התקשורת תוקפת את מספר השרים “חסר התקדים”. לא מפריע להם שבמשרד החדש יעשו בדיוק את אותה “עבודה” מיותרת שנעשתה לפני כן במשרד הקודם אליו השתייכה “הפעילות”.
אמצעי התקשורת, ללא יוצא מהכלל, תוקפים את מספר השרים “חסר התקדים”. כל כתב או פובליציסט מושחז-עט נהנה לגחך על כמות המשרדים. הממשלה שנולדה זוכה לכל כינוי גנאי אפשרי, לכל משפט גיחוך יצירתי. אפילו ראש הממשלה הודה בחצי פה שהפעם גודל הממשלה מוגזם, אבל מיד הוסיף שזה המחיר של מניעת מערכת בחירות רביעית.
עיון ברשימת הסמכויות של כל שר יגלה שבכל אחד מהמשרדים החדשים נשתלו “פעילויות” שלוקטו ממשרדים וותיקים אחרים. התקשורת (הכינוי הגורף מוצדק כי המקהלה שרה פה אחד) וגם הציבור, כפי שמשתקף בטוקבקים ובשיח – מפגין שטחיות (לא) מדהימה בשיימינג המתגלגל.
מה השתנה בעצם ה”עשייה” הממשלתית לעומת ממשלות קודמות? לא כלום! אותם האגפים, המחלקות והרשויות – רק שמה של הסמכות שמעליהם השתנה, הכפיפות זזה. לאף אחד לא הפריע עד כה שבמשרד לביטחון פנים מועסקים מאות מקבלי משכורת בטחינת מים תחת הכותרת “הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול” או ב”מטה להגנה על ילדים ברשת”. לא הזיז לנו, הרי אלה לא “נלחמים”, ואלה לא “מגינים”. היו לנו ג’ובים למכביר בפעילות ממשלתית מיותרת ויש לנו אותם שוב. שום מוסד ממשלתי לא באמת מסוגל “להילחם בסמים ובאלכוהול”, השימוש בהם צריך להיות חוקי.
מה כן מציק לעיתונאים? הפרדת “הפעילות” מהמשרד לביטחון פנים, והעברתה למשרד החדש של אורלי לוי. אף עיתונאי לא שאל מה באמת עושים שם המוני הפקידים ו”המומחים”? כמה זה עולה לנו? לשם מה צריך את האגפים האלה? אבל עצם העברת מנגנונים אלה למשרד אחר מכעיסה אותם.
לעיתונאים לא מפריע שיושבים שם למעלה מ-1,000 עובדים ומנהלים ששורפים 200 מיליון שקלים בשנה, אבל עשר או עשרים הג’ובים החדשים של אורלי לוי הם הבעיה… מה כן מפריע להם? התוספת למשכורתה כחברת כנסת בזכות מגבעת המיניסטר, מנהל הלשכה החדש, סגן השר, רכב משודרג יחסית לקודם, יועץ חדש ועוד כמה.
משרדה של השורדת הפוליטית המדהימה, גב’ לוי, יעשה בדיוק את אותה “עבודה” מיותרת שנעשתה לפני כן. אורלי לוי היא רק דוגמה להבנה הלקויה (או לאידאולוגיה השגויה) של העיתונאים. עיתון “הארץ” שרטט את נדידת הסמכויות אל המשרדים החדשים. כל כתבי העיתון גויסו לכתבה אחת גדולה של עצות מלומדות לשרים איך להעלות בקודש ולהוסיף פעילויות לממשלה…
נכון, יש קשר בין צמיחת מספר משרדי הממשלה לבין היקף הבזבוזים. אבל מדובר בנזק זעיר יחסית. נזק שנמדד בעשרות מיליונים, מול נזק המיליארדים הקבוע של “העשייה” המיותרת שקיימת וצומחת – בין אם תחת משרד חדש או בין אם במסגרת המשרד המארח הקודם. הכסף והנזק הגדול הוא ב”עשייה” המיותרת. אבל זה לא מזיז לאף אחד, נהפוך הוא – אתמול דיברו על העדר תקציב ממשלתי למלחמה ברצח נשים. עיתון “הארץ” הקדיש מאמר מערכת שכותרתו “המשרד לביטחון האישה” – עוד קשקוש שיצדיק ג’ובים. צריך להרחיק מהחברה לתקופה ארוכה כל אדם אלים ולא לשפוך כספי מיסים על “חינוך מחדש” – מי שחושב שיש לו רעיון טוב לפתרון הבעיה שישכנע תורמים ויקים עמותה.
הציבור הולך שבי אחרי שמות מפוצצים של תכניות ומשרדי ממשלה. אנחנו אוהבים “תכניות” ממשלתיות עם כותרות כמו “דירה להשכיר”, “מחיר למשתכן”, או “אנרגיה חלופית”. הפוליטיקאים מכירים חולשה זו, דיקטטורים מנצלים אותה היטב. הסופר גורג’ אורוול בספרו 1984 תיאר מדינה עריצה דמיונית: המקום בו מופצים שקרים גסים נקרא “מיניסטריון האמת” והמקום אליו נלקחים האסירים הפוליטיים לחקירה נקרא “מיניסטריון האהבה”. זה מצליח לפוליטיקאים, הכותרת עוזרת לשכנע המונים.
הציבור בטוח שבאגף ל”מלחמה בסמים ואלכוהול” מתנהלת מלחמה יומיומית סזיפית נגד סמים ואלכוהול וגם נושאת פרי. מאמינים שהמטה “להגנה על ילדים ברשת” מגן בחירוף נפש על הילדים שלנו. לך תשכנע שמדובר בסך הכול בג’ובים ממשלתיים, קביעות בעבודה, פנסיה נדיבה, טיסה לכנס “מלחמה בסמים” בוושינגטון ופרסום “ניירות עמדה”.