העורך Editor

ספר צדקת הצדיק אות קנ”ד:

קנד) כשם שצריך אדם להאמין בהשם יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה וגו’ (יונה ד’ י’) וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו. וזה פירוש (שמות י”ד ל”א) ויאמינו בה’ ובמשה עבדו פירוש משה רצה לומר כלל ששים ריבוא נפשות ישראל בדור ההוא האמינו שהשם יתברך חפץ בהם [וממילא גם כן במשה אשר הוא ממש הם וכמו שאמרו ז”ל (בבא בתרא קכ”א ע”ב) שכל זמן שהיו ישראל נזופים לא נתיחד הדיבור למשה. וכמו שנתבאר במקום אחר כי בכל חטאי ישראל חטא גם כן משה שהוא כללותם כמו בעגל היה חטא משה בשבירת הלוחות ובאמת הוא דבר תמוה וזר מאוד אפילו לקרוע ספר תורה בחמתו ולהשליכה לארץ מכתב יד סופר דעלמא כל שכן הלוחות מכתב ה’. והוא ממש חטא דעגל כמו שאמרו במקום אחר וכשנאמר לו יישר כחך ששברת ידע כי גם בני ישראל כן כמו שאמרו (עבודה זרה ה’.) בואו ונחזיק טובה לאבותינו וכו’ ובקברות התאוה איתא (במדבר י”א כ”ב) הצאן ובקר ישחט וכן במי מריבה ובמרגלים היה חטאו השליחות כמו שנאמר (שם י”ג ב’ וברש”י) שלח לך לדעתך ואין כאן מקום לבאר כולם] ורוצה ומקבל נחת רוח מן חלק הטוב שבהם.

ספר טעמא דקרא עמ’ 304, תחילת פירוש משלי:

בי מלכים ימלוכו, בפסחים פ״ח ב׳ שאלו את המלך א״ל לכו שאלו את המלכה כו’ נמצאת כל הסעודה תלוי׳ בר״ג, כונת הגמרא לומר מאן מלכי רבנן עיקר המלוכה הוא מי שנשמעין לו וכיון שהכל צריכין לר״ג א״כ ר״ג הוא עיקר המלך (ועד״ז בגמ׳ מלך אביי מלך רבא וכה״ג).

משלי ס”פ י”ז:

חושך אמריו יודע דעת יקר רוח איש תבונה.

ביאור הגר”א:

חושך וגו’, מי שמונע אפי’ דבריו הנצרכים לו הוא דעת יקר רוח, כלומר מי שאצלו יקר אף מחשבה שאינו רוצה לבטלה הוא איש תבונה.

בניהו בן יהוידע על גיטין נ”ה ב’:

אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים. הקשה הרב עיון יעקב ז”ל, קמצא לא עביד מידי, והוה ליה למימר אבר קמצא חרוב ירושלים, ע”ש. ונ”ל דכל מי שיש בידו למחות ולא מיחה נקרא הדבר על שמו, והכא קים ליה לתלמודא, בעת שבא בר קמצא היה קמצא אהובו של בעל הבית יושב, והיה בידו למנעו מן הדבר הזה שלא יוציאנו לבר קמצא מביתו, וכיון דלא מנעו, גם הוא נעשה שותף בנזק אשר נסתבב מחמת דבר זה. ולפי דעת מהרש”א ז”ל שהיו אב ובנו. א”כ קמצא ודאי היה יודע שיש שנאה ומריבה בין בעל הבית ובין בנו בר קמצא, והיה חייב לעשות שלום ביניהם מעיקרא וכיון דלא עשה שלום ביניהם נסתבב דבר זה, ולכן נקרא על שמו גם כן. והנה בודאי הא דלא פירש רש”י ז”ל כפירוש מהרש”א, שהיו אב ובנו, היינו משום דאי הוה הכי הוה ליה למימר אקמצא ובריה חרוב ידושלים.

ועוד נ”ל בס”ד כונת הש”ס במה שאמר אקמצא ובר קמצא, היינו רצונו לומר בשביל שלא דקדק השומע להבין ולשים לבו, בשינוי שיש בין תיבת קמצא ובין תיבת בר קמצא, נסתבב חרבן ירושלים, וכונת בעל המאמר בזה ללמדינו, שצריך האדם לדקדק בלשונו היטב, כמו שאמרו חכמים הזהרו בדבריכם, וכן השומע גם כן צריך לתת לב על הדברים שישמע, כי לפעמים בשביל תיבה קטנה שלא שם לבו עליה יצא מזה חרבן, דתא חזי בשביל הפרש קטן שיש בין מאמר קמצא לבין מאמר בר קמצא, שלא דקדק השומע היטב, חרבה ירושלים.

ע”כ.

ויותר נראה שאין שום אשמה על האיש “קמצא”, רק כלומר על חילוק קטן שבין שני שמות חרוב ירושלים, ודלא כבן יהוידע שהניח שגם הוא היה בסעודה ולא מיחה — משל היו וראו זאת — וקים ליה שקים ליה לתלמודא, אלא הכל ענין ספרותי, ופשוט מאד ותו לא מידי.

“There is no nonsense so arrant that it cannot be made the creed of the vast majority by adequate governmental action.”

Bertrand Russell, Marriage and Morals (1929) ch. 5

(I don’t know the original context.)