Sefer Chafetz Chaim Hilchos Rechilus 7:2
ודע דאסור רכילות הוא אפלו על עם הארץ, כי גם הוא בכלל “עמיך”… וכל שכן לספר רכילות על תלמיד חכם, העון יותר גדול ויותר עצום מפני כמה טעמים.
א) מצד עצם הרכילות, דהלא פשוט הוא, שאם ברכילות, שספר על חברו, היתה תערבת שקר, בודאי ענשו חמור יותר, משאם היה אמת, וכאשר נדיק בעניננו, ימצא על פי הרב, שהיא רכילות של שקר, כי תלמיד חכם מסתמא אינו מגנה ואינו עושה רעה לאדם בחנם, ויש לנו לתלות שכדין עשה מה שעשה, על כן, ההולך ומספר עליו דבר זה לעולה, הוא רכילות של שקר.
ב) מצד עצמיות האיש ההוא, שהרי צותה לנו התורה להתדבק בהם בכל מיני חבור, לאכל ולשתות ולעשות פרקמטיא עם תלמיד חכם ולהשיא בתו לתלמיד חכם ולנהג בהן כבוד הרבה, ועל אחת כמה וכמה שלא לעורר מדנים עליו, שדבר זה גורם הפוך כל הנ”ל.
ג) מצד הסבה הצומחת מספורו, כי ידוע הוא שלא יתפעל אדם כל כך, כשאחד מעם הארץ גנה אותו, או עשה לו שום דבר עולה, אבל אם יספר לו אחד, שתלמיד חכם גנה אותו, בודאי יותר תכנס שנאה בלבו עליו, ורגיל מאד להתעורר מדנים על ידי זה, ובפרט אם מספר על הרב שבעיר, בודאי רגיל לבוא על ידי זה קלקולים גדולים עד מאד, וכמה פעמים יורד עמו לחייו ממש על ידי זה.
In short, when a rabbi speaks Lashon Hara about someone (rare, unless “For the Sake of Heaven”), this makes the victim hate him, instead of loving him, as one should (ובו תדבק). And more so than if an unscholarly Jew had spoken about him.
This also implies Talmidei Chachamim (and those bearing this mantle) do far more damage than others when they speak and distribute written Lashon Hara and Hotza’as Shem Ra about innocents.
Think of almost every public rabbinic pseudo-“excommunication” for the past few decades.