עיון ברש”ר הירש בעניין בתוליה של רבקה
(אברהם אופנבכר, תורת החיים שיעור ה’, ליל כ”ו חשוון ה’תשע”ט)
כתוב על רבקה: “והנערה טובת מראה מאוד בתולה ואיש לא ידעה” (בראשית כ”ד:ט”ז). והנה, מדוע התורה אומרת גם “בתולה” וגם “איש לא ידעה”? מילא אם הייתה כותבת: “ואיש לא ידעה” ואז: “והיא בתולה”, נגיד, אבל ברור שאם היא בתולה שלא ידעה איש! יש מיישבים כך, כמו במדרש אגדה: “בתולה – ממקום בתולים, ואיש לא ידעה – שלא כדרכה”, ורש”י מסביר: “לפי שבנות הגוים היו משמרות מקום בתוליהן ומפקירות עצמן ממקום אחר, העיד על זו שנקייה מכל”, אך אם כן, לא היה מספיק לומר ש”איש לא ידעה”, וכל שכן שהייתה בתולה! הרי לא יתכן לומר שאיש לא ידעה כדרכה!
במדרש שכל טוב מבואר: “שלא תבע בה איש מעולם והרהרה והשיר בתוליה”, כלומר שלא נגעו בה בוודאי, אבל אפילו איש לא הכיר בה לתבוע אותה לתשמיש שהיה עלול להביא לה הרהורים ותשיר בתוליה, או יותר חמור מזה, דברי הרשב”ם: “אפילו מעשה חידודין, כי צנועה הייתה”, כלומר שלא רק שלא נבעלה כדרכה או שלא כדרכה, אלא אפילו “מעשה חידודים”, דהיינו “דרך איברים”, לא עשתה, וזהו: “איש לא ידעה”, אך וכי מצינו ידיעה אצל מעשה חידודים? וגם דברי המדרש, שלא נתבעה והשירה בתוליה, וכי אף אם כן – וכי הייתה התורה כותבת זאת בלשון הזה?
ורבינו חיים פלטיאל פירש: “בתולה – ממה שהיא יפת מראה נראה שהיא בתולה לפי שדמיה כנוסים לתוכה. ואיש לא ידעה – לפיכך אמר ואיש לא ידעה, ולא אמר אשר לא ידעה איש, כמו שאמר בבנות לוט (בראשית י”ט:ח’) ובבנות מדיין (במדבר ל”א:י”ז), לפי שבנות הגוים שטופי זימה ומחזרות אחר הזכרים ושולטות בעצמן, אבל רבקה שהייתה צנועה תלה הכתוב הידיעה באיש ולא בה. ואיש לא ידעה – פירש רש”י: אפילו שלא כדרכה. ואי תימא, והא כתיב: והמלך לא ידעה (מלכים א’ א’:ד’), וההוא רוצה לומר בכדרכה, דהא שלא כדרכה שכב עמה, כדכתיב: ותהי למלך סוכנת, נאמר כאן: סוכנת, ונאמר להלן: ההסכן הסכנתי (במדבר כ”ב:ל’), מה להלן דרך אישות – אף כאן דרך אישות, צריך עיון”.
אך קשה מאוד לומר כרבינו חיים פלטיאל, לעניות דעתי, וכמו שכותב בעל הטורים כאן: “לא ידעה – ב’ במסורת. הכא בתולה ואיש לא ידעה, והמלך לא ידעה, מה להלן – לא ידעה בין כדרכה ובין שלא כדרכה, אף הכא נמי – ואיש לא ידעה, בין כדרכה ובין שלא כדרכה”, וגם באמת תימה גדולה, כי היכי דמי שלא כדרכה זו אצל דוד? אם נשא אותה לאשה – הרי אסורה עליו מחמת שהיו לו כבר י”ח נשים ואסורה משום: “לא ירבה לו נשים” (דברים י”ז:י”ז), ואם לא נשא אותה לאשה – וכי נתן אותה לזנות?! אלא פשיטא שלא בא עליה, אלא מה הועילה? ש”בא עליה” בדרך חידוד איברים, שגופה חיממה אותו בלי שבא עליה, ואז ממילא גם אולי אפשר לומר שבכך נסתרים דברי הרשב”ם ש”איש לא ידעה” זה דרך חידודין.
ובאמת מעניין, שבכל המקרא כולה רק פעמיים כתוב: “איש לא ידעה”, כאן וכן במלכים: “המלך לא ידעה”, כאשר בשאר המקומות “איש” בא אחרי “לא ידעה”, וכמו שציין רבינו חיים פלטיאל, ובעוד מקומות במקרא (שופטים י”א:ל”ט, כ”א:י”ב). לא בכדי שכך, אלא זה זועק: “דרשני!”, ומה ניתן ללמוד מכך? אז הרש”ר הירש מבאר בדרכו הוא, מדוע נכתב כאן הפוך מהרגיל:
אחרי שכבר אמר “בתולה”, הרי ואיש לא ידעה איננו יכול להתייחס אל הבתולים בלבד! גם אין הוא אומר: “לא ידעה איש”, כדרך המקרא בכל מקום, אלא: “ואיש לא ידעה”, ביטוי שאינו חוזר בשום מקום אחר. אלא: לא רק “בתולה” הייתה – “ולא ידעה איש” – כי אם צנועה הייתה, עד כי “איש לא ידעה”, שום גבר לא העיז מעודו להתקרב אליה מתוך חיבה וקלות ראש. האשה הצנועה באמת, הדר לה ותואר לה, שלא מדעתה הופעתה עושה רושם, וגם הקל שבפרחחים לא יעיז לנבל את פיו בנוכחותה, קל וחומר שלא יהין לתלות בה עין חמדנית. אכן היה זה דבר מיוחד במינו, ולא כל שכן בארם.
דבריו מזכירים את דברי המדרש שכל טוב לעיל (מקורו כנראה מבראשית רבה ס’:ה’), וגם את דברי רבינו חיים פלטיאל, שבדומה לכך כותב גם הריב”א. רבקה לא הייתה להוטה אחר העריות, היא הייתה שמורה, אבל לא רק ששמרה על עצמה ולא נתלהטה אחר העריות, אלא מרוב צניעותה וקדושתה גם לא תבעו אותה אחרים, על אף שבוודאי חשקו בה מרוב יופיה. היה פעם סיפור ששמעתי ממישהו, שסיפר לי שבתו רחמנא ליצלן הייתה איפה שהייתה, וקרה לה משהו, ואחר כך נפל לה האסימון כי אילו הייתה קצת יותר צנועה (או פחות חשופה) אז לא היו נוגעים בה והיו מתרחקים. זאת כי הצניעות בהגדרתה משמרת ומרחקת, כי הפריצות מזמינה ומגרה רחמנא ליצלן.
נמצא, שלא רק הייתה רבקה בתולה מבחינה פיזית, אלא גם בתולה מבחינה רוחנית, נפשית. היא הייתה פרושה ומסוגרת לעצמה, ולא נתנה לאחרים לחדור אליה. זהו מהות הצניעות והקדושה. יכולה אשה להיות סגורה ומכוסה, אך עדיין תהיה להוטה אחר גברים וזימה (ובאמת, גם להיפך, יכולה אשה להיות חשופה ועדיין להיות סגורה לעצמה, לא שזה מתיר כזו פריצות). רבקה הייתה באמת צנועה וקדושה, ולכן לא העזו להתקרב אליה, ליצור אתה קשר, כי היא לא הייתה זורמת בכלל, ולכן התייאשו מראש.
לפי זה, אולי נוכל להבין את העניין הזה אצל דוד המלך ואבישג השונמית. היא הייתה בתולה ואיש לא ידעה, הייתה סוכנת למלך (כעין שמיכה חשמלית מתחממת שיש כיום, לכאורה, או כרית חשמלית מחממת), והנה, מה החידוש כאן? שעל אף ששימשה למלך לסוכנת, הוא לא “ידע אותה”, לא רק במובן הפיזי שזה בוודאי נכון, כי הייתה אסורה עליו, אלא גם במובן הנפשי רוחני. כמו שפחה ששוטפת את כלי המלך שאין בינה למלך שום קשר או היכרות, כך גם דוד לא דיבר עם אבישג מעבר לנצרך ממש וגם לא הכיר אותה לעומק, מבחינתו הייתה משרתת וכמו רובוט (או כמו המכשירים הנזכרים לעיל), ותו לא, והוא לא “הכיר אותה”, מעבר לזה שלא בא עליה.