ציטוט מתוך המכלול:
ישנן כמה עדויות שהרב מנחם זמבה נמנה בין הרבנים שקראו למרד מזוין ולנקמה בגרמנים. הראשון שפרסם דברים על עמדתו בעניין זה היה הלל זיידמן. זיידמן מספר ביומנו על דיון שהתקיים כמה חודשים לפני פרוץ המרד. בדיון השתתפו רבנים, פוליטיקאים ופילוסופים, ודובר בו על גירושם של יושבי הגטו.
וכך מצטט הלל זיידמן את דבריו של הרב מנחם זמבה באותו מעמד:[2]
“לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל ה’אומשלגפלאץ‘, היינו צריכים להתנגד, אבל השלינו את עצמנו בדמיונות שוא. עם חכם ונבון – ניטל ממנו שכלו. האמנו כל הזמן – אולי ושמא ואפשר… שגינו קשה… הייתה הפקחות אצלנו מרובה מן החכמה, והפקחות לא תמיד היא מידה מועילה… צריכים היו להבין מלכתחילה, שאותו רשע מבקש לעקור את הכול, ואנו צריכים היינו להשתמש בכל האמצעים ולהזעיק את העולם. ועכשיו אנו חייבים להתנגד, אסור לנו להסגיר את עצמנו בידי האויב”.
ועוד אמר:
“יש דרכים שונות לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי השתמדות כמו בספרד או בשעת גזֵרת תתנ”ו, הייתה מיתתנו כשלעצמה – בחינת קידוש השם. הרמב”ם אומר אפילו שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי, הרי זה בלבד – קידוש השם, והלכה כמותו. אך כיום הזה הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל”.
עדות נוספת היא עדותו של ניצול השואה, יהודה אריה פיינגולד, פורסמה בעיתון הצופה ב-ה’תש”ו, מיד אחרי השואה. על פי עדות זו שהה פייגנגולד בסוכתו של הרב זמבה ביום הראשון של חג הסוכות תש”ג ולדבריו קרא הרב זמבה “להתקומם, להתנגד במעשה בנשק ביד”.
אחיינו, הרב אברהם זמבה, שהיה עם דודו עד רגעיו האחרונים אישר שדודו תרם כסף עבור “ועד ההתגוננות” שהוקם בגטו. בנוסף ישנן עדויות שהוא יעץ למי שיכול להימלט ולא להתמסר לגרמנים משום שפירושו של דבר הוא איבוד מרצון.[3]
עם זאת, בקרב היהדות הנאמנה יש הטוענים שהדברים נובעים מהרצון להסיר את החרפה כביכול של “כצאן לטבח“. [רות ליכטנשטיין, עדות – חורבן יהדות אירופה, עמודים 196–199, מביאה בהקשר זה את דברי תלמידו של הרב זמבה, הרב שמחה אלברג, שלא היה בגטו ורשה, אולם אמר שכל מי שהכיר את הרב זמבה “יודע שכל מהותו הרוחנית נוגדת” למסופר עליו בהקשר זה. מאידך, תלמידים אחרים של הרב זמבה, שמואל רוטשטיין והרב יצחק ידידיה פרנקל, תומכים בגרסה שרבם היה מעורב במרד. ראו: חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל, הוצאת מכון בן-גוריון תשס”ז, עמ’ 94]
ועוד מתוך המכלול שם:
בכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בשנת תרפ”ג נבחר למזכירות הכבוד של התנועה, עוד בטרם מלאו לו ארבעים, והיה אחד מעמודי התווך שלה. בנאומו בכנסייה הגדולה השלישית האגודה (תרצ”ז), שהתכנסה על רקע ועדת פיל, התנגד נחרצות לחלוקת ארץ ישראל. בנאומו אמר:
“רק אנשים אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתנו התמימה והקדושה – הם-הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו שומרי התורה וחרדים אל דבר ה’ של תורה שבכתב ושבעל פה מראשו ועד סופו מוסרים נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל – בשום אופן לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה”.
