העורך Editor

From “My Father, My Rebbe” (p. 101):

To this day my mother feels she cannot understand how anyone can merely write the word “Hitler” or “Mengele without writing immediately afterwards, ‘Er zol brenen in Gehinnom leilam vo’ed – Their name and remembrance should be wiped out forever and ever.’

Usually, the Yiddish translations in the book are better than that.

I don’t know whose shameful idea it was that we need to be ashamed of wishing our enemies burn forever, but I suspect this behavior is less common among Bnei Eretz Yisrael.

A: Whoever Has the Gold Makes the Rules!

The hand pointer, of course.

(Um, is it original to us?)

משנה כתובות פרק ו ב’:

הפוסק מעות לחתנו, ומת חתנו, אמרו חכמים, יכול הוא שיאמר, לאחיך הייתי רוצה לתן, ולך אי אפשי לתן.

הרע”ב שם:

…ואע”ג דאחיו עם הארץ והוא ת”ח יכול הוא לומר לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן.

קול הרמ”ז שם:

הרע”ב ד”ה יכול וכו’, והוא ת”ח וכו’. ומש”ה לא תני לאחיך, ליתן (ר”ל לאחיך הייתי נותן), אלא רוצה, כלומר ואין טעם לרצון.

מתוך ספר “רציתי לשאול אותך, פרופ’ ליבוביץ…” עמ’ 313:

(4) את כותבת על ציות עיוור של האדם הדתי. האדם הדתי פועל מתוך הכרה ברורה שעבודת ה’ היא הערך העליון. ערכים אינם ניתנים לראציונאליזאציה. שאלי פאטריוט (אמיתי): “למה יש לאהוב את המולדת ולהגן עליה?” והוא יענה: “משום שיש לאהוב את המולדת ולהגן עליה”. שאלי סוציאליסט (אמיתי): “למה יש לחתור לצדק חברתי?”, והוא יענה: “משום שיש לחתור לצדק חברתי”. שאלי נער האוהב נערה (אהבה במלוא משמעה של מילה גדולה זו) “למה אתה אוהב אותה?”, והוא יענה: “משום שאיני אוהב אותה”. לפי דעתך יש, כנראה, לראות בכל המקרים האלה “עיוורון” (של דבקות או של אהבה); לפי דעתי אין בכל אלה עיוורון, אלא דוקא הכרת ערך.