העורך Editor

The Big Problem With Seeking a ‘Halachic State’

I already explained why I oppose the quest for making the State of Israel “Jewish”, or “Halachic”. But the quest is foolish — even on its own terms.

The foremost requirement of changing matters is diagnosing the situation with accuracy. What we have today best resembles “Caesaropapism”.

Wikipedia introduces the concept:

Caesaropapism is the idea of combining the power of secular government with the religious power, or of making secular authority superior to the spiritual authority of the Church; especially concerning the connection of the Church with the government…
Max Weber (1864-1920) wrote: “a secular, caesaropapist ruler… exercises supreme authority in ecclesiastic matters by virtue of his autonomous legitimacy”. According to Weber’s political sociology, caesaropapism entails “the complete subordination of priests to secular power.”
In its extreme form, caesaropapism is a political theory in which the head of state, notably the emperor (“Caesar”, by extension a “superior” king), is also the supreme head of the church (pope or analogous religious leader). In this form, caesaropapism inverts theocracy (or hierocracy in Weber) in which institutions of the church control the state. Both caesaropapism and theocracy are systems in which there is no separation of church and state and in which the two form parts of a single power-structure.
This sounds like Israel (unless you prefer “Clerical fascism“). If we were merely distant from the ideal, it would be difficult enough to achieve it. But, no. The state of Israel is an inversion of a Medinat Halacha (Halachic State)!
Again, here’s what is required to achieve anything:
  • Knowing what is.
  • Deciding what ought to be.
  • Determining what steps lead to the desired end.
  • Determining what steps lead away from the desired end.
  • Knowing which is which.
Any time you are informed of a planned revolution, not just difficult to achieve, but the exact opposite of present reality, make well and sure the organizers know what the real situation is at present, and also that they have a clear model not only of what they want but also a means of determining regarding each and every step if it’s a step forward or backward. It’s very easy to fool oneself and others with political inversions.
And last but not least, be sure you, too, deem their barometer accurate (see here)!
And that’s if you actually seek out the same inversion they do. If you agree with me, a “Halachic State” is not even the goal, however…

re: Gedolim Oppressing the Orphan

One of yesterday’s articles was titled Gedolim Oppressing the Orphan (TRUE STORY by Rabbi Daniel Eidensohn Shlita). Readers are forever wondering why I include such material, especially with the harsh, Biblical description.

I said this before, but it bears repeating:

I derive no sadistic pleasure from breaking hearts, but I can think of no other way to get serious attention paid to revolutionary halacha. Put another way, we wrote about rabbinic human frailty as a license to reproduce Rabbi Brand’s article — the same day — concerning contagious Kulos as found in the laws of Tevillas Keilim in both the Shulchan Aruch and later Achronim.

By the way, the beginning of “Gedolim Oppressing the Orphan” was originally missing, so I added it now.

הרש”ר הירש: ‘טובת הכלל’ זו לא תירוץ

בראשית מ”ט ז’:

ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל.

פירוש הרש”ר הירש זצ”ל:

…

ישנה חשיבות מרובה לכך שכאן בהנחת אבן הפינה לעם היהודי, מוטלת קללה על כל התפרצות אלימה המנוגדת לצדק ולמוסר, אפילו אם היא מכוונת לטובת הכלל.

כל יתר המדינות והאומות אימצו את העיקרון שכל פעולה תהיה כשרה וחוקית, כל עוד היא משרתת את עניינה של המדינה. מעשי ערמה ואלימות, שעונשם הרחקה או מוות אם ייעשו על ידי הפרט למטרת רווח אישי, באים על גמולם בתהילה ובכבוד רב באם נעשו למען מה שנחשב לכאורה כטובת המדינה. חוקי המוסר שייכים רק לחיי הפרט, ואילו בעניינים המדיניים ויחסי החוץ, החוק היחיד שמכירים בו הוא חוק התועלת העצמית של המדינה.

כאן לעומת זאת מטילה הצוואה שעליה נוסד העם היהודי קללה על עורמה ואלימות, אפילו אם הן משמשות לטובת העניינים הלאומיים הצודקים ביותר; והיא קובעת אחת ולתמיד את העיקר שאפילו בחיים הציבוריים ובקידום טובת הכלל, לא רק שעל המטרה להיות טהורה, אלא גם על האמצעים להיות כאלה.

אולם הקללה הוטלה רק על ״אפם ועברתם״. והיא אינה מכוונת לא על שמעון ולוי באופן אישי, ולא על מטרותיהם כשלעצמן.

אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל – כוונת ה״מחלק״ אינה להחליש דבר שהיה שלם עד כה, אלא לחלק דבר בעל ערך, כדי שאנשים רבים ככל האפשר יוכלו ליטול בו חלק. ה״מפיץ״ לעומת זאת, מפצל את הדבר השלם לחלקים קטנים ככל האפשר, בכדי לבטל את ליכודו ואחדותו.

״יעקב״: דמות העם היהודי בגלות, מדוכא ונרדף.

״ישראל״: דמות העם היהודי עטור הנצחון, אשר בא לו מיד ה׳.

לפי זה: הסכנה העומדת לאומה מפאת כעסם ופזיזותם של שמעון ולוי, קיימת רק בעת פריחתה של האומה, כשהיא מהווה ציבור רב־כח, העלול בנקל להמשך אחר השפעת שני שבטים מאוחדים, המלאים בהכרת כחם ושבוערת בהם תחושת אחווה. משום כך: ״אפיצם בישראל״, במדינה היהודית הפורחת, עליהם להיות מפוזרים.

ואכן זה בדיוק מה שקרה: שבט לוי לא קיבל כלל חלק בארץ, וקיומו היה תלוי במעשר, ברצונו הטוב של כל יחיד ויחיד. שכן, בשונה מהמעשר הניתן לכנסייה ולאדון האחוזה, היה המעשר היהודי ״ממון שאין לו תובעים״. בעל הקרקע היה מחוייב להפרישו, אך לאף לוי מסוים לא הייתה תביעה ישירה עליו. אדם רשאי לתת את מעשרו לכל לוי שיבחר, ולאף אחד אין זכות לתבוע אותו ממנו. נחלת שמעון הייתה מובלעת בתוך חלקו של יהודה, ושמעון היה תלוי לחלוטין באותו שבט רב־כח. נמצא שבעת שישראל פרח כאומה, הייתה ההשפעה המדינית של שמעון ולוי משותקת לגמרי.

אך בגלות, שבה לחץ גורלנו מעיק על הכל, והאומה עצמה מפוזרת; שם הסכנה הקיימת והממשית היא שכל הכבוד העצמי ייאבד וכל חיות רוחנית תיחנק. וכדי לאפשר אפילו לרוכל היהודי הנודד לעמוד בראש מורם מול אנשי הרחוב האירופאי, עם הכח להחזיק בהכרתו העצמית ובתחושת שייכותו לעמו – לזה יש צורך ש״אחלקם ביעקב״.

בהפצת שבטי שמעון ולוי בין יתר שבטי המדינה היהודית, עשה ה׳ לנו חסד גדול. שכן התוצאה הטבעית הייתה שכאשר נחרבה המדינה והאומה נפוצה לכל רוחות השמים, תמיד היו ביניהם בני שמעון ולוי, בכל מקומות פזוריהם. בכל מקום הם יעודדו ויגדלו בנו כח ואומץ לב, התלהבות והכרה יהודית אצילית. כך הובטח שהרוח היהודית נותרה חיה וחזקה אף לאחר שחלפה המדינה. וכך היא מסורת חז״ל שבידינו: ״משמעון סופרים ומשנים [מלמדים] בבתי כנסיות ומשבט לוי בתי מדרשות היו עוסקין בתורה״ (ילקוט שמעוני, בראשית קנח).