העורך Editor

ציטוט מתוך המכלול:

ישנן כמה עדויות שהרב מנחם זמבה נמנה בין הרבנים שקראו למרד מזוין ולנקמה בגרמנים. הראשון שפרסם דברים על עמדתו בעניין זה היה הלל זיידמן. זיידמן מספר ביומנו על דיון שהתקיים כמה חודשים לפני פרוץ המרד. בדיון השתתפו רבנים, פוליטיקאים ופילוסופים, ודובר בו על גירושם של יושבי הגטו.

וכך מצטט הלל זיידמן את דבריו של הרב מנחם זמבה באותו מעמד:^[2]

“לא היינו צריכים ללכת בעצמנו אל ה’אומשלגפלאץ‘, היינו צריכים להתנגד, אבל השלינו את עצמנו בדמיונות שוא. עם חכם ונבון – ניטל ממנו שכלו. האמנו כל הזמן – אולי ושמא ואפשר… שגינו קשה… הייתה הפקחות אצלנו מרובה מן החכמה, והפקחות לא תמיד היא מידה מועילה… צריכים היו להבין מלכתחילה, שאותו רשע מבקש לעקור את הכול, ואנו צריכים היינו להשתמש בכל האמצעים ולהזעיק את העולם. ועכשיו אנו חייבים להתנגד, אסור לנו להסגיר את עצמנו בידי האויב”.

ועוד אמר:

“יש דרכים שונות לקידוש השם. אילו הכריחו כיום את היהודים לשמד, ואפשר היה להינצל על ידי השתמדות כמו בספרד או בשעת גזֵרת תתנ”ו, הייתה מיתתנו כשלעצמה – בחינת קידוש השם. הרמב”ם אומר אפילו שבשעה שיהודי נהרג משום שהוא יהודי, הרי זה בלבד – קידוש השם, והלכה כמותו. אך כיום הזה הדרך היחידה לקדש את השם היא התנגדות מזוינת בפועל”.

עדות נוספת היא עדותו של ניצול השואה, יהודה אריה פיינגולד, פורסמה בעיתון הצופה ב-ה’תש”ו, מיד אחרי השואה. על פי עדות זו שהה פייגנגולד בסוכתו של הרב זמבה ביום הראשון של חג הסוכות תש”ג ולדבריו קרא הרב זמבה “להתקומם, להתנגד במעשה בנשק ביד”.

אחיינו, הרב אברהם זמבה, שהיה עם דודו עד רגעיו האחרונים אישר שדודו תרם כסף עבור “ועד ההתגוננות” שהוקם בגטו. בנוסף ישנן עדויות שהוא יעץ למי שיכול להימלט ולא להתמסר לגרמנים משום שפירושו של דבר הוא איבוד מרצון.^[3]

עם זאת, בקרב היהדות הנאמנה יש הטוענים שהדברים נובעים מהרצון להסיר את החרפה כביכול של “כצאן לטבח“. [רות ליכטנשטיין, עדות – חורבן יהדות אירופה, עמודים 196–199, מביאה בהקשר זה את דברי תלמידו של הרב זמבה, הרב שמחה אלברג, שלא היה בגטו ורשה, אולם אמר שכל מי שהכיר את הרב זמבה “יודע שכל מהותו הרוחנית נוגדת” למסופר עליו בהקשר זה. מאידך, תלמידים אחרים של הרב זמבה, שמואל רוטשטיין והרב יצחק ידידיה פרנקל, תומכים בגרסה שרבם היה מעורב במרד. ראו: חיים שלם, עת לעשות להצלת ישראל, הוצאת מכון בן-גוריון תשס”ז, עמ’ 94]

ועוד מתוך המכלול שם:

בכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל בשנת תרפ”ג נבחר למזכירות הכבוד של התנועה, עוד בטרם מלאו לו ארבעים, והיה אחד מעמודי התווך שלה. בנאומו בכנסייה הגדולה השלישית האגודה (תרצ”ז), שהתכנסה על רקע ועדת פיל, התנגד נחרצות לחלוקת ארץ ישראל. בנאומו אמר:

“רק אנשים אשר להם העוז המר לקרוע גזרים מתורתנו התמימה והקדושה – הם-הם אשר ירהבו בנפשם לקרוע גם את ארצנו לגזרים. אבל אנחנו שומרי התורה וחרדים אל דבר ה’ של תורה שבכתב ושבעל פה מראשו ועד סופו מוסרים נפשנו על כל אות ואות ועל כל מנהג שבישראל – בשום אופן לא נוכל להסכים לוותר אפילו על צעד ושעל אחד מארצנו הקדושה”.

— חידושי הגרמ”ז, סימן נ”ד

Because of the ongoing democracy gag, for 2020 government ministries will be allocated only a twelfth of their annual 2019 budget. (source, repeated in Hamodia around the same time.)

But we don’t need government malinvestment, see here!

Berachos, the start of 35b:

אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל שנאמר גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר הלא הוא אביך קנך ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך.

מאי חבר הוא לאיש משחית אמר רבי חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

ArtScroll (both English and Hebrew) joins the two parts in one paragraph as a whole. In my opinion, since Rabbi Chanina bar Papa’s name was repeated, these are two separate, standalone statements by R’ Chanina, one a homily, the other just an explanation of the verse in Mishlei.

Rashi in the bolded words below seems to agree with me:

גוזל להקדוש ברוך הוא, את ברכתו.

וכנסת ישראל, שכשחטאו הפירות לוקין.

אין פשע, ולפי שהוא מיקל, רואים האחרים ולמדין ממנו לעשות כן, ליהנות מן העולם בלא ברכה, ולכך נקרא זה המיקל חבר לאיש משחית.

לירבעם בן נבט – שחטא והחטיא את ישראל, כך הוא חוטא ומחטיא.

Further on in the page:

תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל רשב”י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו’ ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויביך וגו’.

The words בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך are not the simple meaning of the second Parsha in Shema, as noted in ArtScroll’s footnotes. The editors quote some explanation of “Pasik Vetani” (or partial righteousness?) since the verse obviously refers to Israel doing Hashem’s will and being rewarded for it, like so:

והיה אם שמע תשמעו אל מצותי… ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש STOP ואספת דגנך ותירשך ויצהרך…

It seems to me the bolded section of “Velo Od“, on the other hand, can only refer to the Kelallos:

השמרו לכם פן יפתה לבבכם… ואבדתם מהרה מעל הארץ הטבה…

ArtScroll should have added a note to this effect.

Download (PDF, 63KB)

I love it when kindly poskim (like “Piskei Teshuvos”) ׁׂtry to force Brisker/Chassidic conventions and intuitions into actual, halachic sevara…

Rabbi Binyamin Zilber wrote the following to mute mockery of insane Chassidic Prishus:

“דהלא ידוע שיש חוגים שהם נזהרים בזה לפי מה שקבלו מרבותיהם, ומה שהוספתי בזה הוא רק בגדר “ושבח אני את המנהג” כלומר שכן ראוי לנהוג והמלגלג על זה עתיד ליתן את הדין”

But all he achieved for his defendant was a more full-throated, self-confident public mockery.

Quoting from Bein Din Ledin:

R. Zilber first published this remarkably stringent position in his ברית עולם: הלכות שבת המצויים:

ומה נאמר ומה נדבר על מנהג הרע הזה שמטיילין זוגות זוגות בקומה זקופה וכו’ היפך ממה שנאמר “כל כבודה בת מלך פנימה”, וגם זה מחוקת הגוים, אבל לא באלה חלק יעקב חבל נחלתו שהוציא ממצרים לקבל עול מלכותו להיות לו לעם סגולה מכל העמים. וגם זה חילול שבת יקרא, וגורם צער וקיטרוג למעלה כי הא-ל דעות שוקל לפי איכות החטא וערך החוטא. וההולכים לבקר ההורים לקיים מצות כיבוד אב ואם ילכו בנפרד.8

He was challenged by Dayan Gavriel Krausz, at the time head of the Manchester Beth Din (and recently notorious for ruling that compliance with the new UK statutory guidance is יהרג ואל יעבור):

מה שכת”ר התפלא על הביטוי “חילול שבת” ומאיפה שאבתי את האיסור החדש שבני הזוג לא יטיילו ביחד, וגם ההולכים לבקר ההורים שילכו בנפרד?

R. Zilber clarifies his position at some length:

והנה בפרט זה האחרון לא התכוונתי לאיסור ממש אלא בגדר “אורחות חיים” כלומר להבאים לשאול היאך להתנהג לכתחילה דהלא ידוע שיש חוגים שהם נזהרים בזה לפי מה שקבלו מרבותיהם, ומה שהוספתי בזה הוא רק בגדר “ושבח אני את המנהג” כלומר שכן ראוי לנהוג והמלגלג על זה עתיד ליתן את הדין.

אמנם לכאורה מדינא יש ליזהר בזה. ויש להבחין בזה בין ההולכים לטייל או הולכים למטרה מסוימת כגון לבקר ההורים. ולכאורה שלא לשם טיול יש להחמיר על פי מה שאמרו בברכות מג: ואל יספר עם אשה בשוק אמר רב חסדא ואפילו היא אשתו וכן נפסק ברמב”ם הלכות דעות פרק ה’ הלכה ז’, אלא דשם נזכר רק תלמיד חכם, וברור דלענין זה יש גם היום דין תלמיד חכם ולא עוד אלא שכל אחד יש לו לעשות עצמו תלמיד חכם לענין זה, אם לא נחלק בין לספר בשוק או ללכת ביחד למטרה מסוימת. וראיתי שאנשי ירושלים החרדים אין נוהגין להחמיר בזה. בכל אופן היאך שנאמר הרי יש לנו סמך חזק להנ”ל, ד”שבח אני את המנהג”, והמלגלג על זה סופו ליתן את הדין.

ולטייל יחדיו יש לומר דאסור מדינא שהרי ביו”ד סימן קצ”ה סעיף ה’ כתב רמ”א שאסור לטייל עם אשתו נדה, הרי דהוי מדברים של חיבה ומבואר באה”ע … ולא ראיתי מי שיעורר בזה. וא”ל כיון שנוהגין רבים כן תו ליכא הרהורא וצ”ע.

ואפילו אם נאמר דמותר מדינא, מכל מקום ראוי להתרחק מזה ואין ספק דבני הזוג כשמטיילים ומדברים דרך חיבה זה גורם שאחרים יסתכלו ומביא לידי הרהור. ולפעמים יש בזה גם מהדברים שבין אדם לחבירו, דהלא יש הרבה שאין חיי האישות אצלן כתיקונן ואפה הוא מה שרגילין לקרוא “מצפון” אלא שלדאבונינו אנו חיים בתקופה שכל אחד רק כבוד והנאת עצמו הוא דורש ומה איכפת לו מה שישפיע על הזולת. ואין ספק בדבר כאשר בני הזוג מטיילין ומדברין ושוחקים בחיבה לפני אחרים כדרך איש ואשתו זה מעורר הרגשות ומחשבות שונות …9

R. Zilber proceeds to bemoan the fact that even among the “best of us” it has become acceptable for women to walk the streets bare-legged (and legs covered with nylon stockings are considered bare in this context, as he has elaborated on at length elsewhere) and similarly condemns the wearing of stiletto heels, the clicking sound of which says “I am walking, look at me!” He further adds that all these problems are compounded when these walks take place on shabbas, a day intended for the study of Torah, and he criticizes such conduct as emulation of the custom of the gentiles on their holidays.

R. Zilber’s elaboration of his stance met further pushback, from “מ.ז.ה.‏” of Gateshead:

והנה עיינתי במקור הדבר – בדיני הרמ”א [ביו”ד קצה:ה] ואיני מבין כלל וכלל ראיתו משם, ואם יש ראיה הרי הוא להיפך, לפענ”ד, דהנה משמע מדבריו דרק עם אשתו נדה אסור לטייל הא באשתו שאינה נדה הרי מותר ודלא כדברי כת”ר, ואף על גב שאני יודע שגם ראיה זו יש לדחותו ויש לומר דהא דבאשה סתם מותר לילך דרך טיול היינו דוקא שלא בפני אחרים אבל זו דוחק, ומה מאד תמוה דהא הרמ”א כתב רק לילך בספינה או בעגלה ולא הזכיר כלל מלילך בטיול רק כתב דרך טיול ולאפוקי אם הולך לצרכיו וכמו שמסיק שם בדבריו דבכה”ג הרי הוא מותר.10 וגם איני יודע מנה”מ דהוא משום דברים של חיבה ולכאורה יש לומר דהוא משום חשש הרהור או נגיעה [ובזה היה ניחא אמאי אסר דוקא בעגלה או בספינה, וכסעיף הקודם. ודו”ק.]11

ואפילו את”ל שהוא משום דברים של חיבה הרי “אין מדמין בטרפות”, ושפיר יש לומר דבנדה החמירו כדי לעשות הרחקה המעולה יותר, וכדאסרו למסור דבר מיד איש לאשה כשהיא נדה, וכי בשביל זה נאמר שבשוק אסור לאדם למסור איזה חפץ לאשתו.12

Read the rest here on Bein Din Ledin…

(It’s a bit like what we wrote regarding Rabbi Sternbuch over here.)

There are several morals to be learned here.