ציטוט מתוך “תעניות” – מאמר שני בסדרת מדור ‘ורפא ירפא’ שע”י ד”ר מיכאל פקטורוביץ, “במה – מגזין תוכן לבית היהודי“, גליון #52 מיום כ”א תמוז תשע”ט עמ’ 11:
דוגמא נוספת של חולה שמקבל באופן קבוע טיפול בשל חרדה ודיכאון במינונים משתנים, ועל אף שבתקופה שקדמה לתענית – במקרה זה מדובר בתשעה באב, היה יחסית יציב, אך עדיין היה בתקופת ההסתגלות למינון חדש.
בפנייתו לרב הפוסק ציין שהוא נוטל טיפול נפשי במשך שנים רבות ומרגיש טוב. הרב, עקב חוסר מודעות למורכבות הפסיקה בנושאים הללו, לא בירר האם חלו שינויים במינונים של התרופות ומה היה מצבו מספר שבועות לפני כן, שמתוך כך היה מבין שלא הייתה כאן יציבות אמיתית.
בסופו של דבר החולה הזה הידרדר בצורה משמעותית ביותר, ותקופה מעל שנתיים מיותר לומר שלא צם כל התעניות כולל יום כיפור.
מקרה נוסף של בחור בן ארבע עשרה שלמעשה גופו מכל הבחינות היה מתאים לגיל אחת עשרה, שלא סבל לכאורה משום מחלה, אך המציאות ההלכתית שלו הייתה כמי שאסור לו לצום.
אביו שאל את הפוסק לפי בקשת אימו של הבחור, ונוסח השאלה היה: יש לנו בחור בן ארבע עשרה שהוא נמוך וקטן ואשתי שואלת האם עליו לצום.
הרב הפעם כן שאל איך מרגיש הילד באופן כללי והאם הוא בריא, והתשובה הייתה שהוא בריא, כאשר בעצם הבחור לוקה באיחור בכל ההתפתחות הגופנית כשהמצב גובל בחולי והמציאות שבעצם איננו בר חיוב לצום!
הבחור התעלף בזמן התפילה, לא יכול היה ללמוד, במשך שבועיים כמעט לא יצא מהבית (א”ה, נ”ל שכך צריך לפסק). בהמשך סבל מחולשה ממושכת שפגעה בתפקודו ברמה מערכתית למשך מספר שנים וכמובן שלא יכול היה לצום ביום כיפור עד שגופו הגיע בפועל לגיל מעל שלוש עשרה, שהוא היה כבר בן כמעט שש עשרה שנים.