אולי נגיע מתפילה ‘משותפת’ לתפילה יהודית *רשמית* בהר הבית – ניסיון של ארגון בצלמו

על רקע המתיחות בעיר העתיקה בצלמו לאיחוד האמירויות בואו נקיים תפילה משותפת בהר הבית

ארגון בצלמו פנה במכתב מיוחד לשגריר איחוד האמירויות בישראל מוחמד אל חגא במטרה לקדם תפילה משותפת על רקע האירועים האחרונים .

היוזמה החלה לכבוד הסכמי אברהם וחיזוק השלום העולמי בכלל ובפרט בהר הבית מסגד אל אקצא מרכז השלום העולמי,

במכתב שנשלח לשגריר והעתקים ממנו נשלחו לראש הממשלה ושר החוץ נכתב:

ראשית בברכך בברכת מזל טוב לרגל חתימת הסכמי אברהם וכניסתך לתפקיד ונאחל לך ולממשלתך ולכולנו עידן חדש של שלום.

כידוע לך כאדם מאמין ירושלים הינו מקום קדוש לבני כל הדתות והלאומים . ובעיר ירושלים העיר העתיקה הינו האזור הקדוש ובלה העיר העתיקה שוכן הכתר הלא הוא מתחם הר הבית אל אקצא.

מדינת ישראל גאה בכך שהיא שומרת על חופש הפולחן המלא לכל המאמינים בני כל הדתות .

נשמח מאוד לקיים עימך טקס תפילה עולמי במקום זה ובו להכריז על עידן חדש. עידן של שלום בשם הדת לא עוד מלחמות ומוות בשם הדת כי אם ההיפך. בתפילה משותפת זו ישתתפו מאמינים יהודים ומוסלמים כאחד וכמובן שרים ואנשי דת .

נודה לך מאוד על היענות לבקשה זו שתחזק את הקשר לא רק בין המדינות אלא בין האזרחים ותוכיח שדת היא לא גורם מפלג כי אם ההפך מאחד!

שי גליק מנכ”ל בצלמו מסר: דווקא כעת זה הזמן להרגיע את הרוחות ולהראות שמדינת ישראל שומרת על חופש דת ופולחן לבני כל הדתות. בטוחנו שכמו שהסכמי אברהם פעלו בעולם הערבי כך גם תפילה זו תגיע לכל העולם הערבי ותגרום להגברת האמון הסרת הניכור והורדת החשש מפגיעה בחופש דת או במסגד אל אקצא.

מאתר המחדש, כאן.


והנה המכתב המקורי:
[doc id=25790]

צדקה או צעקה?: הסוציאליזם אכזרי לכשעצמו – וגם מפתח אכזריות בנפש

האם קפיטליסטים חסרי לב? | כלכלה | עו”ד רן בר יושפט | קצר וקולע

Nov 29, 2020
קפיטליסטים – אין להם חמלה, אכפת להם רק מכסף ומצבירת הון, ואילו הסוציאליסטים- הם דואגים למי שצריך. יש להם לב, והם מונעים מחמלה ומדאגה לזולת. זו התמונה שמוצגת בד”כ בכל שיחה המתרחשת בין הצדדים. האמנם זה כך? ומה הקשר בין מיסים ומדיניות רווחה לצדקה?
מאתר יוטיוב, כאן.

הפרדת העיסקא מההלוואה בהיתר עיסקא

הסוד העתיק של איסור הריבית 

בשנות ה80 נהגו הבנקים לתת לצרכנים אשראי לרכישת מניות בבורסה. את הכסף ניהלו מנהלי ההשקעות בבנקים, ולעיתים קרובות השקיעו במניות הבנקים עצמם. במקביל, נהגו בנקים לקנות מניות באופן הדדי כדי להעלות את שווי המניות (הרצת מניות), לקוחות הבנקים התרגלו שמניות הבנקים רק עולות ולכן המשיכו להשקיע תוך נטילת אשראי לשם כך- מהבנק עצמו. כאשר התגלה העניין, צנח ערכן של מניות הבנקים והלקוחות נותרו עם חובות כבדים. פרשה זו מכונה: “ויסות מניות הבנקים”. התוצאה של הפרשה היתה קריסה והלאמה של הבנקים באמצע שנות ה80. כנראה שזה היה אחד הגורמים להיפר אינפלציה בתחילת שנות ה80.

בסדרת הספרים תחומין בהוצאת מכון צומת יש מאמרים בנושאים שונים ומגוונים בנושאי הממשק שבין התורה לעולם המודרני (מדע, משפט, כלכלה ועוד), בדרך כלל יש מאמר אחד או שניים בכל תחום. באופן חריג, בכרך ח, יש ארבעה מאמרים העוסקים במשפט שהתרחש בשנת 84.

אדם שקיבל אשראי מהבנק להשקעה במניות, והבנק ניהל את השקעותיו, טען שעל פי היתר העסקא של הבנק, הוא אינו חייב לשלם מחצית מהחוב שהרי לפי היתר העסקא מחצית מההלוואה היא הלוואה ומחצית – פקדון שבו אמורים להתחלק הלווה והמלווה. סכום הריבית מוגדר כ”דמי התפשרות” כאשר הלווה אינו יכול להוכיח כמה הרוויח או הפסיד. הסיבה העיקרית לכך שהוא לא יכול להוכיח זאת היא שעליו להישבע בשבועה חמורה לשם כך, ואף בית דין לא ישביע אותו. גם באופן מהותי לא ניתן להוכיח שההפסד שייך דווקא לאותה הלוואה.

טענת הלקוח היתה שבמקרה הזה, כל ההשקעה נוהלה על ידי הבנק ב”חשבון סגור” ולכן אין צורך בשבועה שהרי הבנק יודע היטב מה היו תוצאות ההשקעה- הוא עצמו ניהל אותה.

לפסק הדין בנושא הזה יש השלכות מרחיקות לכת בשני מישורים:

ראשית הוא היה עשוי לפתוח פתח לכמות עצומה של תביעות בנושא, ולכן היתה לו משמעות כלכלית רחבה עד כדי איום (נוסף) על יציבות הבנקים והמשק.
במישור ההלכתי היתה לפסק הדין בנושא הזה השפעה מכרעת על הרלוונטיות והמשמעות של היתר העסקה מבחינה הלכתית. מצד אחד אם בית המשפט יאמר שהיתר עסקה הוא “פולקלור דתי” ואין לו משמעות משפטית- לא ניתן יהיה להתנהל במשק מודרני ללא חשש לעבור על איסור ריבית. מצד שני, אם בעקבות היתר העסקא הבנק יפסיד, אף בנק לא יסכים לחתום על היתר עסקא (או שיתמחר זאת בהתאם). באופן עקרוני התביעה נדחתה מסיבות פרוצדורליות, כך שנמנעה הדילמה, אך אנו יכולים ללמוד מכאן משהו הרבה יותר גדול.

עצם העובדה שהבנקים עצמם ניהלו את ההשקעה נוגדת את מהותו של היתר העסקה. הרעיון בעסקה הוא שהלווה מתעסק בהשקעה ומתחלק עם המלווה ברווחים. אבל אם היו נמנעים מהבעיה בהיתר העסקא, אולי היו נמנעים מהמשבר הכלכלי שפקד את המדינה.

התקנה העיקרית שנקבעה על מנת למנוע משברים מהסוג הזה היתה הפרדת ההשקעות מהגוף המלווה- כפי שאמור היה להיות בהיתר העסקא. (המלצות ועדת בייסקי ובכר)

כמה עשורים לאחר מכן התרחש משבר כלכלי נוסף שנבע אף הוא מפעילות בניגוד לרוח היתר העסקא- בארה”ב. הבנקים והמשקיעים הפנו את השקעותיהם ללווי ה”סאב פריים” הלווים העניים, ולקחו מהם ריבית גבוהה יותר בגלל הסיכון הכרוך בהלוואה לעניים. זה בדיוק סוג הריבית שאוסרת התורה. לעניים צריך להלוות על מנת לעזור, אם רוצים להרוויח, צריך להשקיע בעסקים. גם בפרשה זו בשלב הראשון הכל היה בסדר וכולם הרוויחו, עד שבשנת 2008 התפוצצה הבועה בקול רעש גדול תוך קריסה של 200 בנקים בארה”ב וצניחה חדה בשווקי המניות בכל העולם.

אף אדם לא יכול להבין את ה”יד הנעלמה” שמנהלת את הכלכלה- במלואה. אם היה אדם כזה, הוא היה עשיר כקורח בעזרת אפשרויות המינוף הקיימות כיום. אבל אם נזכור שקיבלנו “מידע פנים”, דרך התורה ודרך חוכמתם של חז”ל, ייתכן שנוכל להימנע ממשברים כלכליים, ולהפוך את העולם למוסרי וטוב יותר.

מאתר מסתברא – כלכלה עברית, כאן.

Going to University Should No Longer Even Be a Nisayon…

No, it is not elitist to correct students’ spelling

Some universities now claim it is ‘white, male and elitist’ to expect students to have good English.

FRANK FUREDI

I wasn’t surprised when I read that some British universities are adopting the philistine policy of not marking students down for spelling and grammar errors. Nor was I surprised to learn that sections of British higher education have embraced the anti-intellectual practice of ‘inclusive assessment’. The aim of this is to narrow the attainment gap between white and black, Asian and ethnic-minority students.

Unfortunately, this strategy of ‘narrowing the attainment gap’ is not about levelling upwards with high-quality academic teaching. Rather, the advocates of ‘inclusive assessment’ are more interested in lowering the already low expectations that universities have of students from certain backgrounds.

One of the key tactics of the inclusive-assessment outlook is to brand genuine academic expectations and standards as ‘elitist’. This is why some university administrators are instructing academics not to lower students’ marks for spelling mistakes – because good English is increasingly seen as an elitist demand; as something associated with the ‘homogeneous, north European, white male elite’.

Paradoxically, these zealous promoters of inclusive education seem to be unaware of their own paternalistic and elitist assumptions. They really seem to believe that a competent grasp of the English language is beyond those who are not part of the north European white male elite. Hull University expresses this narrow-minded sensibility when it says it will ‘challenge the status quo’ by dropping the requirement for a high level of technical proficiency in written and spoken English in some subjects, on the grounds that this requirement is unreasonable.

Doing away with a common standard in higher education is celebrated by Hull on the basis that it will ‘encourage students to develop a more authentic academic voice, a voice that can communicate complex ideas with rigour and integrity – that celebrates, rather than obscures their particular background or characteristics’.

These are weasel words. They frame the lowering of standards as a valiant effort to help students develop a more ‘authentic’ voice. But abandoning rigour, precision and verbal clarity is very unlikely to promote any kind of authentic academic values. Instead it will promote the social-engineering objective of ‘inclusion’.

As I argued in my 2004 book, Where Have All The Intellectuals Gone?, the well-meaning policy of inclusion in higher education has turned into a con. I first raised this problem back in May 2001, when I wrote a piece for The Sunday Times in which I raised my concerns about the direction of higher education. One of my concerns was the fact that a student could spend an entire year at university without reading a whole book.

The day after that piece was published, I received an angry email from a senior university manager who accused me of ‘deliberately’ confusing the issue. I expected him to accuse me of fabricating my claim that students could go a whole year without reading a book, but that was not the focus of his ire. He did not dispute my claim at all. Rather, he was upset at my assumption that books should have a privileged status in higher education! ‘The tone of the article was to suggest that you can dismiss as undemanding any programme in which students do not read “whole books”’, he complained. It seemed that, in his view, the book had become an elitist optional extra for undergraduates.

Back then, the attempt to lower academic standards under the guise of promoting inclusion was still at an early stage. But even then, inclusion was viewed by many administrators and academic campaigners as an end in itself. Since their preoccupation was with inclusion, rather than with the quality of university education, they never asked the simple question: ‘Inclusion into what? Access to what?’ They dodged this question because, at some level, they knew they were bringing students into a regime of education that was inferior to the academic experience of the past.

Continue reading…

From Spiked, here.