הפרדת העיסקא מההלוואה בהיתר עיסקא

הסוד העתיק של איסור הריבית 

בשנות ה80 נהגו הבנקים לתת לצרכנים אשראי לרכישת מניות בבורסה. את הכסף ניהלו מנהלי ההשקעות בבנקים, ולעיתים קרובות השקיעו במניות הבנקים עצמם. במקביל, נהגו בנקים לקנות מניות באופן הדדי כדי להעלות את שווי המניות (הרצת מניות), לקוחות הבנקים התרגלו שמניות הבנקים רק עולות ולכן המשיכו להשקיע תוך נטילת אשראי לשם כך- מהבנק עצמו. כאשר התגלה העניין, צנח ערכן של מניות הבנקים והלקוחות נותרו עם חובות כבדים. פרשה זו מכונה: “ויסות מניות הבנקים”. התוצאה של הפרשה היתה קריסה והלאמה של הבנקים באמצע שנות ה80. כנראה שזה היה אחד הגורמים להיפר אינפלציה בתחילת שנות ה80.

בסדרת הספרים תחומין בהוצאת מכון צומת יש מאמרים בנושאים שונים ומגוונים בנושאי הממשק שבין התורה לעולם המודרני (מדע, משפט, כלכלה ועוד), בדרך כלל יש מאמר אחד או שניים בכל תחום. באופן חריג, בכרך ח, יש ארבעה מאמרים העוסקים במשפט שהתרחש בשנת 84.

אדם שקיבל אשראי מהבנק להשקעה במניות, והבנק ניהל את השקעותיו, טען שעל פי היתר העסקא של הבנק, הוא אינו חייב לשלם מחצית מהחוב שהרי לפי היתר העסקא מחצית מההלוואה היא הלוואה ומחצית – פקדון שבו אמורים להתחלק הלווה והמלווה. סכום הריבית מוגדר כ”דמי התפשרות” כאשר הלווה אינו יכול להוכיח כמה הרוויח או הפסיד. הסיבה העיקרית לכך שהוא לא יכול להוכיח זאת היא שעליו להישבע בשבועה חמורה לשם כך, ואף בית דין לא ישביע אותו. גם באופן מהותי לא ניתן להוכיח שההפסד שייך דווקא לאותה הלוואה.

טענת הלקוח היתה שבמקרה הזה, כל ההשקעה נוהלה על ידי הבנק ב”חשבון סגור” ולכן אין צורך בשבועה שהרי הבנק יודע היטב מה היו תוצאות ההשקעה- הוא עצמו ניהל אותה.

לפסק הדין בנושא הזה יש השלכות מרחיקות לכת בשני מישורים:

ראשית הוא היה עשוי לפתוח פתח לכמות עצומה של תביעות בנושא, ולכן היתה לו משמעות כלכלית רחבה עד כדי איום (נוסף) על יציבות הבנקים והמשק.
במישור ההלכתי היתה לפסק הדין בנושא הזה השפעה מכרעת על הרלוונטיות והמשמעות של היתר העסקה מבחינה הלכתית. מצד אחד אם בית המשפט יאמר שהיתר עסקה הוא “פולקלור דתי” ואין לו משמעות משפטית- לא ניתן יהיה להתנהל במשק מודרני ללא חשש לעבור על איסור ריבית. מצד שני, אם בעקבות היתר העסקא הבנק יפסיד, אף בנק לא יסכים לחתום על היתר עסקא (או שיתמחר זאת בהתאם). באופן עקרוני התביעה נדחתה מסיבות פרוצדורליות, כך שנמנעה הדילמה, אך אנו יכולים ללמוד מכאן משהו הרבה יותר גדול.

עצם העובדה שהבנקים עצמם ניהלו את ההשקעה נוגדת את מהותו של היתר העסקה. הרעיון בעסקה הוא שהלווה מתעסק בהשקעה ומתחלק עם המלווה ברווחים. אבל אם היו נמנעים מהבעיה בהיתר העסקא, אולי היו נמנעים מהמשבר הכלכלי שפקד את המדינה.

התקנה העיקרית שנקבעה על מנת למנוע משברים מהסוג הזה היתה הפרדת ההשקעות מהגוף המלווה- כפי שאמור היה להיות בהיתר העסקא. (המלצות ועדת בייסקי ובכר)

כמה עשורים לאחר מכן התרחש משבר כלכלי נוסף שנבע אף הוא מפעילות בניגוד לרוח היתר העסקא- בארה”ב. הבנקים והמשקיעים הפנו את השקעותיהם ללווי ה”סאב פריים” הלווים העניים, ולקחו מהם ריבית גבוהה יותר בגלל הסיכון הכרוך בהלוואה לעניים. זה בדיוק סוג הריבית שאוסרת התורה. לעניים צריך להלוות על מנת לעזור, אם רוצים להרוויח, צריך להשקיע בעסקים. גם בפרשה זו בשלב הראשון הכל היה בסדר וכולם הרוויחו, עד שבשנת 2008 התפוצצה הבועה בקול רעש גדול תוך קריסה של 200 בנקים בארה”ב וצניחה חדה בשווקי המניות בכל העולם.

אף אדם לא יכול להבין את ה”יד הנעלמה” שמנהלת את הכלכלה- במלואה. אם היה אדם כזה, הוא היה עשיר כקורח בעזרת אפשרויות המינוף הקיימות כיום. אבל אם נזכור שקיבלנו “מידע פנים”, דרך התורה ודרך חוכמתם של חז”ל, ייתכן שנוכל להימנע ממשברים כלכליים, ולהפוך את העולם למוסרי וטוב יותר.

מאתר מסתברא – כלכלה עברית, כאן.

Going to University Should No Longer Even Be a Nisayon…

No, it is not elitist to correct students’ spelling

Some universities now claim it is ‘white, male and elitist’ to expect students to have good English.

FRANK FUREDI

I wasn’t surprised when I read that some British universities are adopting the philistine policy of not marking students down for spelling and grammar errors. Nor was I surprised to learn that sections of British higher education have embraced the anti-intellectual practice of ‘inclusive assessment’. The aim of this is to narrow the attainment gap between white and black, Asian and ethnic-minority students.

Unfortunately, this strategy of ‘narrowing the attainment gap’ is not about levelling upwards with high-quality academic teaching. Rather, the advocates of ‘inclusive assessment’ are more interested in lowering the already low expectations that universities have of students from certain backgrounds.

One of the key tactics of the inclusive-assessment outlook is to brand genuine academic expectations and standards as ‘elitist’. This is why some university administrators are instructing academics not to lower students’ marks for spelling mistakes – because good English is increasingly seen as an elitist demand; as something associated with the ‘homogeneous, north European, white male elite’.

Paradoxically, these zealous promoters of inclusive education seem to be unaware of their own paternalistic and elitist assumptions. They really seem to believe that a competent grasp of the English language is beyond those who are not part of the north European white male elite. Hull University expresses this narrow-minded sensibility when it says it will ‘challenge the status quo’ by dropping the requirement for a high level of technical proficiency in written and spoken English in some subjects, on the grounds that this requirement is unreasonable.

Doing away with a common standard in higher education is celebrated by Hull on the basis that it will ‘encourage students to develop a more authentic academic voice, a voice that can communicate complex ideas with rigour and integrity – that celebrates, rather than obscures their particular background or characteristics’.

These are weasel words. They frame the lowering of standards as a valiant effort to help students develop a more ‘authentic’ voice. But abandoning rigour, precision and verbal clarity is very unlikely to promote any kind of authentic academic values. Instead it will promote the social-engineering objective of ‘inclusion’.

As I argued in my 2004 book, Where Have All The Intellectuals Gone?, the well-meaning policy of inclusion in higher education has turned into a con. I first raised this problem back in May 2001, when I wrote a piece for The Sunday Times in which I raised my concerns about the direction of higher education. One of my concerns was the fact that a student could spend an entire year at university without reading a whole book.

The day after that piece was published, I received an angry email from a senior university manager who accused me of ‘deliberately’ confusing the issue. I expected him to accuse me of fabricating my claim that students could go a whole year without reading a book, but that was not the focus of his ire. He did not dispute my claim at all. Rather, he was upset at my assumption that books should have a privileged status in higher education! ‘The tone of the article was to suggest that you can dismiss as undemanding any programme in which students do not read “whole books”’, he complained. It seemed that, in his view, the book had become an elitist optional extra for undergraduates.

Back then, the attempt to lower academic standards under the guise of promoting inclusion was still at an early stage. But even then, inclusion was viewed by many administrators and academic campaigners as an end in itself. Since their preoccupation was with inclusion, rather than with the quality of university education, they never asked the simple question: ‘Inclusion into what? Access to what?’ They dodged this question because, at some level, they knew they were bringing students into a regime of education that was inferior to the academic experience of the past.

Continue reading…

From Spiked, here.

Who Will Punish the Lockdown-Pushing Scientists?!

It’s taken much longer than it should have but at last it seems to be happening: the lockdown paradigm is collapsing. The signs are all around us.

The one-time hero of the lockdown, New York Governor Andrew Cuomo, has seen his support tank from 71% to 38%, along with ever more demands that he resign. Meanwhile, polls have started to favor Florida governor and lockdown opponent Ron DeSantis for influence over the GOP in the future. This remarkable flip in fortunes is due to the dawning realization that the lockdowns were a disastrous policy. DeSantis and fellow anti-lockdown governor Kristi Noem are the first to state the truth bluntly. Their honesty has won them both credibility.

Meanwhile, in Congressional hearings, Representative James Jordan (R-OH) demanded that Dr. Fauci account for why closed Michigan has worse disease prevalence than neighboring Wisconsin which has long been entirely open. Fauci pretended he couldn’t hear the question, couldn’t see the chart, and then didn’t understand. Finally he just sat there silent after having uttered a few banalities about enforcement differentials.

The lockdowners are now dealing with the huge problem of Texas. It has been fully open with no restrictions for 6 weeks. Cases and deaths fell dramatically in the same period. Fauci has no answer. Or compare closed California with open Florida: similar death rates. We have a full range of experiences in the US that allow comparisons between open and closed and disease outcomes. There is no relationship.

Or you could look to Taiwan, which had no stringencies governing its 23.5 million people. Deaths from Covid-19 thus far: 11. Sweden, which stayed open, performed better than most of Europe.

The problem is that the presence or absence of lockdowns in the face of the virus seem completely uncorrelated with any disease trajectory. AIER has assembled 33 case studies from all over the world showing this to be true.

Why should any of this matter? Because the “scientists” who recommended lockdowns had posited very precisely and pointedly that they had found the way to control the virus and minimized negative outcomes. We know for sure that the lockdowns imposed astonishing collateral damage. What we do not see is any relationship between lockdowns and disease outcomes.

This is devastating because the scientists who pushed lockdowns had made specific and falsifiable predictions. This was probably their biggest mistake. In doing so, they set up a test of their theory. Their theory failed. This is the sort of moment that causes a collapse of a scientific paradigm, as explained by Thomas Kuhn in The Structure of Scientific Revolutions (1962).

A good example of a similar situation might be the Soviet economy under Nikita Khrushchev. He came to power with a promise that he would make the Russia economy under communism perform better than the United States. That was the essence of his famous promise “We will bury you.” He meant that Russia would outproduce America.

It did not happen. He failed and the theory he pushed failed alongside. And thus began the slow coming apart of communist theory and practice. Khrushchev had already repudiated the Stalinist terror state but never had any intention of presiding over the slow demise of the entire Soviet experiment in central planning. By setting up a test that could falsify his promise, he doomed an entire system to intellectual repudiation and eventual collapse.

The theory and practice of lockdownism could be going the same way.

In Kuhn’s reconstruction of the history of science, he argued that progress in science occurs not in a linear fashion but rather episodically as new orthodoxies emerge, get codified, and then collapse under the weight of too many anomalies.

The pattern goes like this. There is normal science driven by puzzle solving and experimentation. When a theory seems to capture most known information, a new orthodoxy emerges – a paradigm. Over time, too much new information seems to contradict what the theory would predict or explain. Thus emerges the crisis and collapse of the paradigm. We enter into a pre-paradigmatic era as the cycle starts all over again.

As best anyone can tell, the idea of locking down when faced with a new virus emerged in the US and the UK around 2005-2006. It started with a small group of fanatics who dissented from traditional public health. They posited that they could manage a virus by dictating people’s behavior: how closely they stood next to each other, where they travelled, what events they attended, where they sat and for how long. They pushed the idea of closures and restrictions, which they branded “nonpharmaceutical interventions” through “targeted layered containment.” What they proposed was medieval in practice but with a veneer of computer science and epidemiology.

When the idea was first floated, it was greeted with ferocious opposition. Over time, the lockdown paradigm made progress, with funding from the Gates Foundation and more recruits from within academia and public health bureaucracies. There were journals and conferences. Guidelines at the national level started to warm to the idea of school and business closures and a more broad invocation of the quarantine power. It took 10 years but eventually the heresy became a quasi-orthodoxy. They occupied enough positions of power that they were able to try out their theory on a new pathogen that emerged 15 years after the idea of lockdown had been first floated, while traditional epidemiology came to be marginalized, gradually at first and then all at once.

Kuhn explains how a new orthodoxy gradually replaces the old one:

When, in the development of a natural science, an individual or group first produces a synthesis able to attract most of the next generation’s practitioners, the older schools gradually disappear. In part their disappearance is caused by their members’ conversion to the new paradigm. But there are always some men who cling to one or another of the older views, and they are simply read out of the profession, which thereafter ignores their work. The new paradigm implies a new and more rigid definition of the field. Those unwilling or unable accommodate their work to it must proceed in isolation or attach themselves to some other group.

That’s a good description of how lockdown ideology triumphed. There are plenty of conspiracy theories out there concerning why the lockdowns happened. Many of them contain grains of truth. But we don’t need to take recourse to them to understand why it happened. It happened because the people who believed in them became dominant in the world of ideas, or at least prominent enough to override and banish traditional principles of public health. The lockdowns were driven primarily by lockdown ideology. The adherents to this strange new ideology grew to the point where they were able to push their agenda ahead of time-tested principles.

It is a blessing of this ideology that it came with a built-in promise. They would achieve better disease outcomes than traditional public health practices, so they said. This promise will eventually be their undoing, for one simple reason: they have not worked. Kuhn writes that in the history of science, this is prelude to crisis due to “the persistent failure of the puzzles of normal science to come out as they should. Failure of existing rules is the prelude to a search for new ones.” Further: “The significance of crises is the indication they provide that an occasion for retooling has arrived.”

The silence of Fauci in Congressional hearings is telling. His willingness only to be interviewed by fawning mainstream media TV anchors is as well. Many of the other lockdowners that were public and preening one year ago have fallen silent, sending ever fewer tweets and content that is ever more surreptitious rather than certain. The crisis for the fake science of lockdownism may not be upon us now but it is coming.

Kuhn speaks of the post-crisis period of science as a time for a new paradigm to emerge, first nascently and then becoming canonical over time. What will replace lockdown ideology? We can hope it will be the realization that the old principles of public health served us well, as did the legal and moral principles of human rights and restrictions on the powers of government.

From AIER, here.

הפוליטיקה החרדית סותרת את עצמה

מעולם לא היינו מדינה חילונית

חוק השבות חושף כי מדינת היהודים היא מדינה המוגדרת באמצעות ההשתייכות לדת ולא באמצעות הטריטוריה. אלא שהיום, חרדים וחילונים כאחד מסרבים להכיר בכך, ומתאמצים לטשטש את העובדה שמדינת ישראל תאבד את הלגיטימיות הקיומית שלה אם היא תפריד בין דת למדינה.

כ”ז אדר תשפ”א

לרגעים, כך נדמה, ישנם מבינינו השוגים באשליה שמדינת ישראל היא “מדינה נורמלית”, כלומר דמוקרטיה ליברלית בסגנון מערבי. נכון, אומרים אותם אנשים לעצמם, הבחירות לכנסת מתרחשות כאן בתדירות גבוהה מעט ואפשר לראות אנשים ונשים רבים בכיסוי ראש ברחובה של עיר, אבל בסך הכל, אנחנו די נורמליים. אנחנו מדינה חילונית שיש בה אחוז גבוה של אנשים דתיים, אך הדת אינה משמעותית בשום צורה עבור הלגיטימיות המדינית. האמונה הרווחת היא שמלבד יוצאי דופן חריגים, במדינת ישראל מתקיימת הפרדת דת ממדינה, לפחות כמו באנגליה.

נראה שאשליה זו מטופחת בידי הצדדים החילונים והחרדים של המדינה כאחד. בצד החרדי רווחת העמדה שהמדינה אינה אלא “ועד בית”, ישות ללא לגיטימיות ריבונית, שהשותפות איתה היא בערבון מוגבל, למטרות כגון פינוי זבל וסלילת כבישים. במאמר מערכת של עיתון “יתד נאמן”, שנכתב לפני קצת יותר משנה, התבטא העורך ישראל פרידמן כך: “השאלה באיזה צד של המפה הפוליטית אנחנו נמצאים, היא שאלה שנכונה לגבי ‘אזרחים של מדינת ישראל’ שהממשלה הנבחרת היא הריבון בה, אבל אנחנו […] ‘אזרחים של ארץ ישראל’ שהריבון בה הוא ריבון עולם.”[1] כלומר, בעיניים חרדיות, המדינה היא גוף חילוני לחלוטין, ומשום כך חסר לגיטימיות ריבונית. לפי עמדה זו, מתקיימת כביכול הפרדה קוטבית בין דת למדינה: המדינה היא גוף חילוני לחלוטין, בדיוק כמו בארה”ב ובשאר מדינות העולם, ולכן החרדים, השוללים את החילוניות, שותפים עמה בערבון מוגבל ואינם מכירים בלגיטימיות הריבונית שלה. בצד החילוני שוררת כמובן אמונה עמוקה שאנו דמוקרטיה ליברלית בעלת הפרדה בין דת למדינה, ואם יש בחוק המדינה שאריות של דת, אין זה אלא משום ש”הרבנות מחזיקה את המדינה בגרון”. אין צורך להכביר בראיות על תפוצתה של אמונה זו. די לצפות בתשדירי הבחירות.

אלא שמדי פעם עולה לכותרות אירוע כמו פסיקת בג”ץ בנושא הגיור הרפורמי ומעניק לנו הצצה לאמת העירומה שכולנו אוהבים להתכחש לה – ישראל, למעשה, היא מדינה דתית.

מדינת ישראל היא מדינה דתית. היא מעולם לא היתה מדינה חילונית והיא גם אינה יכולה להיות מבלי לאבד את הלגיטימיות הריבונית שלה

לפני שאגש לחשיפת אמת זו, אעשה בירור מושגי חשוב. המושג “דת” והמושג “מדינה” מתפרשים אצלנו דרך הפריזמה של הפרדת דת ממדינה בתור מושגים הופכיים. “דת” משמעה אצלנו עיסוק בענייני הרוח, העולם הבא, כלומר בכל מה שאינו “מדינה”, ו”מדינה” משמעה עיסוק בענייני הארציות, בכל מה שאינו דת. ממילא הטענה כי מדינה יכולה להיות דתית היא פרדוקסלית מבחינה מושגית. צמד המילים “מדינה דתית” משמעו אפוא שהדת השתלטה על המדינה, העולם הבא חנק את העולם הזה. באמרי “מדינה דתית” אינני מתכוון לכך, אלא למדינה שבה התורה, החוק, קודמת מבחינה רעיונית למדינה. אם המדינה היא מדינה דתית, הרי שהדת חייבת להיות דת מדינית, ולא דת העוסקת בענייני הרוח בלבד. הקטגוריה “מדינה דתית” מבטלת אפוא את ההפרדה המושגית בין דת למדינה, ולא רק את ההפרדה החוקתית.

מאמר זה מנסה להראות איך בפועל, לא בתיאוריה, מדינת ישראל היא מדינה דתית, מדינה המגשימה את הרעיון של דת מדינית וקוראת תיגר על הגיון הפרדת הדת מהמדינה.

 

מה זה “יהודי לעניין האזרחי”?

מה הבעיה של החרדים עם הרפורמים? מדוע פסיקה זוטרה של בג”ץ, שההשפעה הדמוגרפית הממשית שלה שואפת לאפס, הופכת להיות דגל מאבק מרכזי של המפלגות החרדיות? מבחינה מעשית, ההחלטה של בג”ץ חסרת משמעות. כבר היום, חבריה הלא-יהודים של התנועה הרפורמית יכולים להתאזרח בישראל. אלא שעד היום, חברים אלו היו זקוקים לאישור חברות בתנועה מאיש-דת רפורמי שאינו ישראלי, וכיום, בעקבות החלטת בג”ץ, הם יכולים להסתפק באישור של אנשי-דת רפורמים מקומיים. מדובר בהבדל פורמלי זעיר, הרלוונטי לתיירים לא-יהודים השוהים בארץ ללא אזרחות, שמעוניינים “לעשות עליה” בעקבות הצטרפות לתנועה הרפורמית.

החלטה זו היא סמלית בלבד אפוא. לא זו בלבד, אלא שמספר הרפורמים העולים לארץ – יהודים ולא יהודים כאחד – הוא אפסי. הם בקושי מגיעים אפילו לביקורים כאן. נוח להם בארצות המערב ולא ממש דחוף להם להגר ללבנט חם המזג. כך שאפילו בתור מחווה לתנועה הרפורמית מדובר בצעד חסר משמעות. מעמדה של היהדות החרדית לא נפגע מכך וגם לא הדמוגרפיה היהודית. יש לתהות, לפיכך, על מה יצא הקצף. האם זו ההחלטה השערורייתית ביותר של בג”ץ לאחרונה? בג”ץ מכשיל באופן שיטתי את הנסיונות של הכנסת לעגן בחוק החזרת מסתנני עבודה לארץ מוצאם. לפעולה זו יש השפעה משמעותית בהרבה על הדמוגרפיה היהודית בארץ, ולא מצאנו שיצא על כך קצפם של חברי הכנסת החרדים.

התשובה לשאלה זו, על פניה, פשוטה למדי. הזעם של יהודים החרדים לדבר ה’ הוא דווקא על הסמליות שבהחלטה: על כך שבג”ץ, גוף חילוני מובהק, לוקח לעצמו סמכות להכריע בשאלה “מיהו יהודי”. כפי שנכתב במאמר המערכת של “יתד נאמן”, “הבג”צ נעץ טלפיים משפטיים בחומת היהדות […] המושג ‘יהודי’ הוא מושג הלכתי צרוף.”[2] השאלה החשובה כאן אינה כמה לא-יהודים יכנסו לארץ בעקבות הפסיקה, אלא למי הסמכות לקבוע מי יהודי ומי אינו יהודי.

אולם, תשובה פשוטה זו מטשטשת משהו חשוב: בג”ץ לא ניסה לקבוע מיהו יהודי לעניינים הלכתיים אלא לעניין הרשאה אזרחית להתגורר בארץ. בג”ץ קבע כי “משטרת הגבולות הציונית” אינה רשאית לגרש מגבול מדינת ישראל אנשים שעברו גיור רפורמי בארץ, אם הם מגישים בקשה לקבלת אזרחות. האם יש הלכה שצריך לגרש אותם? בג”ץ יצר “יהודי לעניין האזרחי”, שאינו משפיע כהוא זה על היהודי ההלכתי. האם יש בכך בעיה בעיניים חרדיות? וכי אין אנו אמונים על הפרדת דת ממדינה? ממתי היהדות החרדית בכלל מכירה בסמכות המדינה לקבוע מי ראוי להיכנס לארץ ומי לא? האם העובדה שממשל ארה”ב מכיר בסמכות הדתית של הקהילה הרפורמית הטרידה פעם איזשהו חרדי?

ברגע נדיר של התפכחות, נשמעה אמת זו מפי חברי הכנסת החרדים. חברי הכנסת גפני וליצמן הצהירו כי “החלטת בג”ץ […] הרת אסון למשמעות המונח ‘מדינה יהודית'”. לא פחות. מה שמונח כאן על הכף הוא “המדינה היהודית” עצמה, והיהדות החרדית היא הנשכבת על הגדר כדי להציל אותה

במילים אחרות, הזעזוע מהחלטת בג”ץ חושף שהציבור החרדי רואה במדינת ישראל גוף בעל אופי דתי, ולכן אכפת לו מיהו בעל הסמכות לקבוע את אופיה הדתי של המדינה. השופטים הדגישו בהחלטתם כי “הכרעה זו מצומצמת לשאלה האזרחית-ציבורית של הקניית מעמד מכוח חוק השבות ואינה עוסקת בשאלה הדתית”. השופטים ניסו לעשות “פלגינן דיבורא”, בהתאם לאמונה הרווחת על התקיימותה שלהפרדה בין דת למדינה, ולומר כי גיור רפורמי מספיק כדי להחשיב אדם ליהודי מבחינה אזרחית, אך הוא אינו מספיק כדי להחשיבו יהודי מבחינה דתית. אך החרדים לא השתכנעו, ובצדק, כי איך אפשר שהגדרה דתית כמו “גרות”, תהיה תקפה רק לעניין האזרחי? האזרחות בישראל מוקנית לאדם לפי ההשתייכות שלו אל היהדות, ואי אפשר להפריד בין “השאלה האזרחית-ציבורית” ל”שאלה הדתית”. מדינת ישראל היא אפוא ישות דתית בעיני החרדים, ועל כן הם מזדעזעים שהיא מתכחשת לאופיה הדתי.

המשך לקרוא…

מאתר צריך עיון, כאן.

הפוליטיקאים החרדים הם שפוטים של ממסד הרשע

וִיהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כּוֹאֲבִים • ‘תשעה מזלגות ועוף חרדי קטן’ יומן אירועים של חרדי קטן מרוט נוצות, פצוע וזב דם מהשנה האחרונה • הקונטרס המלא להורדה

‘תשעה מזלגות ועוף חרדי קטן’ יומן אירועים של חרדי קטן מרוט נוצות, פצוע וזב דם מהשנה האחרונה • נכתב ע”י חסיד גור (- גם היום) פעיל מפלגת ‘יהדות התורה’ בלב ונפש, שהתפקח לאור המאורעות של השנים האחרונות:

תשעה אנשים ישבו סביב לשולחן אחד בחתונה רועשת – כך מספרת הבדיחה העממית.

על השולחן עמד מגש ובו עשרה מנות עוף.

עשרה מנות – לתשעה בני אדם רעבים אך מנומסים, צאצאי משפחת ברילמן האנגלית, בעלי נימוסים אירופאים מלוטשים “כמו פעם”.

תשעה עופות נגמרו תוך מספר דקות, עוף אחד מיותר נותר לבדו.

שלמה הביט במנה המיותמת, ובטנו המקרקרת בקשה ממנו להושיט את ידו לצלחת, אך הנימוס האירופאי לחש לו שזה לא מתאים. סבתא ע”ה הייתה גוערת בו נחרצות אם הייתה רואה אותו לוקח את המנה המיותרת והאחרונה. זה לא מנומס.

לידו ישב זליג, גם הוא מגיע מאותה משפחה, וחונך אף הוא על ברכי הגינונים האנגליים של סבתא ברילמן. נעץ אף זליג את מבטו המיואש במנה האחרונה.

ולפתע…

חושך מוחלט השתלט על האולם. הפסקת חשמל, באמצע החתונה. המחותנים והקהל בהלם מוחלט.

אולם התקלה נמשכה לשלושה שניות בדיוק, כשלאחר מכן מערכת החירום של האולם התחברה אוטומטית למערכת הגיבוי המיוחדת שהוכנה למקרים כאלו, והאולם נשטף שוב באור יקרות.

במרכז השולחן שוב עמד העוף המיותם… אלא שהפעם… הוא כבר לא מיותם.

תשעה מזלגות נעוצים בעוף האומלל, כל אחד מכיון אחר.

תשעה אנגלים רעבים רצו לנצל את הדקות שבהם חוקי ההתנהגות הנוקשים של סבתא אינם רלוונטיים, ומיהרו לנעוץ את המזלג בעוף המסכן…

בחודש אדר תש”פ, אפילה מוחלטת השתלטה על העולם כולו.

מיליארדי אנשים, ממשלות וארגונים, נכנסו לפאניקה מוחלטת וביצעו צעדים הזויים לחלוטין. התנועה בין המדינות הופסקה, מיליארדי אנשים נכנסו לעוצר, כלכלות כמעט וקרסו, ענפי תעשיה שלמים הושבתו, קשה עדיין לאמוד את הנזקים הכלכליים, החברתיים, והבריאותיים, שצעדים נמהרים אלו המיטו על האנושות. מיעוט קטן של אנשים ניסו לעצור את הפאניקה והבהלה המסוכנת וחסרת האחריות, אך ללא הצלחה.

מספר חודשים לאחר מכן האורות נדלקו מחדש. האנושות התחילה להבין שאי אפשר להחריב עולם ומלואו בגלל וירוס אחד שמסוכן פי שתיים או שלוש משפעת רגילה, והחיים והשפיות החלו לחזור למסלולם הרגיל.

האורות שנדלקו מחדש, גילו את העוף המסכן – הלא הוא הציבור החרדי בארץ ישראל – כשבגבו האומלל נעוצים עשרות מזלגות וכלי משחית שננעצו בו בחופזה במהלך ימי החושך של סוף החורף ותחילת קיץ של שנת תש”פ.

מי הם המזלגות? רשימה ארוכה. חלק מהם אינם מזלגות, אלא אולי משהו הדומה יותר לקילשונים וסכינים.

מי לא נמצא ברשימה הזאת? כולם נמצאים שם.

פקידי הממשלה, הפוליטיקאים החילונים, המשטרה, בתי המשפט, התקשורת החילונית, ארגוני הרפורמים, מכוני המחקר, משרד הבריאות, משרד החינוך, רשויות מקומיות, כולם כולם מיהרו לנעוץ את מזלגות המוות שלהם עמוק בבשרו של ציבור היראים, בבתי הכנסת, בישיבות, בחדרים, ובמערכת החינוך החרדית, במצוות בחגי ומועדי השי”ת שהפכו רח”ל לשק חבטות של כל זב מצורע ואכול שנאה.

אי אפשר שלא להזכיר גם את המזלגות מהסוג האחר, של העסקונה והעיתונות החרדית, שהעמיקה בחושך את שיתוף הפעולה רב השנים שלה עם מזימות קברניטי המדינה לשנות את פני היהדות החרדית.

ברור ומובן מאליו שכל המזלגות הנ”ל לא נולדו בחודש אדר תש”פ. בדיוק כמו בסיפור של משפחת ברילמן, לפני שכבה האור בעלי המזלגות רצו מאד לנעוץ את קלשוניהם בעוף האחרון חסר האונים, אך היה משהו אחד שהפריע להם לבצע את זממם – התאורה הבוהקת, בשילוב האתיקה האנגלית עתיקת היומין לבית ברילמן, שאיננה מכירה חריגות ואיננה מתחשבת באילוצים שיסודם בבטן מקרקרת ובכל חולשה אנושית אחרת.

ולכן, באותו רגע שבו כבו המאורות, הם לא חשבו פעמיים, והוציאו לאור באופן ספונטני ומהיר את רצונם הכמוס ששכן בקרבם זה מכבר.

אחד מהעופות החרדים הקטנים שסבל מרורות מהמזלגות והסכינים שננעצו בגופו ובנשמתו, החליט בימי הסגר החשוכים והמדכאים לכתוב יומן אירועים עד כמה חדרו המזלגות והסכינים הללו עמוק בלב בני היהדות החרדית, והביאו לחורבן שמי יודע אם יצליחו אי פעם להשתקם ממנו, ובפרט אותם עשרות אלפי עופות שנעלמו על כרעם ועל קרבם, בין שיני השנאה, ובטנם המקרקרת של זוללי החרדים…

עוף חרדי קטן \ מרוט נוצות, פצוע וזב דם

המשך לקרוא…

מאתר ברסלב נייעס, כאן.