הגרד”ל בענין מזיק לגוי
מתוך שיעור הגאון רבי דוב לנדו שליט”א מחוה”מ פסח תש”פ “בענין השבתה בחמץ שחייב באחריותו”:
א) במ”ב סי’ ת”מ סק”ד כתב ב’ דרכים בענין חמץ של עכו”ם הנמצא באחריות של ישראל לסוברים דלא מהני ביה ביטול, ותרווייהו אינם לפי כל הפוסקים [ואחת מהן, דהיינו למכור הבית לגוי לא שייך בארץ ישראל, דאסור למכור קרקע לגוי].
ובאחרונים יש נידון אי שרי לשרוף החמץ מחמת איסור מזיק [וגם עיקר איסור מזיק אי איכא בממון עכו”ם יש נידון ותליא בסיבת האיסור דמזיק באופן כללי, אם האיסור משום לא תגזול כמו שאומר רבינו יונה בריש אבות או הטעם משום לפני עוור כמו שאומר הרמ”ה בב”ב כ”ו א’ או שלומדים בק”ו ממצות השבת אבידה ומצות ואהבת לרעך כמוך, ועי’ מנחת חינוך (קומץ המנחה מצוה י”א).
ולענין מזיק בגוי יעוי’ רש”י גיטין דף כ”א ע”ב דמשמע דחבלתו דגוי מותרת וא”כ לכאורה ק”ו היזיקו, ועי’ ע”ז דף י”ג ע”ב עבד עכו”ם מאי, א”ל מאי קא מיבעיא ליה תניא העכו”ם וכו’ לא מעלין ולא מורידין ופרש”י דאסור להמיתו בידים, ואף דע”י עיקור אינו מת וחבלה שרי להנ”ל, אולי חיישינן שמא ימות עי”ז, וע”ש לקמן דף מ”ג ע”א דמצא עכו”ם אחד וסטרו כדי שיבטל את הע”ז, וצע”ש. ומשמע שאין איסור להזיק גוי. ועי’ לענין איסור מזיק בשל עכו”ם בההוא דתענית (דף ז’ ע”ש) במעשה דריב”ח וברתי’ דקיסר שהזיק בגרמא ע”י העצה את הממון של הקיסר ודו”ק, (ומיהו קשה ללמוד מדברי אגדה), וצ”ע בכל זה].
ועי’ חזו”א או”ח סי’ קי”ח סק”ה (ד”ה כ’) דכתב שם דשרי לשרוף החמץ של נכרי אם א”א להחזיר, וטעמא כתב שם דממון נכרי מופקר לישראל בזמן שהוא נכשל בהן לעבור עבירה עכ”ל, [ויע”ש שכ’ דחייב לשלם לנכרי, ועי’ חזו”א ב”ק סי’ י’ סקי”ד שהוכיח מדברי הרא”ש דצריך לשלם, ועי’ מנ”ח (מצוה נ”ז קרוב לתחילתו) דכתב שם דמזיק עכו”ם פטור, וע”ש מה דמייתי מאחרונים לענין פשיעה מטעם מזיק בנכסי עכו”ם]. ובסי’ קכ”ד (לדף כ”ט ע”ב ד”ה מג”א) כתב החזו”א דפקדון של נכרי ביד ישראל אפשר דאפי’ לר”י א”צ לשורפו, יוע”ש. [וצ”ע בספר מקור חיים סי’ ת”מ סק”א לענין מצוה, ויל”ע במש”כ בפתיחה לסי’ תל”א (ד”ה היוצא) דיש חיוב ביעור בחמץ בפסח על כל העולם מדין איסורי הנאה, ומייתי עלה ההיא דב”ק (דף צ”ח ע”ב) דהכל מצווין לבערו וצ”ב, ומיהו זה אינו ענין לנידון דידן. ועי’ בחיוב (מה”ת) ביעור חמץ דקטנים, וצ”ע במש”כ במ”ב סי’ תמ”ג ס”ק י”ד ובשעה”צ שם סק”כ ול”ע כעת] .
ובעיקר הסברא שכתב בחזו”א בסי’ קי”ח הנ”ל דממון נכרי מופקר לישראל בזמן שהוא נכשל בהן לעבור עבירה, יל”ע בחיוב מצוות בכה”ג כגון שוחט חי’ ועוף של נכרי אי שרי לכסות דמם משום מצות כסוי הדם אף שמפסיד הדם לנכרי, ועי’ במש”כ בחזו”א יו”ד סי’ רי”ד ) לדף קל”ט ע”ב ד”ה שחטה) לענין היתר הפסד להקדש ע”י כיסוי דם שהקדישו אחר שחיטה, דכתב שם דא”א להקדש לזכות ולעכב מלעשות מצותו ומטעם דכבר נתחייב במצות כסוי, ומיהו הקדש שאני], ואת”ל דבשחט חי’ ועוף של גוי אסור לכסות דמו משום הפסד הגוי מ”מ כששחט ואח”כ הקנה הדם לגוי שרי וחייב לכסות וכמו בהקדש, ועי’ בכל זה בשחט חי’ ועוף של חרש שוטה וקטן, אם רשאי לכסות את הדם שנמצא מפסיד להם את הדם, ולא שמענו כה”ג שאינו מכסה] .
והנה המ”ב דלא נחית להנ”ל לדון בענין שריפת החמץ של גוי, דן כנראה באופן דלא יבוא לידי הפסד ועי’.