בשלשה מקומות הוזכרו “ארבע כנפות”, טלית, קיבוץ גלויות, חיות הקודש ● הקשר בן טלית לקיבוץ גלויות ● תיקון העולם ע”י טלית וקיבוץ גליות ● הקשר בין טלית לחיות הקודש ● ג’ דברים אלו עיקרם ביום, ולא בלילה ● תכלת כוללת כל שלשה דברים אלו: טלית, קיבוץ גליות, וחיות הקודש ● הדגל עוצב בדמות הטלית ● הסיבה שאנשי סדום בראש ● ההתנגדות למדינה ● רמז עצום בענין התחלפות בין תכלת ללבן בדגל ● ביאור הלכה בענין סדר כריכת החוליות כשיש תכלת ● נחזור להדגל ● אחדות ה’ ● אסור לשמוע כשמצווים לעבור על דברי תורה ● התגלות התכלת בדורינו ● עשר מסעות של המרכבה העליונה חוזרת כעת ● ריחוק השכינה בחורבן ● התקרבות השכינה ● עשר גלויות של התורה מתחיל לחזור לארץ ישראל (אגרות החזו”א) ● תכלת הוא קבלת עול מלכות שמים ● סיבת התעלמות גדולי ישראל בענין תכלת ● למה הקב”ה מנהיג את הדברים בצורה כזו ● דברי הגאון ר’ יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל בבעיה פוליטית בענין התכלת ● להזהר מעקירת השבת ע”י ה”סויטש לשבת” ● אין היתר בדבר המתוכנן לכך ● הקשר בין שבת לתכלת ● ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה ● מחויבים לומר האמת בכל הנושאים האלו
בשלשה מקומות הוזכרו “ארבע כנפות”
טלית
“גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ”. (דברים פרק כב יב).
קיבוץ גלויות
“וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ” (ישעיהו פרק יא יב).
חיות הקודש
“וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת וְזֶה מַרְאֵיהֶן דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה: (ו) וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָת וְאַרְבַּע כְּנָפַיִם לְאַחַת לָהֶם” (יחזקאל פרק א ה).
יש קשר בין שלשה דברים אלו, ונבאר הדבר:
הקשר בן טלית לקיבוץ גלויות
מודפס בכל הסידורים בשם האר”י ז”ל שבשעה שאומרים בברכת אהבה רבה “מהר והבא עלינו ברכה ושלום מארבע כנפות הארץ”, יש לתפוס הציצית.
ומעין זה הובא במגן אברהם (סימן ס): “וכשאומר והביאנו לשלום מארבע כנפות הארץ יניח הכנפות של הטלית שעל כתפיו ליפול למטה”, עכ”ל.
וכן בבאר היטב (סי’ נט ס”ק ג): “כשמגיע לארבע כנפות הארץ יקח הד’ ציצית בידו השמאלית”, עכ”ל.
תיקון העולם ע”י טלית וקיבוץ גליות
הגמרא אומרת (שבת דף כז עמוד ב) שבלילה פטורים מציצית, משום שנאמר (במדבר טו לט) ‘וּרְאִיתֶם אֹתוֹ’ – פרט לכסות לילה.
ולכאורה קשה למה בלילה אין לראות הציצית, הרי יכול להדליק את הנר ולראות?
אלא רואים מכאן, שראיית ציצית נאמר רק באור שכולל את כללות העולם, ולא באור ששייך רק ליחידים.
ויסוד הענין הוא, שעבודת האדם בענין ציצית בפרטיות צריך להיות מכוון גם לתיקון העולם, וזה יסוד של קיבוץ גלויות.
קיבוץ גליות הוא המשך של גלות ישראל לכל העולם. והסיבה של הגלות מעבר למה שזה עונש מן השמים, יש בזה ג”כ תיקון להפיץ שם שמים בכל העולם, עי’ בזה באריכות בנצי”ב אחרי עונש דור המדבר להיות בגלות, על הפסוק (במדבר פרק יד פסוק כא) וְאוּלָם חַי אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד ה’ אֶת כָּל הָאָרֶץ.
ואחר קיבוץ גליות שעם ישראל חוזר לארץ ישראל יבואו כל הגוים להתחבר ולהבטל לעם ישראל, ולהכיר דרכם את הבורא עולם, כמו שנאמר (זכריה פרק ח פסוק כג) “כֹּה אָמַר ה’ צְ-בָאוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֲשֶׁר יַחֲזִיקוּ עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מִכֹּל לְשֹׁנוֹת הַגּוֹיִם וְהֶחֱזִיקוּ בִּכְנַף אִישׁ יְהוּדִי לֵאמֹר נֵלְכָה עִמָּכֶם כִּי שָׁמַעְנוּ אֱ-לֹהִים עִמָּכֶם”.
ואיתא בגמ’ שבת (דף לב עמוד ב): “אמר ריש לקיש: כל הזהיר בציצית, זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים, שנאמר כה אמר ה’ [צבאות] בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשנות הגוים [והחזיקו] בכנף איש יהודי לאמר נלכה עמכם וגו'”. ע”כ.
ויש להקשות מה הצורך בכל כך הרבה עבדים, מה יעשה אדם עם 2800 עבדים?
אלא הכוונה, שהם צריכים להפיץ כבוד שמים בכל העולם, והעבדים האלו הם הנציגים שצריכים לפרסם לבני אומתם, ולכן צריך להיות מכל הלשונות, להסביר בכל העולם כבוד שמים.
וזה נעשה דווקא ע”י ציצית, שעל ידי זה הגוי מכיר את הבורא עולם דרך היהודי.
וא”כ קיבוץ גליות מחובר ממש בענין טלית.
ובמילים אחרות, ע”י שאדם מתעטף בטלית עם תכלת, הוא מעטף בזה את כל העולם כולל הגוים בטלית של תכלת, וע”י קיבוץ גליות הוא משפיע גם על כל העולם שיכירו שעם ישראל הוא העם הנבחר, ודרך עם ישראל יכולים גם הגוים להתחבר עם הקב”ה. אולם זה רק אם הולכים בציצית בשלמות, היינו ע”י תכלת, וכן מבואר במלבי”ם (שם) שעיקר הקשר שבא לאומות העולם דרך הציצית הוא בגלל התכלת.
הקשר בין טלית לחיות הקודש
כתב רבינו בחיי על ביאור מצוות ציצית (במדבר פרק טו פסוק לח) וז”ל: “ועוד יש במצוה הזאת סוד נפלא והוא שבה ישראל מתדמין לחיות המרכבה.
“וכבר ידעת כי כל המצות כולן שני חלקים: מקובלות ומושכלות, וחכמי האמת ז”ל תקנו לנו נוסח הברכות למצות המקובלות ולא תקנו למצות המושכלות, לפי שהמקובלות הן הן עקר הקדושה, ועליהן אנו נקראים קדושים, על כן תקנו בהם ברכה לומר ‘אשר קדשנו במצוותיו וצונו’.
“וידוע למשכיל כי המצות המקובלות שנצטוינו לעשותן בכלים גופניים כלן רמז ודוגמא לענינים שכליים, והנה החכמים ז”ל המשילו את האדם בעמדו מתפלל לפני השי”ת לחיות הקדש, והוא שאמרו רז”ל: (ברכות י ב) המתפלל צריך שיכוון רגליו, שנאמר (יחזקאל א, ז) ‘ורגליהם רגל ישרה’, הביאו ראיה אל המתפלל מחיות הקדש”. עכ”ל.
ג’ דברים אלו עיקרם ביום, ולא בלילה
הנה בתפילת שחרית בברכה ראשונה של קריאת שמע, מזכירים אחרי המאורות, את חיות הקודש; ובברכה שניה מזכירים אחרי לימוד התורה, את קיבוץ גליות; ובקריאת שמע עצמו מזכירים את פרשת ציצית. ואילו בערבית, ברכה ראשונה לא מזכירים כלל חיות הקודש, וכן בברכה שניה לא מזכירים כלל קיבוץ גליות, ובקריאת שמע עצמו, לדעת הירושלמי לא מזכירים כלל ציצית, רק מספיק לומר דבר בני ישראל ואמרת אליהם אני ה’ א-לקיכם, ובבבלי גם ס”ל שמעיקר התקנה מספיק בלי להזכיר ציצית, רק בגלל שכבר התחילו את הפרשה גומרים אותה, אבל זה לא מעיקר התקנה.
וז”ל הגמ’ בברכות (דף יד עמוד ב): “אמר רב יוסף: כמה מעליא הא שמעתתא, דכי אתא רב שמואל בר יהודה, אמר, אמרי במערבא: ערבית – ‘דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ה’ אלהיכם אמת’. אמר ליה אביי: מאי מעליותא? והא אמר רב כהנא אמר רב: לא יתחיל, ואם התחיל – גומר! וכי תימא ‘ואמרת אליהם’ לא הוי התחלה – והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב: ‘דבר אל בני ישראל’ – לא הוי התחלה, ‘ואמרת אליהם’ – הוי התחלה! אמר רב פפא: קסברי במערבא, ‘ואמרת אליהם’ – נמי לא הויא התחלה, עד דאמר ‘ועשו להם ציצית’. אמר אביי: הלכך, אנן אתחולי מתחלינן – דקא מתחלי במערבא, וכיון דאתחלינן – מגמר נמי גמרינן, דהא אמר רב כהנא אמר רב: לא יתחיל, ואם התחיל – גומר”. ע”כ.
ומשום זה גם המנהג לקחת את הציצית ביד זה רק בשחרית, ולא בערבית.
וא”כ שלשה דברים אלו: טלית, קיבוץ גליות וחיות הקודש שייכים רק בשחרית ולא בערבית.
ויש לבאר הדבר, מכיון שדברים אלו כוללים את כל העולם, הזמן המובחר הוא בזמן שיש אור השמש שכולל את כל העולם, כי יסוד של ציצית הוא לכלול את כל העולם.
תכלת כוללת כל שלשה דברים אלו: טלית, קיבוץ גליות, וחיות הקודש
טלית
כתוב (במדבר פרק טו פסוק לח) “וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת”.
חיות הקודש
שהם נושאים המרכבה העליונה של כסא הכבוד שהוא בתכלת, כתוב ביחזקאל (פרק א כו): “וּמִמַּעַל לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁם כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא”.
ואמרו חז”ל (סוטה דף יז עמוד א): “היה ר”מ אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע דומה לכסא הכבוד, שנאמר (שמות פרק כד פסוק י): “וַיִּרְאוּ אֵת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר”, וכתיב: (יחזקאל פרק א פסוק כו): “כְּמַרְאֵה אֶבֶן סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא”. ע”כ.
קיבוץ גליות
למעשה לפי מה שנתבאר לפי המציאות, וגם לפי מה שנתבאר מפי הנביאים, שעיקר קיבוץ גלויות היה בעקבות הקמת המדינה, על אף שהיו כבר מקודם הכנה רבה בענין זה, ע”י כניסת גדולי ישראל בארץ ישראל כמו תקופת מרן הרב יוסף קארו והאר”י ז”ל, וכן אח”כ הגעת האור החיים הקדוש, ואח”כ הרב מנחם מנדל מויטבסק, ותלמידי הגר”א כמו הפאת השולחן, ואח”כ תלמידי החתם סופר כמו הגאון ר’ עקיבא יוסף שליזנגר ומהרי”ל דיסקין והרב יוסף חיים זוננפלד וכו’ וכו’.
מ”מ קיבוץ גלויות הגדול היה בעיקר ע”י הקמת המדינה, וכעת יש כבר יותר מששה מיליון יהודים בארץ ישראל. וזה לא היה שייך כלל לעשות ע”י שילטון האנגלים, שהעמידו שוטרים לעכב ספינות המעפילים של יהודים שהגיעו לארץ ישראל. וכן לא שייך כלל בלי שלטון כלל, שעל זה נאמר (אבות פרק ג) “שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו”.
הדגל עוצב בדמות הטלית
הדגל של המדינה נעשה בכוונה להידמות לזכר מצוות טלית תכלת, והדגל הוא ההכרזה שהקב”ה קיים הברית והשבועה שנשבע לאבותינו לתת לנו את הארץ. וכל מי שכופר בזה וטוען שאין לזה שייכות עם הברית והשבועה של האבות, הוא כופר בבריתו של אברהם אבינו. עי’ בזה במאמר כל הכופר בטובתו של חבירו סופו לכפור בטובתו של הקב”ה, ובמאמר ביטול ג’ שבועות.
והנהגה עליונה הנהיג התעוררות למטה שהדגל הוא בתכלת, שמרמז על קיבוץ גלויות, ועל מרכבה העליונה שחיות הקודש נושאות את כסא הכבוד.
הסיבה שאנשי סדום בראש
ועל אף שהמדינה נבנתה ע”י חילונים, עי’ בזה במאמר ושבתי את שביתהן את שבות סדום ובנותיה, שבנביא יחזקאל (פרק ט”ז, מפסוק נ”ג ואילך) מבואר שקיבוץ גליות נעשה ע”י אנשים שנקראים ‘אנשי סדום’, (היינו יהודים שמתנהגים כאנשי סדום).
ומבואר שם שעיקר הסיבה לזה הוא כדי שגם יהדות-שומרי-התורה-והמצוות יחזרו בתשובה על החלק שלא שומרים כמו שצריך. והיינו שע”י שצועקים על החילונים שהם עוברי עבירה, ואומרים לצועקים אתם גם חטאתם, וגם אתם צריכים לחזור בתשובה.
ההתנגדות למדינה
אולם הרבה מגדולי ישראל התנגדו לכל ענין של המדינה, וממילא הוא הדין להדגל. ויש כאן הנהגה עליונה בבחינת (ישעיהו פרק מד פסוק כה) “מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְשַׂכֵּל” (עי’ גיטין דף נו ע”ב).
ויש כמה טעמים להתנגדות הזאת. אחד, משום שבשלטון חילוני יש הרבה דברים שמתנגדים לתורה כידוע (למשל גיוס בנות), ואלו המתחברים יותר מדאי לשלטון, הגיעו לכמה דברים לפשרות בענין הדת, וממילא הנהיג הקב”ה שכל ענין של המדינה נעלם חשיבותו מעיני כמה מגדולי ישראל, כדי שיוכלו ללחום יותר טוב נגד החלקים שבתוך השלטון שהם נגד התורה.
ויש עוד סברה, משום שיש צורך שכל ענין של גאולה יהיה בהסתר, מעין מה שנאמר (הובא במשנה ברורה סי’ תקפא ס”ק כד) שלא תוקעים בערב ראש השנה בכדי שהבעל-דבר הידוע לא יפריע, וזה גם אחד מן הסיבות שהשלטון הוא על ידי חילונים כדי להסתיר תהליכי הגאולה. אולם אילו כל גדולי ישראל היו מודעים שתהליכי גאולה עוברים דרך חילונים, היה כבר הדבר נגלה, וממילא הנהיג הקב”ה שחלק מגדולי ישראל מכחישים שאנו נמצאים בתהליכי הגאולה, ומכחישים כל ערך רוחני של המדינה, כדי שהדבר יהא בהסתר, כדי לקדם ענין של הגאולה בלי הפרעות.
וכי תימא א”כ איך כאן אנו מפרסמים דבר זה ולא חוששים מן הטעם הנ”ל, התירוץ הוא, ענין ההסתר זה לא ענין שלנו, אנו צרכים לגלות האמת, ורק הקב”ה יכול להנהיג להסתיר הדבר. וכמו עצם הדבר שחילונים שולטים, והרי אין רשות להיות חילוני ח”ו, אלא הקב”ה מנהיג בדרך זה מה שרוצה להנהיג.
יש עוד טעם להתנגדות למדינה, משום שחושבים שהכל יבוא ע”י משיח צדקינו, וזה סיבה גם להתנגדות לתכלת, ועי’ במאמר ביטול ג’ שבועות על הטעות הגדולה בענין זה.
רמז עצום בענין התחלפות בין תכלת ללבן בדגל
הנה אלו שתיקנו את הדגל חשבו על הקשר בין זה לטלית של תכלת, שהפסים בצבע תכלת הוא כנגד מה שנהגו מקדמת דנא לשים בטלית פסים של תכלת, זכר למצוות תכלת. וכמו שכתב המשנה ברורה (סימן ט ס”ק טז): “ומה ששפת הבגד כעין תכלת בטליתות שלנו בתר עיקר הבגד אזלינן”. ואח”כ שינו את צבע הפסים לשחור, ואיני יודע סיבת השינוי הזה.
אולם יש דבר שבודאי לא כיוונו בזה, ובכל זאת יש בזה דמיון, וזה רמז שמן השמים גלגלו הדבר. ובס”ד נבאר הענין:
ביאור הלכה בענין סדר כריכת החוליות כשיש תכלת
יש כמה שיטות איך לקשור חוליות של ציצית עם תכלת.
דהנה בגמ’ מנחות (דף לט עמוד א) אמרינן: “הפוחת לא יפחות משבע, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה; הפוחת לא יפחות משבע – כנגד שבעה רקיעים, והמוסיף לא יוסיף על שלש עשרה – כנגד שבעה רקיעין וששה אוירין שביניהם. תנא: כשהוא מתחיל – מתחיל בלבן, הכנף – מין כנף; וכשהוא מסיים – מסיים בלבן, מעלין בקודש ולא מורידין”. ע”כ.
שיטת רב עמרם גאון (גאוניקא עמוד 330), תוס’ (מנחות דף לט ע”א סוף העמוד), רא”ש (הלכות קטנות סי’ טו), וסמ”ג, שמחליפים אחר כל חוליא את הצבע, ומתחילים בלבן וגומרים בלבן, ועושים כזה שבע חוליות, או י”ג חוליות, כמו שכתוב בגמרא לא יפחות משבע ולא יוסיף על שלש עשרה. וכן פסק הגר”א (בפירושו על הזוהר פרשת פנחס). ושיטת הרמב”ם שעושים כל חוליות בתכלת ורק כריכה ראשונה של חוליא ראשונה בלבן, וכן כריכה אחרונה של חוליא אחרונה בלבן (כל חוליא היא ג’ כריכות).
שיטה זו של רב עמרם גאון, שהכריכות הם בין מן התכלת ובין מן הלבן לאורך כל הדרך, יש לו מקור נאמן בגמרא (מנחות דף לח ע”א) לפירוש השיטה מקובצת (אות ג) ששם נאמר “מצוה להקדים לבן לתכלת, ואם הקדים תכלת ללבן יצא”, ומפרש השיטה שמצוה להקדים חוליא של לבן לשל תכלת, כמו שכתוב (שם דף לט ע”א) הכנף מין כנף ואם הקדים חוליא של תכלת לפני לבן יצא, ומשמע שאם עבר ועשה הכריכה הראשונה תכלת יש לו עדיין לעשות כריכה לבן, (שיטת רש”י שיש להקדים לתחוב הלבן לפני התכלת צ”ע כמו שהקשה השיטמ”ק, שאין זה דבר הניכר).
והנה בשלמא לפי רב עמרם גאון שבענין כריכות של לבן יש שני דינים, אחד, שצריך כל חוליא שניה של לבן, שנית, שצריך להתחיל בשל לבן מדין הכנף מין כנף, אז כשהתחיל בתכלת, ועבר על דין הכנף מין כנף, עדיין צריך לעשות אח”כ חוליא לבן מדין הראשון. אבל לפי הרמב”ם שעיקר הכריכות הם של תכלת, ורק מדין הכנף מין כנף צריך להתחיל כריכה ראשונה של לבן ומכח זה גם האחרונה מדין מעלין בקודש, אבל חוץ מזה אין עוד כריכות לבן, א”כ כשעבר ולא עשה כריכה ראשונה של לבן אין עוד מקום לעשות לבן.
וכן בהמשך הגמרא (דף לח ע”ב) “תכלת אינו מעכב את הלבן”, ומפרשינן בהוה אמינה דאיירי בטלית שכולה תכלת, ואז ס”ד שהכנף מין כנף הכוונה שיש להקדים חוליא או כריכה של תכלת לשל לבן, ומשמע מלשון הגמרא שרק להקדים, אבל אח”כ עושה כריכה או חוליא של לבן. ועכשיו בשלמא לפי רב עמרם גאון שגם בלי דין הכנף מין כנף יש לעשות חוליות של לבן, אז כאן בטלית שכולה התכלת אחר שעשה חוליא תכלת מדין הכנף מין כנף, יש לעשות של לבן. אבל לפי הרמב”ם שכריכה של לבן הוא רק מדין הכנף מין כנף, ממילא כאן שטלית שכולה תכלת שס”ד שיש להתחיל בתכלת, וא”כ אין עוד מקום לעשות אח”כ של לבן. וזה ראיה חזקה לדעת רב עמרם גאון שחוץ מדין הכנף מין כנף יש עוד צורך לחוליות של לבן (ואף שהוה אמינה זו לא נשאר, והכנף מין כנף הוא תמיד של לבן אף בבגד שכולה תכלת, אין בנושא שלנו חזרה במסקנת הגמרא).
וכן מן הגמרא (דף לט ע”א) “כשהוא מתחיל, מתחיל בלבן”, לגירסא דידן שהוא גרסת הגאונים, דמשמע שגם בלי להתחיל בלבן יש דין של להתחיל, והיינו שממשיך לשנות הצבע (ולהרמב”ם יש גרסת הרי”ף בלשון ‘מתחיל בלבן’ ולא בלשון ‘כשהוא מתחיל מתחיל בלבן”, ואז אין ראיה מזה שמחליף תמיד וגם אין ראייה להיפוך).
ועוד ראיה, מטענת הראב”ד, שאיך נאמר מעלים בקודש ואין מורידים על הלבן כשכמעט כל הכריכות הם מתכלת.
דהנה כתב הרמב”ם (הלכות ציצית פרק א הלכה ז): “ולוקח חוט אחד מן הלבן וכורך בו כריכה אחת על שאר החוטין בצד הבגד ומניחו, ולוקח חוט התכלת וכורך בו שתי כריכות בצד כריכה של לבן וקושר, ואלו השלש כריכות הם הנקראין חוליא, ומרחיק מעט ועושה חוליא שניה בחוט של תכלת לבדו, ומרחיק מעט ועושה חוליא שלישית וכן עד חוליא אחרונה שהוא כורך בה שתי כריכות של תכלת, וכריכה אחרונה של לבן, מפני שהתחיל בלבן מסיים בו שמעלין בקודש ולא מורידין, ולמה יתחיל בלבן כדי שיהא סמוך לכנף מינה, ועל דרך זה הוא עושה בארבע הכנפות”.
והשיג הראב”ד ז”ל: “זה הסדר אין לו שרש ולא ענף ולמה יותר בתכלת מבלבן שהוא מין כנף וממנו מתחיל ובו מסיים ובכריכותיו הוא ממעט אין זה כי אם שגיון גדול”. עכ”ל.
ועוד משמעות דלא כהרמב”ם, שבגמרא (דף לח ע”ב) יש הוה אמינה שאין צורך לקשור על כל חוליא, ואם אתה אומר שכל חוליא היא אותו צבע איך ניכר בין חוליא לחוליא, ומשמע כדעת רב עמרם גאון שמחליפים אחרי כל חוליא (זה לא ראיה גמורה רק קצת).
נחזור להדגל
לפי שיטת רב עמרם גאון שמחליפים אחרי כל צבע, מרומז בדגל באופן ברור משמעות היסוד של לא יפחות משבע ולא יוסיף על י”ג, ומתחיל בלבן ומסיים בלבן. שאם תחשב את המגן דוד כחתיכה אחת, אז כשמתחיל מלמעלה בלבן, ואח”כ פס תכלת, ואח”כ פס לבן, ואח”כ המגן דוד, ואח”כ פס לבן, ואח”כ פס תכלת, ואח”כ פס לבן. יש לך בדיוק ז’ חלקים שמחליף הצבע ומתחיל בלבן ומסיים בלבן. ואם תחלק את המגן דוד לכל חלקיו, יצא לך י”ג חלקים שמתחיל בלבן ומסיים בלבן, ומחליף הצבע בכל פעם.
ולפי”ז יוצא שהדגל שהוא יסוד של קיבוץ גליות מרמז על ציצית עם תכלת ועל הז’ רקיעים שחז”ל תיקנו בכריכות התכלת עכ”פ לשיטת רב עמרם גאון ודעימיה, שבשניהם יש כאן ז’ רקיעים וד’ רוחות שהם ארבע כנפות שיש בזה קיבוץ גלויות מארבע כנפות הארץ.
ועל אף שאלו שתיקנו הדגל לא כיוונו עד כדי כך, מ”מ נראה שמן השמים גלגלו הדברים שיהא באופן כזה.
אחדות ה’
וכן מרומז בין בציצית ובין המדינה ע”י שמוזכר ז’ רקיעים וארבע כנפות, מה שאומרים ה’ אחד. דידוע מה שכתב הבית יוסף (או”ח סימן סא) “כתוב בסמ”ק (מ”ע ב. א:) צריך לכוין באל”ף שהוא אחד ובחי”ת שהוא יחיד בשבעה רקיעים ובארץ הרי ח’ והדלי”ת רמז לארבע רוחות ולעתיד יאמרו כל העולם שהוא אחד”. עכ”ל.
וכיבוש ארץ ישראל דרך מלחמה מכריז לכל העולם שהקב”ה ברא את העולם ובחר בעם ישראל, כמבואר ברש”י הראשון של התורה.
אסור לשמוע כשמצווים לעבור על דברי תורה
יש להזהיר כאן אזהרה כפולה, שעם כל החשיבות שיש במדינה, אם הראשים אומרים לעבור על דברי תורה אסור לשמוע , כמבואר בגמרא (סנהדרין דף מט ע”א), וזה שייך גם במלך צדיק ותלמיד חכם וראש סנהדרין כמו יהושע בן נון ודוד המלך.
וכן נפסק ברמב”ם (הלכות מלכים פרק ג הלכה ט): “המבטל גזרת המלך בשביל שנתעסק במצות, אפילו במצוה קלה הרי זה פטור, דברי הרב ודברי העבד דברי הרב קודמין ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצוה שאין שומעין לו”. עכ”ל.
התגלות התכלת בדורינו
בעהי”ת זכינו בדורנו לקיים מצוות ציצית בשלימות, ע”י מציאות החלזון ארגמון קהה קוצים, (מורקס טרונקולוס, חלזון הפורפורא, ולא הדיונון של ראדזין). ובשנת תשנ”ד התחילה הפצת התכלת.
כמה ספרים כבר נכתבו על זה: ספר ‘התכלת’ של הרב מנחם בורשטיין (תשמ”ח), שהוא הצעת הדברים בכל הנושאים בלי הכרעות. ‘כליל תכלת’ מהרב אליהו טבגר (תשנ”ג), שהוא הכרעה סופית בזיהוי חלזון התכלת, כולל הרבה דיני ציצית ומספר החוטים והקשרים. ‘לולאות תכלת’מהרב שלמה יעקב טייטלבוים (תש”ס), על זיהוי התכלת. וכן ספר ‘חותם של זהב’ מהרב בנימין זאב הורביץ שדחה בטוב טעם ודעת כל מי שניסה לחפש איזה פקפוק על התכלת. וכן עי’ על זה בספרינו ‘בכנף איש יהודי‘, ועוד הרבה ספרים. וכל מי שניסה לדחות הדברים הוא בדברים שאין בהם ממש, ויש שניכר מדבריהם שכותבים התנגדויות מגמתיות כדי לחזק האיסור של ‘חדש אסור מן התורה’, ומחפשים דברים שאין בהם ממש כדי לפסול התכלת.
עשר מסעות של המרכבה העליונה חוזרת כעת
ריחוק השכינה בחורבן
איתא במס’ ראש השנה (דף לא עמוד א): “אמר רב יהודה בר אידי אמר רבי יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי. וכנגדן גלתה סנהדרין, מגמרא. עשר מסעות נסעה שכינה, מקראי: מכפרת לכרוב, ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן, וממפתן לחצר, ומחצר למזבח, וממזבח לגג, ומגג לחומה, ומחומה לעיר, ומעיר להר, ומהר למדבר, וממדבר עלתה וישבה במקומה – שנאמר אלך אשובה אל מקומי. מכפרת לכרוב, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן – דכתיב ונועדתי [לך שם ודברתי] אתך מעל הכפרת, וכתיב וירכב על כרוב ויעף, וכתיב וכבוד א-להי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית. וממפתן לחצר – דכתיב וימלא הבית את הענן והחצר מלאה את נגה כבוד ה’. מחצר למזבח – דכתיב ראיתי את ה’ נצב על המזבח, וממזבח לגג – דכתיב טוב לשבת על פנת גג, מגג לחומה – דכתיב והנה ה’ נצב על חומת אנך. מחומה לעיר – דכתיב קול ה’ לעיר יקרא, ומעיר להר – דכתיב ויעל כבוד ה’ מעל תוך העיר ויעמד על ההר אשר מקדם לעיר, ומהר למדבר – דכתיב טוב שבת בארץ מדבר. וממדבר עלתה וישבה במקומה – דכתיב אלך אשובה אל מקומי וגו'”. ע”כ.
כל כבוד ה’ שנאמר כאן, חז”ל קראו את זה בשם “שכינה”, זה המראה שראה יחזקאל בנהר כבר, כמו שנאמר (יחזקאל פרק ח ד) “וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי בַּבִּקְעָה”. ופירש הרד”ק (שם): “והנה שם – כמראה אשר ראיתי בבקעה סמך אותו אל הסמוך כי בבקעה אמר ככבוד אשר ראיתי על נהר כבר והנה אמר כמראה אשר ראיתי בבקעה”.
יחזקאל (פרק א א) “וַיְהִי בִּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בָּרְבִיעִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ וַאֲנִי בְתוֹךְ הַגּוֹלָה עַל נְהַר כְּבָר נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱ-לֹהִים: (כג) וָאָקוּם וָאֵצֵא אֶל הַבִּקְעָה וְהִנֵּה שָׁם כְּבוֹד ה’ עֹמֵד כַּכָּבוֹד אֲשֶׁר רָאִיתִי עַל נְהַר כְּבָר וָאֶפֹּל עַל פָּנָי”.
מכל זה רואים, שהמראה של חיות הקודש שנושאים את כסא הכבוד, הוא שראה יחזקאל שגלה ממקום למקום, בגלל חטאי כלל ישראל.
התקרבות השכינה
ומסתבר שמכיון שעתידים לחזור בבית שלישי, זה גם הולך לאט לאט, ומתקרב בעשר תחנות, וכל שרואים כאן שיש התקדמות בכיבוש ארץ ישראל, זה סימן שיש התקדמות במרכבה העליונה שחיות הקודש נושאים את כסא הכבוד, דרגא אחד יותר קרוב למקום המקדש.
התעוררות של גדולי ישראל בתקופת הבית יוסף להגיע לארץ ישראל, ואח”כ הגעת תלמידי הבעש”ט ותלמידי הגר”א ותלמידי החתם סופר והאור החיים הקדוש וכו’, ואח”כ מנדט הבריטי, ואח”כ בשנת תש”ח כיבוש ארץ ישראל, ואח”כ כיבוש יותר במלחמת ששת הימים, שנכבש בעה”י עיר העתיקה עם כותל המערבי והר הבית.
וזה גם ההתעוררות שבא בענין התכלת, שמזה כאילו רואים את כסא הכבוד, כמו שאמרו חז”ל על הפסוק (במדבר פרק טו פסוק לט) “וּרְאִיתֶם אֹתוֹ”, אותו כביכול הקב”ה (עי’ בספרי), שכל גילוי התכלת הוא בגלל שגם כסא הכבוד מתקרב לאט לאט.
ובוודאי שכל התערותא דלתתא גורם התערותא דלעילא. שככל שמשתדלים יותר בלבישת התכלת, עושה התעוררות למעלה, שכסא הכבוד מתקרב יותר ויותר ועושה עוד תחנה להתקרב למקום המקדש.
שהרי עיקר סילוק השכינה בא בעקבות חטאי עם ישראל, וככל שמתקרבים לתורה, חוזרת השכינה למטה.
עשר גלויות של התורה מתחיל לחזור לארץ ישראל (אגרות החזו”א)
איתא במס’ ראש השנה (דף לא עמוד א): “וכנגדן גלתה סנהדרין, מגמרא: מלשכת הגזית לחנות, ומחנות לירושלים, ומירושלים ליבנה ומיבנה לאושא, ומאושא ליבנה, ומיבנה לאושא, ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית שערים, ומבית שערים לצפורי, ומצפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן, שנאמר ושפלת מארץ תדברי. רבי אלעזר אומר: שש גלות, שנאמר כי השח יושבי מרום קריה נשגבה ישפילנה ישפילה עד ארץ יגיענה עד עפר. אמר רבי יוחנן: ומשם עתידין ליגאל, שנאמר התנערי מעפר קומי שבי”. ע”כ.
עי’ אגרות בנושא מעין זה שכתב מרן החזון איש זצ”ל (קובץ אגרות ח”א סי’ צ), וז”ל:
אחדשה”ט וש”ת באהבה
יקרתם הגיעני. והנה עבודה רבה ערך מעכ”ת שליט”א להשתתף בבנין בתי מדרשות של בבל על אדמת הקודש. והנה מאות בשנים שהישיבות של בבל נודדים והולכים, סוללים המסלה לשוב אל ארץ שגלו ממנו. חרבו בבל ובנו הנהרסות, באדמת נכר בספרד, בצרפת ובאשכנז, חלפו שמותיהם אבל לא חלפו נפשם. זאת התורה שגלתה עשר גלויות ושבנתה ביתה בארץ שנער, ושגלתה מבבל לארצות המערב, זאת התורה החוזרת עכשיו מערבות שממות המערביות אל ארץ הצבי ארץ הקדושה הניתנה לאבותינו לנחלת עולם, אשר היתה למעון לה בבואה מסיני להופיע בקרני אורה בקרב ישראל.
נפשך הטהורה וכנפש הדוש”ת ומאחל לך הצלחה
אי”ש
אור ליום ד’ י”א טבת תש”ט בני ברק
עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בא“י (מגילה כ”ט א’), תש”ט
עכ”ל.
המכתב הזה כתב מרן החזו”א זצ”ל אחרי הקמת המדינה באמצע מלחמת השחרור, מרן החזו”א ראה כאן שהתורה חוזרת למקור מחצבתה לארץ הקדושה.
הלשון “עשר גלויות” לוקח מן הגמרא ראש השנה הנ”ל כהמשך של עשר מסעות שגלתה השכינה. ואף ששם מדובר על סנהדרין, וידוע שהחזו”א התנגד מאוד להקמת סנהדרין בזמן הזה (חו”מ ליקוטים סי’ א’), אבל יסוד חזרה לארץ ישראל הוא התחלה של החזרת התורה לארץ ישראל שמכח זה יגיע הזמן שיצא מזה סנהדרין בלשכת הגזית, וכ”ש כעת שכבר נבנו אלפי בתי כנסיות וישיבות וכוללים ויתרבו אי”ה עוד, יש התקדמות בנושא זה על אף שעדיין אין הזמן לעשות סנהדרין.
תכלת הוא קבלת עול מלכות שמים
כל יסוד של תכלת הוא קבלת על מלכות שמים בכל חלקי התורה, בין על מה שהיה ניתן לקיים עד עכשיו ובין על מה שלא היה ניתן לקיים. שמי שאינו הולך עם תכלת הוא מצמצם כל התורה על מנהג אבותינו, ולא מצד שכך כתוב בתורה, שהרי התורה עצמה לא מחייבת אותו אם לא היה כאן מנהג אבותינו, ואילו מנהג מחייב אותו אף אם לא כתוב בתורה, וא”כ יוצא שהתורה היא נטפל למנהג אבותינו. משא”כ מי שהולך עם תכלת, מגלה בדעתו שהתורה עצמה מחייבת אותו. וזה משפיע גם על שאר חלקי התורה כמו תפילין ושבת וכו’, שמי שהולך עם תכלת, אז גם התפילין ושבת הוא בגלל שכך כתוב בתורה וזה מה שמחייב אותו. משא”כ מי שאינו הולך עם תכלת, מה שהולך עם תפילין ושומר שבת, זה בגלל שהוא כפוף למנהג אבותינו, ויש לחשוש שאילו לא היה לו המנהג לא היה מקיים זה.
וכ”ש שהתכלת ישפיע גם על כל חלקי התורה שעדיין אי אפשר לקיים אבל יבוא אפשרות לקיימו. שמי שהולך עם תכלת, בגלל שכעת נתגלה, אז אם יהא אפשרות לקיים עוד מצוות יקיים אותם. אבל מי שאינו הולך עם תכלת, ועיקר הסיבה הוא בגלל שלא רוצים דברים חדשים, ולא מצד שאינו ברור שזה התכלת, שהרי כל מי שמברר זה, יודע שהדבר כן ברור, רק שאלו שלא רוצים, זה מצד שלא רוצים דברים חדשים ולכן לא רוצים ללבוש את התכלת או שלא רוצים לברר הדבר, וממילא יוצא שתכלת הוא קבלת עול מלכות שמים על כל התורה.
ועי’ לקמן על סיבת הנהגת גדולי ישראל שמתעלמים מחידוש התכלת.
ולבישת התכלת, הוא זה שמעורר להתקדמות של המרכבה העליונה, שחיות הקודש עם ארבע כנפות נושאות את כסא הכבוד שהוא של תכלת, ומתקרבים יותר ויותר למקום המקדש.
סיבת התעלמות גדולי ישראל בענין תכלת
הסיבה העיקרית למה גדולי ישראל לא הולכים עם תכלת, זה משום שלא מוכנים לחדש דברים חדשים, ולא משנה כאן אם הסיבה היא מוצדקת או לא, עכ”פ זה הסיבה האמיתית, ואני מביא מקורות נאמנים לדבר זה.
מי שחידש והכריע ופעל למען התכלת ארגמון קהה קוצים, והקים בפועל את מפעל אגודת פתיל תכלת, הוא הרב אליהו טבגר שליט”א שגר בקרית ספר, והוא ראש הישיבה בישיבת תורת חיים במוסקבא. אולם היו גם ת”ח אחרים שפעלו למען זה וכמו הרב מנחם בורשטיין בספרו התכלת, אולם לא הגיע לידי מעשה והכרעה, עד שהגיע הרב אליהו טבגר והכריע כל הספיקות והקים את המפעל.
הרב אליהו טבגר שליט”א הוא תלמיד של הגאון הרב שמואל אויערבך שליט”א, וכשהכריע בראיות חזקות על אמיתות התכלת, ביקש הרב אליהו טבגר מרבו הרב שמואל אויערבך, שיתן לו המלצה שהוא ירא שמים, כדי שיוכל להציע את הראיות שלו על אמיתות החלזון לגדולי ישראל.
ואז אמר לו רבי שמואל אויערבך, אין לך מה ללכת לגדולי ישראל, אף אחד לא ירצה כלל לדבר אתך על זה, כולם לא מוכנים כלל לדבר על דברים חדשים, שלא היה נהוג מקדמת דנא, אתה צריך לעבוד מלמטה. (היינו מתלמידי חכמים פשוטים ולא מאלה שעומדים בראש העדה, כי שם הדבר נמנע וסגור ואין מה לצפות מהם על בירור הענין).
וא”כ יש לנו כעת עדות מאחד מגדולי ישראל, שהוא בן של אחד מגדולי ישראל הגרש”ז אויערבך זצ”ל, שמכיר היטב את גדולי ישראל, והוא מעיד שהתכלת לא יתברר מכח גדולי ישראל.
ובמהלך הזה, יש שאומרים מפורש שלא רוצים דברים חדשים, (הוזכר סברה זו גם בספר פסקי תשובות מהרב שמחה רבינוביץ (סי’ ח’ 2)). ויש שלא אומרים זה מפורש, אלא בגלל שלא רוצים דברים חדשים ממילא מחפשים סברות רחוקות איזה פסול, אף שטענות כאלו מופרכים מעיקרא, מ”מ מספיק כדי שלא לתמוך בתכלת. וא”כ מתברר כאן שיש כאן הנהגה עליונה שהתכלת לא יתגלה דרך גדולי ישראל, וכתוצאה מכך גם לא יכול לבוא ממי שחושב שמוכרח לבוא מגדולי ישראל, ורק מחפש איזה לימוד זכות, למה לא הולכים בתכלת. ויש לנו מקורות בחז”ל שלפעמים הקב”ה מנהיג את העולם דרך זה, עי’ גיטין (דף נו ע”ב) הטענה משיב חכמים אחור ודעתם יסכל.
וכן הובא בספר לולאות תכלת מאמר מהמקובל הגדול רבי שמשון אוסטרופולי זצ”ל (נהרג בגזירת ת”ח ות”ט) שכתב, שלפני ביאת המשיח יבוא יהודי אחד שיגלה את התכלת, אבל גדולי ישראל שבדורו לא יסכימו אתו במהרה, ועל זה נאמר (במדבר פרק טו פסוק לט) “וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם”, הזהירו הכתוב שלא תשמעו להם (עֵינֵיכֶם היינו עיני העדה). בספר ילקוט יוסף הביא דברי רבי שמשון אוסטרופולי בשיבוש, וגרס שגדולי ישראל יסכימו אתו, אבל לא יתכן כלל גרסא זו, אלא הגרסא היא לא יסכימו, וכן ההמשך מוכרח שהגרסא היא לא יסכימו.
למה הקב”ה מנהיג את הדברים בצורה כזו
הסיבה שהקב”ה מנהיג את העולם באופן שגילוי התכלת לא בא דרך גדולי ישראל, אף שאין לנו ראיה על סברה, מ”מ ראיתי במאמר אחד שהסביר הדבר בתור אפשרות, שהקב”ה רוצה שיקיימו המצוה לא כמצוות אנשים מלומדה או כמו שכולם עושים, אלא בגלל שהקב”ה מצווה, ואילו היו גדולי ישראל תומכים בתכלת, אז כבר כולם הולכים עם זה וא”כ היחיד כבר עושה בגלל כולם ולא בגלל שהקב”ה מצווה. אולם אין נפק”מ אם הסבר זה נכון או לא, העיקר שצריך לקיים מצווה אחר שנתברר האמת, ולא משנה ממי הגיע האמת.
הסיבה למה גדולי ישראל לא רוצים דברים חדשים, הריני מעתיק מה שכתבתי במאמר חוט תכלת:
דברי הגאון ר’ יצחק אלחנן ספקטור זצ”ל בבעיה פוליטית בענין התכלת
היה הרבה גדולים, שהתנגדו מאוד לכל מי שמחדש דבר חדש, והרבה יותר התנגדות ממחלוקת בשאר הלכה. שבענין “חדש” היו פוסלין את האדם בכללותו עד שלא היה בכוחו לדבר בשום דבר ולא רק בעצם ההלכה שחידש.
והנהגה זו נראה ג”כ ממכתב ששלח הגאון ר’ יצחק אלחנן ז”ל מקובנא להאדמו”ר מרדזין, וז”ל (הועתק בספר התכלת עמוד 191): “אנכי כבר סייעתי הרבה בענין התכלת כי כתבתי לק”ק זאמושטץ דיפעשע שהחיוב לקבור בתכלת מי שהלך בתכלת בחייו. וכפלתי וכתבתי להם הדברים במכתב מיוחד על הבי דואר ובזה הראיתי גילוי דעת מפורש שדעתי מסכמת לקיים המצוה. דאי לא אחזיק התכלת למצוה לא הייתי מכניס עצמי כלל בזה. ורק אני בעצמי יש לי מונעים מבחוץ אשר לא אוכל לקיים המצוה, כי יודע אני שדעת הרבה מההולכים לרוח העת לא יהיה רוחם נוחה ממני בזה ויביטו עלי בפנים נזעמים, ואם כי בדבר מצוה אין להתבייש ולירא מהמתלוצצין, אבל אנכי עוסק כעת בדבר מצוה הנוגע לפיקוח נפש כלל ישראל ולהפיק זממי מוכרח אני להראות פנים שוחקות ומסבירות לכל המפלגות, כדי שיהיו דברי נשמעים אצלם ולא יעמדו לשטן נגדי, ובענין זה שאני עוסק בו לא יעמוד נגדי אפילו חילול שבת וכ”ש ביטול מ”ע”. עכ”ל.
ולכאורה קשה, הרי היו הרבה פסקים שכתב ר’ יצחק אלחנן ז”ל שלא הסכימו עמו, כמו כל פוסק שיש חולקים עליו, ובכל זאת לא פחד לומר מה שחשב.
אולם האמת הוא מכיון שזה דבר חדש, ומנהג הרבה גדולים שרודפין כל אחד שמחדש דבר חדש ופוסלים את האדם בכללותו (מפני פחד שיהיו קילקולים ביהדות), ממילא היה לו מניעה לקיים המצוה. וביטל מצוות עשה שלפי דעתו היה צריך לקיימו כדי להציל כלל ישראל.
ולמדים ממכתב זה כמה דברים, א’, שמי שהוא במעמד של גדול הדור, לפעמים אינו יכול להרשות לעצמו לעשות דברים חדשים. כי יפסלו אותו בכללות, ויפסיד השפעתו על הציבור בדברים שנוגעים לכל כלל ישראל. ונמצא שהנהגה זו גורמת לבטל מצוה. (הנושא שם היה תכלת של ראדזין, ואח”כ נתברר שהזיהוי הוא טעות, אולם כעת הזיהוי ארגמון קהה קוצים הוא בוודאות).
ב’, דבר זה אינו פוטר את היחיד מלאחוז בדבר חדש, ואף אם יפסלו אותו. מ”מ הרבה פעמים הפסול לא בא מצד ביאור הלכה, אלא מצד שמתנגדים לדבר חדש. וכן אין להפריך אותו ממה שפלוני גדול אינו נוהג כך, שהרי הגדול כיון שהוא גדול אינו יכול לנהוג, משא”כ הקטן. היינו מי שאין אחריות כלל ישראל עליו שאין זקוק להראות פנים שוחקות לכל המפלגות ולכל המתנגדים למושג “חדש”. ועליו נאמר לא יבוש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא (אף שכונת המלעיגים הוא לשם שמים, מחמת “איסור-חדש”).
להזהר מעקירת השבת ע”י ה”סויטש לשבת”
מה שכתבנו שיש מצוות חדשות שצריך לקיים, יחד עם זה צריך להזהר מאוד מדברים חדשים שבאים לעקור את התורה, כמו שכעת יצא “היתר” מזעזע של “סויטש לשבת”, שטוענים שיכולים לעשות כל ל”ט מלאכות דרך גרמא ומניעות מונע, וכיו”ב. והם טוענים שניתן כעת להכנס לביתו בליל שבת שאין שם אור דלוק ואין בו מזגן דלוק, ויכול להדליק את האור ואת המזגן בשבת קודש, דרך פטנט “סויטש שבת”.
וכעת יצאו גדולי הדור נגד היתר הזה, שזה מלאכה גמורה שחייבים עליה מיתה. וגם מה שטוענים היתר ספק פסיק רישא, מה שייך ספק פסיק רישא בדבר המתכוון לעשות, הרי כל ספק פסיק רישא מדובר בדבר שאינו מתכוון, ולא בדבר המתכוון.
והריני מעתיק את הפסק המופץ ביתד נאמן (יום ט”ו סיון תשע”ה, המכתב מכ”ו אייר תשע”ה), וז”ל:
אודות הסויטש לשבת
אודות הסויטש לשבת, פשוט וברור כי פעולה במכשיר שעל ידו נעשית תוצאת מלאכה, בכל דרך שהוא פועל את המלאכה, הרי זה מלאכת מחשבת.
והמייצרים והמפיצים דברים כאלו וכיו”ב לשבת ויום טוב והמסייעים להם בכל דרך שהיא ואפילו לבתי חולים, מכשילים את הרבים באיסור סקילה וכרת ועקירת הדת רח”ל ויחושו לנפשם.
חיים קניבסקי אהרן ליב שטיינמן
עכ”ל.
וכבר כתבנו בענין זה באריכות בחיבור גרמא כמעשה, ובחיבור רשפיה רשפי אש (סי’ ב’), ובמאמרמעליות בשבת, ובמאמר הזזת שעון שבת, ובמאמר עורמה במכירת חמץ ושבת, שיש בזה איסור תורה ממש, בהרבה ראיות.
(אין היתר בדבר המתוכנן לכך עי’ ב”ק (דף ס) מלאכת מחשבת, רש”י (שבת דף כט ע”ב ד”ה שתהא מנטפת) ושו”ע (או”ח סי’ רסה סעי’ א’) ובמ”ב (ס”ק א’) שיש הבדל במלאכה דאורייתא במניעת מונע ובגרמא, אם פועל בדבר צדדי או בדבר המיוחד לכך. שכל היתר מניעת מונע וגרמא וכן פטנט של המשך מצב לא נאמר כשזה מכשיר המתוכנן לכך. ועי’ רמב”ן (שבת דף קנג עמוד ב) וז”ל: “ונאמר בזה שמפני שהחורש בבהמה הוא נותן עליה עול והוא כובש אותה תחת ידו וברשותו היא עומדת, כל המלאכה על שם האדם היא ובו היא תלוי’ ואין הבהמה אלא ככלי ביד אומן, ואינו דומה למחמר שהבהמה היא הולכת לנפשה אלא שיש לה התעוררות מעט מן המחמר”. עכ”ל.
ועוד ראיות עי”ש, ואכמ”ל.
וכל מה שנאמר היתרים בדברים הדומים, לא נאמר כשזה מכשיר מתוכנן לכך.
ועי’ בזה בשו”ת אחיעזר (ח”ד סי’ ז’) קובץ אגרות חזו”א (אגרות האחיעזר יג) וז”ל: “אך אלה הרוצים להתיר חליבה על ידי שינוי או על ידי אפציער שיכוננו הטעכניקים, אין שום יסוד לזה לבטל מלאכה דאוריי’ ולהתיר ע”י שינוי, והצדק עם מעכת”ר כי אם יתקנו באופן נאות לרבים הלא זהו מלאכה גמורה וראוי לגעור ולמחות בזה כי אין שום תקנה בדבר”. עכ”ל).
וידוע פסקו של הגאון ר’ יוסף שלום אלישיב זצ”ל שאפילו במקום פיקוח נפש לא יחללו שבת דרך מכשירי גרמא ומניעת מונע וכיו”ב, אלא יחללו ישר, כדי שלא יחשוב אדם שיש איזה צד קולא בגלל המכשיר הזה. ולפי”ז מי שהוצריך לנסוע בשבת בקלנועית בגלל פיקוח נפש, לא יפעיל את פיקוד השבת, אלא ייסע כמו שנוסע בחול.
(בענין סכנת עקירת השבת ע”י סוישט לשבת, שהיא תוצאה של היתר הקלנועית, שפותח ע”י מכון צומת, ואף שראש מכון צומת הרב ישראל רוזן צועק כעת על היתר סויטש לשבת, כשרואה עד היכן מגיעים הדברים שכבר נתבטל לגמרי השבת, ויישר כח שצועק על זה, אבל למעשה זה הוא שגרם לחורבן הזה, והיה לי הרבה חילופי מכתבים אתו על זה, עי’ בסוף מאמר גרמא כמעשה).
הקשר בין שבת לתכלת
כתב רש”י (במדבר פרק טו פסוק מא) וז”ל: ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי למה נסמכה פרשת מקושש לפרשת עבודה זרה? לומר שהמחלל את השבת כעובד עבודה זרה, שאף היא שקולה ככל המצות, וכן הוא אומר בעזרא (נחמי’ ט, יג – טו) ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם. ואף פרשת ציצית לכך נסמכה לאלו, לפי שאף היא שקולה כנגד כל המצות, שנאמר ועשיתם את כל מצותי”. עכ”ל.
עי’ ברמב”ן שכתב (במדבר פרק טו לח) שהסיבה שציצית שקולה כנגד כל המצוות, הוא בגלל התכלת שכולל הכל, וז”ל: “ואחר כן צוה במצות ציצית, שיזכרו בו המצות כולן ולא ישכחו את השבת או זולתה מן המצות. וטעם הזכרון הזה שיהיה בציצית לכל המצות, כתב רש”י מפני המנין של ציצית בגימטריא שש מאות, ושמונה חוטין וחמשה קשרים הרי תרי”ג. ולא הבינותי זה, שהציצת בתורה חסר יו”ד ואין מנינם אלא חמש מאות ותשעים. ועוד, שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלשה (מנחות דף מא עמוד ב), והקשרים מן התורה אינם אלא שנים, כמו שאמרו (שם לט ע”א) שמע מינה קשר העליון דאורייתא דאי סלקא דעתך לאו דאורייתא כלאים בציצית דשרא רחמנא למה לי הא קיימא לן התוכף תכיפה אחת אינו חבור.
“אבל הזכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל – שהיא מצות השם. וזהו שאמרו (שם מג ב) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו’, והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות, כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת”. עכ”ל.
ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה
וניתן כאן להוסיף שבאותו פרשה (שלך לך) נכתב גם כל ענין של כיבוש ויישוב ארץ ישראל, וגם היא שקולה כנגד כל המצוות, וכמו שאיתא בספרי (דברים פרשת ראה פיסקא פ): “וירשת אותם וישבת, מעשה ברבי יהודה בן בתירה ורבי מתיה בן חרש ורבי חנניה בן אחי רבי יהושע ורבי יונתן שהיו יוצאים חוצה לארץ, והגיעו לפלטום, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם, וזלגו דמעותיהם, וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה (דברים יא לא) ‘וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החקים האלה’, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה.
“מעשה ברבי אלעזר בן שמוע ורבי יוחנן הסנדלר שהיו הולכים לנציבים אצל רבי יהודה בן בתירה ללמוד ממנו תורה, והגיעו לציידן, וזכרו את ארץ ישראל, זקפו עיניהם, וזלגו דמעותיהם, וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא הזה (שם) ‘וירשתם אותה וישבתם בה ושמרת לעשות את כל החוקים האלה ואת המשפטים’, אמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, חזרו ובאו להם לארץ ישראל”. ע”כ.
מחויבים לומר האמת בכל הנושאים האלו
ולמדים מזה שכשם שאסור לעקור את השבת, כך אסור לעקור מצוות תכלת, וכן מצוות יישוב וכיבוש ארץ ישראל. וכן כמו שאסור לומר בשבת, שהיום זה לא שבת, כך אסור לומר על תכלת שזה לא תכלת. וכן אסור לומר על מצב של קיבוץ גלויות כמו היום שיש קיבוץ של יותר משש מיליון יהודים בארץ ישראל, שזה לא קיבוץ גלויות כלל ואפילו לא התחלה, ומה שאנו בארץ ישראל אין לזה קשר עם ברית הקב”ה עם אבותינו לתת לנו את ארץ ישראל. אלא מחויבים לומר האמת בכל הנושאים אלו.
מאתר בריתי יצחק – הרב ברנד שליט”א, כאן.