העורך Editor

And it’s Jewish death toll.

So claims Erik von Kuehnelt-Leddihn in an essay praising monarchist government:

… It is not surprising that Theodor Herzl, the founder of Zionism, declared monarchy the best form of government, but, since no descendants of David survived, the aristocratic constitution of Venice should be studied in the planning of a Jewish State, whereas democracy, as the worst type of rule, was to be strictly avoided. (See Theodor Herzl, “Der Judenstaat,” Theodor Herzls zionistische Schriften (Charlottenburg: Jüdischer Verlag, n.d.), p. 119.). History is already telling us how right he was.

Find the rest on Mises.org, here.

This beggars belief. There are plenty of descendants of David Hamelech. But I didn’t check out the reference.

Bottom-up or top-down? Dumb it down or raise the intellectual level, instead?

Answer: Start from the top. This is cost-effective in terms of efforts expended, since if you succeed, the effects trickle down, with no additional investment on your part, whereas the reverse is not the case. This model of influence is called “Elitism“.

We already noted the Zohar’s endorsement of this principle.

Rabbi Nachman of Breslov says the same clearly (Chayei Moharan 543):

כמה פעמים היה מדבר הרבה עמנו והזהיר אותנו מאד לקרב נפשות להשם יתברך, להשתדל לדבר הרבה עם בני אדם כדי לעוררם ולהשיבם לקרבם להשם יתברך… היה מתלוצץ מאלו המשתדלים לקרב להשם יתברך רק הפחותים במעלה מאד כגון עניים ואביונים ועמי הארצות וכיוצא בזה אנשים השפלים במעלה. כי העקר הוא להשתדל לקרב להשם יתברך בני האדם הגדולים במעלה שיש להם איזה חשיבות. כי בני-אדם כאלו קשה לקרבם מאד, וכשזוכה לקרבם אשרי לו. כי הוא דבר גדול מאד כשמקרב נפשות גדולות להשם יתברך ואז אלו הקטנים והשפלים במעלה נופלים ונטפלים ממילא אליו ומתקרבים להשם יתברך, כי מתבטלים לגבי הגדול מהם שנתקרב לדרך האמת להשם יתברך.

ושאלתי אותו זכרונו לברכה מי הוא הגדול. השיב בחפזון [בדרך גערה על שאני שואל דבר פשוט כזה] מי שהוא למדן יותר חשוב יותר, מי שהוא עשיר חשוב יותר, מי שהוא מיחס חשוב יותר. והמובן מדבריו היה שכל מי שיש לו איזה חשיבות ומעלה מצד עשירות או מצד חכמה ויחוס, בודאי נשמתו גדולה וגבוהה יותר. וכמו כן יש לו יצר הרע גדול ביותר, וגם בו תלויים כמה נפשות ביותר. ועל כן העקר להשתדל לקרב מבני הנעורים החשובים שבעיר, כגון בני העשירים ואותן שמחזקים בלמוד, ואז הקטנים מתקרבים ממילא וכנ”ל.

* Of course, this refers to influencing natural elites, not members of unnatural, coercive institutions. And one should direct some effort in all directions, since there are no promises, anyway.

A: Study Torah in depth.

Zohar Volume One, p. 242b:

תא חזי מה כתיב, וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד, וירא מנוחה כי טוב דא תורה שבכתב, ואת הארץ כי נעמה דא תורה שבעל פה, ויט שכמו לסבול, למסבל עולא דאורייתא, ולדבקא בה יומי ולילי, ויהי למס עובד, למהוי פלח לקב”ה ולאתדבקא ביה, ולאתשא גרמיה בה.

רבי שמעון ורבי יוסי ורבי חייא הוו קא אזלי מגלילא עלאה לטבריה, אמר רבי שמעון, ניהך ונשתדל באורייתא, דכל מאן דידע לאשתדלא באורייתא ולא אשתדל, אתחייב בנפשיה, ולא עוד אלא דיהבין ליה עולא דארעא ושעבודא בישא, דכתיב ביששכר ויט שכמו לסבול, מהו ויט, סטא, כמה דאת אמר ויטו אחרי הבצע, מאן דסטא ארחיה וגרמיה דלא למסבל עולא דאורייתא, מיד ויהי למס עובד.

Sefer Chafetz Chaim Hilchos Rechilus 7:2

ודע דאסור רכילות הוא אפלו על עם הארץ, כי גם הוא בכלל “עמיך”… וכל שכן לספר רכילות על תלמיד חכם, העון יותר גדול ויותר עצום מפני כמה טעמים.

א) מצד עצם הרכילות, דהלא פשוט הוא, שאם ברכילות, שספר על חברו, היתה תערבת שקר, בודאי ענשו חמור יותר, משאם היה אמת, וכאשר נדיק בעניננו, ימצא על פי הרב, שהיא רכילות של שקר, כי תלמיד חכם מסתמא אינו מגנה ואינו עושה רעה לאדם בחנם, ויש לנו לתלות שכדין עשה מה שעשה, על כן, ההולך ומספר עליו דבר זה לעולה, הוא רכילות של שקר.

ב) מצד עצמיות האיש ההוא, שהרי צותה לנו התורה להתדבק בהם בכל מיני חבור, לאכל ולשתות ולעשות פרקמטיא עם תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם ולנהג בהן כבוד הרבה, ועל אחת כמה וכמה שלא לעורר מדנים עליו, שדבר זה גורם הפוך כל הנ”ל.

ג) מצד הסבה הצומחת מספורו, כי ידוע הוא שלא יתפעל אדם כל כך, כשאחד מעם הארץ גנה אותו, או עשה לו שום דבר עולה, אבל אם יספר לו אחד, שתלמיד חכם גנה אותו, בודאי יותר תכנס שנאה בלבו עליו, ורגיל מאד להתעורר מדנים על ידי זה, ובפרט אם מספר על הרב שבעיר, בודאי רגיל לבוא על ידי זה קלקולים גדולים עד מאד, וכמה פעמים יורד עמו לחייו ממש על ידי זה.

In short, when a rabbi speaks Lashon Hara about someone (rare, unless “For the Sake of Heaven”), this makes the victim hate him, instead of loving him, as one should (ובו תדבק). And more so than if an unscholarly Jew had spoken about him.

This also implies Talmidei Chachamim (and those bearing this mantle) do far more damage than others when they speak and distribute written Lashon Hara and Hotza’as Shem Ra about innocents.

Think of almost every public rabbinic pseudo-“excommunication” for the past few decades.