תיאור מדינת התורה לעתיד לבוא בב”א
מאת אברהם שלמה אופנבכר
קרני השמש משתקפים מקלעי העורב העולים מקצוות בית המקדש העולה עשרות מטר באוויר. כל זהב הבית זוהר ובוהק לאור השמש, והאוויר הצח מרענן את ריאותיו של כל העולה אל הר בית ה’, עם רוח קלה הנושבת בו ומאווררת אותו מכל רוחות רעות ומרוממת את מצב רוחו למעלה לגובה המקדש.
העולם משערי חולדה – מדרום – דרך עיר דויד, יכול לראות את ארמון המלוכה מתרומם לימינו לגובה של כמה עשרות מטרים. ארמון גדול, שיוצא מזרחה ובולט מעל מדף בגב ההר. שמה, בחלק המזרחי צפוני של הארמון, זה מקום המגורים של משפחת המלוכה, המלך והמלכה וילדיהם. החלק המערבי צפוני של הארמון זה מקום מושבו של המלך עם שריו ועבדיו על עסקי המלכות, שם גם המלך מקבל קהל ושופט ודן את העם ביושר ובצדק, כשרוח ה’ נחה עליו וממלאת אותו בחכמה ובבינה ובדעת ביראת ה’.
החלק הדרומי של הארמון, הוא קטן יותר, ושם כל משרדי השרים של הממלכה, שרים אשר רק המלך לבדו בחר אותם, מתוך התייעצות עם יועצים ובכירים ומנהיגי העם, ומתוך קבלת הסכמה מהסנהדרין היושב בלשכת הגזית. שרים אלה נבחרו בקפידה, כאשר לכל אחד מהשרים האלה היה צריך להיות ארבעה תנאים מחייבים: אנשי חיל, יראי אלוהים, אנשי אמת ושונאי בצע.
לבד משרים ממש, היו גם המשרות החשובות של הכהונה הגדולה, המזכיר של המלך (האחראי על רשימות וחשבונות ולו”זים וכו’, והוא ה”מזכיר” וה”סופר” במקרא), ראש הסנהדרין, ראש הישיבה, דובר המלך וראש יועצי המלך.
ואלו הם השרים של מלכות ישראל: שר עליון (ראש השרים, הנשיאות), שר האוצר (אוצר, אנרגיה, מס), שר הצבא (ביטחון חוץ, מודיעין חוץ, הצבא), שר השוטרים (ביטחון פנים, מודיעין פנים, התחבורה), שר הדינים (משפטים, שב”ס), שר הקהל (פנים, העבודה והרווחה והשירותים החברתיים, עלייה וקליטה), שר ההפצות (חוץ, התפוצות, תיירות), שר התורה (חינוך, תקשורת, תרבות והספורט, המדע והטכנולוגיה), שר הנפש (בריאות, נבואה, עבודת המידות), שר המסחר (חקלאות ופיתוח הכפר, הכלכלה והתעשייה), שר פיתוח הארץ (הבינוי והשיכון, פיתוח כל חלקי הארץ, חקר הארץ היסטורית וארכאולוגית, קק”ל), שר בני נח (ההסברה, קליטה ועלייה של גוים, וכל המשרדים ביחסם לגוים).
בנוסף על שניים עשר שרים אלה של מלך ישראל, יש גם נשיאי ישראל, הממונים על אזורים. יש את נשיא יהודה הממונה על דרום הארץ ועל שבטי יהודה ושמעון. גם לשמעון יש נשיא. יש את נשיא חצי המנשה הממונה על עבר הירדן והמזרח. יש גם נשיאים לראובן וגד. יש את נשיא אפריים שהוא ממונה על אפריים ומנשה ובנימין ודן הדרומי, והוא גם ממונה על מרכז ומערב הארץ. יש גם נשיאים למנשה שבתוך ארץ ישראל ובנימין ודן. יש את נשיא יששכר שהוא ממונה על צפון הארץ ועל שבטי דן הצפוני ואשר וזבולון ויששכר ונפתלי. יש גם נשיאים לזבולון ואשר ודן הצפוני ונפתלי. יש גם נשיא לוי שהוא אחראי על כל פריסת הלויים בארץ ועל כל מ”ב שערי הלוייה וגם על הכהונה, וגם על פריסת השמעונים בארץ. כל הנשיאים המנויים כאן הם תחת לשר העליון, שהוא המשנה למלך והוא מבני יוסף.
מבין נשיאי ישראל יש ארבעה האחראים על ארבעה רוחות השמים – צפון ודרום ומזרח ומערב – ועל אלה ארבעת חלקי הארץ הם אחראיים, כאשר יש שניים עשר נציבים בארץ, חוץ מנשיאי ישראל, האחראיים על שלטון החלק שלהם במקביל לשרי המלכות, ולכל נציב שניים עשר איש השליחים של שניים עשר השרים בתחום וחלק של הנציב. זאת ועוד שחלק מנשיאי ישראל הם טפלים, כגון נשיא חצי המנשה טפל לנשיא שבט מנשה בתוך הארץ, ונשיא דן הצפוני טפל לנשיא דן הדרומי, ונשיא שבט לוי טפל לנשיא בנימין כאשר הוא גם משתייך לשלטון הכהן הגדול, וגם לממונה של נשיא בנימין היושב בשילה ואחראי על כהונה והלוייה שמחוץ לירושלים.
שניים עשר הנציבים הם: נציב הנגב (שמעון ודרום יהודה), נציב חוף הים (דן הדרומי ומערב אפריים ומנשה), נציב ההר (צפון יהודה, מערב בנימין, מרכז אפריים, דרום מנשה), נציב הירדן (מזרח של בנימין ואפריים ומנשה ויששכר), נציב יזרעאל (מזרח יששכר ודרום אשר וצפון מנשה), נציב הכינרת (דרום נפתלי, זבולון, מרכז אשר), נציב גולן (דן הצפוני, צפון נפתלי ואשר), נציב הבשן (חצי המנשה), נציב הגלעד (גד, עמון), נציב ארץ סיחון (ראובן), נציב סיני, נציב ארם, נציב ערב (מואב, אדום).
הרשויות התחלקו לפי שבטים בפועל: השר העליון – משנה למלך – היה מאפריים, שר האוצר מאשר, שר הצבא מגד, שר השוטרים מדן, שר הדינים מיששכר, שר הקהל ממנשה, שר ההפצות מנפתלי, שר התורה משמעון, שר הנפש מלוי, שר המסחר מזבולון, שר פיתוח הארץ מיהודה, ושר בני נח מראובן. הממונה על הכהונה והלוייה מחוץ לירושלים והשמעונים המפוזרים בארץ בשילה היה בכלל משמעון, הכהונה הגדולה כמובן כהן שסגנו היה אחראי על הכהונה והלוייה בירושלים, המזכיר של המלך היה מיהודה, ראש הסנהדרין מיששכר, ראש הישיבה מבנימין, דובר המלך מאפריים, וראש יועצי המלך דן.
המזכיר משוייך ישירות למלך, והוא המתווך בין המלך למשנהו, והוא גם מזכיר הארמון ומנהל אותו. ראש העיר ירושלים היה בכלל מבנימין והיה כפוף ביחד עם ראש עיר דויד והר ציון למזכיר המלך, כאשר בפועל היה משנהו של המזכיר שהיה דובר הארמון של המלך כאשר המזכיר עצמו ממש ניהל את הארמון בפועל ואת הלו”ז של המלך ומשפחתו. המלך היה אחד משלושת עמודי המלכות, והוא היה “הרשות המבצעת”, כאשר היה לו שלטון טוטאלי על כל המלכות מהבחינה המדינית. אך “הרשות המחוקקת” הייתה הסנהדרין, והיא בלתי תלויה במלך, ואף שהמלך יכול לחוקק חוקים גם כן וליישמם ולשפוט את העם, הרי הוא כפוף להחלטות הסנהדרין בלשכת הגזית. נשיאי השבטים היו ראשי בתי הדין של השבט שלהם, והיו כפופים לסנהדרי הקטנה שבפתח העזרה, כאשר הנציבים היו נידונים בבית דין בפתח הר הבית, וכל בית דין בארץ היה אמנם כפוף לבית דין של השבט, אך גם מחוייב לתת דין וחשבון לבתי דין של הנציבים שהיו כפופים לסנהדרי קטנה שבהר הבית. וכן בתי דין של בני נח היו כפופים לבין דין שבפתח הר הבית, אך נשיאי בני נח היו כפופים לשר בני נח. ראש הסנהדרין הגדולה בלשכת הגזית הוא ראש ה”רשות המחוקקת”, שליח ה’ להקים את התורה וחוקותיה בארץ.
לבד מלמלך, שר הדינים היה כפוף ישירות לראש הסנהדרין, שכן כל הדינים של המלך עברו את ביקורת לשכת הגזית. אחרי ראש הסנהדרין יש את ראש הישיבה, שאליו שרי התורה והנפש היו כפופים לבד מלמלך. הוא היה ראש הישיבה הגדולה המרכזית העולמית בירושלים מצפון לבית המקדש, וגם אליו היה כפוף ראש הישיבה הגדולה המרכזית עולמית לבני נח בהר הזיתים, קרוב מאוד להיכל פרה אדומה הסמוך למקום שריפת פרה אדומה. בהיכל פרה אדומה היו ארבעה מוסדות, לבד מעצם מקום שריפת הפרה האדומה: המכון לחקר בתי קברות בכל הארץ שבראשו עמד אחד מחברי הסנהדרין, וכן בית דין גדול לגיור שבראשה עמד אחד מחברי הסנהדרין, בית הדין לייחוסים היה עומד שם בראשות אחד מחברי הסנהדרין, כשהכל בעצם היה מכח הסנהדרין בלשכת הגזית וכזרוע ארוכה שלהם, ובית מדרש לחנוכת לויים וכהנים לעבודת המקדש שראש הישיבה שלה היה כפוף לסגן הכהנים. בהר ציון עמדה היכל מלכי ישראל ששם כל קברי מלכי יהודה, ויש שם ישיבת דוד המלך ששם חינכו מורי הוראה ומנהיגי קהילות בישראל.
דובר המלך היה כפוף ישירות למלך אך בפועל היה מתחת למשנה למלך, והוא היה מי שבפועל יצא בכל ישראל כשליח ישיר של המלך. יועצי המלך היו מתחת לראש יועצי המלך שהיה כפוף למזכיר המלך. עוד אדם שהיה כפוף למזכיר של המלך היה יושב ראש הממשלה, שהיה אחראי על ישיבות המלכות והיחסים עם כל חלקי הממשלה של מלכות המלך. כל הכפרים בישראל – ששם גרו רוב המוחלט של אוכלוסי ישראל – היו חייבים להיות משוייכים לעיר מוקף חומה, ששם ניהלו את העיר שבעת טובי העיר, שהיה מורכב מכך: ראש העיר, אב בית הדין של העיר, הכהן או הלוי של העיר, נציב נשיא השבט, נציג הנציב האזורי, המזכיר של העיר שהיה אחראי על כל הצדדים הטכניים שלה, ונציב ראש העיר ירושלים שכל הערים הגדולות היה להן גם כפיפות ישירה לראש העיר של ירושלים. כל שבעת טובי העיר היו חייבים לגור בתוך העיר ולא באו מבחוץ. נציב הנציב האזורי היה אחראי על כל הכפרים הכפופים לעיר, ונציב ראש ירושלים היה אחראי על הקשר בין העיר לשאר הערים, והמזכיר של העיר היה אחראי על תשתיות, וראש העיר היה אחראי על פנים העיר.
הכהן או הלוי של העיר היה בעצם נציב של “רשות השופטת” בעיר. הרי הכהן הגדול לא היה כפוף לא למלך ולא לנשיא הסנהדרין, אלא היה רשות בפני עצמו של שפיטה, שהיה לה כמובן זיקה לשתי המוסדות השולטות – הסנהדרין והמלכות – ופעלה מכוחם ועל פיהם. כשלא הייתה מלחמה, הכהן המשוח מלחמה היה ראש השוטרים ואליו היה כפוף שר השוטרים, ולרוב היו אלה כוהנים ולויים בכל הארץ שהיו שוטרים ושופטים את העם ומענישים מטעם בתי הדין. ראש רשת בתי הכלא של המדינה היה כפוף לכהן משוח מלחמה, והוא היה מלוי, והיה מנהל את בתי הכלא ואת מוסד העבדות בישראל. אל סגן הכהנים היה כפוף שר הנפש, וכן כל מערך הנבואה ובתי הספר לנבואה היו מתחתיו.
בפועל מי שניהל את בתי הספר לנבואה בכל הארץ היה הממונה על הכהונה והלוייה שישב בשילה, כאשר הוא היה מרכז גם את הנביאים בכל הארץ מתחת לראש הישיבה הגדולה לנבואה בשילה, והוא היה משבט יששכר. היו בתי ספר לנבואה הפרוסים בכל הארץ, מתחת לישיבה הגדולה לנבואה בשילה, שהייתה מתחת לישיבה המרכזית העולמית בירושלים. הישיבה המרכזית לנבואה הוקמה דווקא לא בירושלים, בשביל השקט והרוגע והניתוק מהמרכז הסואן של הארץ, כאשר כל מי שרצה ללמוד בישיבה זו היה צריך לעבור דרך ישיבת דויד המלך “כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים”, והיו מתחת לישיבה לנבואה בשילה עוד שבע ישיבות הפריסה ארצית שלשלם היו משוייכים כל שאר בתי הספר הקטנים, ואלו הן: בבית אל, בחברון, בהר כביר, בחשבון, בפנואל, בחצור הגלילית ובמגידו.
ביחד עם שלושת הרשויות שמנהיגות את הארץ, קרי: כתר מלוכה (“המבצעת”), כתר כהונה (“השופטת”) וכתר תורה (“המחוקקת”), היה גם רשות רביעית בבחינת “כתר שם טוב” (נבואה). ראש הנביאים היה יושב בשילה בראש הישיבה הגדולה המרכזית לנבואה, כאשר ראש הכולל לנביאים בישיבת דוד המלך היה כפוף לראש הנביאים בשילה. בראש שבעת הישיבות הקטנות יותר לנבואה בכל הארץ שאליהן היו כפופות כל בתי הספר לנבואה, עמדו נביאים גדולים שאליהם נקצבו כל האנשים לקבל עצה והדרכה ותושיה. ובעצם, היו עשרה נביאים גדולים באותו זמן: שמונה ראשי ישיבות, אליהו שלא היה לו שום תפקיד ממשלתי כלשהו והיה כביכול כפוף לנביא הגדול בשילה, והנביא שישב בעיר דוד והיה היועץ הראשי למלך והייתה לו לשכה בשערי חולדה, ושם היה שופט את העם בדבר ה’, ולא היה לו כפיפות אלא לנביא הגדול שבדור שישב בשילה. המלך היה גם בא אליו לעצה, או שהיה הנביא מגיע אליו לארמונו. הנביא הזה ששימש את המלך היה בבחינת “מבקר המדינה”, ולכן מחד היה היועץ הראשי למלך והיה לו רשות לבוא לתוך כל כינוס וישיבה מלכותית, וגם מאידך היה קשור לעם ועיקר עיסוקו לבד מבקרת המלך היה לעזור לעם הבאים למקדש, והיה גם נביא המקדש ואחראי על הנביאים שבירושלים ובמקדש מחוץ לכולל נביאים בהר ציון.
לבד מאלה עשרת הנביאים היו עוד נביאים רבים מאוד שהיו כפופים לנביאים אלו. כל הנביאים ה”ממוסדים” בבתי ספר לנבואה היו כפופים לראש הבית ספר הכפוף לראש ישיבת הנבואה שהוא נמצא באזור שלה. היו נביאים בכל הארץ והם היו כפופים לנביא של יריחו שהיה כפוף לממונה על הכהונה והלוייה והשמוענים מחוץ לירושלים בפועל שישב בשילה, אף שבעיקרון היה גם כפוף לנביא הגדול של ישיבת שילה. בכל נציבות היה נביא שהיה ממונה על נביאי ישראל בנציבות הזאת, והיה כפוף לנביא של יריחו, ושם היה בית דין גדול לנבואה, שבמקרה הצורך העלו נביאי שקר לסנהדרין בלשכת הגזית. הסיבה שהנביא האחראי על כל הנביאים שנביאים בפועל ישב ביריחו ולא בשילה, כי רצו להרחיק את הנבואה מכל שאר הרשויות, אז מי שבפועל עמד על הנביאים ישב ביריחו, אף שבאו כולם דרך שילה או ממקום הכפוף לשילה, וגם הנביא של יריחו היה קטן מנביאו של שילה. לרוב הנביא של המלך היה גדול מהנביא של שילה, אך עדיין נתמנה נביא שילה לנביא של כל ישראל, כאשר הנביא של יריחו היה נביא הנביאים של ישראל. אך כל ישראל שבאו לעצה מהנביא הגדול אם לא מהנביא של המלך במקדש, היו הולכים לנביא של שילה, ואם לא אז לאחד משבעת הנביאים ראשי ישיבות האחרים, ולא לנביא שביריחו דווקא, אם כי גם אליו באו כמובן, אך הוא היה עסוק בקשר עם הנביאים שלא כנביאים ראשי ישיבות הנבואה שהיו עסוקים בחינוך לנבואה והפצת אור הנבואה ודבר ה’ בארץ.
היו כוללי נזירים בכל מיני מקומות בארץ: בגלעד, בקדש נפתלי, בצפת, בעכו, בצור, באילת, בבאר שבע, בעקרון, ביריחו, באדרעי, בסוכות, בשילה, בהר תבור, בגזר, בצוער ובעוד מקומות. בליש ובעזה היו הכוללים המרכזיים (צפון ודרום) של נזירים, שבראשם עמדו נביאים הכפופים לנביא של יריחו, ונזירים היו משוחררים מכל שייכות לנציבויות והיו מתחת לנביא של יריחו בפועל למעשה אך היו משוייכים בכלל לאחד משלושת מזכיריו מהנביא של המקדש והמלך, שהיה בעצמו נזיר. שני המזכירים האחרים היו האחד הקשור למלך והשני שהיה דואג ללשכתו בשער חולדה ובפניות של העם. בנוסף, המזכיר שהיה ממונה על לשכת הנביא היה קשור לארבעה פקידים המשוייכים לארבעת הנביאים שאחראים על ארבעת חלקי הממלכה לפי רוחות השמים, שהיו ממונים על המצורעים של האזור. היה כהן שהיה מגיע למזכיר ומקבל ממנו את המידע על המצורעים ושולח מכתבים לערי הכהונה הקרובים לאיפה שהמצורע לטפל בו ולעדכן את הכהן האחראי על המצורעים במקדש. בכל שבוע האחראי התחלף, וכל שבוע האחראי החדש התעדכן במה קורה עם המזכיר של הנביא. הסיבה לכך היא שלא רצו לקבוע כהן על הצרעת, ובכלל גם לא רצו שמישהו ידע על כל המצורעים של ישראל כל הזמן, אבל לאידך כן צריך מי שידאג לכל המצורעים שיגיעו ולתיאום של מצורעים בפריסה ארצית איפה כולם בבדד שלהם ושבכלל יש מקומות מוכנים לכך רחמנא ליצלן שלא נזדקק, והסיבה שהכל מתרכז ישירות במקדש זה כדי שלא יתביישו המצורעים יותר מדי שלא ידעו פקידים הקרובים אליהם על היותם מצורעים וכו’.
דאגה לערי הלויים היה ביד לוי בשילה שתחתיו היה גם האחראי על תיקון הדרכים לערי מקלט ותיקון ערי המקלט ודאגה להם, בתוך כל ערי הלויים. הלוי האחראי על ערי הלויים היה כפוף לממונה על הלוויה והכהונה והשמעונים מחוץ לירושלים, והיה אחד מפקידיו. עוד פקיד שלו היה זה שפרסם כל חצי שנה מי הם הכהנים והלויים הכשרים לקבלת תרומות ומעשרות. הפקידים האחראים על ערי הלוייה וערי המקלט היו גם כפופים ישירות לשר הקהל, ושרי הקהל הזוטריים של הנציבים היו כפופים להם במידת מה גם כן. גם ענייני עגלה ערופה עברו דרך פקיד של הממונה בשילה. עוד פקיד היה מי שדאג לכהנים ולויים הבאים למשמרותיהם שידעו מתי צריכים לבוא והדרכים יתוקנו וגם שבתיהם יושמרו כשהם במקדש. ברגע שנכנסים כהנים ולויים בשערי ירושלים, הרי הם תחת פיקוד סגן הכהנים. עוד פקיד של הממונה הוא האחראי על נחלות ובתי לויים וכוהנים שנחלטו להם מההקדש או בערים מוקפות חומה, היות וגם זה מפקיע במידת מה את הבית או את הנחלה מהשבט והנציבות שהבית או הנחלה נמצאת בה, או חבר מושלי העיר שהבית בו.
ישנו משרד, שהוא מחובר הן לשר בני נח והן לשר ההפצה, וזהו משרד אומות העולם. זהו משרד מיוחד שמתייחס לאומות העולם כאומות. שר בני נח מתייחס לאנשים הגויים הפרטיים, בין אם הם גרי תושב המקיימים שבעה מצוות בני נח ומקבלים עליהם את מלכות ישראל בארץ, ובין אם הם כאלה חסידי אומות העולם היושבים בחוץ לארץ. שר ההפצה קשור לכל גויי חוץ לארץ, שיהיו חסידי אומות העולם או חכמיהם או אפילו לא זה. אבל זה ביחס בין מדינת התורה לבין גויי הארץ. משרד אומות העולם זהו בעצם ארגון שמהווה גלגול למה שנקרא בעבר חבר הלאומים או האומות המאוחדות. הם אחראים על האומות ועל תפקודם כהלכה ושיגיעו בסוכות לחוג לפני ה’ ככתוב בנביא, ועוד דברים שלא קשורים ליחסי חוץ מדיניים אלא בהיותם אומות גויות כחלק מהאומות של ה’ יתברך.
מתחת לשר פיתוח הארץ יש פקיד שאחראי על טיפוח ירושלים, כאשר עבודתו מתחלקת לשלושה חלקים, שעל כל אחד מזכיר, והם: טיפוח ירושלים רבתי כולל כל “בנותיה”, טיפוח העיר המקודשת, וטיפוח הר הבית ומקום המקדש. המזכיר של דאגה לטיפוח הר הבית ומקום המקדש הוא בקשר ישיר לכהנים המחזיקים את הבית ואת ההר, ודואג שהכל מתפקד נכון. הוא גם מספק תקציבים. כמובן שיש דאגה לכל הארץ, אבל במיוחד על ירושלים, ובייחוד על הר הבית. יש גם פקיד האחראי על ערי המקלט לדאוג לתפקודם היעיל והטוב שהכל בסדר שם, והוא פקיד של הממונה בשילה על הכהנים והלויים והשמעונים מחוץ לירושלים. הוא פקיד של הממונה, אך כפוף וחייב להביא דו”חות לשר פיתוח הארץ.
בעניין המיסים במדינת התורה, זה מתנהל בצורה מאוד מיוחדת. אין מיסים על כל דבר ועניין, ממש לא, אך כן יש מיסים חובה בין מעשר לחומש על כל ההכנסות הכספיות של האדם, שאינם תרומה לצורכי קודש וציבור. גם מי שנותן מעשר, הוא מחוייב לתת עוד מעשר לכל מיני ארגוני קודש וחסד ובתי כנסת ובתי מדרש אחרים, ובעיקר שיותן חומש מכספו של כל יהודי לצדקה ולחסד, אלא אם כן יש אישור משר האוצר חמישים אחוז הנחה על מיסים, שנקרא במין בדיחותא כזאת: “הנחת הגרע” [1]. אין מיסי קרקעות היות והקרקע איננו שייך למלכות, אבל יש מס קבוע שנקבע על פי גילו ומעמדו וכושרו של האדם, שזה למלכות. הכספים האלה, ועוד שליש מכספי המעשר-חומש, ממנים את המלכות על כל אגפיה כדי שתוכל לתפקד. שני שלישים האחרים מהמעשר-חומש הולך לכל מיני מיזמים ממלכתיים של מלגות לבני ישיבה, עזרה כספים לעניים, עזרה ליתומים ואלמנות מחד וליולדות וזוגות צעירים מאידך, ריפוי חולים וקבורת מתים, בינוי בתי כנסת ובתי מדרש ובתי תמחוי וארגוני חסד כאלה ואחרים.
הפקיד אולי הכי חשוב של שר האוצר הוא נגיד בנק ישראל. בנק ישראל הינו הבנק היחיד הפועל במדינת התורה, ואין עוד בנקים. ולמען הסדר הטוב, כל גמ”ח כזה או אחר צריך להירשם ברשימת הגמ”חים בבנק ישראל. נגיד בנק ישראל הוא מצאצאי בני יוסף. בבנק הזה אין שום צורה של ריבית חס ושלום, אלא הנגיד וכל עובדי הבנק בכל הסניפים בכל הארץ מקבלים מימון מהמלכות. לכן כל אחד יכול פשוט ללכת לפתוח חשבון בבנק. כל הסניפים אותו דבר וכולם פשוט שלוחות של הבנק הגדול בירושלים, שנמצא על דרום הר ציון, ממש משתקף מהקצה מעל עמק גיא בן הינום ששם לב לבה של הבורסה והתעשייה והעסקים של מדינת התורה, וזהו מרכז תעשייתי עצום שמתרחב דרומה (ולא עולה על הר הזיתים) לאבו תור ובית חנניה. בשביל הנוחות, הכספים נשארו בתור ניירות ומטבעות סמליות, אך השמות והשווי השתנה. ישבו חכמי ישראל וקבעו מחיר קבוע לשעורה אחת, וקבעו שחצי פרוטה, שעשוי ברזל והיא קטנה, ואין בה שימוש כל כך באמת. ואז שמונה פרוטות זה איסר, מטבע גם נחושת אבל לא ממש קטן כמו הפרוטה אבל גם קטן. ואז שני איסרים זה אגורה שהוא נחושת מבפנים ומבחוץ כסף חלוק חצי חצי. שתי אגורות זה גרה, שהוא רובו כסף ומיעוטו מבחוץ נחושת. שש גרה זה דינר או רבע שקל וזה מכסף, ושני דינרים זה בקע או חצי שקל שזה מתומן ומכסף, ואז שני בקעים זה שקל העשוי מכסף בפנים ומבחוץ זהב, ואז יש זהוב שכולו זהב ושווה שש שקלים (יוצא איפה שהמטבע הגדול ביותר זה זהוב, ששווה מאה עשרים שקלים של המדינה הציונית המורדת של פעם). ואז יש שטרות. שטר של חמישה זהובים שהוא אדום, ושטר של עשרים זהובים שהוא כתום, שטר של שלושים זהובים שהוא צהוב, שטר של חמישים זהובים שהוא ירוק, שטר של מאה זהובים שהוא כחול, שטר של מאתיים זהובים שהוא סגול.
בכפר השילוח יש ישוב יהודי של אברכי ישיבת הר ציון שגרים שם למטה, ושם גם יש מדרשה ובתי ספר לבנים ובנות ותלמוד תורה וישיבה קטנה. קרוב לשם בהר המשחית יש רפת גדול מאוד של מגדל בהמות, שנקרא “תמיד קרבן”, שזהו מפעל לגידול קרבנות. יש שמה פרים וכבשים ועיזים ויונים ותורים, וכל מי שרוצה לקנות קרבן הולך להר המשחית וקונה קרבן. יש שם שפע בהמות ועופות ובחירה רחבה מאוד. מי שמנהל אותו הוא משבט גד. רובם של הבהמות והעופות בכלל לא גדלות שמה, אלא מהגולן או מעבר הירדם או מהבקעה או מהגליל או מהמדבר, והם מיובאים לשם כשהם מוכנים להיות קרבנות ואם הם באמת תמימים וכו’. אפשר ללכת לשם לבחור בהמה, ואז היא תשלח ל”כותל” (יש מעבר צר לפני הכותל המערבי שפעם היו מתפללים בו שנשאר ריק מבהמות היות והיא נקדשה למאות שנים כבית כנסת), ממש צמוד לשערי חולדה ממערב, ששם שומרים את הבהמות והעופות שהוזמנו, והולכים לשם לאסוף אותן בדרך למקדש. רק בערב פסח אז קונים ישר מהכותל מרוב הצורך בכבשים שכל ישראל באים להקריב. בערב פסח יש ממש מסוקים שבאים ומעבירים בזהירות ובעדינות כבשים מהר המשחית לתוך רחבת הכותל. יש פשוט נחיל בלתי פוסק של מסוקים, שש עשרה במספרם, ועוד זה מעלה חזרה את ארגז הבהמות לעוף חזרה ומגיע מסוק אחר מאחוריו ומתחיל להוריד את הארגז, וככה תמיד יש ארגז מחכה לפריקה או טעינה בשתי המקומות בכל רגע. כל מסוק מחזיק בארגז גדול המכיל בנוחות עשרה טלאים. זאת ועוד שבלילה קודם כבר העבירו במשאיות אלף טלאים לשם מבעוד לילה. אחרי שבערך ארבע מאות עד חמש מאות טלאים נמכרים, אז המסוקים מתחילים לעבוד. משתמשים במסוקים ולא במשאיות מפני ריבוי האנשים הבאים לירושלים. אך לפעמים קורה שיש באמת מחסור בטלאים, ויש פחות ממאתיים חמישים בכותל, ואז שולחים שלוש משאיות כפולות מלאות בעוד שלוש מאות טלאים.
תם ולא נשלם.
[1] כי הגר”א זה שמדבר על כך שיש לתת חומש צדקה ולא רק מעשר.