העורך Editor

ציטוט מתוך “תעניות” – מאמר שני בסדרת מדור ‘ורפא ירפא’ שע”י ד”ר מיכאל פקטורוביץ, “במה – מגזין תוכן לבית היהודי“, גליון #52 מיום כ”א תמוז תשע”ט עמ’ 11:

דוגמא נוספת של חולה שמקבל באופן קבוע טיפול בשל חרדה ודיכאון במינונים משתנים, ועל אף שבתקופה שקדמה לתענית – במקרה זה מדובר בתשעה באב, היה יחסית יציב, אך עדיין היה בתקופת ההסתגלות למינון חדש.

בפנייתו לרב הפוסק ציין שהוא נוטל טיפול נפשי במשך שנים רבות ומרגיש טוב. הרב, עקב חוסר מודעות למורכבות הפסיקה בנושאים הללו, לא בירר האם חלו שינויים במינונים של התרופות ומה היה מצבו מספר שבועות לפני כן, שמתוך כך היה מבין שלא הייתה כאן יציבות אמיתית.

בסופו של דבר החולה הזה הידרדר בצורה משמעותית ביותר, ותקופה מעל שנתיים מיותר לומר שלא צם כל התעניות כולל יום כיפור.

מקרה נוסף של בחור בן ארבע עשרה שלמעשה גופו מכל הבחינות היה מתאים לגיל אחת עשרה, שלא סבל לכאורה משום מחלה, אך המציאות ההלכתית שלו הייתה כמי שאסור לו לצום.

אביו שאל את הפוסק לפי בקשת אימו של הבחור, ונוסח השאלה היה: יש לנו בחור בן ארבע עשרה שהוא נמוך וקטן ואשתי שואלת האם עליו לצום.

הרב הפעם כן שאל איך מרגיש הילד באופן כללי והאם הוא בריא, והתשובה הייתה שהוא בריא, כאשר בעצם הבחור לוקה באיחור בכל ההתפתחות הגופנית כשהמצב גובל בחולי והמציאות שבעצם איננו בר חיוב לצום!

הבחור התעלף בזמן התפילה, לא יכול היה ללמוד, במשך שבועיים כמעט לא יצא מהבית (א”ה, נ”ל שכך צריך לפסק). בהמשך סבל מחולשה ממושכת שפגעה בתפקודו ברמה מערכתית למשך מספר שנים וכמובן שלא יכול היה לצום ביום כיפור עד שגופו הגיע בפועל לגיל מעל שלוש עשרה, שהוא היה כבר בן כמעט שש עשרה שנים.

YWN reports on one “Anne (Chani) Neuberger” who grew up in Boro Park and attended Bais Yaakov of Boro Park. She lives in Galus Baltimore.

She worked for the NSA for a decade. Now she will head a new division in the NSA…

For shame. What’s next?!

We need to pray for our children.

The Tishah Be’av Gemara, Gittin 56b-57a:

אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה בעי לאיגיורי.

אזל אסקיה לטיטוס בנגידא אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא אמר ליה ישראל מהו לאידבוקי בהו אמר ליה מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא דכתיב היו צריה לראש וגו’ כל המיצר לישראל נעשה ראש אמר ליה דיניה דההוא גברא במאי אמר ליה במאי דפסיק אנפשיה כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה ודייני ליה וקלו ליה ומבדרו אשב ימי.

אזל אסקיה לבלעם בנגידא אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא אמר ליה ישראל מהו לאידבוקי בהו אמר ליה לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים אמר ליה דיניה דההוא גברא במאי אמר ליה בשכבת זרע רותחת.

אזל אסקיה בנגידא לפושעי ישראל אמר ליה מאן חשיב בההוא עלמא אמר ליה ישראל מהו לאדבוקי בהו אמר ליה טובתם דרוש רעתם לא תדרוש כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו אמר ליה דיניה דההוא גברא במאי אמר ליה בצואה רותחת דאמר מר כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת.

תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם עובדי ע”ז.

Did you notice only Oso Ha’ish didn’t give a straight answer? The other two are clearly instructing Onkelos to not convert to Judaism. Oso Ha’ish, on the other hand, tells Onkelos that whatever path he takes, he must avoid harming Jewry.

I think this is because we don’t tell non-Jews directly to convert (Yevamos 47b). So, either he was prevented from saying “Yes”, or this, too, shows some residual Jewish goodness (תא חזי מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם).

Reprinted with permission.

Among Jewish institutions, it appears the more shallow an institution, the more care they take to preserve their history. Why is the devotion to the writings of, say, Lithuanian scholars any less than that of their counterparts?

This weakens those who write and teach in the present. Why bother when you won’t be remembered either? Per “Mazla”, even a Sefer Torah is given devotion, except there are inexplicable degrees of devotion, which is where “luck” comes in. But with Torah scholars, there is no mystery: anything which doesn’t exactly fit current fashion in its externalities and/or not written by the figureheads collects dust. “Editor-types” are not respected, let alone cultivated.

Koheles 1:8-11:

כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעלמים אשר היה מלפננו. אין זכרון לראשנים וגם לאחרנים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה.

Why aren’t older works republished, especially in our time, when scanning and typesetting are far cheaper? And if they are, who exactly is reading them? Are they widely available? Are they quoted? And if having even a simple website is improper, how about Google Drive, or the like? And shouldn’t the budget increasingly reflect future technology, new mediums, etc. to a degree (even if Torah study must always be largely one-on-one)?

If you’re not committed to the past, you’re not committed to the future.