץ וגזל מאתנו את חדוות החיים הבריאה והשאיפה לנקמה באויב האכזר, אשר אמורה הייתה להיות טבועה בדמנו.
כדי לתקן את המעוות, לא די במינוי מוצלח כזה או אחר לראשות השב”כ או לכל תפקיד אחר. חייבים שידוד מערכות ערכי ורעיוני, הבנוי על קבלה מלאה של עול מלכות שמים במישור הכללי והפרטי. הימין הפוליטי אינו בשל למהפך התפיסתי הנדרש. המקסימום שהוא מסוגל אליו, לדאבוננו, הוא נסיון נואל להאט את קצב ההתאבדות שהתווה לנו השמאל במשך עשרות שנים. אך אם ברצוננו לעצור את האסון, חייבים לשנות כיוון במאה ושמונים מעלות, ובראש ובראשונה להכיר בתפקידו של בורא עולם בחיינו, להכיר בהיותו הגורם המדיני המכריע באמת. הוא – ולא טראמפ!
אמרו חז”ל (שמות רבה טו ז): “‘הן עם לבדד ישכון’  מהו ‘הן’? כל האותיות מזדווגין חוץ משתי אותיות הללו. כיצד? א”ט הרי י’; ב”ח הרי י’; ג”ז הרי י’; ד”ו הרי י’, נמצא ה’ לעצמה. וכן האות נ’ אין לה זוג  י”צ הרי ק’; כ”פ הרי ק’; ל”ע הרי ק’; מ”ס הרי ק’, נמצא נ’ לעצמה. אמר הקב”ה: כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינן יכולין להידבק עם כל הגוים, אלא לעצמן מפורשים. שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת ומבטל את המילה או לעבוד עבודה זרה, הן נהרגים ואין מתערבים בהם, שנאמר ‘הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב’. ומה אני עושה, כל שונא וכל אויב שיגזור עליהם גזרה, אני הורגו, שנאמר (במדבר כג כד): ‘הן עם כלביא יקום’. מיכן אתה למד, אתה מוצא בא עליהם עמלק והרגו אותו, כמו שנאמר (שמות יז יג): ‘ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב’. בא סיסרא והרגוהו, שנאמר (שופטים ד טו): ‘ויהם ה’ את סיסרא’. וכן כל אויביהם. וכן בצאת ישראל ממצרים הקב”ה אומר להן (שמות יב כב): ‘ואתם לא תצאו’ וגו’, הם בבתיהם והוא הורג את אויביהם, שנאמר (שם:כג): ‘ועבר ה’ לנגוף את מצרים'”.
נצחון מוחלט תלוי בבטחון מוחלט, בסמיכות דעת מוחלטת על כחו של בורא עולם. חיבוק הדב האמריקאי נעשה כואב ובוטה מיום ליום. כדי להשתחרר מלפיתתו, חייבים לחבק את בורא עולם. הוא מחכה לנו. הוא מקיש בחוזקה על דלתנו ואנחנו מסרבים לפתוח לו. “ק֣וֹל׀ דּוֹדִ֣י דוֹפֵ֗ק פִּתְחִי־לִ֞י אֲחֹתִ֤י רַעְיָתִי֙ יוֹנָתִ֣י תַמָּתִ֔י שֶׁרֹּאשִׁי֙ נִמְלָא־טָ֔ל קְוֻצּוֹתַ֖י רְסִ֥יסֵי לָֽיְלָה” (שיר השירים ה ב). אולם כנסת מתמהמהת – “פָּשַׁ֙טְתִּי֙ אֶת־כֻּתָּנְתִּ֔י אֵיכָ֖כָה אֶלְבָּשֶׁ֑נָּה רָחַ֥צְתִּי אֶת־רַגְלַ֖י אֵיכָ֥כָה אֲטַנְּפֵֽם” (שם ג). ורש”י מבאר – “פשטתי את כתנתי – כלומר כבר למדתי לעצמי דרכים אחרים, לא אוכל לשוב אליך עוד, כענין שנאמר (ירמיה מד) ‘ומאז חדלנו לקטר למלאכת השמים’ וגו’ שהיו הדרכים האלו ישרים בעיניהם, ולשון ‘פשטתי את כתנתי רחצתי את רגלי’ – לשון תשובת האשה המנאפת, שאינה רוצה לפתוח לבעלה הדלת”. הגיע הזמן לשים קץ לבגידה הנוראה בבורא עולם. טראמפ לא יושיענו, ולא אף גוי אחר. רק תשובה אל אמיתית אל ה’ תחלץ אותנו מהסבך. “וְרִדְּפָ֤ה אֶת־מְאַהֲבֶ֙יהָ֙ וְלֹֽא־תַשִּׂ֣יג אֹתָ֔ם וּבִקְשָׁ֖תַם וְלֹ֣א תִמְצָ֑א וְאָמְרָ֗ה אֵלְכָ֤ה וְאָשׁ֙וּבָה֙ אֶל־אִישִׁ֣י הָֽרִאשׁ֔וֹן כִּ֣י ט֥וֹב לִ֛י אָ֖ז מֵעָֽתָּה” (הושע ב ט).

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או

א-להי השמים וא-להי הארץ – דווקא בארץ ישראל

טורו של יהודה אפשטיין לפר’ חיי שרה:

אברהם אבינו זקן בא בימים, והוא רוצה להשיא לבנו אשה כדי שהבשורה האדירה שהביא לעולם האלילי שחי בתוכו  לא תתמסמס ותאבד. על-אף הנפש אשר עשו בחרן – כל אותם אנשים שנספחו לבית אברהם ולמדו ממנו את אמונת היחוד ואת דרך ה’ לעשות צדקה ומשפט, אברהם הבין מתוך ההבטחה, הברית והשבועה שנשבע לו ה’, כי חפץ ה’ בזרע מסוים, בעם שיישא את הבשורה לאורך ההיסטוריה. רק כך תבוא האנושות על תיקונה, רק כך תשמר הברית בכל העיקולים והפיתולים של ההיסטוריה האנושית. ובאמת, כאשר חושבים על כל אותם נפשות אשר עשו בחרן, וכדברי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א, בתארו את מפעלו החינוכי של אברהם אבינו – “היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה” – כאשר חושבים על כך, עולה התמיהה, להיכן נעלמו כל אותם אלפים ורבבות? מדוע איננו פוגשים אותם בשום מקום – לא בירידה למצרים, לא בחזרה לארץ, כאילו ירדו לתהום הנשיה. לא זכורה לי בחז”ל התיחסות לשאלה זו, אולם מאד יתכן, וההסבר לכך טמון בעובדה, ולפיה בשורת היחוד והאמונה בא-להי האמת והצדק, החסד והרחמים, הא-ל שאינו נושא פנים ואינו לוקח שוחד ודורש מהאדם להשתעבד לערכיו ולמושגיו, בניגוד לאלילים שנתפרים על-פי מידת הצורך האנושי והתאוות המתעוררות בקרב בני התמותה – הבשורה הזאת כבדה מדי לשאת עבור מי שאינו מסור אליה בכל לבו ונפשו, ולכן הם נטשו בשלב כלשהו כאשר ראו את המחיר הכרוך בהיצמדות לאמת ושבו לסורם. ה’ הטוב – ביודעו את הנטל הכבד הכרוך בחיים לאור הדרך שהתווה – בחר באברהם שיקים זרע ואומה שתישא את הבשורה. רק כך יוכלו לעמוד בנסיונות החיים לאורך הדורות, ולשם כך שידד את מערכות הטבע ונתן לאברהם זרע שימשיך את דרכו. וכן מפורש בפרשה שעברה (יחי ח-יט) – “וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ. כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה’ לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה’ עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו”.
כעת מחפש אברהם אשה ליצחק שתצטרף לבשורה, ליעוד הנעלה. היא לא יכולה לבוא מארץ כנען, שאת תושביה החוטאים מוטל על זרעו לרשת. מאידך, הוא לא יכול לשלוח את יצחק לחוץ לארץ, כי בשורת היחוד חייבת להתקיים בארץ בה בחר להשכין שכינתו. על כן נשלח העבד לחרן להביא משם אשה שתצטרף לבית אברהם. בשלחו את העבד, אומר אברהם (כד ג) – “וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּה’ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽא-לֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ”. אולם כאשר העבד שואל אותו אם ישיב את יצחק לחרן במדה ולא תאבה האשה לבוא אחריו, אברהם שולל את האפשרות הזאת תוך שהוא מגולל את מסעו משם באמרו (פסוק ז) – “ה’ אֱ-לֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֘ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם”. ניכר ההבדל בין הלשון לעיל – “א-להי השמים והארץ” ללשון כאן – “א-להי השמים” בלא “א-להי הארץ”, והפרשנים נדרשו להסבירו.
רש”י מסביר בפסוק ז – “אמר לו – עכשיו הוא א-להי השמים וא-להי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי היה א-להי השמים ולא א-להי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ”. אילולא אמר זאת רש”י הקדוש, לא היינו מעיזים להעלות זאת על דל שפתנו – כל עוד ה’ לא מתגלה כאן בארץ, אין משמעות לא-להותו אלא בשמים. הרמב”ן מבאר ביתר פרוט (בפסוק ג) – “א-להי השמים וא-להי הארץ – הקדוש ברוך הוא יקרא ‘א-להי ארץ ישראל’, כדכתיב (מלכים ב יז כו) – ‘לא ידעו את משפט א-להי הארץ’, וכתוב (דברי הימים ב לב יט) – ‘וידברו אל א-להי ירושלים כעל אלהי עמי הארץ’. ויש בזה סוד עוד אכתבנו בעזרת השם (עיין ויקרא יח כה). אבל בפסוק (ז) ‘לקחני מבית אבי’ לא נאמר בו ‘א-להי הארץ’, כי היה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו (כתובות קי ב) – הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה, שנאמר (שמואל א כו יט) – ‘כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה’ לאמר לך עבוד אלהים אחרים'”.
הדברים מבהילים! כל עוד ה’ אינו מתגלה כאן, כביכול אינו א-להים, כביכול אינו שליט ותקיף ובעל הכחות כולם. ובפסוק שהפנה אליו בויקרא כתב הרמב”ן בפרוש – “סוד הדבר בכתוב שאמר (דברים לב ח ט) ‘בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים’ וגו’ ‘כי חלק ה’ עמו’ וגו’. והענין, כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד יט) ‘אשר חלק ה’ א-להיך אותם לכל העמים’, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם… והנה השם הנכבד הוא א-להי האלהים ואדוני האדונים לכל העולם, אבל ארץ ישראל אמצעות הישוב היא נחלת ה’ מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו המיחד שמו זרע אוהביו, וזהו שאמר (שמות יט ה) ‘והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ’, וכתיב (ירמיה יא ד) ‘והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לא-להים’, לא שתהיו אתם אל אלהים אחרים כלל”.
ירושת הארץ והשכנת שכינתו בה היא שמנכיחה את ה’ במציאות, היא שהופכת אותו מא-להי השמים בלבד, מישות ערטילאית שאינה מעורבת בעולמם של בני אדם  ל’א-להי השמים וא-להי הארץ’, להיות שליט בעולמו. הברית שלנו על ירושת הארץ – היא שמורה על יחוד ה’ ושליטתו בעולם, וכן כתב המלבי”ם על הפסוק לעיל (ג) – “כי ע”י מצות המילה נעשה א-להי הארץ, שזה היה כריתת הברית להיות לך לא-להים”.
כשדנים על מצות ישוב ארץ ישראל ועל כיבוש הארץ לזרעו של אברהם מידי אויביו, הסוגיה אינה סוגיה של בטחון, של ‘פירוז הרצועה’, של ‘פירוק החמאס מנשקו’, של כל מיני ביטויים חסרי כל משמעות פנימית שמנסים להלעיט עלינו כדי להשכיח מאתנו את היעוד הגדול. הסוגיה האחת והיחידה היא האם ה’ הוא א-להי הארץ, או שמא, חלילה, עזב אותנו לאנחות. כשאנחנו נמנעים מלהכריז על המלחמה כעל מלחמתו של א-להי ישראל, האויב מכריז על מבול אל-אקצה וכופה עלינו את המציאות שנסינו לברוח ממנה. גם הנסיון הנוכחי למסמס את מהות המאבק ולהגיע להסדר מפוקפק – לא יצלח. וככל שנתעשת ונבין בעצמנו על מה אנחנו נלחמים כאן, יגבר הסיכוי למנוע את האסון הבא…

 

הרב משה מלוביצקי שליט”א: הגאולה היא מעריכית

קוראים יקרים שימו לב – המאמר היום הוא מאמר אורח של ידידי ורעי, הרב משה מלוביצקי, מראשי אגודת ‘קדושת ציון’.

דבר ה’ אל מול קציני סדום (ראה ישעיה א י)

יום שני, י”ט מרחשון התשפ”ו
ידועים דברי רבי חייא רבה בירושלמי (ברכות פ”א ה”א), שגאולתן של ישראל דומה לאילת השחר – בתחילה קימעא קימעא, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת.
גם בתלמודנו הבבלי אנו מוצאים את ההבנה הזו, ולפיה הגאולה היא תהליך מרובה שלבים, תהליך שמוביל ממעבה חשכת ליל הגלות עד לעוצם אור יום הגאולה השלמה. תפילת העמידה של ימות החול, תפילת ‘שמונה עשרה’ מיוסדת ומבוססת על אותו תהליך, כפי שנצפה והועד בנו מפי קורא הדורות מראש על ידי עבדיו הנביאים, וכמו שמבואר במסכת מגילה (יז:) – “ומה ראו לומר קיבוץ גליות לאחר ברכת השנים, דכתיב (יחזקאל לו ח) ‘ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא’. וכיון שנתקבצו גליות – נעשה דין ברשעים, שנאמר (ישעיה א כה) ‘ואשיבה ידי עליך ואצרוף כבור סיגיך’, וכתיב ‘ואשיבה שופטיך כבראשונה’, וכיון שנעשה דין מן הרשעים – כלו הפושעים, וכולל זדים עמהם, שנאמר ‘ושבר פושעים וחטאים יחדיו’, וכיון שכלו הפושעים – מתרוממת קרן צדיקים, דכתיב (תהילים עה יא) ‘וכל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק’ וכו’, והיכן מתרוממת קרנם – בירושלים, שנאמר (תהילים קכב ו) ‘שאלו שלום ירושלם ישליו אוהביך’, וכיון שנבנית ירושלים – בא דוד, שנאמר (הושע ג ה) ‘אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה’ א-להיהם’.
מאמרי חז”ל הללו מאירים את עיני המחכים לגאולה, ומעניקים בידינו את היכולת להביט נכונה אל המציאות הגאולית הא-להית המתרקמת לנגד עינינו, כאשר מזה למעלה ממאה שנים החלו הרי ישראל לתת ענפיהם ולשאת פרים, ואכן מיד לאחר מכן התממשה ההבטחה הא-להית לקבץ גלויותינו, והנה אנו ניצבים בפני השלב הבא של הגאולה – השלב שבו נעשה דין ברשעים, נכרתים שופטי ויועצי הרשע, ומפנים מקומם לשופטי הצדק הנאמנים לתורתנו הקדושה.
כמה אומללים הם אלה, שתורת הגאולה שלהם בנויה אך ורק על מה שלמדו בהיותם ילדים רכים, יונקים בפה פעור את תורת מלמד התינוקות, שאף הוא עצמו השלים את צמיחתו ואת שיעור קומתו הרוחנית והתורנית בימי ילדותו המוקדמים. בעולמם יש תבנית אחת של גאולה, גאולה שמגיעה כמו הבזק אור ששוטף ומאיר את העולם כולו בבת אחת ומוציא את היהודים השפופים במיידאנק והנידחים בויליאמסבורג, נוטלם על כנפי נשרים ומטילם לארץ הקודש.
בתפיסת עולמם, כל עוד התרחיש הזה אינו מתרחש, אנו נמצאים בעיצומה של הגלות, בדיוק כמו זקנינו המושלכים לאש הקרימטריום באושוויץ.
כמה מאושרים אלה שרואים בגאולתן של ישראל, מלווים בהתרגשות כל צעד נוסף אל הגאולה, ושואבים כוחות להמשך המסע, כאשר הם כבר רואים את קצו לנגד עיניהם.
ובכל זאת, שלבים יש במסע הגאולה, שהם קשים מנשוא. לראות את סדום קמה וגם ניצבה למול עינינו, עם אותם מאפיינים – רוע, אכזריות, חוצפה, צביעות, דיבור בשם החוק והצדק כדי לרדוף את החוק הצדק והמוסר עד חרמה ולעוותם ולהשפילם עד עפר, חוסר הבושה הקולקטיבי, והפיכת האדם לחיה דו-רגלית אכזרית חכמה להרע, עם שינוי אחד, שהפעם אין בה בסדום המודרנית אפילו לוט אחד.
רגעים יש, שהם קשים מנשוא, רגעים בהם האדם פונה באלם קול לא-להי השמים והארץ, תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה’ ישפוך שיחו. ידעתי אבי וא-להי, ידעתי וגם ראיתי כי אתה מוליך את עולמך אל התיקון הגמור והגאולה השלמה, אולם ידעת אתה, כי כשל כבר כח הסבל, עד מתי אראה בבלע רשע צדיק ממנו, אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל, כל צורריהם יפיחו בהם, ידברו בגאוה ובוז על קדוש ישראל ועל עמו, ואתה ה’ עד מתי תראה ותחריש. ואמנם אתה א-ל ולא איש ורב כוחך לסבול, אבל מה אנו ומה חיינו ומה כוחנו כי ניחל, ומה קצנו כי נאריך נפשנו עד שתזכור.
אולם אם נתבונן בלשונו של רבי חייא רבא, נוכל להתחזק בהשימנו אל ליבנו, כי לעולם תמשיך הגאולה להתנוצץ זעיר שם זעיר שם, לא לנצח תתגבר קמעא קמעא, שפתיו ברור מללו: ‘כל מה שהיא הולכת – היא רבה והולכת’. עם התקדמות הגאולה היא תחיש פעמיה, עד ארגיעה לשון שקר. הנה אנו מתיצבים ורואים בקרוב מאוד את שבר הפושעים יחדיו. יש במה להתחזק.
כעין זה אנו מוצאים במאמר חז”ל במסכת יומא (עז:) – “אמר ר’ פנחס משום רב הונא צפוראה, מעין היוצא מבית קדשי הקדשים בתחילה דומה לקרני חגבים, כיון שהגיע לפתח היכל נעשה כחוט של שתי, כיון שהגיע לאולם נעשה כחוט של ערב, כיון שהגיע אל פתח עזרה נעשה כפי פך קטן וכו’, מכאן ואילך היה מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד, כיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף”.
לא לנצח תשמר מגמת ההתקדמות האיטית, עקב בצד אגודל, כהרף עין הופכת הגאולה פניה, מפי פך קטן היא נעשית במהרה נחל שוטף, נחל ששוטף ומנקה את העולם, וסוחף את כל הרוע למצולות ים, במקום אשר לא יזכרו ולא יעלו עוד על לב לעולם.
אשרי המחכה ויגיע ויבקעו עליו שחרייך.

כל ישראל ערבים: תורת החזו”א כחזון לעם כולו

מרן החזון איש – קוים לדמותו ומורשתו לדורנו

יום רביעי, י”ד מרחשון התשפ”ו
הלילה יחול יום פטירתו של מרן החזון איש, הלא הוא רבי אברהם ישעיה קרליץ, אשר האיר את העולם בשקדנותו המופלאה, בידיעת התורה שבעל-פה בהיקף ובעומק שאינם זכורים מזה דורות ובפסיקתו החדה, העקבית והנועזת כיאה למי שמיצה את כל כחות הנפש והרוח לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. לצד זאת, שימש כאב רחום וככתובת זמינה עבור רבים מבני עמנו המדוכאים ביסורים אשר עברו את השואה הנוראה – עודד, חיזק, נסך אמונה וכחות נפש והשקיע מזמנו היקר מפז בכל יהודי פשוט מתוך אהבת ישראל אמיתית. כאשר ראו שמגיעים אליו אותם יהודים לקבל עידוד והכוונה בכל שעות היום והציעו לו לקבוע שעות מסודרות לדבר, כדי שבשאר היום יהיה פנוי ללימודו ולכתיבת ספריו, הגיב בשנינות – “אני לא עורך דין…”.
החזון איש, אשר התורה הייתה משוש לבו ותמצית חייו, השקיף על ההיסטוריה של גלותנו והבין, כי תמה ונשלמה תקופת הגלות, וארץ ישראל אינה רק המקום המיועד לקיום המצוות, כפי שעולה מפורש מפסוקים אינספור, אלא היא גם מקום לימוד התורה הנכון והראוי. וכך מובא באגרות חזון איש אגרת צ –
“מאות בשנים שהישיבות של בבל נודדים והולכים, סוללים המסילה לשוב אל הארץ שגלו ממנה, חרבו בבבל, ובנו הנהרסות באדמת נכר – בספרד, בצרפת ובאשכנז, חלפו שמותיהם אבל לא חלפה נפשם, זאת התורה שגלתה עשר גלויות ושבנתה ביתה בארץ שנער, ושגלתה מבבל לארצות המערב, זאת התורה החוזרת עכשיו מערבות שממות המערביות אל ארץ הצבי, ארץ הקדושה הניתנה לאבותינו לנחלת עולם, אשר היתה למעון לה בבואה מסיני, להופיע בקרני אורה בקרב ישראל”.
בספר פאר הדור חלק ב עמוד מ”ב מובא בשמו – “איך יתכן בכלל – היה טוען בפליאה – שאיש אשר חונך על ברכי התורה לא ירגיש חיבה והשתוקקות לארצנו? הלא מוטבע דבר זה בחינוכו של הילד הרך עד שאין למחות את הרשמים שהוא מקבל, הנחרתים כצפורן ברזל ושמיר על לוח לבו, הנה לומד הילד חומש, לומד על משה רבנו שלא קם כמותו, אדון הנביאים אשר קרע לנו את ים-סוף והביאנו לפני הר סיני – ועל שנותיו האחרונות, והנה משה העומד לפני פטירתו ושערי גן עדן פתוחין לפניו, והוא שיזכה להתענג מזיו שכינתו, יתברך לעילא מכל דרגין, בקשה אחת יתירה יש לו: ‘אעברה נא ואראה את הארץ הטובה…’ . איזה רושם כביר על ערכה של ארץ זו סופג לתוך נשמתו ילד זה הלומד את התורה, והלומדה לא כאחרים, אלא בקדושה ובטהרה, הנה הוא רואה לפניו את משה רבנו, אשר חין ערכה גבה בעיניו עדי שחק, וגדולתו בל תשווה לשאר בשר ודם, והוא משתוקק אל הארץ וקדושתו – ואיך הוא לא יאהב את ארץ ישראל?!”.
כאבו על המצב הירוד של שמירת התורה והמצוות באותם ימים לא הכהה את תשוקתו ואהבתו לארץ, וגם בפסקיו ניכרת שאיפתו לקיום התורה כתורת חיים של אומה ולא רק כהוראות הלכתיות ליחידים. הכל יודעים לספר על התנגדותו הגורפת להיתר המכירה בשנה השביעית, אך טועים הסבורים, כי נבע הדבר מחוסר הזדהות עם הישוב החקלאי. אדרבה – דווקא משום שהאמין ביכולת לקיים את מצות השמיטה כדינה ולא לחפש ‘פתרונות’ לעקוף אותה, ומשום שהאמין בכח גבורתם של החקלאים מוסרי הנפש – אסר את מכירת הארץ. הצצה נדירה לנפשו הרגישה והעדינה לצד דבקותו הבלתי מתפשרת בהלכה ניתן לקבל ממכתב ששלח לתושבי קיבוץ חפץ חיים (מובא בסוף כרך ד’ של הספר ‘דרך אמונה’ על הרמב”ם לאחיינו הגאון האדיר רבי חיים קנייבסקי זצ”ל במדור ‘מכתבים ממרן זצ”ל סימן ה), וז”ל –
“חברים יקרים יחיו שלום וברכה מרובה בכל משלח ידכם, מתכבד אני להודיעכם כי אני חוזר בי מהיתר לקיטת השקדים, כי אי אפשר להתיר הדבר, ומצבכם הקשה הנוגע אל לבי השחידנו להתיר, אבל אני מתאכזר לומר הדבר כמו שהוא, שצריך להתאמץ ולעמוד גם בנסיון הזה ולפרוש מעבודה זו, והמקום ב”ה יברך אתכם ויעודד אתכם לחיים טובים ולשמור התורה בכל חקותיה ומצוותיה”.
ניתן ללמוד תלים על גבי תלים של אהבת תורה, אהבת ישראל, יראת שמים, חינוך למצוות, ערבות הדדית ועוד אינספור מידות והנהגות טובות וישרות מהמלים הספורות הללו! גם פסק ההלכה המפורסם של החזון איש, האוסר שימוש בחשמל המיוצר על-ידי יהודים העובדים בחברת החשמל בשבת – נובע מדקדוק ההלכה ומתוך הבנה, כי לא רק היחיד, אלא הציבור כולו חייב להנהיג את מערכות חייו לאור התורה הקדושה. השימוש בגנרטורים, הרווח בקרב תלמידיו – אינו אלא פתרון זמני, נקודתי. השאיפה האמיתית היא כינון מערכת כוללת של מדינה שלמה, המתנהלת לאור ההלכה.
בימים אלו, בהם הולך וגובר הקיטוב שבין מדינת ישראל ליהדות החרדית, ורבים בקרב הציבור החרדי רואים בניכור אידיאל, המצדיק את ההסתגרות והבידול, ראוי לזכור, כי רבנו החזון איש, אשר יותר מכל אחד אחר ייסד את צורת החיים החרדית במדינת ישראל, לא ראה בבידול ובהתרחקות מעולם המעשה אלא הכרח בדיעבד לנוכח המצב שהיה בדורו, כאשר יראי ה’ היו מיעוט בסכנת הכחדה. כיום, אחר שזכינו להתעוררות אדירה לשוב אל ה’ בקרב העם שבשדות, מורשת החזון איש מחייבת לצד הבידול ההכרחי תנופה של עשיה, קירוב, ואמירה ברורה, כי תורתנו תורת חיים היא, ושאיפתנו היא להחיל אותה על כלל המציאות עם כל דקדוקי ההלכה, בדרך לכינון מדינת התורה, עליה חלמנו אלפיים שנה. יהיו הדברים נר לזכרו הטהור!

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או

 

יהודה אפשטיין האזין לנאומים ביום ההסתה השנתי – כדי שאתה לא תצטרך

היהירות והבוז לכבוד הערבי – שורש הקונספציה

יום שלישי, י”ג מרחשון התשפ”ו
בשל הדרמות המתרחשות כאן חדשות לבקרים, כאשר השחיתות של מדינת העומק (הדיפ-סטייט בלע”ז) הולכת ומתגלה לעין השמש, חמקה מתחת לרדאר העצרת השנתית הנערכת במסגרת פסטיבל ההסתה כנגד הציבור האמוני המכונה “יום השנה לרצח יצחק רבין”, וחבל. בדברים שנאמרו בעצרת זו ניתן לזהות את השורשים העמוקים של הקונספציה, של תפיסת העולם שהוליכה אותנו לאן שהוליכה, את הגרעין הרעיוני שמאחורי אסון אוסלו ואת המצע האידיאולוגי שעליו נבט האסון הנורא בשמחת תורה לפני שנתיים. שם, במגרש הביתי במרכז תל-אביב, במקום בו מתאספים האנשים היפים והנאורים, ‘האנשים הנכונים מהמקומות הנכונים’ כלשונו של יאיר לפיד, במקום בו הם מרגישים נח לשחרר את חרצובות לשונם לקול תשואות הקהל ולתת דרור לחלומותיהם, למאווייהם, לתחושות העמוקות ביותר הרוחשות בלבם – שם ניתן לעמוד בבהירות על תפיסת העולם של אלו, המרגישים כי נולדו לשלוט ללא כל קשר להכרעת הבוחר בקלפי.
במקום בו הבורות נפגשת ביהירות, עמד לו יאיר לפיד – בור ועם הארץ בכל הקשור לתורת ה’, קבע מהי יהדות אותנטית (אני מציע לו להתחיל עם שמירת שבת לפני שיחלק ציונים לאחרים), ולא נחה דעתו עד שפסק את פסקו – “להגן על זכויות האזרח של ‘הגר הגר בשעריך’, 20 אחוז מאזרחי מדינת ישראל שהם לא יהודים, זו מצוות ‘עשה’ וחובה יהודית.”
מצות עשה וחובה יהודית. חבל שהרמב”ם שכח למנות אותה בספר המצוות, ואף הרמב”ן לא הזכיר אותה בשכחת העשין. הבורות זועקת לשמים, כי אילו ידע לפיד מהם התנאים הכרוכים במעמד גר-תושב ולישיבתו של גוי בארץ-ישראל – היה מקטלג את המושג כחשוך ופרימיטיבי, כפי שהוא רואה את היהדות השורשית באופן כללי. ולא פחות חמורה מכך היא המחשבה, ולפיה ערביי ישראל, המצביעים בהמוניהם לנציגים תומכי טרור – זכאים לזכויות אזרח המאפשרות להם למחוק את מדינת ישראל באמצעות הדמוקרטיה, וההתאבדות הקולקטיבית שלנו בכך שאנו מעניקים להם את הזכות הזאת עוד מוגדרת כ’מצות עשה וחובה יהודית’.
דברי לפיד אמנם מעלים חיוך על בדל השפתיים, אבל הרצינות התהומית שבה ציבור בעל עוצמה מתיחס להגדרות המגוחכות שלו כבר עלתה לנו בדם רב מדי. אך אם רצוננו באמת לתפוס את הלך הנפש הרווח במחוזות הללו, כדאי לשים לב לדבריה של ציפי לבני באותה עצרת, ולהתחלחל מהמחשבה שהאשה הרדודה הזאת הייתה כפסע ממשרת ראש ממשלת ישראל. שימו לב היטב ליהירות שבדבריה –
“אנחנו נמצאים בצומת היסטורי שבו הבחירה היא בין אחת מהשתיים: או מדינה דתית מסוגרת בלי שוויון למיעוטים, בלי זכויות לאזרחים, בלי שלטון חוק משפט צדק, או מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי שבה אחדות סביב מגילת העצמאות עם שוויון לכולם בתוכה.
הגברת בוודאי מרגישה מאד נאורה. היא לוחמת ב’מדינה הדתית’ המסוגרת ולמען שלטון החוק, המשפט, השוויון והדמוקרטיה. שוויון, אמרנו? מעניין כיצד מרגיש ערבי ישראלי ששומע את דבריה – “מדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי, שבה אחדות סביב מגילת העצמאות עם שוויון לכולם בתוכה”. אילו הייתי ערבי, הייתי מאמץ אותם בחום, אבל עם שינוי קל – “מדינה ערבית ודמוקרטית עם רוב ערבי, שבה אחדות סביב מגילת העצמאות עם שוויון לכולם בתוכה”. היא מקבעת לערבים מעמד של מיעוט, מכנה את המדינה ‘יהודית’ (מעניין במה זה מתבטא…), ואחר-כך מדמה שהערבי יהיה אסיר תודה כלפיה. איך היית מרגישה, גברת לבני, במדינה ערבית שמעניקה לך ‘שוויון’, ובלבד שתשארי במיעוט? איך תרגישי במדינה נוצרית באירופה או באמריקה שתעניק לך כאלו זכויות?
היהירות והבוז שרוחש השמאל לכבוד הערבי עומדת בלב לבה של קונספציית הדו-קיום שמתפוצצת לנו בפרצוף כל פעם מחדש. הסתירה המובנית שבין היהדות לדמוקרטיה, שבין המושג של מדינה יהודית למדינה מערבית העיוורת למוצאו של האזרח, הסתירה העוד יותר יסודית בין סט הערכים היהודי השורשי והאמיתי (לא זה המצוץ מאצבעו של יאיר לפיד) הרואה את רצון ה’ כערך היסודי, ממנו נובעים כל השאר, לבין סט הערכים המערבי הרואה באדם הגאה את מרכז ההוויה – סתירה זו אינה נותנת מנוח לאלו, המרגישים כגזלנים בארץ לא להם. הם ימשיכו ללהג על מדינה יהודית-דמוקרטית כדי להרגיע את מצפונם, אבל הערבי מבין היטב – הוא מבין שכל עוד ישראל לא תהיה מדינת כל אזרחיה, היא לא תהיה באמת דמוקרטיה במובן המערבי, והוא יפעל להגיע ליעד הזה, ויבוז לכל אלו המצפים ממנו להתפשר על פחות. (אחר-כך יהפוך את הדמוקרטיה הנאורה למדינת שריעה איסלאמית, אבל זה כבר ענין אחר…).
אנחנו נציע להם זכויות אזרח, הטבות שונות ומשונות, אפליה מתקנת ומה לא – והם ישיבו לנו בפיגועים ובמבול אל-אקצה. לא פלא, שלפיד, לבני וחבריהם בשמאל אינם יכולים לסבול את הציבור האמוני שמוכן לומר בגלוי, כי הוא מעדיף לחיות במדינה יהודית מאשר למות במדינת כל אזרחיה, ולשם כך הוא מוכן לוותר על הליטופים מהגויים שמעבר לים. בשביל להתגבר על הקונספציה, צריך לערוך רוויזיה בכל תפיסת החיים, וזה כואב מדי, אמיתי מתי, מחייב מדי. מה נותר לעשות? להסית, לשסות, להרוס את מה שאפשר. ואם חיפשתם הסבר לרקבון שמתגלה מהדיפ סטייט כיום – אזי אובדן הערכים המוחלט והעדר ההלימה שבין המציאות המזרח-תיכונית העגומה לבין תפיסת עולמם הקוסמופוליטית יכול לספק אותו. ברוך הוא א-להינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן הטועים ונתן לנו תורת אמת.

הכותב הוא הרב יהודה אפשטיין – יו”ר אגודת קדושת ציון, אגודת החרדים לדרישת ציון על טהרת הקודש. לקבלת מאמרי אקטואליה קצרים מדי יום ביומו לדוא”ל, שלחו בקשה בדוא”ל (גם הערות תתקבלנה בברכה) לכתובת:
1@קריאתשמע.ישראל
או